החיפוש : משפט:: *מעשר* (*השקעה*/*השקעות*/*לחתן*/*נישואי*) 
========================================================= 
 
 1.  שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן רא ד"ה ג. האם 
ג. האם נכון להשאיר חלק מהמעשר כדי לחתן הילדים או מכיון שיש בהרחבה יש בזה טעם לפגם. ובתשובה אומר כי אם ר"ל שיש לו ממילא בהרחבה בשבילם והספק אם להוסיף להם מכספי מעשר, דאם יש להם באמת בהרחבה, בודאי אסור להוסיף להם מכספי מעשר, דאעפ"י שאינו מחויב עפה"ת לתת לבניו, והכל בגדר צדקה, מכ"מ כיון שמעיקר הדין מספיק ליתן אפילו דירה קטנה שכורה וקצת מאד ריהוט וכו' א"כ כל מה שמוסיפין ע"ז אינו עוד בגדר צדקה כאשר בארתי בארוכה בכמ"ק בתשובותי.  
 2.  שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן רא ד"ה ג. האם 
ג. האם נכון להשאיר חלק מהמעשר כדי לחתן הילדים או מכיון שיש בהרחבה יש בזה טעם לפגם. ובתשובה אומר כי אם ר"ל שיש לו ממילא בהרחבה בשבילם והספק אם להוסיף להם מכספי מעשר, דאם יש להם באמת בהרחבה, בודאי אסור להוסיף להם מכספי מעשר, דאעפ"י שאינו מחויב עפה"ת לתת לבניו, והכל בגדר צדקה, מכ"מ כיון שמעיקר הדין מספיק ליתן אפילו דירה קטנה שכורה וקצת מאד ריהוט וכו' א"כ כל מה שמוסיפין ע"ז אינו עוד בגדר צדקה כאשר בארתי בארוכה בכמ"ק בתשובותי.  
 3.  שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן רא ד"ה ז. בענין 
ז. בענין התוכניות שמשקיעים לזמן רב, ואשר אצל שלטונות נחשבים כהוצאה, מהו הדין לענין מעשר כספים, וזמן הפרשת מעש"כ במקרה זה. לדידי פשוט ע"פ התורה זה לא נחשב הוצאה אלא עסק ע"מ להרויח, ויתכן שכיון שהעסק לא נגמר עדין לא חל חיוב הפרשה, מכ"מ יראה שמצד חומרא וחביבת המצוה יעשה עכ"פ חשבון בסוף כל שנה כי לפעמים נמשכים השקעות אלה תקופות ארוכות ויש חשש שכחה ומי יודע מה יולד יום.  
 4.  שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו ד"ה עברתי על 
עברתי על מכתב שאלתו, והנני להשיב לו עליה. שאלתו התמציתית היא: היות שיסדתם קרן משפחתי בדנמרק לצדקה ולגמילת חסד, ויש בו הרבה כסף מעשר שהפרשתם, סכום העולה בהרבה מכדי הצורך לחלק לעניים, אם מותר ליסד מזה קרן מכובד ע"י השקעתו בניירות ערך, ויהא בכחו לחלק סכומים נכרים, והפירות מהשקעות ימשיכו לבוא עד אין סוף, או עדיפא לכלות ולחלק כל הקרן, כי רב אחד אמר לו שאסור לעשות זאת להשקיע את הכספים כנז' כי כבר זכו בזה העניים ולכן אסור להשקיע כסף שלהם למטרות מסוימות.  
 5.  שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו ד"ה (ה) ואם 
(ה) ואם כן לפי האמור נראה להלכה לנידון שאלתנו, דאם יבטיחו שישארו חלק ממעות מעשר בעין לכל מקרה שיתרמיא עניא שיהא לתת לו, או מאיזה מקום אחר שיוכלו בינתיים ללוות משם כדי לתת לעני עד שיקבלו פירות מההשקעות, וכמו כן יקבלו עליהם המשקיעים שאם יקרה הפסד בההשקעות עד כדי הפחתה משיעור הקרן שהשקיעו שלא יהיה זה על חשבון העניים אלא על עצמם, אזי יוכלו שפיר ע"פ דין להשקיע כספי המעשר המרובים שהצטברו כדי להשיג עי"כ קרן ורווחים לעניים כמוצע בשאלה.  
 6.  שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו ד"ה (ה) ואם 
(ה) ואם כן לפי האמור נראה להלכה לנידון שאלתנו, דאם יבטיחו שישארו חלק ממעות מעשר בעין לכל מקרה שיתרמיא עניא שיהא לתת לו, או מאיזה מקום אחר שיוכלו בינתיים ללוות משם כדי לתת לעני עד שיקבלו פירות מההשקעות, וכמו כן יקבלו עליהם המשקיעים שאם יקרה הפסד בההשקעות עד כדי הפחתה משיעור הקרן שהשקיעו שלא יהיה זה על חשבון העניים אלא על עצמם, אזי יוכלו שפיר ע"פ דין להשקיע כספי המעשר המרובים שהצטברו כדי להשיג עי"כ קרן ורווחים לעניים כמוצע בשאלה.  
 7.  שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו ד"ה (ה) ואם 
(ה) ואם כן לפי האמור נראה להלכה לנידון שאלתנו, דאם יבטיחו שישארו חלק ממעות מעשר בעין לכל מקרה שיתרמיא עניא שיהא לתת לו, או מאיזה מקום אחר שיוכלו בינתיים ללוות משם כדי לתת לעני עד שיקבלו פירות מההשקעות, וכמו כן יקבלו עליהם המשקיעים שאם יקרה הפסד בההשקעות עד כדי הפחתה משיעור הקרן שהשקיעו שלא יהיה זה על חשבון העניים אלא על עצמם, אזי יוכלו שפיר ע"פ דין להשקיע כספי המעשר המרובים שהצטברו כדי להשיג עי"כ קרן ורווחים לעניים כמוצע בשאלה.  
 8.  שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו ד"ה (ז) על 
(ז) על כן סיכום הדברים להלכה המה בכזאת, דבאופן עקרוני יכולים שפיר להשקיע כספי המעשר לטובת העניים, כפי הדרך המפורש והמפורט בשאלה, ורק עפ"י ב' תנאים: (א) שישארו מהכספים, או שיבטיחו קרן בטוח אחר, שמשם יוכלו בכל עת לתת לכל עני שיבוא לבקש, (ב) שיקבלו עליהם המשקיעים שבמקרה של הפסד בהשקעה שיגיע עד כדי פחות מהקרן שהשקיעו, שההפסד יזקף על חשבונם ולא על חשבון כספי המעשר, ועוד זאת מן המובחר דלביצוע דבר ההשקעה מן הראוי למנות על כך מספר אנשים שיחשבו כגבאי הצדקה הזאת, כדי שיחשב הדבר כאילו הגיעו כבר הכספים לידי העניים. ומרוב הטרדה אקצר. בברכת חג כשר ושמח אליעזר יהודה וולדינברג.  
 9.  שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו ד"ה (ז) על 
(ז) על כן סיכום הדברים להלכה המה בכזאת, דבאופן עקרוני יכולים שפיר להשקיע כספי המעשר לטובת העניים, כפי הדרך המפורש והמפורט בשאלה, ורק עפ"י ב' תנאים: (א) שישארו מהכספים, או שיבטיחו קרן בטוח אחר, שמשם יוכלו בכל עת לתת לכל עני שיבוא לבקש, (ב) שיקבלו עליהם המשקיעים שבמקרה של הפסד בהשקעה שיגיע עד כדי פחות מהקרן שהשקיעו, שההפסד יזקף על חשבונם ולא על חשבון כספי המעשר, ועוד זאת מן המובחר דלביצוע דבר ההשקעה מן הראוי למנות על כך מספר אנשים שיחשבו כגבאי הצדקה הזאת, כדי שיחשב הדבר כאילו הגיעו כבר הכספים לידי העניים. ומרוב הטרדה אקצר. בברכת חג כשר ושמח אליעזר יהודה וולדינברג.  
 10.  שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו ד"ה (ז) על 
(ז) על כן סיכום הדברים להלכה המה בכזאת, דבאופן עקרוני יכולים שפיר להשקיע כספי המעשר לטובת העניים, כפי הדרך המפורש והמפורט בשאלה, ורק עפ"י ב' תנאים: (א) שישארו מהכספים, או שיבטיחו קרן בטוח אחר, שמשם יוכלו בכל עת לתת לכל עני שיבוא לבקש, (ב) שיקבלו עליהם המשקיעים שבמקרה של הפסד בהשקעה שיגיע עד כדי פחות מהקרן שהשקיעו, שההפסד יזקף על חשבונם ולא על חשבון כספי המעשר, ועוד זאת מן המובחר דלביצוע דבר ההשקעה מן הראוי למנות על כך מספר אנשים שיחשבו כגבאי הצדקה הזאת, כדי שיחשב הדבר כאילו הגיעו כבר הכספים לידי העניים. ומרוב הטרדה אקצר. בברכת חג כשר ושמח אליעזר יהודה וולדינברג.  
 11.  כתב עת עלון המשפט 29, תש"ע, א - ו 
נושא המאמר: צדקה - מאילו הכנסות יש להפריש מעשר 
3. יש להפריש מעשר גם מכסף שמיועד להשקעות. יש לעשר את הקרן ולאחר שהרוויח יעשר את הרווחים.  
 12.  כתב עת עלון המשפט 29, תש"ע, א - ו 
נושא המאמר: צדקה - מאילו הכנסות יש להפריש מעשר 
בין בפיחות הנובע מכוח החלטת הממשלה ובין בפיחות הנובע מירידת כוח הקנייה של המטבע המקומי בשוק העולמי. לדוגמא: אדם קנה בית להשקעה, ושילם עבורו מיליון שקלים ומוכרו כעבור עשר שנים בשני מיליון שקלים, אם המדד עלה במשך עשר השנים בעשרים אחוז, אינו צריך להפריש  
 13.  כתב עת עלון המשפט 29, תש"ע, א - ו 
נושא המאמר: צדקה - מאילו הכנסות יש להפריש מעשר 
עבורו מיליון שקלים ומוכרו כעבור עשר שנים בשני מיליון שקלים, אם המדד עלה במשך עשר השנים בעשרים אחוז, אינו צריך להפריש מעשר רק משמונה מאות אלף שקל, משום שמליון שקלים לפני עשר שנים שווים בזמן המכירה מיליון ומאתיים אלף שקלים, ואם כן הרי הוא כאילו השקיע  
 14.  כתב עת עלון המשפט 25, תש"ע, א - ג
 
נושא המאמר: צדקה - מי רשאי ליטול צדקה - הערות 
לחתן אותם, וגם לא יספיק לו הכסף שיאסוף סמוך לנישואין, לכן מותר לו להתחיל לאסוף עבור הנישואין מספר שנים מראש +34 ואב שרוצה להפריש את מעשרותיו עבור בניו, שיוכלו ללמוד תורה לאחר נישואיהם, אבל אינו יודע אם באמת ירצו ללמוד. כתב בשו"ת אגרות משה שם ד"ה וממילא שיפתח חשבון בנק או קרן על שמם, שאם ילמדו לאחר  
 15.  כתב עת עלון המשפט 25, תש"ע, א - ג
 
נושא המאמר: צדקה - מי רשאי ליטול צדקה - הערות 
שיאסוף סמוך לנישואין, לכן מותר לו להתחיל לאסוף עבור הנישואין מספר שנים מראש +34 ואב שרוצה להפריש את מעשרותיו עבור בניו, שיוכלו ללמוד תורה לאחר נישואיהם, אבל אינו יודע אם באמת ירצו ללמוד. כתב בשו"ת אגרות משה שם ד"ה וממילא שיפתח חשבון בנק או קרן על שמם, שאם ילמדו לאחר נישואיהם יזכו בכספי הקרן, ואם לאו ילך הכסף  
 16.  כתב עת עלון המשפט 25, תש"ע, א - ג
 
נושא המאמר: צדקה - מי רשאי ליטול צדקה - הערות 
עבור בניו, שיוכלו ללמוד תורה לאחר נישואיהם, אבל אינו יודע אם באמת ירצו ללמוד. כתב בשו"ת אגרות משה שם ד"ה וממילא שיפתח חשבון בנק או קרן על שמם, שאם ילמדו לאחר נישואיהם יזכו בכספי הקרן, ואם לאו ילך הכסף למטרת צדקה אחרת, ויפקיד את המעשר בחשבון כל חודש. והטעם הוא שכדי לצאת ידי חובת מעשר כספים צריך שהכסף יצא מיד מתחת ידו, והיות שאין הוא  
 17.  כתב עת הליכות תשנ"ה, 74 - 68 
נושא המאמר: בעיות אינפלציה והצמדה 
ורווחי הצמדה במעשר כספים בשאלה שהוצגה בפני הגאון ר"מ פינשטיין (בספרו "אגרות משה" יו"ד חלק ב' סימן קי"ד) כיצד יש לנהוג במתן מעשר כספים, שיש לתת מן הריוח ולא מן הקרן, במקרה של פיחות הדולר! התעוררה השאלה במי שקנה חפץ באלף דולר לפני מספר שנים, ומכר  
 18.  כתב עת הליכות תשנ"ה, 74 - 68 
נושא המאמר: בעיות אינפלציה והצמדה 
של אלפיים דולר, כאשר הריוח הריאלי הוא מאתים דולר בלבד, ואילו יתרת שמונה מאות הדולר הם ריוח אינפלציוני. האם עליו להפריש מעשר כספים מאלף הדולר, שהם ריוח נומינלי, או ממאתים הדולר בלבד, שהם הריוח הריאלי של ההשקעה? בתשובתו מנתח הגר"מ פינשטיין את המושג מטבע  
 19.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה שאלה: ליקח 
שאלה: ליקח מכסף מעשר לחתן הילדים  
 20.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה נראה פשוט 
נראה פשוט שאין לך מצות צדקה הקודמת וחשובה מאשר לחתן את בניו, ומותר ליקח גם מכסף מעשר אם אין לו חולין כדי השגת ידו, אבל היינו דוקא בכדי צורכו, אבל אם רצונו ליקח מכסף מעשר למותרות הרי הוא גוזל שאר עניים ואסור, אבל אם אינו מוצא בשום אופן שידוך הגון ומתאים ובפרט עם בן תורה אלא כשמבטיח ליתן בהרווחה, עד שזה צורך לנישואין, אולי גם לזה נוכל להקל וצ"ע.  
 21.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה נראה פשוט 
נראה פשוט שאין לך מצות צדקה הקודמת וחשובה מאשר לחתן את בניו, ומותר ליקח גם מכסף מעשר אם אין לו חולין כדי השגת ידו, אבל היינו דוקא בכדי צורכו, אבל אם רצונו ליקח מכסף מעשר למותרות הרי הוא גוזל שאר עניים ואסור, אבל אם אינו מוצא בשום אופן שידוך הגון ומתאים ובפרט עם בן תורה אלא כשמבטיח ליתן בהרווחה, עד שזה צורך לנישואין, אולי גם לזה נוכל להקל וצ"ע.  
 22.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה נראה פשוט 
נראה פשוט שאין לך מצות צדקה הקודמת וחשובה מאשר לחתן את בניו, ומותר ליקח גם מכסף מעשר אם אין לו חולין כדי השגת ידו, אבל היינו דוקא בכדי צורכו, אבל אם רצונו ליקח מכסף מעשר למותרות הרי הוא גוזל שאר עניים ואסור, אבל אם אינו מוצא בשום אופן שידוך הגון ומתאים ובפרט עם בן תורה אלא כשמבטיח ליתן בהרווחה, עד שזה צורך לנישואין, אולי גם לזה נוכל להקל וצ"ע.  
 23.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה ועיקר ההיתר 
ועיקר ההיתר ליקח מכסף מעשר לנישואי בניו אף שזה חיוב וכדאיתא בקידושין דף ל' ע"ב, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, ובדבר שבחובה אין אדם יוצא חובתו אלא מן החולין ולא ממעשר דמיוחד לעניים דוקא, נראה דזהו כשידו משגת לקיים שניהם והיינו לתת לעניים מכסף מעשר, ולחנך בניו לתורה ולהשיאם מכספו הפרטי, אבל אם מוכרח להגיע לכסף מעשר לחנכם או להשיאם באופן המעולה יותר לגבוה, לא יהסס ליקח לצרכם שהם קודמים לכל אדם כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רנ"א סעיף ג'.  
 24.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה ועיקר ההיתר 
ועיקר ההיתר ליקח מכסף מעשר לנישואי בניו אף שזה חיוב וכדאיתא בקידושין דף ל' ע"ב, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, ובדבר שבחובה אין אדם יוצא חובתו אלא מן החולין ולא ממעשר דמיוחד לעניים דוקא, נראה דזהו כשידו משגת לקיים שניהם והיינו לתת לעניים מכסף מעשר, ולחנך בניו לתורה ולהשיאם מכספו הפרטי, אבל אם מוכרח להגיע לכסף מעשר לחנכם או להשיאם באופן המעולה יותר לגבוה, לא יהסס ליקח לצרכם שהם קודמים לכל אדם כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רנ"א סעיף ג'.  
 25.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה אמנם אשרי 
אמנם אשרי האיש שהקב"ה ממציא לו צרכיו ואינו צריך ליקח מכסף מעשר לעצמו לא לצרכי גופו ולא לצרכי נשמתו ואנשי ביתו, וראוי לשפוט בצדק כשלוקח מכסף מעשר לצרכיו וב"ב אם מוכרח או לא, אבל כשצריך ונמנע מלהשתמש בכסף מעשר וממעט בכך בחינוך בניו ובנותיו לתורה מפני חסרון כסף, או בנישואי בניו או בנותיו שיתחתנו לת"ח דוקא, לא מקיים בזה שום מצוה, אלא להיפך מראה שאין צרכים אלו של ב"ב ברוחניות חשובים אצלו כדי צורך.  
 26.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה אמנם אשרי 
אמנם אשרי האיש שהקב"ה ממציא לו צרכיו ואינו צריך ליקח מכסף מעשר לעצמו לא לצרכי גופו ולא לצרכי נשמתו ואנשי ביתו, וראוי לשפוט בצדק כשלוקח מכסף מעשר לצרכיו וב"ב אם מוכרח או לא, אבל כשצריך ונמנע מלהשתמש בכסף מעשר וממעט בכך בחינוך בניו ובנותיו לתורה מפני חסרון כסף, או בנישואי בניו או בנותיו שיתחתנו לת"ח דוקא, לא מקיים בזה שום מצוה, אלא להיפך מראה שאין צרכים אלו של ב"ב ברוחניות חשובים אצלו כדי צורך.  
 27.  תשובות והנהגות כרך א סימן תקסא ד"ה אמנם אשרי 
אמנם אשרי האיש שהקב"ה ממציא לו צרכיו ואינו צריך ליקח מכסף מעשר לעצמו לא לצרכי גופו ולא לצרכי נשמתו ואנשי ביתו, וראוי לשפוט בצדק כשלוקח מכסף מעשר לצרכיו וב"ב אם מוכרח או לא, אבל כשצריך ונמנע מלהשתמש בכסף מעשר וממעט בכך בחינוך בניו ובנותיו לתורה מפני חסרון כסף, או בנישואי בניו או בנותיו שיתחתנו לת"ח דוקא, לא מקיים בזה שום מצוה, אלא להיפך מראה שאין צרכים אלו של ב"ב ברוחניות חשובים אצלו כדי צורך.  
 28.  כתב עת מבית לוי יא, תשנ"ז, יט - ל 
נושא המאמר: מהלכות צדקה ומעשר כספים 
מכספי מעשר וגם שכר לימוד עבור לימוד תורה שבע"פ לא ישלם מכספי מעשר (עכ"פ בלא דחיקא ליה שעתא) י. ב. מותר להשתמש בכספי מעשר עבור ההוצאות הנצרכות לנישואי בניו ובנותיו, [כשאין לו אפשרות אחרת]. מי שרוצה לעשות תכנית חסכון עבור נישואי ילדיו ולשלם מכספי מעשר,  
 29.  כתב עת מבית לוי יא, תשנ"ז, יט - ל 
נושא המאמר: מהלכות צדקה ומעשר כספים 
ב. מותר להשתמש בכספי מעשר עבור ההוצאות הנצרכות לנישואי בניו ובנותיו, [כשאין לו אפשרות אחרת]. מי שרוצה לעשות תכנית חסכון עבור נישואי ילדיו ולשלם מכספי מעשר, לא יעשה כן אלא משהגיעו הילדים לגיל שאנשים מתחילים לחשוב על ההוצאות לנישואין. ולא יקח עבור מטרה זו  
 30.  כתב עת מבית לוי יא, תשנ"ז, יט - ל 
נושא המאמר: מהלכות צדקה ומעשר כספים 
עבור ההוצאות הנצרכות לנישואי בניו ובנותיו, [כשאין לו אפשרות אחרת]. מי שרוצה לעשות תכנית חסכון עבור נישואי ילדיו ולשלם מכספי מעשר, לא יעשה כן אלא משהגיעו הילדים לגיל שאנשים מתחילים לחשוב על ההוצאות לנישואין. ולא יקח עבור מטרה זו אלא עד מחצית כספי המעשר ולא  
 31.  כתב עת מבית לוי יא, תשנ"ז, יט - ל 
נושא המאמר: מהלכות צדקה ומעשר כספים 
לעשות תכנית חסכון עבור נישואי ילדיו ולשלם מכספי מעשר, לא יעשה כן אלא משהגיעו הילדים לגיל שאנשים מתחילים לחשוב על ההוצאות לנישואין. ולא יקח עבור מטרה זו אלא עד מחצית כספי המעשר ולא יותר. הנהגת הפרשת ונתינת המעשר". א. הטוב ביותר אם אפשר שלא יתן הריוח לתוך  
 32.  כתב עת הישר והטוב י, תש"ע, כח - לא 
נושא המאמר: חלוקת הפסדים כערך ההשקעה או כפי חלוקת הרווחים 
המשקיע היא שעשרים האחוזים הנוספים שמקבל ברויח יתר על ה"10 שהשקיע כיתר המשקיעים, הוא שכר טירחא על היזמות וההתעסקות סביב ההשקעה, שבמקום לקבוע שכר בסכום נקוב קבעו שכרו באחוזי הריוח, אבל בעצם השותפות אין לו בעלות רק בעשר אחוז ולכן אם נגרמו הפסדים  
 33.  כתב עת הישר והטוב י, תש"ע, כח - לא 
נושא המאמר: חלוקת הפסדים כערך ההשקעה או כפי חלוקת הרווחים 
בסכום נקוב קבעו שכרו באחוזי הריוח, אבל בעצם השותפות אין לו בעלות רק בעשר אחוז ולכן אם נגרמו הפסדים שלא באשמתו אין לו להפסיד יותר מעשרת האחוזים שהם חלקו בגוף הנכסים. לעומתו טוענים המשקיעים, שהסיבה שנוטל ל20 נוספים על קרן ההשקעה הכספית שהכניס, הוא  
 34.  כתב עת תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט 
נושא המאמר: אם מותר לשמור כספי מעשר לצורך נישואי הילדים 
מחבר: הרב צמח ברוך רבינוביץ 
כתב עת: תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט  
 35.  כתב עת תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט 
נושא המאמר: אם מותר לשמור כספי מעשר לצורך נישואי הילדים 
הגאון רבי צמח ברוך רבינוביץ שליט"א אם מותר לשמור מכספי מעשר לצורך נישואי הילדים שאלה. אברך שיש לו ילדים קטנים רוצה לשמור להם כסף מכספי מעשר כדי לחתן אותם ובינתיים מפקיד בגמ"ח או שבעצמו פותח בזה גמ"ח להלוות לנזקקים, ונשאלתי אם זה מותר. תשובה. ידוע  
 36.  כתב עת תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט 
נושא המאמר: אם מותר לשמור כספי מעשר לצורך נישואי הילדים 
ברוך רבינוביץ שליט"א אם מותר לשמור מכספי מעשר לצורך נישואי הילדים שאלה. אברך שיש לו ילדים קטנים רוצה לשמור להם כסף מכספי מעשר כדי לחתן אותם ובינתיים מפקיד בגמ"ח או שבעצמו פותח בזה גמ"ח להלוות לנזקקים, ונשאלתי אם זה מותר. תשובה. ידוע מפוסקי זמנינו  
 37.  כתב עת תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט 
נושא המאמר: אם מותר לשמור כספי מעשר לצורך נישואי הילדים 
אותם ובינתיים מפקיד בגמ"ח או שבעצמו פותח בזה גמ"ח להלוות לנזקקים, ונשאלתי אם זה מותר. תשובה. ידוע מפוסקי זמנינו שאין לשמור מכספי מעשר לצורך נישואי הילדים אלא כאשר הם כבר קצת גדולים, וגם אז ראוי שלא ליתן לו רק זה אלא עד חצי מכספי המעשר, והוא ע"פ החת"ס  
 38.  כתב עת תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט 
נושא המאמר: אם מותר לשמור כספי מעשר לצורך נישואי הילדים 
מפקיד בגמ"ח או שבעצמו פותח בזה גמ"ח להלוות לנזקקים, ונשאלתי אם זה מותר. תשובה. ידוע מפוסקי זמנינו שאין לשמור מכספי מעשר לצורך נישואי הילדים אלא כאשר הם כבר קצת גדולים, וגם אז ראוי שלא ליתן לו רק זה אלא עד חצי מכספי המעשר, והוא ע"פ החת"ס בתשו' יור"ד סוף  
 39.  כתב עת תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט 
נושא המאמר: אם מותר לשמור כספי מעשר לצורך נישואי הילדים 
כיון שהמעות אצל עניים גמורים ובאופן שהתנה שיוכל להתנהג עם המעות באופן זה. ובפוסקים וכן במכתב ממרן הסטייפלער ז"ל דיש לחלק מעות מעשר לפי סדרי עדיפויות ולמקומות תורה יש ליתן יותר ואח"כ למקומות אחרים לפי הענין יעויי"ש, וא"כ נראה דגם באופן זה אין ליתן לגמ"ח אלא  
 40.  כתב עת תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט 
נושא המאמר: אם מותר לשמור כספי מעשר לצורך נישואי הילדים 
אחרים לפי הענין יעויי"ש, וא"כ נראה דגם באופן זה אין ליתן לגמ"ח אלא כפי השיעור שהי' נותן לזה לפי סדרי העדיפויות לולי הצורך לחתן את הילדים, והשאר יתן כפי הנצרך. ועיקר מה שהתירו לנישואי בנו הוא רק להכרח, ורק באופן שלולי' כספי מעשר לא הי' יכול ליתן לזה, דבאופן אחר  
 41.  כתב עת תל תלפיות סז, תשס"ח, קסח - קסט 
נושא המאמר: אם מותר לשמור כספי מעשר לצורך נישואי הילדים 
אין ליתן לגמ"ח אלא כפי השיעור שהי' נותן לזה לפי סדרי העדיפויות לולי הצורך לחתן את הילדים, והשאר יתן כפי הנצרך. ועיקר מה שהתירו לנישואי בנו הוא רק להכרח, ורק באופן שלולי' כספי מעשר לא הי' יכול ליתן לזה, דבאופן אחר כנראה זו מחלוקת הפוסקים אם מותר ליתן, יעוי' אהבת  
 42.  כתב עת צהר טז, צט - קח 
נושא המאמר: פסקי הלכות צדקה 
כתב לי הגאון בעל משנה הלכות שליט"א. בדבר שאלתו במי שרוצה לתמוך ממעות מעשה שלו למי שמזונותיו מצומצמים אלא דא עקא שיש לו דירות להשקעה שמשכיר אותן או תכניות חסכון בבנק שאינו רוצה למכרם וליגע בהם שייחד את הכסף הזה להשיא בניו ובנותיו הקטנים לכשיגיעו לפרקן  
 43.  פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יד עמוד עח ד"ה פ' שואלת 
פ' שואלת כמה שאלות: א. האם צריכה לקבל מינוי אפוטרופסות מבית הדין על אחיותיה שהן בעלות רמת מישכל נמוכה?, ב. האם מותר לה לשלם בכסף שלהן לעילוי נשמת אביהן, מעשר כספים, ושכ"ט לעצמה? ג. האם יש תוקף לצוואה של האבא כשחילק את נכסיו בין בנותיו לא בחלקים שוים? ד. האם חולת נפש ובעלת רמת מישכל נמוך יורשות את אביהן? ה. מי יירש את ב' שחיה בנפרד מבעלה? [עמוד עט] פסק דין א. צוואה שיש לה תוקף חוקי בלבד, הדבר ספק אם בגלל התוקף החוקי יש לה גם תוקף הלכתי. ב. לאור צו הירושה כל שלושת הבנות יורשות את אביהן בחלקים שוים (למרות מחלתן הנפשית). ג. הבת פ' זקוקה הלכתית למינוי אפוטרופסות על אחיותיה מבית הדין, וזה ייעשה לאחר חקירה ובדיקה. ד. האפוטרופוס רשאי להוציא מנכסי השוטה לכל דבר שהוא לצרכיו ולטובתו. אך אינו רשאי לחלק על דעתו את מעשר הכספים מכספם. ה. השוטה אינו בר קדושין ונישואין, וספק שוטה קדושיו הם ספק קדושין. ו. הבעל יורש את אשתו במוחזק, אפילו נפרד ממנה לצורך אישפוזו, אך ספק שוטה שקדושיו הם ספק, הממע"ה.  
 44.  פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יד עמוד עט ד"ה פ' שואלת [המתחיל בעמוד עח] 
פ' שואלת כמה שאלות: א. האם צריכה לקבל מינוי אפוטרופסות מבית הדין על אחיותיה שהן בעלות רמת מישכל נמוכה?, ב. האם מותר לה לשלם בכסף שלהן לעילוי נשמת אביהן, מעשר כספים, ושכ"ט לעצמה? ג. האם יש תוקף לצוואה של האבא כשחילק את נכסיו בין בנותיו לא בחלקים שוים? ד. האם חולת נפש ובעלת רמת מישכל נמוך יורשות את אביהן? ה. מי יירש את ב' שחיה בנפרד מבעלה? [עמוד עט] פסק דין א. צוואה שיש לה תוקף חוקי בלבד, הדבר ספק אם בגלל התוקף החוקי יש לה גם תוקף הלכתי. ב. לאור צו הירושה כל שלושת הבנות יורשות את אביהן בחלקים שוים (למרות מחלתן הנפשית). ג. הבת פ' זקוקה הלכתית למינוי אפוטרופסות על אחיותיה מבית הדין, וזה ייעשה לאחר חקירה ובדיקה. ד. האפוטרופוס רשאי להוציא מנכסי השוטה לכל דבר שהוא לצרכיו ולטובתו. אך אינו רשאי לחלק על דעתו את מעשר הכספים מכספם. ה. השוטה אינו בר קדושין ונישואין, וספק שוטה קדושיו הם ספק קדושין. ו. הבעל יורש את אשתו במוחזק, אפילו נפרד ממנה לצורך אישפוזו, אך ספק שוטה שקדושיו הם ספק, הממע"ה.  
 45.  שו"ת משנה הלכות חלק טז סימן קלו ד"ה ובדבר שאלתו 
ובדבר שאלתו במי שרוצה לתמוך בקרובו ממעות מעשר שלו שמזונותיו מצמצמים אלא דא עקא שיש לו להקרוב דירות להשקעה שמשכיר אותן או תכניות חסכון בבנק שאינו רוצה למכרם וליגע בהם שייחד את הכסף זה להשיא בניו ובנותיו הקטנים לכשיגיעו לפרקן, האם מותר לו ליהנות ממעות מעשר.  
 46.  שו"ת משנה הלכות חלק טז סימן קלו ד"ה ובדבר שאלתו 
ובדבר שאלתו במי שרוצה לתמוך בקרובו ממעות מעשר שלו שמזונותיו מצמצמים אלא דא עקא שיש לו להקרוב דירות להשקעה שמשכיר אותן או תכניות חסכון בבנק שאינו רוצה למכרם וליגע בהם שייחד את הכסף זה להשיא בניו ובנותיו הקטנים לכשיגיעו לפרקן, האם מותר לו ליהנות ממעות מעשר.  
 47.  כתב עת עלון המשפט 29, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - מאילו הכנסות יש להפריש מעשר - הערות 
ואפילו אם הנותן או המוריש נתנו כבר מעשר. גם חתן וכלה שקיבלו כסף מההורים עבור נדוניא צריכים להפריש מעשר +3 אמנם הנותן יכול להפריש מעשר פעמיים ולהתכוון לפטור את המקבל, וכן היה המנהג הקדום בפולין בכספי הנדוניא שההורים הפרישו מעשר פעם נוספת כדי לפטור את החתן, והם היו מחלקים הצדקה כפי ראות עיניהם, ולא  
 48.  כתב עת עלון המשפט 29, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - מאילו הכנסות יש להפריש מעשר - הערות 
עבור נדוניא צריכים להפריש מעשר +3 אמנם הנותן יכול להפריש מעשר פעמיים ולהתכוון לפטור את המקבל, וכן היה המנהג הקדום בפולין בכספי הנדוניא שההורים הפרישו מעשר פעם נוספת כדי לפטור את החתן, והם היו מחלקים הצדקה כפי ראות עיניהם, ולא נתנו לחתן להפריש בעצמו כדי שלא יתחייב להפריש מעשר לעולם מדין נדר, כמבואר בפתחי תשובה סי' רמט סק"א בשם  
 49.  כתב עת עלון המשפט 29, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - מאילו הכנסות יש להפריש מעשר - הערות 
פעמיים ולהתכוון לפטור את המקבל, וכן היה המנהג הקדום בפולין בכספי הנדוניא שההורים הפרישו מעשר פעם נוספת כדי לפטור את החתן, והם היו מחלקים הצדקה כפי ראות עיניהם, ולא נתנו לחתן להפריש בעצמו כדי שלא יתחייב להפריש מעשר לעולם מדין נדר, כמבואר בפתחי תשובה סי' רמט סק"א בשם השאלת יעבץ ח"א סי' ו. היתר זה מבוסס על הגמ' בנדרים דף לו ע"ב שאדם יכול  
 50.  כתב עת עלון המשפט 29, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - מאילו הכנסות יש להפריש מעשר - הערות 
יתן צדקה, כדי שלא יצטרך לתת לו יותר וכדומה, אין המקבל רשאי לתת צדקה מכסף זה +4 בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קיב נשאל על אחד שנתן סכום כסף לחתנו כדי שיוכל ללמוד ללא דאגות פרנסה, והבטיח לו להוסיף עוד כפי הצורך, והחתן ביקש להפריש מעשר מהכסף שקיבל, וחמיו מעכב בטענה שעל ידי זה יצטרך לתת לו יותר. והשיב שהחותן יכול לעכב  
 51.  כתב עת עלון המשפט 29, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - מאילו הכנסות יש להפריש מעשר - הערות 
החלטת הממשלה ובין בפיחות הנובע מירידת כוח הקנייה של המטבע המקומי בשוק העולמי. לדוגמא: אדם קנה בית להשקעה +28 אבל אם קנה שלא לשם השקעה יתכן שאינו חייב להפריש מעשר כלל, וכדלהלן: בספר דרך אמונה שם באור ההלכה ד"ה ואחד מעשרה דן באחד שקנה פירות (והוא הדין חפץ אחר) והמחיר של הפירות עלה (יותר  
 52.  תשובות והנהגות כרך ה סימן רפא ד"ה וכן כשבניו 
וכן כשבניו בני י"ב או י"ג ובעוד כמה שנים יהיה עליו לחתן אותם ואין לו, שבזה נראה, שאם בדרך הטבע יחסר לו בעתיד הוצאות אלו, יש להתיר לו להפריש ולהניח בצד מכסף מעשר (שנקרא כבר מעכשיו "נצרך" שכעת זקוק לכסף זה, שכך הדרך להשיג את הכסף עבור זה), אבל בציור זה כיון שאינו כעני ממש, יוכל ליקח בינתיים רק כמחצית מהסכום להפריש לצרכי הנישואין, והחצי הנשאר יתן לשאר עניים, וכשעומדים להתחתן אז יראה באמת האם זקוק לכסף המעשר שחסך או לא, ובמידה ולא יזדקק לכך אז יתנו לעניים.  
 53.  תשובות והנהגות כרך ה סימן רפא ד"ה וכן כשבניו 
וכן כשבניו בני י"ב או י"ג ובעוד כמה שנים יהיה עליו לחתן אותם ואין לו, שבזה נראה, שאם בדרך הטבע יחסר לו בעתיד הוצאות אלו, יש להתיר לו להפריש ולהניח בצד מכסף מעשר (שנקרא כבר מעכשיו "נצרך" שכעת זקוק לכסף זה, שכך הדרך להשיג את הכסף עבור זה), אבל בציור זה כיון שאינו כעני ממש, יוכל ליקח בינתיים רק כמחצית מהסכום להפריש לצרכי הנישואין, והחצי הנשאר יתן לשאר עניים, וכשעומדים להתחתן אז יראה באמת האם זקוק לכסף המעשר שחסך או לא, ובמידה ולא יזדקק לכך אז יתנו לעניים.  
 54.  תשובות והנהגות כרך ה סימן רפא ד"ה וכן כשבניו 
וכן כשבניו בני י"ב או י"ג ובעוד כמה שנים יהיה עליו לחתן אותם ואין לו, שבזה נראה, שאם בדרך הטבע יחסר לו בעתיד הוצאות אלו, יש להתיר לו להפריש ולהניח בצד מכסף מעשר (שנקרא כבר מעכשיו "נצרך" שכעת זקוק לכסף זה, שכך הדרך להשיג את הכסף עבור זה), אבל בציור זה כיון שאינו כעני ממש, יוכל ליקח בינתיים רק כמחצית מהסכום להפריש לצרכי הנישואין, והחצי הנשאר יתן לשאר עניים, וכשעומדים להתחתן אז יראה באמת האם זקוק לכסף המעשר שחסך או לא, ובמידה ולא יזדקק לכך אז יתנו לעניים.  
 55.  כתב עת ישורון טו, תשס"ה, קמז - קמח 
נושא המאמר: בענין מעשר כספים, ובענין בן ארץ ישראל שנשא אשה בחוץ לארץ לענין יו"ט שני 
יכולה לנכות כלום וצריכה לתת מעשר כנגד כל המשכורת. ב) אדם שיש לו דירה, והוא משכיר אותה ושוכר דירה אחרת לגור בה, האם צריך ליתן מעשר מהכסף שמקבל בעד הדירה שמשכיר, והאם יש לחלק בין היכא שמטרתו הקניית הדירה היא לגור בה, ורק בינתיים, מסיבות כלשהן, משכירה  
 56.  כתב עת ישורון טו, תשס"ה, קמח - קמט 
נושא המאמר: בעניני מעשר כספים 
יכולה לנכות כלום וצריכה לתת מעשר כנגד כל המשכורת. ב) אדם שיש לו דירה, והוא משכיר אותה ושוכר דירה אחרת לגור בה, האם צריך ליתן מעשר מהכסף שמקבל בעד הדירה שמשכיר, והאם יש לחלק בין היכא שמטרתו הקניית הדירה היא לגור בה, ורק בינתיים, מסיבות כלשהן, משכירה  
 57.  כתב עת בית ויזניץ 35, תשנ"ו, 22 - 20 
נושא המאמר: מעשר כספים 
כבד עליו עול הסבל, ושאל, האם מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר". לאחר פילפול ארוך בנידון זה, מסכם החת"ס להלכה: "אם מיד בשעת הנישואין היה בדעתו לתת ממעות מעשר - שפיר דמי. ומ"מ 'מהיות טוב' שיחלק המעשר, ויתן חציו לעניים דעלמא, וחציו לבנו. אך אם בשעת חיובו בשעת  
 58.  כתב עת בית ויזניץ 35, תשנ"ו, 22 - 20 
נושא המאמר: מעשר כספים 
מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר". לאחר פילפול ארוך בנידון זה, מסכם החת"ס להלכה: "אם מיד בשעת הנישואין היה בדעתו לתת ממעות מעשר - שפיר דמי. ומ"מ 'מהיות טוב' שיחלק המעשר, ויתן חציו לעניים דעלמא, וחציו לבנו. אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה בדעתו ליתן ממעשר  
 59.  כתב עת בית ויזניץ 35, תשנ"ו, 22 - 20 
נושא המאמר: מעשר כספים 
ארוך בנידון זה, מסכם החת"ס להלכה: "אם מיד בשעת הנישואין היה בדעתו לתת ממעות מעשר - שפיר דמי. ומ"מ 'מהיות טוב' שיחלק המעשר, ויתן חציו לעניים דעלמא, וחציו לבנו. אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה בדעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג שש שנים,  
 60.  כתב עת בית ויזניץ 35, תשנ"ו, 22 - 20 
נושא המאמר: מעשר כספים 
היה בדעתו לתת ממעות מעשר - שפיר דמי. ומ"מ 'מהיות טוב' שיחלק המעשר, ויתן חציו לעניים דעלמא, וחציו לבנו. אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה בדעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג שש שנים, ואין אדם פורע חובותיו ממעשר". לצבור מעות מעשר שאלה  
 61.  כתב עת בית ויזניץ 35, תשנ"ו, 22 - 20 
נושא המאמר: מעשר כספים 
מהצדקה יתנו לשאר הצדקות ולהחזקת ישיבות, ובזה יקיימו המצוה כהוגן". לחתן הילדים נראה פשוט, שאין לך מצות צדקה קודם לחתן בניו, ומותר ליקח גם מכסף מעשר אם אין לו חולין כדי השגת ידו. אבל היינו דוקא לצורך, אבל אם רצונו ליקח מכסף מעשר ללוקסוס - גוזל שאר עניים,  
 62.  כתב עת בית ויזניץ 35, תשנ"ו, 22 - 20 
נושא המאמר: מעשר כספים 
ובפרט עם בן תורה, אלא כשמבטיח בלוקסוס, אולי גם בזה נוכל להקל. אמנם, אשרי האיש שהקב"ה ממציא לו צרכיו ואינו צריך ליקח מכסף מעשר לעצמו, לא לצרכי גופו ולא לצרכי נשמתו ולאנשי ביתו, וראוי לשפוט בצדק כשלוקח מכסף מעשר לצרכיו ולצרכי ב"ב - האם מוכרח או לא.  
 63.  כתב עת בית ויזניץ 35, תשנ"ו, 22 - 20 
נושא המאמר: מעשר כספים 
ממציא לו צרכיו ואינו צריך ליקח מכסף מעשר לעצמו, לא לצרכי גופו ולא לצרכי נשמתו ולאנשי ביתו, וראוי לשפוט בצדק כשלוקח מכסף מעשר לצרכיו ולצרכי ב"ב - האם מוכרח או לא. אבל כשצריך ונמנע, וממעט בכך בחינוך בניו ובנותיו מפני חסרון כסף, או בנישואי בניו - ממעט לדאוג  
 64.  כתב עת בית ויזניץ 35, תשנ"ו, 22 - 20 
נושא המאמר: מעשר כספים 
בצדק כשלוקח מכסף מעשר לצרכיו ולצרכי ב"ב - האם מוכרח או לא. אבל כשצריך ונמנע, וממעט בכך בחינוך בניו ובנותיו מפני חסרון כסף, או בנישואי בניו - ממעט לדאוג שבניו יהיו ת"ח ויחזיקם, או בבנותיו - שיינשאו לת"ח דוקא, שלא מוכן להשתמש במעשר - אינו מקיים בזה שום מצוה, אלא  
 65.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד תקל ד"ה בנידון דידן 
בנידון דידן גם אם אנו נצא מתוך הנחה כי לבעל זכות יורשים הרי האישה טוענת כי גרו שם למעלה מעשרים שנה ובנו והשקיעו שם א"כ משהו ודאי מגיע לה ולא ברור כלל מה קיבלה האישה בתמורה על ויתור ההשקעה שהשקיעו שם.  
 66.  שו"ת תורת חיים (מהרח"ש) חלק ב סימן לו ד"ה ועתה ילמדנו 
ועתה ילמדנו אדוננו גאוננו על פי התורה איך זה הר' סימן טוב הנ"ל בזמן המוגבל נתן לגביר מחותנו הנזכר יחיאל הנזכר המ"ה אלפים הנזכרים שנדר לתת לבנו כנ"ל ועשו אותו משא ומתן ונאבדו, ועתה הר' סימן טוב אומר ליתן לחתנו הנזכר לזמן הנישואין בעזה"י מדודים מ"ה אלפים לבנים ולא יותר, והר' יחיאל הנ"ל טוען ואומר שרוצה גם הנאת המעות מעשר שנים כפי תנאו מה שיאמרו שנים סוחרים ששוה ההנאה בכל שנה, שבחושבו ובהעלותו על לבבו שיהיה ריוח הרבה לבנו לכן סמך ועשה החתון עם בתו, ותשובתך הרמתה יבא חיש מהרה, ושכרו כפול ומכופל מן השמים אמן נצח סלה ועד.  
 67.  שו"ת תורת חיים (מהרח"ש) חלק ב סימן לו ד"ה ועתה ילמדנו 
ועתה ילמדנו אדוננו גאוננו על פי התורה איך זה הר' סימן טוב הנ"ל בזמן המוגבל נתן לגביר מחותנו הנזכר יחיאל הנזכר המ"ה אלפים הנזכרים שנדר לתת לבנו כנ"ל ועשו אותו משא ומתן ונאבדו, ועתה הר' סימן טוב אומר ליתן לחתנו הנזכר לזמן הנישואין בעזה"י מדודים מ"ה אלפים לבנים ולא יותר, והר' יחיאל הנ"ל טוען ואומר שרוצה גם הנאת המעות מעשר שנים כפי תנאו מה שיאמרו שנים סוחרים ששוה ההנאה בכל שנה, שבחושבו ובהעלותו על לבבו שיהיה ריוח הרבה לבנו לכן סמך ועשה החתון עם בתו, ותשובתך הרמתה יבא חיש מהרה, ושכרו כפול ומכופל מן השמים אמן נצח סלה ועד.  
 68.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיב ד"ה הנה בדבר 
הנה בדבר ראובן שנתן נדוניא עשרת אלפים דאלאר /דולר/ לחתנו שמעון כדי שיוכל ללמוד אחר החתונה איזו שנים והניחם בבאנק /בבנק/ שיש מזה ריוח קרוב לת"ק דאלאר לשנה ועוד הבטיח לסייע להוצאתו כדי שיהיה פנוי מטירדת פרנסה ויוכל ללמוד במנוחה, וכעת רוצה שמעון החתן ליתן מעשר מזה לצדקה לקרוביו וחותנו מוחה מכמה טענות, א' שכבר נתן מעשר על הנדוניא, ב' שהכלי זמר ומשרתי הסעודה עלו יותר ממעשר הנדוניא, וטענה ג' אף שלא הזכיר כתר"ה בפירוש מובן מתוך הדברים שכיון שהבטיח לסייע בהוצאה כדי שיהיה פנוי ללמוד תורה וכשיחלק המעשר לצדקה הרי יחסר לו להוצאתו ויצטרך להוסיף.  
 69.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיב ד"ה וטענה הב' 
וטענה הב' דהכל"ז והמשרתים שהובא בפ"ת שם /יו"ד סי' רמ"ט/ סק"ב בשם תשובת יעקב דנוהגין לשלם ממעות מעשר, הנה בעצם אין שום טעם לזה, דאף שהוא דבר מצוה דשמחת חתן וכלה לא עדיף זה מכל המצות שאיתא ברמ"א סעיף א' שם שאין לעשות ממעשר שלו שום דבר מצוה, וכל"ז עוד גרע דהא הוא חיוב ליקח כל"ז לנישואין, ונראה דכמו שאם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה כמפורש באה"ע סימן ס"ד סעיף ד', כן גם אם לא ירצה החתן בכל"ז יש לכוף אותו ליקח כל"ז, ועיין בבאה"ט שם סק"ז באלמון שנשא בתולה ולא רצה להרבות בשמחה וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה בתוף וכנור שאין הבעל יכול לעכב דעולה עמו ואינה יורדת עמו, ופשוט שמצד זה יכולין גם לכופו שישכור הכל"ז בדמיו, לא רק שלא לעכב לקרובי הכלה ורק מעשה שהיה כן נקט רק בלשון שאין יכול לעכב, וא"כ היא מצוה חיובית עליו, שאף לבאר הגולה אות ה' נמי אין לעשות ממעות מעשר, וא"כ צריך להבין איך נהגו בזה דלא מסתבר שהוא כנהגו שלא ליתן כלל מעשר מנדוניא שג"כ אין יכולים לכוף ע"ז, דהא לא שלמו בעד הוצאות הסעודה עצמה ממעות מעשר ומ"ש הכל"ז והמשרתים שנהגו לשלם ממעות מעשר. ולכן נראה דהוא רק בעיירות שלא היה שכר קצוב להכל"ז והמשרתים אלא שהיו הולכין לזמר ולשרת בעד מה שיתנדבו המחותנים והקרואים עבורם וכמובן שאבות החתן והכלה נתנו נדבה גדולה יותר מאחרים שזה הוי כעין צדקה, דהרי הם עניים ובעבור מלאכתן אין לוקחין שכר ממש אלא הצדקה כפי מה שיתאסף עבורם שלכן נהגו ליתן גם צדקה זו ממעות מעשר, אף שאינם עניים כל כך. ואף אם האבות התחייבו ליתן להם איזה סך נמי אין להחשיב זה לשכירות ממש כיון שסך השכירות מועטת מכפי שיוי המלאכה, והוא רק התחייבות להשלים סך הצדקה שבשביל זה הלכו לזמר ולשרת, לכן החשיבו מהמנהג במקומות ההם גם זה שהתחייבו לצדקה לענין לשלם ממעות המעשר. וא"כ לא שייך זה במקומנו שהכל"ז לוקחין שכר טבין ותקילין בעד מלאכתן וכן המשרתים, שלכן אף אלו שבאו מעיירות שנהגו במנהג זה אין הכל"ז והמשרתים שבכאן בכלל  
 70.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיב ד"ה וטענה הב' 
וטענה הב' דהכל"ז והמשרתים שהובא בפ"ת שם /יו"ד סי' רמ"ט/ סק"ב בשם תשובת יעקב דנוהגין לשלם ממעות מעשר, הנה בעצם אין שום טעם לזה, דאף שהוא דבר מצוה דשמחת חתן וכלה לא עדיף זה מכל המצות שאיתא ברמ"א סעיף א' שם שאין לעשות ממעשר שלו שום דבר מצוה, וכל"ז עוד גרע דהא הוא חיוב ליקח כל"ז לנישואין, ונראה דכמו שאם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה כמפורש באה"ע סימן ס"ד סעיף ד', כן גם אם לא ירצה החתן בכל"ז יש לכוף אותו ליקח כל"ז, ועיין בבאה"ט שם סק"ז באלמון שנשא בתולה ולא רצה להרבות בשמחה וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה בתוף וכנור שאין הבעל יכול לעכב דעולה עמו ואינה יורדת עמו, ופשוט שמצד זה יכולין גם לכופו שישכור הכל"ז בדמיו, לא רק שלא לעכב לקרובי הכלה ורק מעשה שהיה כן נקט רק בלשון שאין יכול לעכב, וא"כ היא מצוה חיובית עליו, שאף לבאר הגולה אות ה' נמי אין לעשות ממעות מעשר, וא"כ צריך להבין איך נהגו בזה דלא מסתבר שהוא כנהגו שלא ליתן כלל מעשר מנדוניא שג"כ אין יכולים לכוף ע"ז, דהא לא שלמו בעד הוצאות הסעודה עצמה ממעות מעשר ומ"ש הכל"ז והמשרתים שנהגו לשלם ממעות מעשר. ולכן נראה דהוא רק בעיירות שלא היה שכר קצוב להכל"ז והמשרתים אלא שהיו הולכין לזמר ולשרת בעד מה שיתנדבו המחותנים והקרואים עבורם וכמובן שאבות החתן והכלה נתנו נדבה גדולה יותר מאחרים שזה הוי כעין צדקה, דהרי הם עניים ובעבור מלאכתן אין לוקחין שכר ממש אלא הצדקה כפי מה שיתאסף עבורם שלכן נהגו ליתן גם צדקה זו ממעות מעשר, אף שאינם עניים כל כך. ואף אם האבות התחייבו ליתן להם איזה סך נמי אין להחשיב זה לשכירות ממש כיון שסך השכירות מועטת מכפי שיוי המלאכה, והוא רק התחייבות להשלים סך הצדקה שבשביל זה הלכו לזמר ולשרת, לכן החשיבו מהמנהג במקומות ההם גם זה שהתחייבו לצדקה לענין לשלם ממעות המעשר. וא"כ לא שייך זה במקומנו שהכל"ז לוקחין שכר טבין ותקילין בעד מלאכתן וכן המשרתים, שלכן אף אלו שבאו מעיירות שנהגו במנהג זה אין הכל"ז והמשרתים שבכאן בכלל  
 71.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיב ד"ה וטענה הב' 
וטענה הב' דהכל"ז והמשרתים שהובא בפ"ת שם /יו"ד סי' רמ"ט/ סק"ב בשם תשובת יעקב דנוהגין לשלם ממעות מעשר, הנה בעצם אין שום טעם לזה, דאף שהוא דבר מצוה דשמחת חתן וכלה לא עדיף זה מכל המצות שאיתא ברמ"א סעיף א' שם שאין לעשות ממעשר שלו שום דבר מצוה, וכל"ז עוד גרע דהא הוא חיוב ליקח כל"ז לנישואין, ונראה דכמו שאם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה כמפורש באה"ע סימן ס"ד סעיף ד', כן גם אם לא ירצה החתן בכל"ז יש לכוף אותו ליקח כל"ז, ועיין בבאה"ט שם סק"ז באלמון שנשא בתולה ולא רצה להרבות בשמחה וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה בתוף וכנור שאין הבעל יכול לעכב דעולה עמו ואינה יורדת עמו, ופשוט שמצד זה יכולין גם לכופו שישכור הכל"ז בדמיו, לא רק שלא לעכב לקרובי הכלה ורק מעשה שהיה כן נקט רק בלשון שאין יכול לעכב, וא"כ היא מצוה חיובית עליו, שאף לבאר הגולה אות ה' נמי אין לעשות ממעות מעשר, וא"כ צריך להבין איך נהגו בזה דלא מסתבר שהוא כנהגו שלא ליתן כלל מעשר מנדוניא שג"כ אין יכולים לכוף ע"ז, דהא לא שלמו בעד הוצאות הסעודה עצמה ממעות מעשר ומ"ש הכל"ז והמשרתים שנהגו לשלם ממעות מעשר. ולכן נראה דהוא רק בעיירות שלא היה שכר קצוב להכל"ז והמשרתים אלא שהיו הולכין לזמר ולשרת בעד מה שיתנדבו המחותנים והקרואים עבורם וכמובן שאבות החתן והכלה נתנו נדבה גדולה יותר מאחרים שזה הוי כעין צדקה, דהרי הם עניים ובעבור מלאכתן אין לוקחין שכר ממש אלא הצדקה כפי מה שיתאסף עבורם שלכן נהגו ליתן גם צדקה זו ממעות מעשר, אף שאינם עניים כל כך. ואף אם האבות התחייבו ליתן להם איזה סך נמי אין להחשיב זה לשכירות ממש כיון שסך השכירות מועטת מכפי שיוי המלאכה, והוא רק התחייבות להשלים סך הצדקה שבשביל זה הלכו לזמר ולשרת, לכן החשיבו מהמנהג במקומות ההם גם זה שהתחייבו לצדקה לענין לשלם ממעות המעשר. וא"כ לא שייך זה במקומנו שהכל"ז לוקחין שכר טבין ותקילין בעד מלאכתן וכן המשרתים, שלכן אף אלו שבאו מעיירות שנהגו במנהג זה אין הכל"ז והמשרתים שבכאן בכלל  
 72.  כתב עת קול התורה נז, תשס"ה, קפא - קפז 
נושא המאמר: דיני ומנהגי נישואין בזמנים השונים 
בעשי"ת כן נראה פשוט בטעם המנהג, עכ"ד. ובשו"ת מלמד להועיל (סי' א') כתב שכמדומה מנהג זה לא נתפשט בכל הארצות ואני בעצמי עשיתי נישואין שלי בארץ אשכנז ביום ו' תשרי שנת תרל"ג, והגרז"ב באמבערגר פסק אז שדבר זה מותר בלי שום פקפוק, ואדרבה כי קיום מצות פריה ורביה  
 73.  כתב עת קול התורה נז, תשס"ה, קפא - קפז 
נושא המאמר: דיני ומנהגי נישואין בזמנים השונים 
אחד ממורי ורבותי וחבירי פוצה פה לומר שיש בזה שום נדנוד איסור, אשר ע"כ נראה לי ברור דמי שלא קיים מצות פריה ורביה לא ימנע מלעשות נישואין בעשרת ימי תשובה, כי כולי האי ואולי מצוה זאת תכריע אותו לכף זכות, ורק מי שכבר קיים מצות פו"ר יאחר הנישואין כדי לחוש לדברי המטה  
 74.  כתב עת קול התורה נז, תשס"ה, קפא - קפז 
נושא המאמר: דיני ומנהגי נישואין בזמנים השונים 
ורביה לא ימנע מלעשות נישואין בעשרת ימי תשובה, כי כולי האי ואולי מצוה זאת תכריע אותו לכף זכות, ורק מי שכבר קיים מצות פו"ר יאחר הנישואין כדי לחוש לדברי המטה אפרים והגר"י עמדין הנ"ל, עכ"ד. וראה עוד בספר מעשה איש (ח"ב עמ' רי"א) שמרן החזון איש זצ"ל הורה להגאון רבי  
 75.  כתב עת זכור לאברהם (חולון) תשס"ה, תרנא - תרפח 
נושא המאמר: מנחה לחיים: הנהגות והליכות מגאוני זמננו בסדר החופה והקידושין 
יז. מעשה בחתן שדרש בסעודת נישואיו. רבנו שנכח בשמחה, ישב כל הזמן והאזין לדברים, בלא להגיב כלום. רק כשסיים החתן את דבריו אמר לו רבנו זצ"ל: אין זה אמת.. טז יח. מרן זצ"ל הורה לא' שיכול להינשא באחד מעשרת ימי תשובה יז. יט. מרן זצ"ל הורה שאף מי שלא אכל בסעודת ז'  
 76.  שו"ת עשה לך רב חלק ח - שאלות ותשובות בקיצור סימן מא 
מתנות מכספי מעשר לשאלתך במכתבך ללא תאריך וללא שם, הריני להשיבך, כי פשוט ביותר שאין לתת מכספי מעשר - כספים מתנות לחתונות ולבר - מצוה. והטעם כי אין במתנות אלה אף לא ריח של מצוה, משום שהן בחינת פרעון, שכן כל מתנה שאדם נותן הרי זה מפני שהוא חייב שכבר קבל לפני כן, או שעתה הוא נותן ועתיד הוא לקבל כשתהי' השמחה במעונו, ונמצא שאינה מתנה גמורה, ולכן אם אינו מחזיר לו מתנה יכול לתובעו בבית - דין (עיין בשו"ע אה"ע סימן ס' וכן במקור חיים השלם חלק שני פרק ע"א סעיף י"ד), ולכן פשוט שאין שום היתר לתת מתנות מכספי מעשר. הן אמת שיש מגדולי - הפוסקים שכתבו שמותר לתת מתנה לאבי - הבן מכספי - מעשר, אבל זה נאמר כאשר תמורת כספו נותן לו הסנדקאות, וזו מצוה היא, שאם לא יתן לו מתנה לא יקבל הסנדקאות, משא"כ במתנות דנדון - דידן. ומה שכתבת "שברוב המקרים אין נהנים מהסעודה או שלא מגיעים לאולם מכל מיני טעמים", וכונתך לומר שאין כאן הנאה, אעפי"כ אין בזה כדי להתיר מהטעם שכתבנו שהרי הוא פורע חובו מכספי מעשר, ואין - הכי - נמי אם נותן מתנה לחתן עני או לבר - מצוה שמשפחתו עניים ובטוח הוא שלא יחזירו לו, יכול לתת מכספי מעשר, אלא שבמקרה כזה וכן במקרים דומים שאינם צדקה כפשוטה ממש, כבר כתבתי (במקור חיים השלם חלק חמישי פרק רנ"ה סעיף י"ד) שיש להתנות תחלה שרשאי יהיה להוציא הוצאות לדבר מצוה מכספי מעשר עיין שם.  
 77.  שו"ת עשה לך רב חלק ח - שאלות ותשובות בקיצור סימן מא 
מתנות מכספי מעשר לשאלתך במכתבך ללא תאריך וללא שם, הריני להשיבך, כי פשוט ביותר שאין לתת מכספי מעשר - כספים מתנות לחתונות ולבר - מצוה. והטעם כי אין במתנות אלה אף לא ריח של מצוה, משום שהן בחינת פרעון, שכן כל מתנה שאדם נותן הרי זה מפני שהוא חייב שכבר קבל לפני כן, או שעתה הוא נותן ועתיד הוא לקבל כשתהי' השמחה במעונו, ונמצא שאינה מתנה גמורה, ולכן אם אינו מחזיר לו מתנה יכול לתובעו בבית - דין (עיין בשו"ע אה"ע סימן ס' וכן במקור חיים השלם חלק שני פרק ע"א סעיף י"ד), ולכן פשוט שאין שום היתר לתת מתנות מכספי מעשר. הן אמת שיש מגדולי - הפוסקים שכתבו שמותר לתת מתנה לאבי - הבן מכספי - מעשר, אבל זה נאמר כאשר תמורת כספו נותן לו הסנדקאות, וזו מצוה היא, שאם לא יתן לו מתנה לא יקבל הסנדקאות, משא"כ במתנות דנדון - דידן. ומה שכתבת "שברוב המקרים אין נהנים מהסעודה או שלא מגיעים לאולם מכל מיני טעמים", וכונתך לומר שאין כאן הנאה, אעפי"כ אין בזה כדי להתיר מהטעם שכתבנו שהרי הוא פורע חובו מכספי מעשר, ואין - הכי - נמי אם נותן מתנה לחתן עני או לבר - מצוה שמשפחתו עניים ובטוח הוא שלא יחזירו לו, יכול לתת מכספי מעשר, אלא שבמקרה כזה וכן במקרים דומים שאינם צדקה כפשוטה ממש, כבר כתבתי (במקור חיים השלם חלק חמישי פרק רנ"ה סעיף י"ד) שיש להתנות תחלה שרשאי יהיה להוציא הוצאות לדבר מצוה מכספי מעשר עיין שם.  
 78.  שו"ת עשה לך רב חלק ח - שאלות ותשובות בקיצור סימן מא 
מתנות מכספי מעשר לשאלתך במכתבך ללא תאריך וללא שם, הריני להשיבך, כי פשוט ביותר שאין לתת מכספי מעשר - כספים מתנות לחתונות ולבר - מצוה. והטעם כי אין במתנות אלה אף לא ריח של מצוה, משום שהן בחינת פרעון, שכן כל מתנה שאדם נותן הרי זה מפני שהוא חייב שכבר קבל לפני כן, או שעתה הוא נותן ועתיד הוא לקבל כשתהי' השמחה במעונו, ונמצא שאינה מתנה גמורה, ולכן אם אינו מחזיר לו מתנה יכול לתובעו בבית - דין (עיין בשו"ע אה"ע סימן ס' וכן במקור חיים השלם חלק שני פרק ע"א סעיף י"ד), ולכן פשוט שאין שום היתר לתת מתנות מכספי מעשר. הן אמת שיש מגדולי - הפוסקים שכתבו שמותר לתת מתנה לאבי - הבן מכספי - מעשר, אבל זה נאמר כאשר תמורת כספו נותן לו הסנדקאות, וזו מצוה היא, שאם לא יתן לו מתנה לא יקבל הסנדקאות, משא"כ במתנות דנדון - דידן. ומה שכתבת "שברוב המקרים אין נהנים מהסעודה או שלא מגיעים לאולם מכל מיני טעמים", וכונתך לומר שאין כאן הנאה, אעפי"כ אין בזה כדי להתיר מהטעם שכתבנו שהרי הוא פורע חובו מכספי מעשר, ואין - הכי - נמי אם נותן מתנה לחתן עני או לבר - מצוה שמשפחתו עניים ובטוח הוא שלא יחזירו לו, יכול לתת מכספי מעשר, אלא שבמקרה כזה וכן במקרים דומים שאינם צדקה כפשוטה ממש, כבר כתבתי (במקור חיים השלם חלק חמישי פרק רנ"ה סעיף י"ד) שיש להתנות תחלה שרשאי יהיה להוציא הוצאות לדבר מצוה מכספי מעשר עיין שם.  
 79.  שו"ת עשה לך רב חלק ח - שאלות ותשובות בקיצור סימן מא 
מתנות מכספי מעשר לשאלתך במכתבך ללא תאריך וללא שם, הריני להשיבך, כי פשוט ביותר שאין לתת מכספי מעשר - כספים מתנות לחתונות ולבר - מצוה. והטעם כי אין במתנות אלה אף לא ריח של מצוה, משום שהן בחינת פרעון, שכן כל מתנה שאדם נותן הרי זה מפני שהוא חייב שכבר קבל לפני כן, או שעתה הוא נותן ועתיד הוא לקבל כשתהי' השמחה במעונו, ונמצא שאינה מתנה גמורה, ולכן אם אינו מחזיר לו מתנה יכול לתובעו בבית - דין (עיין בשו"ע אה"ע סימן ס' וכן במקור חיים השלם חלק שני פרק ע"א סעיף י"ד), ולכן פשוט שאין שום היתר לתת מתנות מכספי מעשר. הן אמת שיש מגדולי - הפוסקים שכתבו שמותר לתת מתנה לאבי - הבן מכספי - מעשר, אבל זה נאמר כאשר תמורת כספו נותן לו הסנדקאות, וזו מצוה היא, שאם לא יתן לו מתנה לא יקבל הסנדקאות, משא"כ במתנות דנדון - דידן. ומה שכתבת "שברוב המקרים אין נהנים מהסעודה או שלא מגיעים לאולם מכל מיני טעמים", וכונתך לומר שאין כאן הנאה, אעפי"כ אין בזה כדי להתיר מהטעם שכתבנו שהרי הוא פורע חובו מכספי מעשר, ואין - הכי - נמי אם נותן מתנה לחתן עני או לבר - מצוה שמשפחתו עניים ובטוח הוא שלא יחזירו לו, יכול לתת מכספי מעשר, אלא שבמקרה כזה וכן במקרים דומים שאינם צדקה כפשוטה ממש, כבר כתבתי (במקור חיים השלם חלק חמישי פרק רנ"ה סעיף י"ד) שיש להתנות תחלה שרשאי יהיה להוציא הוצאות לדבר מצוה מכספי מעשר עיין שם.  
 80.  שו"ת עשה לך רב חלק ח - שאלות ותשובות בקיצור סימן מא 
מתנות מכספי מעשר לשאלתך במכתבך ללא תאריך וללא שם, הריני להשיבך, כי פשוט ביותר שאין לתת מכספי מעשר - כספים מתנות לחתונות ולבר - מצוה. והטעם כי אין במתנות אלה אף לא ריח של מצוה, משום שהן בחינת פרעון, שכן כל מתנה שאדם נותן הרי זה מפני שהוא חייב שכבר קבל לפני כן, או שעתה הוא נותן ועתיד הוא לקבל כשתהי' השמחה במעונו, ונמצא שאינה מתנה גמורה, ולכן אם אינו מחזיר לו מתנה יכול לתובעו בבית - דין (עיין בשו"ע אה"ע סימן ס' וכן במקור חיים השלם חלק שני פרק ע"א סעיף י"ד), ולכן פשוט שאין שום היתר לתת מתנות מכספי מעשר. הן אמת שיש מגדולי - הפוסקים שכתבו שמותר לתת מתנה לאבי - הבן מכספי - מעשר, אבל זה נאמר כאשר תמורת כספו נותן לו הסנדקאות, וזו מצוה היא, שאם לא יתן לו מתנה לא יקבל הסנדקאות, משא"כ במתנות דנדון - דידן. ומה שכתבת "שברוב המקרים אין נהנים מהסעודה או שלא מגיעים לאולם מכל מיני טעמים", וכונתך לומר שאין כאן הנאה, אעפי"כ אין בזה כדי להתיר מהטעם שכתבנו שהרי הוא פורע חובו מכספי מעשר, ואין - הכי - נמי אם נותן מתנה לחתן עני או לבר - מצוה שמשפחתו עניים ובטוח הוא שלא יחזירו לו, יכול לתת מכספי מעשר, אלא שבמקרה כזה וכן במקרים דומים שאינם צדקה כפשוטה ממש, כבר כתבתי (במקור חיים השלם חלק חמישי פרק רנ"ה סעיף י"ד) שיש להתנות תחלה שרשאי יהיה להוציא הוצאות לדבר מצוה מכספי מעשר עיין שם.  
 81.  שו"ת עשה לך רב חלק ח - שאלות ותשובות בקיצור סימן מא 
במכתבך ללא תאריך וללא שם, הריני להשיבך, כי פשוט ביותר שאין לתת מכספי מעשר - כספים מתנות לחתונות ולבר - מצוה. והטעם כי אין במתנות אלה אף לא ריח של מצוה, משום שהן בחינת פרעון, שכן כל מתנה שאדם נותן הרי זה מפני שהוא חייב שכבר קבל לפני כן, או שעתה הוא נותן ועתיד הוא לקבל כשתהי' השמחה במעונו, ונמצא שאינה מתנה גמורה, ולכן אם אינו מחזיר לו מתנה יכול לתובעו בבית - דין (עיין בשו"ע אה"ע סימן ס' וכן במקור חיים השלם חלק שני פרק ע"א סעיף י"ד), ולכן פשוט שאין שום היתר לתת מתנות מכספי מעשר. הן אמת שיש מגדולי - הפוסקים שכתבו שמותר לתת מתנה לאבי - הבן מכספי - מעשר, אבל זה נאמר כאשר תמורת כספו נותן לו הסנדקאות, וזו מצוה היא, שאם לא יתן לו מתנה לא יקבל הסנדקאות, משא"כ במתנות דנדון - דידן. ומה שכתבת "שברוב המקרים אין נהנים מהסעודה או שלא מגיעים לאולם מכל מיני טעמים", וכונתך לומר שאין כאן הנאה, אעפי"כ אין בזה כדי להתיר מהטעם שכתבנו שהרי הוא פורע חובו מכספי מעשר, ואין - הכי - נמי אם נותן מתנה לחתן עני או לבר - מצוה שמשפחתו עניים ובטוח הוא שלא יחזירו לו, יכול לתת מכספי מעשר, אלא שבמקרה כזה וכן במקרים דומים שאינם צדקה כפשוטה ממש, כבר כתבתי (במקור חיים השלם חלק חמישי פרק רנ"ה סעיף י"ד) שיש להתנות תחלה שרשאי יהיה להוציא הוצאות לדבר מצוה מכספי מעשר עיין שם.  
 82.  תשובות והנהגות כרך ה סימן רפד ד"ה אמנם נשאלתי 
אמנם נשאלתי, אם התחייב להחזיקו חמש שנים, ועכשיו התהפך עליו הגלגל פתאום ופרנסתו דחוקה, ורוצה לשלם חובו מכסף מעשר. ועיין בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רל"א) שנשאל בכה"ג, והשיב דאם בשעה שנתחייב לחתנו, היה כוונתו להתחייב ממעות מעשר, שפיר דמי (אלא דמהיות טוב יתן מחצית המעשר לעניים אחרים), אבל אם בשעה שהתחייב לא היתה דעתו לתת מהמעשר שלו, אין אדם פורע חובותיו מהמעשר שלו. וע"כ נראה בנד"ד, דאם שבשעה שהתחייב התכוון לתמוך בחתנו למצוה והיינו להחזיק חתן ת"ח, אמרינן בסתמא שכל שכוונתו למצוה כה"ג בדעתו לנכות הכסף ממעות המעשר, אלא שכשהיה לו ברווח לא ניכה מכסף המעשר, ועכשיו שמצבו דחוק ויש לו צורך לכך מנכה מהמעשר [ועצה טובה, שכל המקבל על עצמו להחזיק חתנו או בנו כמה שנים כל זמן שילמדו תורה, כדאי שיכון להדיא שיוכל במקרה הצורך ליקח מכסף מעשר]. אבל אם התחייב להחזיקו חמש שנים בכל אופן ואפילו אם חתנו יעסוק בפרנסה, דבר כזה אינו יכול להתחייב מכסף מעשר וחל החיוב משלו, ולכן אם חתנו יושב כעת ולומד אף שיכול לתת לו ממעות מעשר, מ"מ חייב להחזיר המעות לכשירחיב ה' גבולו.  
 83.  תשובות והנהגות כרך ה סימן רפד ד"ה אמנם נשאלתי 
אמנם נשאלתי, אם התחייב להחזיקו חמש שנים, ועכשיו התהפך עליו הגלגל פתאום ופרנסתו דחוקה, ורוצה לשלם חובו מכסף מעשר. ועיין בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רל"א) שנשאל בכה"ג, והשיב דאם בשעה שנתחייב לחתנו, היה כוונתו להתחייב ממעות מעשר, שפיר דמי (אלא דמהיות טוב יתן מחצית המעשר לעניים אחרים), אבל אם בשעה שהתחייב לא היתה דעתו לתת מהמעשר שלו, אין אדם פורע חובותיו מהמעשר שלו. וע"כ נראה בנד"ד, דאם שבשעה שהתחייב התכוון לתמוך בחתנו למצוה והיינו להחזיק חתן ת"ח, אמרינן בסתמא שכל שכוונתו למצוה כה"ג בדעתו לנכות הכסף ממעות המעשר, אלא שכשהיה לו ברווח לא ניכה מכסף המעשר, ועכשיו שמצבו דחוק ויש לו צורך לכך מנכה מהמעשר [ועצה טובה, שכל המקבל על עצמו להחזיק חתנו או בנו כמה שנים כל זמן שילמדו תורה, כדאי שיכון להדיא שיוכל במקרה הצורך ליקח מכסף מעשר]. אבל אם התחייב להחזיקו חמש שנים בכל אופן ואפילו אם חתנו יעסוק בפרנסה, דבר כזה אינו יכול להתחייב מכסף מעשר וחל החיוב משלו, ולכן אם חתנו יושב כעת ולומד אף שיכול לתת לו ממעות מעשר, מ"מ חייב להחזיר המעות לכשירחיב ה' גבולו.  
 84.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
סימן רפא חיוב הלומדים בכולל במעשר כספים אף שהתמיכה מהכולל אינה מספקת, כ"א חייב במעשר כספים - כלוויים שנתנו תרומת מעשר - י"א כשהוא עצמו עני מותר לקחת המעשר לעצמו אבל ישים הכסף במעטפה וירשום עליה "מעשר" שחלה הצדקה בעצם ההפרשה - אם יכול לדחוק א"ע יתן מחצית המעשר לעניים ממנו - כשצריך בעתיד לחתן ילדיו יכול להפריש מחצית המעשר לכך - יש שמחליף מעשרותיו עם ידידו העני - היו בחורים שהפרישו מעשר מזמנם בלימוד כדי לעזור בלימוד לאחרים. סימן רפב בעלי חובות מתנגדים שיתן מעשרות בע"ח טוענים שהכסף מגיע להם ואינו רשאי לתת מעשרות - אף שהכסף שייך להקב"ה, מ"מ הואיל ומשועבד לאחרים לא יתן צדקה לפני שיפרע חובו - אם הבע"ח אינם נזקקים יעשה התרה על מנהגו לתת מעשר - כשהבע"ח נזקק יפריש מעשר ואח"כ יתנו לבע"ח כחלק מחובו וכשיהא לו כסף בעתיד יחזיר לכספי המעשר ששלם לחובו - כשנותן לעניים סכום סמלי מותר למרות היותו חייב. סימן רפג החזקת בניו ובנותיו מכספי מעשר א. גדר חובת האב ללמד את בנו תורה - האב חייב לשכור מלמד לבנו שילמדו תורה כולל תלמוד הלכות וסוגיות עם ראשונים ואחרונים עד שיוכל להורות הלכה למעשה ושיהא בקיא בכל התורה וכן חייב לספק כל צרכיו ומזונותיו כשלומד בעיר אחרת וכן לפרנס אשתו בניו ובנותיו (של הבן) כדי שיעסוק בתורה ויכול להוציא מכספי מעשר (שו"ע הגרש"ז). ב. שימוש בכספי מעשר להחזיק בנו בישיבה או בכולל - למזונות בנו ולדירה יכול להוציא מכסף מעשר, אך כשמוציא מכספו הקב"ה מוסיף לו - שכ"ל לא ינקה מהמעשר - לחזו"א: לא יכול מכסף מעשר להחזיק בנו בישיבה - למעשה כל הקשור ברוחניות (חנוך הילדים ו"כולל" לבניו הנשואים) מותר לתת מהמעשר אבל לגשמיות (פרנסת בניו) לא יקח מהמעשר. ג. כשמחזיק בנו בישיבה או בכולל מכספי מעשר מפסיד משכר מ"ע ללמוד בנו תורה - ומקיים בכך רק מצות צדקה - כפי שבן שמפרנס אביו מכסף צדקה מפחית ממצות כיבוד אב. ד. כשאין לו כספים ממקום אחר יכול לקחת מכסף מעשר כדי להחזיק בנו בישיבה או בכולל - כשהאב בעל צדקה יקדים לשלם להוצאות בנו לפני שנותן לעניים ומוסדות - אך  
 85.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
סימן רפא חיוב הלומדים בכולל במעשר כספים אף שהתמיכה מהכולל אינה מספקת, כ"א חייב במעשר כספים - כלוויים שנתנו תרומת מעשר - י"א כשהוא עצמו עני מותר לקחת המעשר לעצמו אבל ישים הכסף במעטפה וירשום עליה "מעשר" שחלה הצדקה בעצם ההפרשה - אם יכול לדחוק א"ע יתן מחצית המעשר לעניים ממנו - כשצריך בעתיד לחתן ילדיו יכול להפריש מחצית המעשר לכך - יש שמחליף מעשרותיו עם ידידו העני - היו בחורים שהפרישו מעשר מזמנם בלימוד כדי לעזור בלימוד לאחרים. סימן רפב בעלי חובות מתנגדים שיתן מעשרות בע"ח טוענים שהכסף מגיע להם ואינו רשאי לתת מעשרות - אף שהכסף שייך להקב"ה, מ"מ הואיל ומשועבד לאחרים לא יתן צדקה לפני שיפרע חובו - אם הבע"ח אינם נזקקים יעשה התרה על מנהגו לתת מעשר - כשהבע"ח נזקק יפריש מעשר ואח"כ יתנו לבע"ח כחלק מחובו וכשיהא לו כסף בעתיד יחזיר לכספי המעשר ששלם לחובו - כשנותן לעניים סכום סמלי מותר למרות היותו חייב. סימן רפג החזקת בניו ובנותיו מכספי מעשר א. גדר חובת האב ללמד את בנו תורה - האב חייב לשכור מלמד לבנו שילמדו תורה כולל תלמוד הלכות וסוגיות עם ראשונים ואחרונים עד שיוכל להורות הלכה למעשה ושיהא בקיא בכל התורה וכן חייב לספק כל צרכיו ומזונותיו כשלומד בעיר אחרת וכן לפרנס אשתו בניו ובנותיו (של הבן) כדי שיעסוק בתורה ויכול להוציא מכספי מעשר (שו"ע הגרש"ז). ב. שימוש בכספי מעשר להחזיק בנו בישיבה או בכולל - למזונות בנו ולדירה יכול להוציא מכסף מעשר, אך כשמוציא מכספו הקב"ה מוסיף לו - שכ"ל לא ינקה מהמעשר - לחזו"א: לא יכול מכסף מעשר להחזיק בנו בישיבה - למעשה כל הקשור ברוחניות (חנוך הילדים ו"כולל" לבניו הנשואים) מותר לתת מהמעשר אבל לגשמיות (פרנסת בניו) לא יקח מהמעשר. ג. כשמחזיק בנו בישיבה או בכולל מכספי מעשר מפסיד משכר מ"ע ללמוד בנו תורה - ומקיים בכך רק מצות צדקה - כפי שבן שמפרנס אביו מכסף צדקה מפחית ממצות כיבוד אב. ד. כשאין לו כספים ממקום אחר יכול לקחת מכסף מעשר כדי להחזיק בנו בישיבה או בכולל - כשהאב בעל צדקה יקדים לשלם להוצאות בנו לפני שנותן לעניים ומוסדות - אך  
 86.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
סימן רפא חיוב הלומדים בכולל במעשר כספים אף שהתמיכה מהכולל אינה מספקת, כ"א חייב במעשר כספים - כלוויים שנתנו תרומת מעשר - י"א כשהוא עצמו עני מותר לקחת המעשר לעצמו אבל ישים הכסף במעטפה וירשום עליה "מעשר" שחלה הצדקה בעצם ההפרשה - אם יכול לדחוק א"ע יתן מחצית המעשר לעניים ממנו - כשצריך בעתיד לחתן ילדיו יכול להפריש מחצית המעשר לכך - יש שמחליף מעשרותיו עם ידידו העני - היו בחורים שהפרישו מעשר מזמנם בלימוד כדי לעזור בלימוד לאחרים. סימן רפב בעלי חובות מתנגדים שיתן מעשרות בע"ח טוענים שהכסף מגיע להם ואינו רשאי לתת מעשרות - אף שהכסף שייך להקב"ה, מ"מ הואיל ומשועבד לאחרים לא יתן צדקה לפני שיפרע חובו - אם הבע"ח אינם נזקקים יעשה התרה על מנהגו לתת מעשר - כשהבע"ח נזקק יפריש מעשר ואח"כ יתנו לבע"ח כחלק מחובו וכשיהא לו כסף בעתיד יחזיר לכספי המעשר ששלם לחובו - כשנותן לעניים סכום סמלי מותר למרות היותו חייב. סימן רפג החזקת בניו ובנותיו מכספי מעשר א. גדר חובת האב ללמד את בנו תורה - האב חייב לשכור מלמד לבנו שילמדו תורה כולל תלמוד הלכות וסוגיות עם ראשונים ואחרונים עד שיוכל להורות הלכה למעשה ושיהא בקיא בכל התורה וכן חייב לספק כל צרכיו ומזונותיו כשלומד בעיר אחרת וכן לפרנס אשתו בניו ובנותיו (של הבן) כדי שיעסוק בתורה ויכול להוציא מכספי מעשר (שו"ע הגרש"ז). ב. שימוש בכספי מעשר להחזיק בנו בישיבה או בכולל - למזונות בנו ולדירה יכול להוציא מכסף מעשר, אך כשמוציא מכספו הקב"ה מוסיף לו - שכ"ל לא ינקה מהמעשר - לחזו"א: לא יכול מכסף מעשר להחזיק בנו בישיבה - למעשה כל הקשור ברוחניות (חנוך הילדים ו"כולל" לבניו הנשואים) מותר לתת מהמעשר אבל לגשמיות (פרנסת בניו) לא יקח מהמעשר. ג. כשמחזיק בנו בישיבה או בכולל מכספי מעשר מפסיד משכר מ"ע ללמוד בנו תורה - ומקיים בכך רק מצות צדקה - כפי שבן שמפרנס אביו מכסף צדקה מפחית ממצות כיבוד אב. ד. כשאין לו כספים ממקום אחר יכול לקחת מכסף מעשר כדי להחזיק בנו בישיבה או בכולל - כשהאב בעל צדקה יקדים לשלם להוצאות בנו לפני שנותן לעניים ומוסדות - אך  
 87.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
סימן רפא חיוב הלומדים בכולל במעשר כספים אף שהתמיכה מהכולל אינה מספקת, כ"א חייב במעשר כספים - כלוויים שנתנו תרומת מעשר - י"א כשהוא עצמו עני מותר לקחת המעשר לעצמו אבל ישים הכסף במעטפה וירשום עליה "מעשר" שחלה הצדקה בעצם ההפרשה - אם יכול לדחוק א"ע יתן מחצית המעשר לעניים ממנו - כשצריך בעתיד לחתן ילדיו יכול להפריש מחצית המעשר לכך - יש שמחליף מעשרותיו עם ידידו העני - היו בחורים שהפרישו מעשר מזמנם בלימוד כדי לעזור בלימוד לאחרים. סימן רפב בעלי חובות מתנגדים שיתן מעשרות בע"ח טוענים שהכסף מגיע להם ואינו רשאי לתת מעשרות - אף שהכסף שייך להקב"ה, מ"מ הואיל ומשועבד לאחרים לא יתן צדקה לפני שיפרע חובו - אם הבע"ח אינם נזקקים יעשה התרה על מנהגו לתת מעשר - כשהבע"ח נזקק יפריש מעשר ואח"כ יתנו לבע"ח כחלק מחובו וכשיהא לו כסף בעתיד יחזיר לכספי המעשר ששלם לחובו - כשנותן לעניים סכום סמלי מותר למרות היותו חייב. סימן רפג החזקת בניו ובנותיו מכספי מעשר א. גדר חובת האב ללמד את בנו תורה - האב חייב לשכור מלמד לבנו שילמדו תורה כולל תלמוד הלכות וסוגיות עם ראשונים ואחרונים עד שיוכל להורות הלכה למעשה ושיהא בקיא בכל התורה וכן חייב לספק כל צרכיו ומזונותיו כשלומד בעיר אחרת וכן לפרנס אשתו בניו ובנותיו (של הבן) כדי שיעסוק בתורה ויכול להוציא מכספי מעשר (שו"ע הגרש"ז). ב. שימוש בכספי מעשר להחזיק בנו בישיבה או בכולל - למזונות בנו ולדירה יכול להוציא מכסף מעשר, אך כשמוציא מכספו הקב"ה מוסיף לו - שכ"ל לא ינקה מהמעשר - לחזו"א: לא יכול מכסף מעשר להחזיק בנו בישיבה - למעשה כל הקשור ברוחניות (חנוך הילדים ו"כולל" לבניו הנשואים) מותר לתת מהמעשר אבל לגשמיות (פרנסת בניו) לא יקח מהמעשר. ג. כשמחזיק בנו בישיבה או בכולל מכספי מעשר מפסיד משכר מ"ע ללמוד בנו תורה - ומקיים בכך רק מצות צדקה - כפי שבן שמפרנס אביו מכסף צדקה מפחית ממצות כיבוד אב. ד. כשאין לו כספים ממקום אחר יכול לקחת מכסף מעשר כדי להחזיק בנו בישיבה או בכולל - כשהאב בעל צדקה יקדים לשלם להוצאות בנו לפני שנותן לעניים ומוסדות - אך  
 88.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
סימן רפא חיוב הלומדים בכולל במעשר כספים אף שהתמיכה מהכולל אינה מספקת, כ"א חייב במעשר כספים - כלוויים שנתנו תרומת מעשר - י"א כשהוא עצמו עני מותר לקחת המעשר לעצמו אבל ישים הכסף במעטפה וירשום עליה "מעשר" שחלה הצדקה בעצם ההפרשה - אם יכול לדחוק א"ע יתן מחצית המעשר לעניים ממנו - כשצריך בעתיד לחתן ילדיו יכול להפריש מחצית המעשר לכך - יש שמחליף מעשרותיו עם ידידו העני - היו בחורים שהפרישו מעשר מזמנם בלימוד כדי לעזור בלימוד לאחרים. סימן רפב בעלי חובות מתנגדים שיתן מעשרות בע"ח טוענים שהכסף מגיע להם ואינו רשאי לתת מעשרות - אף שהכסף שייך להקב"ה, מ"מ הואיל ומשועבד לאחרים לא יתן צדקה לפני שיפרע חובו - אם הבע"ח אינם נזקקים יעשה התרה על מנהגו לתת מעשר - כשהבע"ח נזקק יפריש מעשר ואח"כ יתנו לבע"ח כחלק מחובו וכשיהא לו כסף בעתיד יחזיר לכספי המעשר ששלם לחובו - כשנותן לעניים סכום סמלי מותר למרות היותו חייב. סימן רפג החזקת בניו ובנותיו מכספי מעשר א. גדר חובת האב ללמד את בנו תורה - האב חייב לשכור מלמד לבנו שילמדו תורה כולל תלמוד הלכות וסוגיות עם ראשונים ואחרונים עד שיוכל להורות הלכה למעשה ושיהא בקיא בכל התורה וכן חייב לספק כל צרכיו ומזונותיו כשלומד בעיר אחרת וכן לפרנס אשתו בניו ובנותיו (של הבן) כדי שיעסוק בתורה ויכול להוציא מכספי מעשר (שו"ע הגרש"ז). ב. שימוש בכספי מעשר להחזיק בנו בישיבה או בכולל - למזונות בנו ולדירה יכול להוציא מכסף מעשר, אך כשמוציא מכספו הקב"ה מוסיף לו - שכ"ל לא ינקה מהמעשר - לחזו"א: לא יכול מכסף מעשר להחזיק בנו בישיבה - למעשה כל הקשור ברוחניות (חנוך הילדים ו"כולל" לבניו הנשואים) מותר לתת מהמעשר אבל לגשמיות (פרנסת בניו) לא יקח מהמעשר. ג. כשמחזיק בנו בישיבה או בכולל מכספי מעשר מפסיד משכר מ"ע ללמוד בנו תורה - ומקיים בכך רק מצות צדקה - כפי שבן שמפרנס אביו מכסף צדקה מפחית ממצות כיבוד אב. ד. כשאין לו כספים ממקום אחר יכול לקחת מכסף מעשר כדי להחזיק בנו בישיבה או בכולל - כשהאב בעל צדקה יקדים לשלם להוצאות בנו לפני שנותן לעניים ומוסדות - אך  
 89.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
סימן רפא חיוב הלומדים בכולל במעשר כספים אף שהתמיכה מהכולל אינה מספקת, כ"א חייב במעשר כספים - כלוויים שנתנו תרומת מעשר - י"א כשהוא עצמו עני מותר לקחת המעשר לעצמו אבל ישים הכסף במעטפה וירשום עליה "מעשר" שחלה הצדקה בעצם ההפרשה - אם יכול לדחוק א"ע יתן מחצית המעשר לעניים ממנו - כשצריך בעתיד לחתן ילדיו יכול להפריש מחצית המעשר לכך - יש שמחליף מעשרותיו עם ידידו העני - היו בחורים שהפרישו מעשר מזמנם בלימוד כדי לעזור בלימוד לאחרים. סימן רפב בעלי חובות מתנגדים שיתן מעשרות בע"ח טוענים שהכסף מגיע להם ואינו רשאי לתת מעשרות - אף שהכסף שייך להקב"ה, מ"מ הואיל ומשועבד לאחרים לא יתן צדקה לפני שיפרע חובו - אם הבע"ח אינם נזקקים יעשה התרה על מנהגו לתת מעשר - כשהבע"ח נזקק יפריש מעשר ואח"כ יתנו לבע"ח כחלק מחובו וכשיהא לו כסף בעתיד יחזיר לכספי המעשר ששלם לחובו - כשנותן לעניים סכום סמלי מותר למרות היותו חייב. סימן רפג החזקת בניו ובנותיו מכספי מעשר א. גדר חובת האב ללמד את בנו תורה - האב חייב לשכור מלמד לבנו שילמדו תורה כולל תלמוד הלכות וסוגיות עם ראשונים ואחרונים עד שיוכל להורות הלכה למעשה ושיהא בקיא בכל התורה וכן חייב לספק כל צרכיו ומזונותיו כשלומד בעיר אחרת וכן לפרנס אשתו בניו ובנותיו (של הבן) כדי שיעסוק בתורה ויכול להוציא מכספי מעשר (שו"ע הגרש"ז). ב. שימוש בכספי מעשר להחזיק בנו בישיבה או בכולל - למזונות בנו ולדירה יכול להוציא מכסף מעשר, אך כשמוציא מכספו הקב"ה מוסיף לו - שכ"ל לא ינקה מהמעשר - לחזו"א: לא יכול מכסף מעשר להחזיק בנו בישיבה - למעשה כל הקשור ברוחניות (חנוך הילדים ו"כולל" לבניו הנשואים) מותר לתת מהמעשר אבל לגשמיות (פרנסת בניו) לא יקח מהמעשר. ג. כשמחזיק בנו בישיבה או בכולל מכספי מעשר מפסיד משכר מ"ע ללמוד בנו תורה - ומקיים בכך רק מצות צדקה - כפי שבן שמפרנס אביו מכסף צדקה מפחית ממצות כיבוד אב. ד. כשאין לו כספים ממקום אחר יכול לקחת מכסף מעשר כדי להחזיק בנו בישיבה או בכולל - כשהאב בעל צדקה יקדים לשלם להוצאות בנו לפני שנותן לעניים ומוסדות - אך  
 90.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
סימן רפא חיוב הלומדים בכולל במעשר כספים אף שהתמיכה מהכולל אינה מספקת, כ"א חייב במעשר כספים - כלוויים שנתנו תרומת מעשר - י"א כשהוא עצמו עני מותר לקחת המעשר לעצמו אבל ישים הכסף במעטפה וירשום עליה "מעשר" שחלה הצדקה בעצם ההפרשה - אם יכול לדחוק א"ע יתן מחצית המעשר לעניים ממנו - כשצריך בעתיד לחתן ילדיו יכול להפריש מחצית המעשר לכך - יש שמחליף מעשרותיו עם ידידו העני - היו בחורים שהפרישו מעשר מזמנם בלימוד כדי לעזור בלימוד לאחרים. סימן רפב בעלי חובות מתנגדים שיתן מעשרות בע"ח טוענים שהכסף מגיע להם ואינו רשאי לתת מעשרות - אף שהכסף שייך להקב"ה, מ"מ הואיל ומשועבד לאחרים לא יתן צדקה לפני שיפרע חובו - אם הבע"ח אינם נזקקים יעשה התרה על מנהגו לתת מעשר - כשהבע"ח נזקק יפריש מעשר ואח"כ יתנו לבע"ח כחלק מחובו וכשיהא לו כסף בעתיד יחזיר לכספי המעשר ששלם לחובו - כשנותן לעניים סכום סמלי מותר למרות היותו חייב. סימן רפג החזקת בניו ובנותיו מכספי מעשר א. גדר חובת האב ללמד את בנו תורה - האב חייב לשכור מלמד לבנו שילמדו תורה כולל תלמוד הלכות וסוגיות עם ראשונים ואחרונים עד שיוכל להורות הלכה למעשה ושיהא בקיא בכל התורה וכן חייב לספק כל צרכיו ומזונותיו כשלומד בעיר אחרת וכן לפרנס אשתו בניו ובנותיו (של הבן) כדי שיעסוק בתורה ויכול להוציא מכספי מעשר (שו"ע הגרש"ז). ב. שימוש בכספי מעשר להחזיק בנו בישיבה או בכולל - למזונות בנו ולדירה יכול להוציא מכסף מעשר, אך כשמוציא מכספו הקב"ה מוסיף לו - שכ"ל לא ינקה מהמעשר - לחזו"א: לא יכול מכסף מעשר להחזיק בנו בישיבה - למעשה כל הקשור ברוחניות (חנוך הילדים ו"כולל" לבניו הנשואים) מותר לתת מהמעשר אבל לגשמיות (פרנסת בניו) לא יקח מהמעשר. ג. כשמחזיק בנו בישיבה או בכולל מכספי מעשר מפסיד משכר מ"ע ללמוד בנו תורה - ומקיים בכך רק מצות צדקה - כפי שבן שמפרנס אביו מכסף צדקה מפחית ממצות כיבוד אב. ד. כשאין לו כספים ממקום אחר יכול לקחת מכסף מעשר כדי להחזיק בנו בישיבה או בכולל - כשהאב בעל צדקה יקדים לשלם להוצאות בנו לפני שנותן לעניים ומוסדות - אך  
 91.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
סימן דש הערות בדיני הפרשת תרומות ומעשרות א. שליח שתרם שלא מן המוקף, הואיל ובעה"ב לא שלח המשגיח להפריש דוקא שלא מהמוקף אין לחשוש בדיעבד. ב. הנוהג להפריש שוב לחומרא לא נקרא מתקן ומותר להפריש בשבת גם בלי תנאי. ג. אם בישל טבל בכלי לא ברור האם יכול להפריש על הבלוע כשאינו בן יומו הואיל ואינו "אוכל" לא שייך להפריש עליו תרו"מ. ד. הפרשת תרו"מ ממיני פירות שקוטפין מהעץ כשאינם ראויים עדיין לאכילה, פרי שנעשה רך מאליו מועיל הפרשה בשלב מוקדם אך פרי הדורש פעולה נוספת (הבחלה) כבננה, אבוקדו ואפרסמון צ"ע האם מועיל. ה. הברכה בחילול מטבע על מטבע: "על חילול מע"ש" וכן כל מין במינו, אבל בחילול פירות על מטבע מברך "על פדיון מע"ש" - וי"א שמטבע במטבע אינו מברך (דרך אמונה). ו. לזרוק התרו"מ לאשפה רק כשהופרש מספק טבל ועוטפו קודם בנייר - תרומה טהורה צריך לקברה (טור) - אך נהגו גם מטבל ודאי לעטפו ולזרקו, שאינו בזיון. ז. אפשר לתרום באותו מין מן הטרי על שאינו טרי אם נראה אותו מין כשיבש ונוהגים להפריש תמיד גם מהלח על היבש ולהיפך. ח. אילן שחנטו מקצת פירותיו קודם טו בשבט ומקצתם אח"כ: הואיל וקיי"ל שחנטה הוא עונת המעשרות אצל רובם אחרי טו בשבט - בלימון יתכן קודם אבל הולכים אחר רוב האילנות מאותו מין ולחזו"א כל פרי ופרי לפי זמנו ולא כל האילן כאחד. ט. תרו"מ במיץ תפוזים - הגרי"ז: מיץ פירות טבל, אסור אבל אין מפרישין שנחשב זיעה בעלמא - לחת"ס מפריש מפירות על מיץ - אך נהגו להפריש על מיץ אך יש להחמיר בבקבוק שהיום רובו מים ועדיף לעשר הפירות קודם סחיטה. סימן שה לקבל בפה מצות שמיטה בערה"ש עם קבלת קדושת היום יקבל ע"ע גם מצות שמיטה - כמו תוס' שבת שמקבל בפה כך ראוי גם לשמיטה - כשבשטח ציבורי עוברים על שמיטה כ"א שותף בזה ובקבלת מצות שמיטה בפה מגלה דעתו דלא ניחא ליה - וכן ליהודי מחו"ל שיש לו השקעות בא"י - כשמקבל ע"ע בפה נתחייב מדאורייתא כנדרי מצוה וקיומה יותר חשוב - אין מצוה לקנות חלק בא"י ולהשביתו שהאיסור הוא לעשות מלאכה ואין מ"ע דהשבתה - יכול להשתתף עם בעל שדה ולהפקיר - ההשתתפות בשמירת  
 92.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק ה 
דוקא שלא מהמוקף אין לחשוש בדיעבד. ב. הנוהג להפריש שוב לחומרא לא נקרא מתקן ומותר להפריש בשבת גם בלי תנאי. ג. אם בישל טבל בכלי לא ברור האם יכול להפריש על הבלוע כשאינו בן יומו הואיל ואינו "אוכל" לא שייך להפריש עליו תרו"מ. ד. הפרשת תרו"מ ממיני פירות שקוטפין מהעץ כשאינם ראויים עדיין לאכילה, פרי שנעשה רך מאליו מועיל הפרשה בשלב מוקדם אך פרי הדורש פעולה נוספת (הבחלה) כבננה, אבוקדו ואפרסמון צ"ע האם מועיל. ה. הברכה בחילול מטבע על מטבע: "על חילול מע"ש" וכן כל מין במינו, אבל בחילול פירות על מטבע מברך "על פדיון מע"ש" - וי"א שמטבע במטבע אינו מברך (דרך אמונה). ו. לזרוק התרו"מ לאשפה רק כשהופרש מספק טבל ועוטפו קודם בנייר - תרומה טהורה צריך לקברה (טור) - אך נהגו גם מטבל ודאי לעטפו ולזרקו, שאינו בזיון. ז. אפשר לתרום באותו מין מן הטרי על שאינו טרי אם נראה אותו מין כשיבש ונוהגים להפריש תמיד גם מהלח על היבש ולהיפך. ח. אילן שחנטו מקצת פירותיו קודם טו בשבט ומקצתם אח"כ: הואיל וקיי"ל שחנטה הוא עונת המעשרות אצל רובם אחרי טו בשבט - בלימון יתכן קודם אבל הולכים אחר רוב האילנות מאותו מין ולחזו"א כל פרי ופרי לפי זמנו ולא כל האילן כאחד. ט. תרו"מ במיץ תפוזים - הגרי"ז: מיץ פירות טבל, אסור אבל אין מפרישין שנחשב זיעה בעלמא - לחת"ס מפריש מפירות על מיץ - אך נהגו להפריש על מיץ אך יש להחמיר בבקבוק שהיום רובו מים ועדיף לעשר הפירות קודם סחיטה. סימן שה לקבל בפה מצות שמיטה בערה"ש עם קבלת קדושת היום יקבל ע"ע גם מצות שמיטה - כמו תוס' שבת שמקבל בפה כך ראוי גם לשמיטה - כשבשטח ציבורי עוברים על שמיטה כ"א שותף בזה ובקבלת מצות שמיטה בפה מגלה דעתו דלא ניחא ליה - וכן ליהודי מחו"ל שיש לו השקעות בא"י - כשמקבל ע"ע בפה נתחייב מדאורייתא כנדרי מצוה וקיומה יותר חשוב - אין מצוה לקנות חלק בא"י ולהשביתו שהאיסור הוא לעשות מלאכה ואין מ"ע דהשבתה - יכול להשתתף עם בעל שדה ולהפקיר - ההשתתפות בשמירת שביעית היא התמיכה בחקלאים שומרי שביעית. סימן שו האם חיוב גמור לשמור שמיטה בזה"ז בא"י ובחו"ל נחלקו  
 93.  שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן פז ד"ה והנה אם 
והנה אם היה אפשר לפרש בדברי הנו"ב שגם ברכות נישואין א"צ לברך היה מקום לומר שטעמו דכיון דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה מסתבר שצריך שהם ישמעו הברכות דאם הם לא שמעו אף שנאמרו שם הברכות עכ"פ להם אין שייכין הברכות ולכן אולי סובר שעיקר תקנת הברכות היה רק בשבילם שכשהם חייבים נתחייבו בזה כל הנאספים וכל המסובים בהסעודה אבל כשהם פטורים משום שהן חרש וחרשת לא תקנו גם להנאספים והמסובים בסעודה. ועיין בנוב"ק אה"ע סי' נ"ו שכתב באם ברכו ז' ברכות בפחות מעשרה שיותר נוטה לו שיצאו בדיעבד אבל משום שאין הראיות ברורים יעמדו החתן והכלה כאשר יזדמן שם נישואין אחרים ויכוונו לצאת בהברכה שיברכו לחתן וכלה האחרים ובפ"ת סי' ס"ב סק"ז מוסיף שגם המברך יכוין להוציאם. חזינן דהחתן והכלה מחוייבין לשמוע הברכות לכן אפשר שהעיקר תקנה הוא בשבילם שרק כשהן חייבים חייבו לכולם. אבל עכ"פ בלא ראיה אין לחדש דבר זה דכיון דהחיוב חזינן שעתה הוא על כל המסובין בסעודה דהא אף בנתחלקו בני החופה לחבורות ואוכלים בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל כולם מברכים ברכת חתנים כדאיתא בסי' ס"ב סעי' י"א והוא מהרא"ש סוכה דף כ"ה וכ"כ הוא החיוב על כל הנאספים בשעת הנישואין לברך הז' ברכות. ועיין ביו"ד סי' שצ"א סעי' ג' שמשמע שיש מצוה לשמוע הברכות דלכן יש מתירין לאבל ליכנס לחופה לשמוע הברכות ואף להיש אוסרין כתב הרמ"א לדעה א' שמותר להיות בחופה שעושין בביהכ"נ כדי לשמוע הברכות מיד אחר שבעה ולהאוסרין עומד חוץ לביהכ"נ לשמוע הברכות עיי"ש ואם לא היה חיוב הברכות על הנאספים לאיזה צורך התירו לו ליכנס בשביל שמיעת הברכות וגם למה לו לעמוד בחוץ לשמוע הברכות אלא ודאי דחיוב הברכות הוא על כל הנאספים ובני העיר אולי נחשבים ממילא כמן הנאספים כיון שאם לא האבלות היה קרוא לשמחת הנישואין לכן אף שלא מסתבר שיהיה חוב עליו כיון שעכ"פ לא היה מן הנאספים איכא עכ"פ הדור מצוה עליו לשמוע הברכות. וא"כ יש לברך אף בחרש וחרשת שאין החתן והכלה שומעין כלל. וגם הא לא משמע שהנו"ב יפטור מברכות נישואין כיון שלא הזכיר תחלה רק לפטור  
 94.  שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן פז ד"ה והנה אם 
והנה אם היה אפשר לפרש בדברי הנו"ב שגם ברכות נישואין א"צ לברך היה מקום לומר שטעמו דכיון דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה מסתבר שצריך שהם ישמעו הברכות דאם הם לא שמעו אף שנאמרו שם הברכות עכ"פ להם אין שייכין הברכות ולכן אולי סובר שעיקר תקנת הברכות היה רק בשבילם שכשהם חייבים נתחייבו בזה כל הנאספים וכל המסובים בהסעודה אבל כשהם פטורים משום שהן חרש וחרשת לא תקנו גם להנאספים והמסובים בסעודה. ועיין בנוב"ק אה"ע סי' נ"ו שכתב באם ברכו ז' ברכות בפחות מעשרה שיותר נוטה לו שיצאו בדיעבד אבל משום שאין הראיות ברורים יעמדו החתן והכלה כאשר יזדמן שם נישואין אחרים ויכוונו לצאת בהברכה שיברכו לחתן וכלה האחרים ובפ"ת סי' ס"ב סק"ז מוסיף שגם המברך יכוין להוציאם. חזינן דהחתן והכלה מחוייבין לשמוע הברכות לכן אפשר שהעיקר תקנה הוא בשבילם שרק כשהן חייבים חייבו לכולם. אבל עכ"פ בלא ראיה אין לחדש דבר זה דכיון דהחיוב חזינן שעתה הוא על כל המסובין בסעודה דהא אף בנתחלקו בני החופה לחבורות ואוכלים בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל כולם מברכים ברכת חתנים כדאיתא בסי' ס"ב סעי' י"א והוא מהרא"ש סוכה דף כ"ה וכ"כ הוא החיוב על כל הנאספים בשעת הנישואין לברך הז' ברכות. ועיין ביו"ד סי' שצ"א סעי' ג' שמשמע שיש מצוה לשמוע הברכות דלכן יש מתירין לאבל ליכנס לחופה לשמוע הברכות ואף להיש אוסרין כתב הרמ"א לדעה א' שמותר להיות בחופה שעושין בביהכ"נ כדי לשמוע הברכות מיד אחר שבעה ולהאוסרין עומד חוץ לביהכ"נ לשמוע הברכות עיי"ש ואם לא היה חיוב הברכות על הנאספים לאיזה צורך התירו לו ליכנס בשביל שמיעת הברכות וגם למה לו לעמוד בחוץ לשמוע הברכות אלא ודאי דחיוב הברכות הוא על כל הנאספים ובני העיר אולי נחשבים ממילא כמן הנאספים כיון שאם לא האבלות היה קרוא לשמחת הנישואין לכן אף שלא מסתבר שיהיה חוב עליו כיון שעכ"פ לא היה מן הנאספים איכא עכ"פ הדור מצוה עליו לשמוע הברכות. וא"כ יש לברך אף בחרש וחרשת שאין החתן והכלה שומעין כלל. וגם הא לא משמע שהנו"ב יפטור מברכות נישואין כיון שלא הזכיר תחלה רק לפטור  
 95.  כתב עת תל תלפיות סה, תשס"ז, טו - מב 
נושא המאמר: שמחת חתן וכלה 
מעשר כספים עבור הוצאות החתונה, כשאין ידם של המחותנים מספקת לתת משלהם, והוא נכלל במצות הכנסת כלהצ. ג. נהגו ליתן מתנותצא לחתן והכלהצב. ויש לחתן להפריש מעשר כספים מממון שקיבלצ +3+, אבל מחפצים אינו צריך להפרישצו. צ. ככל הוצאות הנישואין [דבהוצאות כלי  
 96.  כתב עת תל תלפיות סה, תשס"ז, טו - מב 
נושא המאמר: שמחת חתן וכלה 
עבור הוצאות החתונה, כשאין ידם של המחותנים מספקת לתת משלהם, והוא נכלל במצות הכנסת כלהצ. ג. נהגו ליתן מתנותצא לחתן והכלהצב. ויש לחתן להפריש מעשר כספים מממון שקיבלצ +3+, אבל מחפצים אינו צריך להפרישצו. צ. ככל הוצאות הנישואין [דבהוצאות כלי זמר לדעת השבו"י  
 97.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
... הערות בעניני צדקה [ובהם שזורים פסקים מגדולי ההוראה] מתנה לחתן לענין נתינה לחתן ממעשר כספים, נחלקו בזה, ודעת מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א, שאפשר לתת את כל המתנה ממעשר, שהרי החתן עני, והבא לחתונה לא מחוייב לתת מאומה, וא"כ אין חסרון כשיתן ממנה לעני  
 98.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
... הערות בעניני צדקה [ובהם שזורים פסקים מגדולי ההוראה] מתנה לחתן לענין נתינה לחתן ממעשר כספים, נחלקו בזה, ודעת מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א, שאפשר לתת את כל המתנה ממעשר, שהרי החתן עני, והבא לחתונה לא מחוייב לתת מאומה, וא"כ אין חסרון כשיתן ממנה לעני  
 99.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
ההוראה] מתנה לחתן לענין נתינה לחתן ממעשר כספים, נחלקו בזה, ודעת מו"ר הגרח"פ שיינברג שליט"א, שאפשר לתת את כל המתנה ממעשר, שהרי החתן עני, והבא לחתונה לא מחוייב לתת מאומה, וא"כ אין חסרון כשיתן ממנה לעני זה. אכן העיר שצריך להודיע לחתן ברמז שהנתינה  
 100.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
את כל המתנה ממעשר, שהרי החתן עני, והבא לחתונה לא מחוייב לתת מאומה, וא"כ אין חסרון כשיתן ממנה לעני זה. אכן העיר שצריך להודיע לחתן ברמז שהנתינה ממעשר, וראיה לזה ממש"כ הרמב"ם פ"ו ממתנו"ע הי"ז, "מעשר עני וכו', משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו".  
 101.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
שהרי החתן עני, והבא לחתונה לא מחוייב לתת מאומה, וא"כ אין חסרון כשיתן ממנה לעני זה. אכן העיר שצריך להודיע לחתן ברמז שהנתינה ממעשר, וראיה לזה ממש"כ הרמב"ם פ"ו ממתנו"ע הי"ז, "מעשר עני וכו', משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו". ובגר"א בשנו"א כתב דהטעם  
 102.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
אין חסרון כשיתן ממנה לעני זה. אכן העיר שצריך להודיע לחתן ברמז שהנתינה ממעשר, וראיה לזה ממש"כ הרמב"ם פ"ו ממתנו"ע הי"ז, "מעשר עני וכו', משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו". ובגר"א בשנו"א כתב דהטעם משום גניבת דעת, אף בנדון דידן, משום גניבת דעת יודיע  
 103.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו". ובגר"א בשנו"א כתב דהטעם משום גניבת דעת, אף בנדון דידן, משום גניבת דעת יודיע לחתן שהכל ממעשר. והנה בברכ"י כתב שדבר שאדם נותן גם בלי דין מעשר מחמת בושה, אינו יכול להחשיבו ממעשר, ולכן ס"ל דאין לזון בניו מכסף  
 104.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו". ובגר"א בשנו"א כתב דהטעם משום גניבת דעת, אף בנדון דידן, משום גניבת דעת יודיע לחתן שהכל ממעשר. והנה בברכ"י כתב שדבר שאדם נותן גם בלי דין מעשר מחמת בושה, אינו יכול להחשיבו ממעשר, ולכן ס"ל דאין לזון בניו מכסף מעשר, כי גם  
 105.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
כתב דהטעם משום גניבת דעת, אף בנדון דידן, משום גניבת דעת יודיע לחתן שהכל ממעשר. והנה בברכ"י כתב שדבר שאדם נותן גם בלי דין מעשר מחמת בושה, אינו יכול להחשיבו ממעשר, ולכן ס"ל דאין לזון בניו מכסף מעשר, כי גם ללא דין מעשר היה זן אותם, ונראה שלדעתו גם בכסף לחתן,  
 106.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
אף בנדון דידן, משום גניבת דעת יודיע לחתן שהכל ממעשר. והנה בברכ"י כתב שדבר שאדם נותן גם בלי דין מעשר מחמת בושה, אינו יכול להחשיבו ממעשר, ולכן ס"ל דאין לזון בניו מכסף מעשר, כי גם ללא דין מעשר היה זן אותם, ונראה שלדעתו גם בכסף לחתן, אם יש בזיון במה שלא נותן לחתן,  
 107.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
שהכל ממעשר. והנה בברכ"י כתב שדבר שאדם נותן גם בלי דין מעשר מחמת בושה, אינו יכול להחשיבו ממעשר, ולכן ס"ל דאין לזון בניו מכסף מעשר, כי גם ללא דין מעשר היה זן אותם, ונראה שלדעתו גם בכסף לחתן, אם יש בזיון במה שלא נותן לחתן, לא יוכל לכתחילה לדעת הברכ"י לתת  
 108.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
בברכ"י כתב שדבר שאדם נותן גם בלי דין מעשר מחמת בושה, אינו יכול להחשיבו ממעשר, ולכן ס"ל דאין לזון בניו מכסף מעשר, כי גם ללא דין מעשר היה זן אותם, ונראה שלדעתו גם בכסף לחתן, אם יש בזיון במה שלא נותן לחתן, לא יוכל לכתחילה לדעת הברכ"י לתת מכסף מעשר. קבצנים  
 109.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
מחמת בושה, אינו יכול להחשיבו ממעשר, ולכן ס"ל דאין לזון בניו מכסף מעשר, כי גם ללא דין מעשר היה זן אותם, ונראה שלדעתו גם בכסף לחתן, אם יש בזיון במה שלא נותן לחתן, לא יוכל לכתחילה לדעת הברכ"י לתת מכסף מעשר. קבצנים התבוננתי, מדוע אין אנו מקפידים לתת לכל  
 110.  כתב עת בית הלל יג, תשס"ג, נו - נח 
נושא המאמר: בהלכות צדקה 
ממעשר, ולכן ס"ל דאין לזון בניו מכסף מעשר, כי גם ללא דין מעשר היה זן אותם, ונראה שלדעתו גם בכסף לחתן, אם יש בזיון במה שלא נותן לחתן, לא יוכל לכתחילה לדעת הברכ"י לתת מכסף מעשר. קבצנים התבוננתי, מדוע אין אנו מקפידים לתת לכל אחד המבקש, והא איכא לאו דלא  
 111.  שו"ת בנין אב חלק ה סימן עז ד"ה חתן וכלה 
חתן וכלה נישאים זה לזה במעמד עשרה ובברכה. וכך אמרו (כתובות ז ע"ב): ברכת חתנים בעשרה, שנאמר 'במקהלות ברכו ה' ממקור ישראל'. מעמד הקהל והברכה בחופה נראים כתוספת והידור למצוה שעיקרה הנישואין, אולם מצאנו בהלכה שהברכה חיוב גמור, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ותנאי הוא שהברכה תאמר במקהלות במעמד קהל שהוא לפחות עשרה. הבית יוסף (אה"ע סי' סב) הביא תשובת הרשב"א (סי' אלף קסז), שנשאל על עיר שאין בה עשרה וא"א להביא עשרה לחופה, אם מברכים ברכת 'אשר ברא' בפחות מעשרה או לא, והשיב "שברכת חתנים אינה בפחות מעשרה". והב"י הביא שם את תשובת המימוני שאין הברכות מעכבות, וכתב: "מסתברא דכלה בלא ברכה שאסורה לבעלה כנדה, היינו בלא חופה, ונקט לשון ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין, וכי תעלה על דעתך שאם אין במדינה עשרה שלא תנשא האשה משום ברכת חתנים". אולם הב"י כתב על כך: "ואין דבריו נראים, דמה טענה היא זו, דאין הכי נמי שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה", מבואר בדעת הב"י שהברכה בעשרה מעכבת את הנישואין ואין להנשא בלא ברכה. ויש להתבונן מה החשיבות בברכת חתנים יותר משאר הברכות שאינם מעכבות את המצוה, ומה החשיבות שהברכה תעשה דוקא בקהל לפחות בעשרה. בפרט שמצות הנישואין היא לכאורה ענין אישי פרטי שבין איש לאשתו הנקשרים זה עם זה והצניעות יפה לה, ומדוע חייבו לברך בעשרה.  
 112.  שו"ת בנין אב חלק ה סימן עז ד"ה חתן וכלה 
חתן וכלה נישאים זה לזה במעמד עשרה ובברכה. וכך אמרו (כתובות ז ע"ב): ברכת חתנים בעשרה, שנאמר 'במקהלות ברכו ה' ממקור ישראל'. מעמד הקהל והברכה בחופה נראים כתוספת והידור למצוה שעיקרה הנישואין, אולם מצאנו בהלכה שהברכה חיוב גמור, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ותנאי הוא שהברכה תאמר במקהלות במעמד קהל שהוא לפחות עשרה. הבית יוסף (אה"ע סי' סב) הביא תשובת הרשב"א (סי' אלף קסז), שנשאל על עיר שאין בה עשרה וא"א להביא עשרה לחופה, אם מברכים ברכת 'אשר ברא' בפחות מעשרה או לא, והשיב "שברכת חתנים אינה בפחות מעשרה". והב"י הביא שם את תשובת המימוני שאין הברכות מעכבות, וכתב: "מסתברא דכלה בלא ברכה שאסורה לבעלה כנדה, היינו בלא חופה, ונקט לשון ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין, וכי תעלה על דעתך שאם אין במדינה עשרה שלא תנשא האשה משום ברכת חתנים". אולם הב"י כתב על כך: "ואין דבריו נראים, דמה טענה היא זו, דאין הכי נמי שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה", מבואר בדעת הב"י שהברכה בעשרה מעכבת את הנישואין ואין להנשא בלא ברכה. ויש להתבונן מה החשיבות בברכת חתנים יותר משאר הברכות שאינם מעכבות את המצוה, ומה החשיבות שהברכה תעשה דוקא בקהל לפחות בעשרה. בפרט שמצות הנישואין היא לכאורה ענין אישי פרטי שבין איש לאשתו הנקשרים זה עם זה והצניעות יפה לה, ומדוע חייבו לברך בעשרה.  
 113.  שו"ת בנין אב חלק ה סימן עז ד"ה חתן וכלה 
חתן וכלה נישאים זה לזה במעמד עשרה ובברכה. וכך אמרו (כתובות ז ע"ב): ברכת חתנים בעשרה, שנאמר 'במקהלות ברכו ה' ממקור ישראל'. מעמד הקהל והברכה בחופה נראים כתוספת והידור למצוה שעיקרה הנישואין, אולם מצאנו בהלכה שהברכה חיוב גמור, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ותנאי הוא שהברכה תאמר במקהלות במעמד קהל שהוא לפחות עשרה. הבית יוסף (אה"ע סי' סב) הביא תשובת הרשב"א (סי' אלף קסז), שנשאל על עיר שאין בה עשרה וא"א להביא עשרה לחופה, אם מברכים ברכת 'אשר ברא' בפחות מעשרה או לא, והשיב "שברכת חתנים אינה בפחות מעשרה". והב"י הביא שם את תשובת המימוני שאין הברכות מעכבות, וכתב: "מסתברא דכלה בלא ברכה שאסורה לבעלה כנדה, היינו בלא חופה, ונקט לשון ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין, וכי תעלה על דעתך שאם אין במדינה עשרה שלא תנשא האשה משום ברכת חתנים". אולם הב"י כתב על כך: "ואין דבריו נראים, דמה טענה היא זו, דאין הכי נמי שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה", מבואר בדעת הב"י שהברכה בעשרה מעכבת את הנישואין ואין להנשא בלא ברכה. ויש להתבונן מה החשיבות בברכת חתנים יותר משאר הברכות שאינם מעכבות את המצוה, ומה החשיבות שהברכה תעשה דוקא בקהל לפחות בעשרה. בפרט שמצות הנישואין היא לכאורה ענין אישי פרטי שבין איש לאשתו הנקשרים זה עם זה והצניעות יפה לה, ומדוע חייבו לברך בעשרה.  
 114.  שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סימן טו ד"ה תשובה עקרא 
תשובה עקרא דהאי מלתא איתא בגיטין פ"ק אמר רב הונא מנה לי בידך וכו' וכתב ר"תם דמעמד שלשתן קנה בעל כרחו של נפקד או של לוה דאי לא תימא הכי למאן דאמר דוקא בפקדון קנה למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן יאמר לו זכי ואין נראה לומר דהוצרכו לתקן למקום שאין הפקדון ביד הנפקד אלא ביד אחרים דלא יועיל אם יאמר זכי ועוד אף כשאין הפקדון ביד הנפקד יקנה באודיתא ע"כ ולכאורה נראה דאכתי תקשי לר"תם למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן כיון דמהניא אודית' ואפשר לתרץ דההיא דאודיתא טריחא ליה מלתא ואי קאמרי התוספו דיקנה באודיתא היינו להיכא דאין הפקדון ביד הנפקד דהויא מילתא דלא שכיחא ומדברי רבנו תם נמצינו למדין בנדון דידן לכאורה דכיון שזה האיש ראובן היה חייב לחתנו ואמר לו לשמעון שמאותם המעות כשימכר אותו החפץ יפרי' מהם לפרוע אותו החוב הרי זכה בהם ואינו יכול לחזור בו אף על גב דלא הוה במעמד שלשתן וכד מעיינינן אשכחינן מכמה טעמי דאפשר למימר דיכול ראובן לחזור בו חדא דמצינן למימר דראובן אינו חייב לפרוע לחתנו דכיון דנתן לו המעות המדודים שנדר וגם שויון כל הסך מהתכשיטין כנהוג שאומרים כך וכך מעות מדודים וכך וכך מעשרים או שלשים אלפים לבני' במלבושים ושמושי ערסא וכבר נתן לו זה הסך כפי דברי השואל אם כן מה שנדר לתת לו אחר הקדושין אינם הדברים הנקנים באמירה ואם כן אף על גב דאמרינן דבמלוה אפילו הולך הויא כזכי נדון דידן מתנ' הויא ואיכא מאן דקאמר דאפילו תן לא הויא כזכי ומה שאמר ראובן שיפרוש מאותם המעות ודאי דגריע מתן איברא דאפשר להסתפק בזה מההיא דכתב הר"אש וז"ל ועוד אפשר לתרץ כו' והכא גבי עבד לאו מתנה היא אלא כעין חוב כמו שכתבנו בשם רבנו תם דאי לא דעבד נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה ע"כ ויש מקום לחלוק ולומר דבנדון דידן נמי שייך למימר הכי ולא נהירא דאם כן בכל אדם שנותנין לו מתנה נימא זכי ומטעמא אחריתי מצינן למימר דיכול ראובן לחזור בו שהרי כתב הרמ"בן בפרק המוכר את הספינה וז"ל ואחרים השיבו ואמרו דלא אמרינן תן כזכי אלא בדבר שמוציאו מתחת ידו ונותנו לזה ליתנו לפלוני מפני שהוא כמזכה לו על יד זה אבל אם היה הדבר  
 115.  שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סימן טו ד"ה תשובה עקרא 
תשובה עקרא דהאי מלתא איתא בגיטין פ"ק אמר רב הונא מנה לי בידך וכו' וכתב ר"תם דמעמד שלשתן קנה בעל כרחו של נפקד או של לוה דאי לא תימא הכי למאן דאמר דוקא בפקדון קנה למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן יאמר לו זכי ואין נראה לומר דהוצרכו לתקן למקום שאין הפקדון ביד הנפקד אלא ביד אחרים דלא יועיל אם יאמר זכי ועוד אף כשאין הפקדון ביד הנפקד יקנה באודיתא ע"כ ולכאורה נראה דאכתי תקשי לר"תם למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן כיון דמהניא אודית' ואפשר לתרץ דההיא דאודיתא טריחא ליה מלתא ואי קאמרי התוספו דיקנה באודיתא היינו להיכא דאין הפקדון ביד הנפקד דהויא מילתא דלא שכיחא ומדברי רבנו תם נמצינו למדין בנדון דידן לכאורה דכיון שזה האיש ראובן היה חייב לחתנו ואמר לו לשמעון שמאותם המעות כשימכר אותו החפץ יפרי' מהם לפרוע אותו החוב הרי זכה בהם ואינו יכול לחזור בו אף על גב דלא הוה במעמד שלשתן וכד מעיינינן אשכחינן מכמה טעמי דאפשר למימר דיכול ראובן לחזור בו חדא דמצינן למימר דראובן אינו חייב לפרוע לחתנו דכיון דנתן לו המעות המדודים שנדר וגם שויון כל הסך מהתכשיטין כנהוג שאומרים כך וכך מעות מדודים וכך וכך מעשרים או שלשים אלפים לבני' במלבושים ושמושי ערסא וכבר נתן לו זה הסך כפי דברי השואל אם כן מה שנדר לתת לו אחר הקדושין אינם הדברים הנקנים באמירה ואם כן אף על גב דאמרינן דבמלוה אפילו הולך הויא כזכי נדון דידן מתנ' הויא ואיכא מאן דקאמר דאפילו תן לא הויא כזכי ומה שאמר ראובן שיפרוש מאותם המעות ודאי דגריע מתן איברא דאפשר להסתפק בזה מההיא דכתב הר"אש וז"ל ועוד אפשר לתרץ כו' והכא גבי עבד לאו מתנה היא אלא כעין חוב כמו שכתבנו בשם רבנו תם דאי לא דעבד נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה ע"כ ויש מקום לחלוק ולומר דבנדון דידן נמי שייך למימר הכי ולא נהירא דאם כן בכל אדם שנותנין לו מתנה נימא זכי ומטעמא אחריתי מצינן למימר דיכול ראובן לחזור בו שהרי כתב הרמ"בן בפרק המוכר את הספינה וז"ל ואחרים השיבו ואמרו דלא אמרינן תן כזכי אלא בדבר שמוציאו מתחת ידו ונותנו לזה ליתנו לפלוני מפני שהוא כמזכה לו על יד זה אבל אם היה הדבר  
 116.  שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סימן טו ד"ה תשובה עקרא 
בעל כרחו של נפקד או של לוה דאי לא תימא הכי למאן דאמר דוקא בפקדון קנה למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן יאמר לו זכי ואין נראה לומר דהוצרכו לתקן למקום שאין הפקדון ביד הנפקד אלא ביד אחרים דלא יועיל אם יאמר זכי ועוד אף כשאין הפקדון ביד הנפקד יקנה באודיתא ע"כ ולכאורה נראה דאכתי תקשי לר"תם למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן כיון דמהניא אודית' ואפשר לתרץ דההיא דאודיתא טריחא ליה מלתא ואי קאמרי התוספו דיקנה באודיתא היינו להיכא דאין הפקדון ביד הנפקד דהויא מילתא דלא שכיחא ומדברי רבנו תם נמצינו למדין בנדון דידן לכאורה דכיון שזה האיש ראובן היה חייב לחתנו ואמר לו לשמעון שמאותם המעות כשימכר אותו החפץ יפרי' מהם לפרוע אותו החוב הרי זכה בהם ואינו יכול לחזור בו אף על גב דלא הוה במעמד שלשתן וכד מעיינינן אשכחינן מכמה טעמי דאפשר למימר דיכול ראובן לחזור בו חדא דמצינן למימר דראובן אינו חייב לפרוע לחתנו דכיון דנתן לו המעות המדודים שנדר וגם שויון כל הסך מהתכשיטין כנהוג שאומרים כך וכך מעות מדודים וכך וכך מעשרים או שלשים אלפים לבני' במלבושים ושמושי ערסא וכבר נתן לו זה הסך כפי דברי השואל אם כן מה שנדר לתת לו אחר הקדושין אינם הדברים הנקנים באמירה ואם כן אף על גב דאמרינן דבמלוה אפילו הולך הויא כזכי נדון דידן מתנ' הויא ואיכא מאן דקאמר דאפילו תן לא הויא כזכי ומה שאמר ראובן שיפרוש מאותם המעות ודאי דגריע מתן איברא דאפשר להסתפק בזה מההיא דכתב הר"אש וז"ל ועוד אפשר לתרץ כו' והכא גבי עבד לאו מתנה היא אלא כעין חוב כמו שכתבנו בשם רבנו תם דאי לא דעבד נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה ע"כ ויש מקום לחלוק ולומר דבנדון דידן נמי שייך למימר הכי ולא נהירא דאם כן בכל אדם שנותנין לו מתנה נימא זכי ומטעמא אחריתי מצינן למימר דיכול ראובן לחזור בו שהרי כתב הרמ"בן בפרק המוכר את הספינה וז"ל ואחרים השיבו ואמרו דלא אמרינן תן כזכי אלא בדבר שמוציאו מתחת ידו ונותנו לזה ליתנו לפלוני מפני שהוא כמזכה לו על יד זה אבל אם היה הדבר מופקד ביד הלוה ועכשו אומר לו ליתנו לפלוני אין אומרין בזה כזכי וצריך למעמד שלשתן ויש להם ראיות כפי  
 117.  שו"ת יביע אומר תוכן העניינים חלק ב' - אבן העזר 
סימן ד כהן שנשא נכרית והוליד ממנה בנים ובנות ורוצה לגייר את בניו ובנותיו, העלה שיש לקבלם בתנאי שהאם תסכים לגיירם מרצונה הטוב והיא עצמה מביאתם להתגייר. וכו'. (ושם פלפול בענין אם הולדות חללים, והשיג על איזה אחרונים שעשאום לחללים. עש"ב) סימן ה בעסק קידושין באדם א' שהערים וקידש בתולה אחת בפני ב' עדים, והיא זרקתם וגערה בו. אם אפשר לפטרה בלא גט. והעלה להקל מכמה טעמים. (ושם אות ב בענין אם אמר הרי את מקודשת לי, ולא אמר "בזה". ושם אות ג בענין נתן לה ואח"כ אמר לה, אם מועיל כשאמר לה בתוך כדי דבור. ושם אות ו אם מועילה זריקתה אחר שיעור כדי דיבור לאמירתו. ושם אות ח מה שהשליכה אותם ברה"ר והיה ספק קרוב לה וכו'. ושם אות ט אם צריך דרישה וחקירה לעדי קידושין). סימן ו במקום שהממשלה אוסרת לערוך נישואין דתיים אם מותר לברך בר' חתנים בפחות מעשרה, או להנשא בלי ברכת חתנים. והעלה שלפ"ד מרן וכמה אחרונים ברכות נישואין מעכבות, ואין לשאת אשה בלי ברכה. (ושם אות ז שא"א לברך בר' חתנים בפחות מעשרה, והויא לעיכובא אף בדיעבד). סימן ז אודות חתן ששמו כשם חמיו וכלה ששמה כשם חמותה, אם יש למנוע נישואין כאלה במקום שנהגו להקל. העלה שאין להחמיר (וטוב להוסיף שם לחתן או לכלה ל' יום קודם החופה. שם אות י. ע"ש. ושם אות יא בענין ב' אחים לשאת ב' אחיות. ושם אות יג שאף במקום שנמנעים מזה הרוצה להקל ואומר שאינו מקפיד ע"ז אין למחות בידו בחזקה. ועש"ב). סימן ח חתן שבא למחרת יום חופתו, וטען שלא מצא לה בתולים, והאשה שותקת. אם נאמן להפסידה כל כתובתה. העלה שלענין תוספת אינו נאמן. ואם טען הבעל שתשבע לו, משביעים אותה ותטול התוספת בשבועה. אבל אם אין הבעל טוען שתשבע שהיא בתולה, אין משביעים אותה. ע"ש.  
 118.  שו"ת יביע אומר תוכן העניינים חלק ב' - אבן העזר 
סימן ד כהן שנשא נכרית והוליד ממנה בנים ובנות ורוצה לגייר את בניו ובנותיו, העלה שיש לקבלם בתנאי שהאם תסכים לגיירם מרצונה הטוב והיא עצמה מביאתם להתגייר. וכו'. (ושם פלפול בענין אם הולדות חללים, והשיג על איזה אחרונים שעשאום לחללים. עש"ב) סימן ה בעסק קידושין באדם א' שהערים וקידש בתולה אחת בפני ב' עדים, והיא זרקתם וגערה בו. אם אפשר לפטרה בלא גט. והעלה להקל מכמה טעמים. (ושם אות ב בענין אם אמר הרי את מקודשת לי, ולא אמר "בזה". ושם אות ג בענין נתן לה ואח"כ אמר לה, אם מועיל כשאמר לה בתוך כדי דבור. ושם אות ו אם מועילה זריקתה אחר שיעור כדי דיבור לאמירתו. ושם אות ח מה שהשליכה אותם ברה"ר והיה ספק קרוב לה וכו'. ושם אות ט אם צריך דרישה וחקירה לעדי קידושין). סימן ו במקום שהממשלה אוסרת לערוך נישואין דתיים אם מותר לברך בר' חתנים בפחות מעשרה, או להנשא בלי ברכת חתנים. והעלה שלפ"ד מרן וכמה אחרונים ברכות נישואין מעכבות, ואין לשאת אשה בלי ברכה. (ושם אות ז שא"א לברך בר' חתנים בפחות מעשרה, והויא לעיכובא אף בדיעבד). סימן ז אודות חתן ששמו כשם חמיו וכלה ששמה כשם חמותה, אם יש למנוע נישואין כאלה במקום שנהגו להקל. העלה שאין להחמיר (וטוב להוסיף שם לחתן או לכלה ל' יום קודם החופה. שם אות י. ע"ש. ושם אות יא בענין ב' אחים לשאת ב' אחיות. ושם אות יג שאף במקום שנמנעים מזה הרוצה להקל ואומר שאינו מקפיד ע"ז אין למחות בידו בחזקה. ועש"ב). סימן ח חתן שבא למחרת יום חופתו, וטען שלא מצא לה בתולים, והאשה שותקת. אם נאמן להפסידה כל כתובתה. העלה שלענין תוספת אינו נאמן. ואם טען הבעל שתשבע לו, משביעים אותה ותטול התוספת בשבועה. אבל אם אין הבעל טוען שתשבע שהיא בתולה, אין משביעים אותה. ע"ש.  
 119.  שו"ת יביע אומר תוכן העניינים חלק ב' - אבן העזר 
סימן ד כהן שנשא נכרית והוליד ממנה בנים ובנות ורוצה לגייר את בניו ובנותיו, העלה שיש לקבלם בתנאי שהאם תסכים לגיירם מרצונה הטוב והיא עצמה מביאתם להתגייר. וכו'. (ושם פלפול בענין אם הולדות חללים, והשיג על איזה אחרונים שעשאום לחללים. עש"ב) סימן ה בעסק קידושין באדם א' שהערים וקידש בתולה אחת בפני ב' עדים, והיא זרקתם וגערה בו. אם אפשר לפטרה בלא גט. והעלה להקל מכמה טעמים. (ושם אות ב בענין אם אמר הרי את מקודשת לי, ולא אמר "בזה". ושם אות ג בענין נתן לה ואח"כ אמר לה, אם מועיל כשאמר לה בתוך כדי דבור. ושם אות ו אם מועילה זריקתה אחר שיעור כדי דיבור לאמירתו. ושם אות ח מה שהשליכה אותם ברה"ר והיה ספק קרוב לה וכו'. ושם אות ט אם צריך דרישה וחקירה לעדי קידושין). סימן ו במקום שהממשלה אוסרת לערוך נישואין דתיים אם מותר לברך בר' חתנים בפחות מעשרה, או להנשא בלי ברכת חתנים. והעלה שלפ"ד מרן וכמה אחרונים ברכות נישואין מעכבות, ואין לשאת אשה בלי ברכה. (ושם אות ז שא"א לברך בר' חתנים בפחות מעשרה, והויא לעיכובא אף בדיעבד). סימן ז אודות חתן ששמו כשם חמיו וכלה ששמה כשם חמותה, אם יש למנוע נישואין כאלה במקום שנהגו להקל. העלה שאין להחמיר (וטוב להוסיף שם לחתן או לכלה ל' יום קודם החופה. שם אות י. ע"ש. ושם אות יא בענין ב' אחים לשאת ב' אחיות. ושם אות יג שאף במקום שנמנעים מזה הרוצה להקל ואומר שאינו מקפיד ע"ז אין למחות בידו בחזקה. ועש"ב). סימן ח חתן שבא למחרת יום חופתו, וטען שלא מצא לה בתולים, והאשה שותקת. אם נאמן להפסידה כל כתובתה. העלה שלענין תוספת אינו נאמן. ואם טען הבעל שתשבע לו, משביעים אותה ותטול התוספת בשבועה. אבל אם אין הבעל טוען שתשבע שהיא בתולה, אין משביעים אותה. ע"ש.  
 120.  שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן לג ד"ה ב) ונראה 
ב) ונראה דבנ"ד שיש צבור שלם שסועדים סעודה שלישית, ונוהגים תמיד לברך בהמ"ז על הכוס, גם המג"א יודה שהמברך בהמ"ז על הכוס מותר לו לשתות ממנו, אע"פ שביחיד אינו מברך בהמ"ז על הכוס, וכבר נודע שדעת הזוה"ק (פרשת תרומה דף קנז ע"ב), דכוס של ברכה לא הוי אלא בתלתא, דמרזא דתלת אבהן קא מתברכא, ובגין דא לא אצטריך כוס בהמ"ז אלא בתלתא. וכן בזוה"ק (פר' פינחס דף רמו ע"א) איתא, דלתלתא צריך כוס, אמאי דבינה איהי תליתאה מעשר ספירן מעילא לתתא, ובגין דא פחות מתלתא לא צריך כוס. והובאו דברי הזוה"ק הנ"ל בכף החיים (סי' קפב אות א), והוסיף מדברי האר"י בשער המצות (פר' עקב), שהיחיד לא יברך בהמ"ז על הכוס וכו'. ע"ש. וכן ראיתי להרה"ג ר' יחיא צאלח בשו"ת פעולת צדיק ח"ב (סי' רסה), שכתב לדחות דברי המג"א, דאטו בשביל שלא נזהר בשאר ימות השנה לברך על הכוס, נאסור עליו עתה שלא ישתה, והרי מצוה לברך על הכוס, ולכוונת מצוה הוא מברך עתה על הכוס, ועוד דאם איתא לדברי המג"א היה להם להפוסקים להשמיענו כזאת, ומדסתמו ולא חילקו ש"מ דלכ"ע כיון שסוף סוף יש מצוה מן המובחר לברך בהמ"ז על הכוס, וכמ"ש הר"ן, רשאי לשתות מן הכוס. ונ"ל שלנוהגים לחזר בסעודה שלישית אחר עשרה, אף המג"א יודה שרשאי לשתות מן הכוס כשיש שם עשרה. עכת"ד. ולא זכר שר מדברי הזוהר. וכן ראיתי עוד בשו"ת אפרקסתא דעניא (סוף סי' קיט) שכתב לדקדק על המג"א בזה, במ"ש "שמי שאינו נזהר משום דס"ל כמאן דאמר שא"צ כוס" דאטו כ"ע דינא גמירי להכריע במחלוקת הפוסקים אם בהמ"ז טעונה כוס אם לאו, והרי יתכן שהוא מחמת התרשלות או חסרון כיס, ומה יעשה העני שאין לו יין אלא לשבת, וא"כ למה יאסר לשתות מהכוס אחר חשכה, ולכן היה נראה שכוונת המג"א דוקא לחכם שהוא בר הכי להכריע כמ"ד שבהמ"ז אינה טעונה כוס, ואפשר שגם לסתם אדם שתפס לעצמו שיטת מ"ד שא"צ כוס, ולכן לא נזהר בזה כל השנה, אבל מי שאינו נזהר בכל השנה מחמת רשלנות או חסרון כיס, י"ל שגם המג"א מודה שמותר לו לשתות מן הכוס גם לאחר חשכה. ונ"ל דלא מיירי המג"א אלא רק ביחיד, אבל בשלשה י"ל שגם המג"א מודה שיש לו  
 121.  כתב עת קול התורה לט, תשנ"ו, פו - צה 
נושא המאמר: פסקי הלכה בעניני מעשר כספים 
של הריווח בסוף השנה, אכן השאר נשאר בהחברה כדי שירוויחו יותר ממנה, האם מחוייב הוא לעשר חלקו הנשאר בה"חברה", תשובה: יש לתת מעשר מזה שהעסק הוגדל שוויו ע"י ההשקעה, ודינו כמו במקבל מתנה שאינו חייב למכור בשביל המעשר. והוא הדין אם העסק התייקר בגלל איזה  
 122.  כתב עת קול התורה לט, תשנ"ו, פו - צה 
נושא המאמר: פסקי הלכה בעניני מעשר כספים 
כדי שירוויחו יותר ממנה, האם מחוייב הוא לעשר חלקו הנשאר בה"חברה", תשובה: יש לתת מעשר מזה שהעסק הוגדל שוויו ע"י ההשקעה, ודינו כמו במקבל מתנה שאינו חייב למכור בשביל המעשר. והוא הדין אם העסק התייקר בגלל איזה סיבה שהיא כגון שהסביבה התיקר, יש לתת מזה מעשר. ב)  
 123.  שו"ת שבט הלוי תוכן העניינים חלק ח - יורה דעה 
סימן ריג - להשקיע מעות צדקה שיביאו פירות. בענין מי שיש לו סכום הגון ממעשר כספים ורוצה להשקיעם באופן שאין איסור ריבית שאין עליו אחריות הפסד ושאין להוציא המעות מההשקעה טרם מלאו ד' חודשים, הנפ"מ בין מעות צדקה למעות מעשר, העצה להתנות מכאן ואיליך לפני שמפריש המע"כ.  
 124.  שו"ת שבט הלוי תוכן העניינים חלק ח - יורה דעה 
סימן ריג - להשקיע מעות צדקה שיביאו פירות. בענין מי שיש לו סכום הגון ממעשר כספים ורוצה להשקיעם באופן שאין איסור ריבית שאין עליו אחריות הפסד ושאין להוציא המעות מההשקעה טרם מלאו ד' חודשים, הנפ"מ בין מעות צדקה למעות מעשר, העצה להתנות מכאן ואיליך לפני שמפריש המע"כ.  
 125.  כתב עת זרע יעקב כו, תשס"ו, צג - קו
 
נושא המאמר: מעשר כספים בהלכה ובאגדה - הערות 
לצורך הדבר מסוים שנתנו אינו צריך לעשר, וכן בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קי"ב) דן בענין חתן אשר חותנו נתן לו נדוניא כדי שיוכל ללמוד כמה שנים אחר חתונתו וחותנו מקפיד שלא יתן מעשר כי לא יספיק לצרכיו, ואם יתן מעשר יצטרך חותנו להוסיף לו מסכום המעות, שפטור מלעשר,וכן פוסק בשו"ת פאת שדך (ח"א יו"ד סי' מ"ט) במי שהתנה לתת לחתנו ארוחה על שולחנו ורוצה  
 126.  כתב עת זרע יעקב כו, תשס"ו, צג - קו
 
נושא המאמר: מעשר כספים בהלכה ובאגדה - הערות 
לעשר, וכן בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קי"ב) דן בענין חתן אשר חותנו נתן לו נדוניא כדי שיוכל ללמוד כמה שנים אחר חתונתו וחותנו מקפיד שלא יתן מעשר כי לא יספיק לצרכיו, ואם יתן מעשר יצטרך חותנו להוסיף לו מסכום המעות, שפטור מלעשר,וכן פוסק בשו"ת פאת שדך (ח"א יו"ד סי' מ"ט) במי שהתנה לתת לחתנו ארוחה על שולחנו ורוצה לשנות ליתן לו כסף בכל שבוע חלף הארוחה  
 127.  כתב עת זרע יעקב כו, תשס"ו, צג - קו
 
נושא המאמר: מעשר כספים בהלכה ובאגדה - הערות 
חתונתו וחותנו מקפיד שלא יתן מעשר כי לא יספיק לצרכיו, ואם יתן מעשר יצטרך חותנו להוסיף לו מסכום המעות, שפטור מלעשר,וכן פוסק בשו"ת פאת שדך (ח"א יו"ד סי' מ"ט) במי שהתנה לתת לחתנו ארוחה על שולחנו ורוצה לשנות ליתן לו כסף בכל שבוע חלף הארוחה דהחתן פטור מליתן מעשר כספים מזה כי אנו יודעים שלכן הוא נותן לו כסף בעבור שיודע הוא שחתנו ובתו  
 128.  כתב עת זרע יעקב כו, תשס"ו, צג - קו
 
נושא המאמר: מעשר כספים בהלכה ובאגדה - הערות 
חייב לצמצם החשבון ולהפרישו וליתן אותו לעניים ואם יש לו בנים והוא מפרנסו הן קודמין לזה דקי"ל עניי עירך קודמין וכו', עכ"ל ועי' תשובות והנהגות ח"א סי' תקס"א שמותר ליטול ממעות מעשר שלו לנישואי בניו בכדי צרכו אם אין לו ממעות חולין.+. יז) אברכי כולל אין צריכים לעשר מדמי כולל שלהם וכן ממעות שנותנים להם אביהם וכדומה שיוכלו  
 129.  כתב עת עלון המשפט 33, תש"ע, א - ג 
נושא המאמר: צדקה - מה מותר לשלם מכספי מעשר ח"ב 
אם הלוואה לעניים נחשבת לצדקה. לדעת הרמב"ם, וכן פסק השו"ע, הלוואה נחשבת לצדקה וממילא אפשר להקים קרן להלוואות לנזקקים מכספי מעשר. לדעת הרמב"ן ההלוואה היא מצוה בפני עצמה אבל אינה נחשבת לצדקה, ואם כן מי שנדר או נהג שלוש פעמים לתת כספי המעשר  
 130.  כתב עת עלון המשפט 33, תש"ע, א - ג 
נושא המאמר: צדקה - מה מותר לשלם מכספי מעשר ח"ב 
מכספי מעשר. לדעת הרמב"ן ההלוואה היא מצוה בפני עצמה אבל אינה נחשבת לצדקה, ואם כן מי שנדר או נהג שלוש פעמים לתת כספי המעשר לעניים אינו יכול להקים מהם קרן להלוואות, לסוברים שבמקרה כזה אין להוציא מכספי מעשר לשאר מצוות חוץ מצדקה. החפץ חיים הכריע  
 131.  כתב עת עלון המשפט 33, תש"ע, א - ג 
נושא המאמר: צדקה - מה מותר לשלם מכספי מעשר ח"ב 
מי שנדר או נהג שלוש פעמים לתת כספי המעשר לעניים אינו יכול להקים מהם קרן להלוואות, לסוברים שבמקרה כזה אין להוציא מכספי מעשר לשאר מצוות חוץ מצדקה. החפץ חיים הכריע שמותר לנהוג כן לכתחילה, ומוסיף שראוי להפריש שני שליש מכספי המעשר עבור מתנות לעניים  
 132.  כתב עת עלון המשפט 33, תש"ע, א - ג 
נושא המאמר: צדקה - מה מותר לשלם מכספי מעשר ח"ב 
להוציא מכספי מעשר לשאר מצוות חוץ מצדקה. החפץ חיים הכריע שמותר לנהוג כן לכתחילה, ומוסיף שראוי להפריש שני שליש מכספי המעשר עבור מתנות לעניים ושליש עבור הלוואות. ויש שכתבו שאפשר להפקיד כספי המעשר בגמ"ח, עד שיצטרך לחתן את ילדיו, וכשיחתן את ילדיו  
 133.  כתב עת עלון המשפט 33, תש"ע, א - ג 
נושא המאמר: צדקה - מה מותר לשלם מכספי מעשר ח"ב 
כן לכתחילה, ומוסיף שראוי להפריש שני שליש מכספי המעשר עבור מתנות לעניים ושליש עבור הלוואות. ויש שכתבו שאפשר להפקיד כספי המעשר בגמ"ח, עד שיצטרך לחתן את ילדיו, וכשיחתן את ילדיו ישתמש בכסף עבור הוצאות שניתן להוציא מכספי מעשר.  
 134.  כתב עת עלון המשפט 33, תש"ע, א - ג 
נושא המאמר: צדקה - מה מותר לשלם מכספי מעשר ח"ב 
להפריש שני שליש מכספי המעשר עבור מתנות לעניים ושליש עבור הלוואות. ויש שכתבו שאפשר להפקיד כספי המעשר בגמ"ח, עד שיצטרך לחתן את ילדיו, וכשיחתן את ילדיו ישתמש בכסף עבור הוצאות שניתן להוציא מכספי מעשר.  
 135.  כתב עת עלון המשפט 27, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - למי ראוי להקדים לתת צדקה ח"ב - הערות 
+6 כן חידש בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמג ואהע"ז ח"א סי' ק"ו, וטעמו שהמנהג הוא שהאבות מפרנסים את ילדיהם, כל עוד שהילדים בבית האם, והיות שהבעל מתחייב לאשתו בשעת הנישואין כפי המנהג, על כן כל אחד שמתחתן חייב לנהוג כן. כמו כן בארץ ישראל ישנה תקנה של הרבנים הראשיים מקדמת דנא שחייבים לזון את הילדים עד גיל חמש עשרה ולאחר מכן הרחיבו את התקנה  
 136.  כתב עת עלון המשפט 27, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - למי ראוי להקדים לתת צדקה ח"ב - הערות 
להתפרנס משל עצמם, ואם כן הרי הם קודמים להורי האב. כמו כן, הוצאות חיוניות לנישואי הילדים קודמים לפרנסת הוריו +7 מפני שהאב מחויב לחתן את ילדיו, כמו ששנינו בקידושין דף ל ע"ב ולמדו כן מהפסוק (ירמיה כט ו) "וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". ולכן דינו כפרנסת ילדים עד גיל שש. ולכאורה לפי זה היה אסור לחתן  
 137.  כתב עת עלון המשפט 27, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - למי ראוי להקדים לתת צדקה ח"ב - הערות 
לחתן את ילדיו, כמו ששנינו בקידושין דף ל ע"ב ולמדו כן מהפסוק (ירמיה כט ו) "וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". ולכן דינו כפרנסת ילדים עד גיל שש. ולכאורה לפי זה היה אסור לחתן ילדים מכספי מעשר, וכדין כל חוב שאסור לקיימו מכספי מעשר, אמנם בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב פסק שאפשר לחתן מכספי מעשר. ויש ליישב שמיירי שם מנדוניא שניתן להתחתן גם בלעדיה, אבל  
 138.  כתב עת עלון המשפט 27, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - למי ראוי להקדים לתת צדקה ח"ב - הערות 
ששנינו בקידושין דף ל ע"ב ולמדו כן מהפסוק (ירמיה כט ו) "וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". ולכן דינו כפרנסת ילדים עד גיל שש. ולכאורה לפי זה היה אסור לחתן ילדים מכספי מעשר, וכדין כל חוב שאסור לקיימו מכספי מעשר, אמנם בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב פסק שאפשר לחתן מכספי מעשר. ויש ליישב שמיירי שם מנדוניא שניתן להתחתן גם בלעדיה, אבל הוצאות שמוכרחות  
 139.  כתב עת עלון המשפט 27, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - למי ראוי להקדים לתת צדקה ח"ב - הערות 
(ירמיה כט ו) "וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". ולכן דינו כפרנסת ילדים עד גיל שש. ולכאורה לפי זה היה אסור לחתן ילדים מכספי מעשר, וכדין כל חוב שאסור לקיימו מכספי מעשר, אמנם בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב פסק שאפשר לחתן מכספי מעשר. ויש ליישב שמיירי שם מנדוניא שניתן להתחתן גם בלעדיה, אבל הוצאות שמוכרחות כדי שהילדים יתחתנו הן חיוב על האב,  
 140.  כתב עת עלון המשפט 27, תש"ע, א - ו
 
נושא המאמר: צדקה - למי ראוי להקדים לתת צדקה ח"ב - הערות 
לאנשים". ולכן דינו כפרנסת ילדים עד גיל שש. ולכאורה לפי זה היה אסור לחתן ילדים מכספי מעשר, וכדין כל חוב שאסור לקיימו מכספי מעשר, אמנם בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' לב פסק שאפשר לחתן מכספי מעשר. ויש ליישב שמיירי שם מנדוניא שניתן להתחתן גם בלעדיה, אבל הוצאות שמוכרחות כדי שהילדים יתחתנו הן חיוב על האב, וכמו שאמרו בגמ' שם שהאב חייב להלביש את בנותיו  
 141.  שו"ת בנין אב חלק ו סימן נח ד"ה ידיד קרוב 
ידיד קרוב, תלמיד חכם מיקירי ירושלים, שלמעלה מעשרים שנה מנישואיו לא זכה לפרי בטן, ישב שבעה על פטירת אמו ע"ה. כשנכנסתי לנחמו, ביקשני להישאר לאחר צאת המנחמים ופנה אלי בשאלה הבאה: היות ובציפייתם לבנים נזקקים הוא ואשתו לטיפולי פוריות כפעם בפעם, אירע הדבר שלאחרונה עברה האשה הכנה הורמונלית לביוץ הכוללת זריקות וכדומה, דבר הגורם לכך שעליהם לשמש דוקא בשבוע זה. אלא שכיון שהוא באבלות ואסור עליו התשמיש, נפשו בשאלתו לדעת את המעשה אשר יעשה. נזכרתי, ששאלה מעין זו הופנתה אלי בשעתו מרבני מכון פוע"ה, ובהתאם למסקנתי דאז השבתי לו שיוכל להוציא זרעו לצורך קיום המצוה, ובזרעו יפרו את האשה בהזרקה ללא תשמיש. למשמע הדבר, בכה ידידי, ושח לי במר נפשו שמזה שנים הוא משתדל לשמש כדי לזכות בבן צדיק. ולשם כך למד והתרגל בכוונות הזיווג, לפי שכידוע בשעה זו כוונת ההורים קובעת את קדושת נשמת הנולד. ואף הבהיר לי עד כמה הוא משתדל לחשוב על אותיות שמו ושם אשתו בצירוף ושילוב אותיות השם ב"ה כמובא בספרים. כשנוכחתי לראות בגודל צערו וחסידותו, אמרתי לבקש לו היתר לשמש כדרך כל הארץ שיזכה לעשות המצוה בשלמות כדרכו בכוונותיו. פניתי איפוא לברר את הדברים במקורם, ומצאתי את המכתב נושא השאלה הנ"ל, וזה נוסחה:  
 142.  שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מג ד"ה (א) בתענית 
(א) בתענית (יב:) תנן, עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובבנין ונטיעה ובאירוסין ונישואין, ובגמרא (שם יד:), בנין בנין של שמחה, נטיעה, נטיעה של שמחה, איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, איזוהי נטיעה של שמחה, אבורנקי של מלכים, וכתב הר"ן שם בשם רבינו האי גאון, מדקא משוינן להו אהדדי, ש"מ מה משא ומתן של רשות אסור והוא של שמחה, אף בנין ונטיעה ואירוסין ונישואין של רשות אסור בשל שמחה, אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואע"פ שהוא שמחה מותר. ע"כ. וכ"כ המאירי (ספ"ק דתענית) בשם גאוני ספרד, שלא נאסרו אלו אלא כשאין בהם צד של מצוה, אבל אם לא היה לו בית חתנות ורוצה לישא אשה מותר לבנות לו בית חתנות, וכן אירוסין ונישואין מותרים למי שאין לו אשה או בנים. ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' תענית ה"ח): עברו אלו ולא נענו וכו', וממעטין באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה. וכתב ה"ה, שדבר ברור הוא שאינו מבטל מצוה גמורה. וכן פסקו הטור וש"ע (סי' תקעה ס"ז). ע"ש. ולפמ"ש התוס' (מגילה ה:) דהני חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו, וכ"כ הלחם משנה (פ"ג מה' תעניות ה"ח) בדעת הרמב"ם, א"כ גם משנכנס אב שממעטין בשמחה, אם לא קיים פו"ר מותר לישא אשה. וכ"כ להדיא מרן הב"י (סי' תקנא) שלפ"ד הר"ן בשם רב האי גאון, הוא הדין מר"ח אב עד תענית מותר בנישואין כשאין לו אשה ובנים, ומה שאין נוהגים לישא אשה כלל בימים אלו, אפילו מי שאין לו אשה ובנים, משום דלא מסמנא להו מילתא. ע"כ. וכ"כ האחרונים. ומ"ש השלחן גבוה (סי' תקנא סק"ט) ע"ד הר"ן הנ"ל, שמסתמיות הפוסקים לא משמע כן, אלא כל שמחה אסורה, וכדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו ט' ימים מלבנות ולנטוע ולארס. והסתמך עליו בכף החיים (שם ס"ק לג וקא), וכתב, שכן הוא דעת מרן הש"ע שהשמיט דברי הר"ן. נראה דליתא, שאין לנו לחלק את השוין ולהרבות מחלוקת בחנם, והרי מרן עצמו (בסי' תקע"ה ס"ז) העתיק לשון הרמב"ם: שממעטים באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה, וילמד סתום מן המפורש, שהרי ימים אלו חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו,  
 143.  שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מג ד"ה (א) בתענית 
(א) בתענית (יב:) תנן, עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובבנין ונטיעה ובאירוסין ונישואין, ובגמרא (שם יד:), בנין בנין של שמחה, נטיעה, נטיעה של שמחה, איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, איזוהי נטיעה של שמחה, אבורנקי של מלכים, וכתב הר"ן שם בשם רבינו האי גאון, מדקא משוינן להו אהדדי, ש"מ מה משא ומתן של רשות אסור והוא של שמחה, אף בנין ונטיעה ואירוסין ונישואין של רשות אסור בשל שמחה, אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואע"פ שהוא שמחה מותר. ע"כ. וכ"כ המאירי (ספ"ק דתענית) בשם גאוני ספרד, שלא נאסרו אלו אלא כשאין בהם צד של מצוה, אבל אם לא היה לו בית חתנות ורוצה לישא אשה מותר לבנות לו בית חתנות, וכן אירוסין ונישואין מותרים למי שאין לו אשה או בנים. ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' תענית ה"ח): עברו אלו ולא נענו וכו', וממעטין באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה. וכתב ה"ה, שדבר ברור הוא שאינו מבטל מצוה גמורה. וכן פסקו הטור וש"ע (סי' תקעה ס"ז). ע"ש. ולפמ"ש התוס' (מגילה ה:) דהני חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו, וכ"כ הלחם משנה (פ"ג מה' תעניות ה"ח) בדעת הרמב"ם, א"כ גם משנכנס אב שממעטין בשמחה, אם לא קיים פו"ר מותר לישא אשה. וכ"כ להדיא מרן הב"י (סי' תקנא) שלפ"ד הר"ן בשם רב האי גאון, הוא הדין מר"ח אב עד תענית מותר בנישואין כשאין לו אשה ובנים, ומה שאין נוהגים לישא אשה כלל בימים אלו, אפילו מי שאין לו אשה ובנים, משום דלא מסמנא להו מילתא. ע"כ. וכ"כ האחרונים. ומ"ש השלחן גבוה (סי' תקנא סק"ט) ע"ד הר"ן הנ"ל, שמסתמיות הפוסקים לא משמע כן, אלא כל שמחה אסורה, וכדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו ט' ימים מלבנות ולנטוע ולארס. והסתמך עליו בכף החיים (שם ס"ק לג וקא), וכתב, שכן הוא דעת מרן הש"ע שהשמיט דברי הר"ן. נראה דליתא, שאין לנו לחלק את השוין ולהרבות מחלוקת בחנם, והרי מרן עצמו (בסי' תקע"ה ס"ז) העתיק לשון הרמב"ם: שממעטים באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה, וילמד סתום מן המפורש, שהרי ימים אלו חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו,  
 144.  שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מג ד"ה (א) בתענית 
(א) בתענית (יב:) תנן, עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובבנין ונטיעה ובאירוסין ונישואין, ובגמרא (שם יד:), בנין בנין של שמחה, נטיעה, נטיעה של שמחה, איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, איזוהי נטיעה של שמחה, אבורנקי של מלכים, וכתב הר"ן שם בשם רבינו האי גאון, מדקא משוינן להו אהדדי, ש"מ מה משא ומתן של רשות אסור והוא של שמחה, אף בנין ונטיעה ואירוסין ונישואין של רשות אסור בשל שמחה, אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואע"פ שהוא שמחה מותר. ע"כ. וכ"כ המאירי (ספ"ק דתענית) בשם גאוני ספרד, שלא נאסרו אלו אלא כשאין בהם צד של מצוה, אבל אם לא היה לו בית חתנות ורוצה לישא אשה מותר לבנות לו בית חתנות, וכן אירוסין ונישואין מותרים למי שאין לו אשה או בנים. ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' תענית ה"ח): עברו אלו ולא נענו וכו', וממעטין באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה. וכתב ה"ה, שדבר ברור הוא שאינו מבטל מצוה גמורה. וכן פסקו הטור וש"ע (סי' תקעה ס"ז). ע"ש. ולפמ"ש התוס' (מגילה ה:) דהני חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו, וכ"כ הלחם משנה (פ"ג מה' תעניות ה"ח) בדעת הרמב"ם, א"כ גם משנכנס אב שממעטין בשמחה, אם לא קיים פו"ר מותר לישא אשה. וכ"כ להדיא מרן הב"י (סי' תקנא) שלפ"ד הר"ן בשם רב האי גאון, הוא הדין מר"ח אב עד תענית מותר בנישואין כשאין לו אשה ובנים, ומה שאין נוהגים לישא אשה כלל בימים אלו, אפילו מי שאין לו אשה ובנים, משום דלא מסמנא להו מילתא. ע"כ. וכ"כ האחרונים. ומ"ש השלחן גבוה (סי' תקנא סק"ט) ע"ד הר"ן הנ"ל, שמסתמיות הפוסקים לא משמע כן, אלא כל שמחה אסורה, וכדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו ט' ימים מלבנות ולנטוע ולארס. והסתמך עליו בכף החיים (שם ס"ק לג וקא), וכתב, שכן הוא דעת מרן הש"ע שהשמיט דברי הר"ן. נראה דליתא, שאין לנו לחלק את השוין ולהרבות מחלוקת בחנם, והרי מרן עצמו (בסי' תקע"ה ס"ז) העתיק לשון הרמב"ם: שממעטים באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה, וילמד סתום מן המפורש, שהרי ימים אלו חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו,  
 145.  שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מג ד"ה (א) בתענית 
(א) בתענית (יב:) תנן, עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובבנין ונטיעה ובאירוסין ונישואין, ובגמרא (שם יד:), בנין בנין של שמחה, נטיעה, נטיעה של שמחה, איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, איזוהי נטיעה של שמחה, אבורנקי של מלכים, וכתב הר"ן שם בשם רבינו האי גאון, מדקא משוינן להו אהדדי, ש"מ מה משא ומתן של רשות אסור והוא של שמחה, אף בנין ונטיעה ואירוסין ונישואין של רשות אסור בשל שמחה, אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואע"פ שהוא שמחה מותר. ע"כ. וכ"כ המאירי (ספ"ק דתענית) בשם גאוני ספרד, שלא נאסרו אלו אלא כשאין בהם צד של מצוה, אבל אם לא היה לו בית חתנות ורוצה לישא אשה מותר לבנות לו בית חתנות, וכן אירוסין ונישואין מותרים למי שאין לו אשה או בנים. ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' תענית ה"ח): עברו אלו ולא נענו וכו', וממעטין באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה. וכתב ה"ה, שדבר ברור הוא שאינו מבטל מצוה גמורה. וכן פסקו הטור וש"ע (סי' תקעה ס"ז). ע"ש. ולפמ"ש התוס' (מגילה ה:) דהני חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו, וכ"כ הלחם משנה (פ"ג מה' תעניות ה"ח) בדעת הרמב"ם, א"כ גם משנכנס אב שממעטין בשמחה, אם לא קיים פו"ר מותר לישא אשה. וכ"כ להדיא מרן הב"י (סי' תקנא) שלפ"ד הר"ן בשם רב האי גאון, הוא הדין מר"ח אב עד תענית מותר בנישואין כשאין לו אשה ובנים, ומה שאין נוהגים לישא אשה כלל בימים אלו, אפילו מי שאין לו אשה ובנים, משום דלא מסמנא להו מילתא. ע"כ. וכ"כ האחרונים. ומ"ש השלחן גבוה (סי' תקנא סק"ט) ע"ד הר"ן הנ"ל, שמסתמיות הפוסקים לא משמע כן, אלא כל שמחה אסורה, וכדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו ט' ימים מלבנות ולנטוע ולארס. והסתמך עליו בכף החיים (שם ס"ק לג וקא), וכתב, שכן הוא דעת מרן הש"ע שהשמיט דברי הר"ן. נראה דליתא, שאין לנו לחלק את השוין ולהרבות מחלוקת בחנם, והרי מרן עצמו (בסי' תקע"ה ס"ז) העתיק לשון הרמב"ם: שממעטים באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה, וילמד סתום מן המפורש, שהרי ימים אלו חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו,  
 146.  שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מג ד"ה (א) בתענית 
משוינן להו אהדדי, ש"מ מה משא ומתן של רשות אסור והוא של שמחה, אף בנין ונטיעה ואירוסין ונישואין של רשות אסור בשל שמחה, אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואע"פ שהוא שמחה מותר. ע"כ. וכ"כ המאירי (ספ"ק דתענית) בשם גאוני ספרד, שלא נאסרו אלו אלא כשאין בהם צד של מצוה, אבל אם לא היה לו בית חתנות ורוצה לישא אשה מותר לבנות לו בית חתנות, וכן אירוסין ונישואין מותרים למי שאין לו אשה או בנים. ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' תענית ה"ח): עברו אלו ולא נענו וכו', וממעטין באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה. וכתב ה"ה, שדבר ברור הוא שאינו מבטל מצוה גמורה. וכן פסקו הטור וש"ע (סי' תקעה ס"ז). ע"ש. ולפמ"ש התוס' (מגילה ה:) דהני חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו, וכ"כ הלחם משנה (פ"ג מה' תעניות ה"ח) בדעת הרמב"ם, א"כ גם משנכנס אב שממעטין בשמחה, אם לא קיים פו"ר מותר לישא אשה. וכ"כ להדיא מרן הב"י (סי' תקנא) שלפ"ד הר"ן בשם רב האי גאון, הוא הדין מר"ח אב עד תענית מותר בנישואין כשאין לו אשה ובנים, ומה שאין נוהגים לישא אשה כלל בימים אלו, אפילו מי שאין לו אשה ובנים, משום דלא מסמנא להו מילתא. ע"כ. וכ"כ האחרונים. ומ"ש השלחן גבוה (סי' תקנא סק"ט) ע"ד הר"ן הנ"ל, שמסתמיות הפוסקים לא משמע כן, אלא כל שמחה אסורה, וכדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו ט' ימים מלבנות ולנטוע ולארס. והסתמך עליו בכף החיים (שם ס"ק לג וקא), וכתב, שכן הוא דעת מרן הש"ע שהשמיט דברי הר"ן. נראה דליתא, שאין לנו לחלק את השוין ולהרבות מחלוקת בחנם, והרי מרן עצמו (בסי' תקע"ה ס"ז) העתיק לשון הרמב"ם: שממעטים באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה, וילמד סתום מן המפורש, שהרי ימים אלו חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו, כמ"ש התוס' הנ"ל. וכן העיר מרן הב"י מד' התוס'. (וכ"כ הקרן אורה תענית יד). ומה שהשמיט מרן הש"ע סי' תקנ"א חילוק זה, משום דבלא"ה לא מסמנא להו מילתא, כמ"ש בב"י, ובודאי שאין לנו לומר דמרן משוי נפשיה הדרנא בש"ע ללא כל הוכחה נכונה. ונראה דס"ל למרן דדוקא בימי אב לא מסמנא להו מילתא  
 147.  שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מג ד"ה (א) בתענית 
מצות פריה ורביה. וכתב ה"ה, שדבר ברור הוא שאינו מבטל מצוה גמורה. וכן פסקו הטור וש"ע (סי' תקעה ס"ז). ע"ש. ולפמ"ש התוס' (מגילה ה:) דהני חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו, וכ"כ הלחם משנה (פ"ג מה' תעניות ה"ח) בדעת הרמב"ם, א"כ גם משנכנס אב שממעטין בשמחה, אם לא קיים פו"ר מותר לישא אשה. וכ"כ להדיא מרן הב"י (סי' תקנא) שלפ"ד הר"ן בשם רב האי גאון, הוא הדין מר"ח אב עד תענית מותר בנישואין כשאין לו אשה ובנים, ומה שאין נוהגים לישא אשה כלל בימים אלו, אפילו מי שאין לו אשה ובנים, משום דלא מסמנא להו מילתא. ע"כ. וכ"כ האחרונים. ומ"ש השלחן גבוה (סי' תקנא סק"ט) ע"ד הר"ן הנ"ל, שמסתמיות הפוסקים לא משמע כן, אלא כל שמחה אסורה, וכדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו ט' ימים מלבנות ולנטוע ולארס. והסתמך עליו בכף החיים (שם ס"ק לג וקא), וכתב, שכן הוא דעת מרן הש"ע שהשמיט דברי הר"ן. נראה דליתא, שאין לנו לחלק את השוין ולהרבות מחלוקת בחנם, והרי מרן עצמו (בסי' תקע"ה ס"ז) העתיק לשון הרמב"ם: שממעטים באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה, וילמד סתום מן המפורש, שהרי ימים אלו חמירי טפי מתשעה באב שמארסין בו, כמ"ש התוס' הנ"ל. וכן העיר מרן הב"י מד' התוס'. (וכ"כ הקרן אורה תענית יד). ומה שהשמיט מרן הש"ע סי' תקנ"א חילוק זה, משום דבלא"ה לא מסמנא להו מילתא, כמ"ש בב"י, ובודאי שאין לנו לומר דמרן משוי נפשיה הדרנא בש"ע ללא כל הוכחה נכונה. ונראה דס"ל למרן דדוקא בימי אב לא מסמנא להו מילתא משום שהם ימי פורענות שניתנו לרשות עשו, כמ"ש בזוה"ק פרשת יתרו (דע"ח ע"ב), אבל לאחר שעברו ימי תענית ולא נענו, שאין ריעותא מצד הימים עצמם, לא הקפידו מלישא אשה כשלא קיים פו"ר. והגאון ישועות יעקב (סי' תקנא סק"ב) עמד ע"ד מרן הש"ע, שבסי' תקנ"א לא חילק בש"ע בין אם יש לו אשה ובנים או לא, ובסי' תקע"ה גבי עברו אלו ולא נענו חילק בזה והתיר למי שלא קיים פו"ר, וכ' ליישב, שאף שבאמת לא גזרו כשלא קיים פו"ר, מ"מ הרי האשה אינה מצווה על פו"ר, ודין אבלות על חרבן בהמ"ק חל על הנשים כמו שחל על האנשים, וא"כ אין לאשה לעבור על איסור אבלות של  
 148.  שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מג ד"ה (א) בתענית 
האשה פטורה מתלמוד תורה, וגם למ"ד אין הגשמים נעצרים אלא על פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, לא שייך ד"ז בנשים שהן ברשות אביהן או בעליהן, ואין להן רכוש לתת צדקה וכו', אלא שמכיון שהאנשים מתענים נגררות הנשים אחריהם, ולא רצו לחלק בין איש לאשה, אבל במי שלא קיים פו"ר שאין איסור מצדו לישא אשה, כדי לקיים המצוה, גם עליה לא גזרו בזה, כיון שאין שייכות איסור עליה אלא מחמת גרירה, במקום שהאיש מותר גם עליה אין איסור. אבל באבלות של חרבן בהמ"ק גם על הנשים שייך האיסור כאנשים, כדכתיב קראו למקוננות ותבואנה. ולמדנה אשה רעותה קינה, מש"ה כיון דבדידה ליכא מצות פו"ר אסורה להנשא גם למי שלא קיים פו"ר. עכת"ד. ובמחכ"ת אף שדבר חכמה אמר לקושטא דמילתא, לא נהירא, חדא דבהכי דחינן סברת רבינו האי גאון והר"ן המאירי מהלכתא, אף דליכא מאן דפליג עלייהו מהראשונים ז"ל. ותו דאף גבי עברו אלו ולא נענו, הרי ישנם עוד כמה איסורים ועבירות שהגשמים נעצרים בעבורם, וכמ"ש בתענית (ז:) אין הגשמים נעצרים אלא על ביטול תרומות ומעשרות, ור"ש בן פזי אמר אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע וכו'. ועבירות אלו שייכות גם בנשים. ואעיקרא מ"ש שאין לאשה לעבור על דין אבלות על חרבן בהמ"ק כדי שיזכה הבעל, הנה מצינו בתוס' (יבמות מג:) שכתבו, מעשה במשודכת אחת שמת אחיה לאחר הזמנת הקרואים סמוך לחופה, והתיר רבינו תם לכונסה תוך שלושים משום פריה ורביה דבעל, אע"ג דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה, מאחר שאם לא ישא את זו לא ישא אחרת, ושמא אפי' לא היתה משודכת היה מתיר, מאחר שחפץ בה יותר מאחרת, כדאשכחן בעובדא דיוסף הכהן (מ"ק כג) דמשום פרנסת בניו אשתראי אע"פ שהיתה אבלה על אחותה, ומיהו י"ל דהתם לא אפשר באחרת לפי שמרחמת על בני אחותה יותר משאר נשים. ע"כ. וכן הוא במרדכי (פ"ג דמ"ק סי' תת"צ). ובהגמ"י (פ"ו מה' אבל ה"ז). ובהרא"ש (פ"ג דמ"ק סי' מט). ע"ש. וכן פסק מרן בש"ע יו"ד (סי' שצב ס"ג) בזה"ל: מי שלא קיים מצות פו"ר ושידך אשה, ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת, מותר לכונסה ולבא עליה אחר שבעה. הא קמן דאע"ג דאיהי לא מפקדא  
 149.  שו"ת דברי משה יורה דעה סימן יט ד"ה כבר מובא 
כבר מובא זה הענין בספר בית דינו של שלמה ז"ל (יו"ד סימן א') על כמה פרטים, אבל על פרט זה אינו מבואר להדיא, וראיתי להרב חתם סופר חיו"ד סימן רל"א דף צ"ט שנשאל ההוא מרבנן שהשיא בנו והשיאו לבת תלמיד חכם והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב להרב שיזון הזוג על שלחנו משך ששה שנים רצופים כדי שילמד הבן אצל חותנו, והן עתה כבד עליו עול הסבל ושאל אם מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר וכו', ואסיק נמצא לנדון שלו אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר שפיר דמי. ומכל מקום נ"ל מהיות טוב שיחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו, אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים, ואין אדם פורע חובותיו ממעשר, ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר ע"כ.  
 150.  שו"ת דברי משה יורה דעה סימן יט ד"ה כבר מובא 
כבר מובא זה הענין בספר בית דינו של שלמה ז"ל (יו"ד סימן א') על כמה פרטים, אבל על פרט זה אינו מבואר להדיא, וראיתי להרב חתם סופר חיו"ד סימן רל"א דף צ"ט שנשאל ההוא מרבנן שהשיא בנו והשיאו לבת תלמיד חכם והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב להרב שיזון הזוג על שלחנו משך ששה שנים רצופים כדי שילמד הבן אצל חותנו, והן עתה כבד עליו עול הסבל ושאל אם מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר וכו', ואסיק נמצא לנדון שלו אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר שפיר דמי. ומכל מקום נ"ל מהיות טוב שיחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו, אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים, ואין אדם פורע חובותיו ממעשר, ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר ע"כ.  
 151.  שו"ת דברי משה יורה דעה סימן יט ד"ה כבר מובא 
כבר מובא זה הענין בספר בית דינו של שלמה ז"ל (יו"ד סימן א') על כמה פרטים, אבל על פרט זה אינו מבואר להדיא, וראיתי להרב חתם סופר חיו"ד סימן רל"א דף צ"ט שנשאל ההוא מרבנן שהשיא בנו והשיאו לבת תלמיד חכם והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב להרב שיזון הזוג על שלחנו משך ששה שנים רצופים כדי שילמד הבן אצל חותנו, והן עתה כבד עליו עול הסבל ושאל אם מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר וכו', ואסיק נמצא לנדון שלו אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר שפיר דמי. ומכל מקום נ"ל מהיות טוב שיחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו, אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים, ואין אדם פורע חובותיו ממעשר, ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר ע"כ.  
 152.  שו"ת דברי משה יורה דעה סימן יט ד"ה כבר מובא 
כבר מובא זה הענין בספר בית דינו של שלמה ז"ל (יו"ד סימן א') על כמה פרטים, אבל על פרט זה אינו מבואר להדיא, וראיתי להרב חתם סופר חיו"ד סימן רל"א דף צ"ט שנשאל ההוא מרבנן שהשיא בנו והשיאו לבת תלמיד חכם והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב להרב שיזון הזוג על שלחנו משך ששה שנים רצופים כדי שילמד הבן אצל חותנו, והן עתה כבד עליו עול הסבל ושאל אם מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר וכו', ואסיק נמצא לנדון שלו אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר שפיר דמי. ומכל מקום נ"ל מהיות טוב שיחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו, אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים, ואין אדם פורע חובותיו ממעשר, ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר ע"כ.  
 153.  שו"ת דברי משה יורה דעה סימן יט ד"ה כבר מובא 
כבר מובא זה הענין בספר בית דינו של שלמה ז"ל (יו"ד סימן א') על כמה פרטים, אבל על פרט זה אינו מבואר להדיא, וראיתי להרב חתם סופר חיו"ד סימן רל"א דף צ"ט שנשאל ההוא מרבנן שהשיא בנו והשיאו לבת תלמיד חכם והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב להרב שיזון הזוג על שלחנו משך ששה שנים רצופים כדי שילמד הבן אצל חותנו, והן עתה כבד עליו עול הסבל ושאל אם מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר וכו', ואסיק נמצא לנדון שלו אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר שפיר דמי. ומכל מקום נ"ל מהיות טוב שיחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו, אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו, הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים, ואין אדם פורע חובותיו ממעשר, ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר ע"כ.  
 154.  כתב עת שערי צדק יד, תשע"ד, 141 - 145 
נושא המאמר: מיסוי פרוגרסיבי או מיסוי אחיד לפי דברי חז"ל 
השלישית נכללות ההכנסות הגבוהות ביותר, אנשים אמידים שמרוויחים את ההכנסות הגבוהות ביותר, בדרך כלל ישתמשו בכספים אלה לחסכון, להשקעה, או למותרות. הכנסות גבוהות אלה גם יוצרות בדרך כלל הון נוסף ומעניקות לבעליהן בעלות על נכסים נוספים. לפיכך, המיסוי על בעלי  
 155.  שו"ת דברי משה תוכן העניינים יורה דעה 
סימן א - בענין כיסוי הדם על קרקע קשה. סימן ב - בשר טחון שלא נמלח אם מועיל לצלותו באש. סימן ג - קדרה שבישל בה בשר וכיסה בכלי חלב אם נאסר הבשר. סימן ד - חתיכות שנתערבו ואח"כ נודע שאחת מהן טרפה האם הוי ביטול ברוב. סימן ה - האם מותר למלוה לדחוק את הלוה שיקנה סחורה אצלו. סימן ו - בענייני ערב על מכירת שטרי חוב לעכו"ם ברבית. סימן ז - הקונה איגרות חוב ביותר משוויין כדי לפרוע לאחר זמן אם יש בהם חשש רבית. סימן ח - בענין חשש רבית בנדונית חתנים. סימן ט - אם מותר ללוות מהגוי ברבית ולתת לחבירו את ההלוואה על תנאי שישלם חבירו למפרע את הרבית. סימן י - ליקוטי דינים בעניני חציצה בטהרה. סימן יא - אם מותר לחתן לתת את טבעת הקידושין בחופת נדה ביד הכלה. סימן יב - אם הולכין אחר המנהג אף כשיש איסור בדבר. סימן יג - שבועה בכתב יד האם הוי שבועה. סימן יד - מי שנשבע על דעת המקום ועל דעת כל הנשבעים באמת, אי חשיב כנשבע על דעת רבים. סימן טו - בענין שוחט שעבר על שבועתו אם שחיטתו פסולה. סימן טז - בעל חוב שנשבע לפרוע לזמן ואין בידו כסף מזומן אם חייב למכור שוה כסף. סימן יז - מי שנשבע לפרוע לזמן ועבר על שבועתו אם עובר בכל רגע. סימן יח - אב שאמר לבנו שלא יעלה לארץ ישראל אם ישמע לו. סימן יט - אם יכול לפרוע המס שנותנים לעניים ממעשר כספים. סימן כ - אם אפשר לבטל את התקנה לא לקבל גרים בארגנטינא. סימן כא - אם מנדים ומחרימים כשיש חשש שיצא לתרבות רעה. ואם מטילים חרם בשבת. סימן כב - אם אבל שאומנותו לנגן יכול לנגן בשמחת חתן וכלה. סימן כג - אבל שלא נהג כמה ימים מימי האבלות אם צריך להשלים. סימן כד - בענין שמועה קרובה שבאה בתוך המועד, ולאחר המועד נעשית רחוקה.  
 156.  כתב עת זכור לאברהם (חולון) תשס"ה, תלב - תמא 
נושא המאמר: שמחת חתן וכלה 
מצוות שמחת חתן וכלה בכמה וכמה אופנים כאשר ביארנו לעיל בס"ד, הרי שלכו"ע לא מיקרי דבר שבחובה ויכול לתת מתנת החתונה מכספי מעשר. ושוב מצאתי שכן פסק בשו"ת משיב נבונים סימן מ"א, וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל פרק ד' אות ז' שרשאי אדם לתת כספי מעשרותיו לצורך  
 157.  כתב עת זכור לאברהם (חולון) תשס"ה, תלב - תמא 
נושא המאמר: שמחת חתן וכלה 
מכספי מעשר. ושוב מצאתי שכן פסק בשו"ת משיב נבונים סימן מ"א, וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל פרק ד' אות ז' שרשאי אדם לתת כספי מעשרותיו לצורך הוצאת נישואין ואינו חייב להודיע לו שזה כספי מעשר, וכל זה בתנאי שלאחר החתונה יושב ועוסק בתורה. וכ"פ הגאון רבי רפאל שלמה  
 158.  כתב עת זכור לאברהם (חולון) תשס"ה, תלב - תמא 
נושא המאמר: שמחת חתן וכלה 
שכן פסק בשו"ת משיב נבונים סימן מ"א, וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל פרק ד' אות ז' שרשאי אדם לתת כספי מעשרותיו לצורך הוצאת נישואין ואינו חייב להודיע לו שזה כספי מעשר, וכל זה בתנאי שלאחר החתונה יושב ועוסק בתורה. וכ"פ הגאון רבי רפאל שלמה לאנייאדו בשו"ת בית דינו  
 159.  שו"ת אפרקסתא דעניא תוכן העניינים חלק א 
בענין תתקבל אחר סליחות - טעימה קודם תק"ש סימן סו בהא דלא מסקינן בשם רשעים סימן סז בענין העמד מקוה על חזקתו סימן סח טבילת נשים ששערותיהן ארוכות סימן סט בדין עירוב מים שלנו במים שלא לנו - בדברי הב"י דביטול ברוב היינו חד בתרי סימן ע נאמנות אשה מחללת שבת בכשרות מקוה - ובדין נאמנות שו"ב של קהל רפורמים סימן עא שו"ב שנתגלה קלונו לרבים מה דין הכלים שאכלו בו סימן עב בסוגי' דשתי הלחם סימן עג שותפים שחלקו האם אחראין זל"ז לענין מס סימן עד בדין ב' נשים לכהן גדול סימן עה כהן שגג ביתו מחובר לבית שבו מת - קידוש בשבת ביום על יי"ש סימן עו אם צריך הבימה להיות באמצע ביהכ"נ דוקא סימן עז ו' מתענים אי יכולים לצרף לקריאת ויחל סימן עח טלית שנקרע הכנף מהנקב ולמטה אי שרי לתפרו ע"י מטלית פחות מגע"ג סימן עט בדבר נו"ן הפוכה של וימת תרח בחרן סימן פ בענין חזקת מקוה סימן פא בענין כתב ע"ג כתב בכתובה סימן פב הא דבני חו"ל פטורין מראיה סימן פג בחיוב סקילה על חילול שבת סימן פד במנהג אמירת דברי כבושין לחתן קודם החופה סימן פה אי שרי למכור ביו"ט אתרוג הקהל לצורך הכנסה לקהל סימן פו בהיתר לתת פעדערווייס לתוך המנעל בשבת סימן פז הערה בד' הרמב"ם הל' עבויה"כ - האם אפשר להרהר ב' הרהורים בב"א סימן פח האם חייבין להפריש מעשר מחלק המס שחייב על מעות שזכה בגורל סימן פט אי נכון לתקן לומר סליחות בשובב"ים קודם אור הבוקר כבימים נוראים סימן צ בפסול קרובים לעדות סימן צא הא דאזלינן בתר רובא אי הוי ודאי או ספק סימן צב בדברי הירושלמי סנהדרין "דכופין המחייב שיכתוב זכאי" סימן צג אי מצווין להפריש עובר עבירה במזיד סימן צד בדברי התו"כ לענין בור ומעין סימן צה העברת מים בשהה הבשר יותר מג' ימים סימן צו בשכר שבת בהבלעה סימן צז בדין חיוב צדקה במחשבה סימן צח בדבר החיוב לדור בין יראי ה' סימן צט שכח ספה"ע דמונה ביום אי מברך בהרהור - בדין מזוזה בחדר שבין ב' בתים - במנהג העולם לכרוך מזוזה בנייר סימן ק בשיטת הרמב"ם דב"נ אינו נהרג על אבר מן החי סימן קא בקריאת שם אחר מי שהי' מדוכא ביסורים סימן קב בדין חיוב מזוזה בפחות מד' על ד' סימן קג  
 160.  שו"ת אפרקסתא דעניא תוכן העניינים חלק א 
היינו חד בתרי סימן ע נאמנות אשה מחללת שבת בכשרות מקוה - ובדין נאמנות שו"ב של קהל רפורמים סימן עא שו"ב שנתגלה קלונו לרבים מה דין הכלים שאכלו בו סימן עב בסוגי' דשתי הלחם סימן עג שותפים שחלקו האם אחראין זל"ז לענין מס סימן עד בדין ב' נשים לכהן גדול סימן עה כהן שגג ביתו מחובר לבית שבו מת - קידוש בשבת ביום על יי"ש סימן עו אם צריך הבימה להיות באמצע ביהכ"נ דוקא סימן עז ו' מתענים אי יכולים לצרף לקריאת ויחל סימן עח טלית שנקרע הכנף מהנקב ולמטה אי שרי לתפרו ע"י מטלית פחות מגע"ג סימן עט בדבר נו"ן הפוכה של וימת תרח בחרן סימן פ בענין חזקת מקוה סימן פא בענין כתב ע"ג כתב בכתובה סימן פב הא דבני חו"ל פטורין מראיה סימן פג בחיוב סקילה על חילול שבת סימן פד במנהג אמירת דברי כבושין לחתן קודם החופה סימן פה אי שרי למכור ביו"ט אתרוג הקהל לצורך הכנסה לקהל סימן פו בהיתר לתת פעדערווייס לתוך המנעל בשבת סימן פז הערה בד' הרמב"ם הל' עבויה"כ - האם אפשר להרהר ב' הרהורים בב"א סימן פח האם חייבין להפריש מעשר מחלק המס שחייב על מעות שזכה בגורל סימן פט אי נכון לתקן לומר סליחות בשובב"ים קודם אור הבוקר כבימים נוראים סימן צ בפסול קרובים לעדות סימן צא הא דאזלינן בתר רובא אי הוי ודאי או ספק סימן צב בדברי הירושלמי סנהדרין "דכופין המחייב שיכתוב זכאי" סימן צג אי מצווין להפריש עובר עבירה במזיד סימן צד בדברי התו"כ לענין בור ומעין סימן צה העברת מים בשהה הבשר יותר מג' ימים סימן צו בשכר שבת בהבלעה סימן צז בדין חיוב צדקה במחשבה סימן צח בדבר החיוב לדור בין יראי ה' סימן צט שכח ספה"ע דמונה ביום אי מברך בהרהור - בדין מזוזה בחדר שבין ב' בתים - במנהג העולם לכרוך מזוזה בנייר סימן ק בשיטת הרמב"ם דב"נ אינו נהרג על אבר מן החי סימן קא בקריאת שם אחר מי שהי' מדוכא ביסורים סימן קב בדין חיוב מזוזה בפחות מד' על ד' סימן קג השבעת אנשי צבא בשבת סימן קד האם רשאי תלמיד לכתוב שם רבו ולשאול שלומו בכתב סימן קה צירוף רבנים ספרדים להיתר מאה רבנים סימן קו בהיתר עגונה סימן קז שאל על חלה שהפריש אי הוי ברכה לבטלה סימן קח האם שייך מחלוקת  
 161.  שו"ת אפרקסתא דעניא תוכן העניינים חלק א 
- במי שעבר על חדר"ג סימן קטו רב שמינה מו"צ במקומו האם ביד הקהל למונעו מלנסוע למק"א לזמן מסוים סימן קטז בענין כיסוי השופר בשעת הברכה סימן קיז בקמח תפו"א לפסח ובגוף גזירת קטניות סימן קיח דין מקום שעמד עליו הבימה סימן קיט בכתיבת שם אננא בגט - בהא דאין שותין כוס של בהמ"ז בס"ג בשבת סימן קכ חזן מקהילת שטקו"ו האם שרי לכבדו לעבור לפני התיבה סימן קכא עקירת אילנות שאינם עושים פירות כדי ליטע אחרים במקומם סימן קכב בהא דעשה דקוה"ד אינו דוחה ל"ת דלאחה"ד - בדברי הרמב"ם דאיסור אכילת בב"ח הוא מק"ו מבישול - צירוף מצה ללח"מ בער"פ שחל בשבת סימן קכג ברכת שהחיינו ביום מלאת שבעים שנה - בענין סעודת חנוכת הבית סימן קכד בלשון אי אפשר סימן קכה בענין מנחת כהן נקמצת סימן קכו במינוי שני רבנים במקום אחד סימן קכז מריטת העופות לאחר שחיטה קודם שימותו סימן קכח עשיית גבינות בחול ובשבת ע"י עכו"ם וישראל עומד ע"ג ורואהו סימן קכט האם צריך לשפוך המים בשכונת הנרצח ר"ל סימן קל קדושין שלא לשם נישואין האם צריך גט סימן קלא הרואה נ"ח בליל שבת, האם מברך סימן קלב כהן שנשא אשה שדרה עם נכרי סימן קלג בקפידא שלא לאכול מאכל שהי' בביהכ"ס סימן קלד אשה שסירסה עצמה, דאסורה לבוא בקהל - כיבוד הבית במטאטא בשבת סימן קלה פדיון הבן בחפץ שי"ל חשיבות שהי' של צדיק ואינו שוה ה' סלעים סימן קלו בענין הנ"ל סימן קלז בדין נתאנה הלוקח סימן קלח בדבר פרה המשתנת דם סימן קלט בהא דאל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה סימן קמ תשמיש גנאי בבית שטמון ס"ת במרתף סימן קמא פינוי מת מקברו לקברי אבותיו סימן קמב מי שנאמר לו בחלום לקרות בנו בשם חותנו שחי סימן קמג בזהירות מן החטא בא"י סימן קמד בהגדרת "אימר" אי הוי ודאי או ספק - באכילת לב דקשה לשכחה - במנהג שלא לאכול ביצה בת יומא סימן קמה בהא דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט סימן קמו בדין מורדת ובמסרבת לבוא לבי"ד סימן קמז בהגדרת "אזכרות" אם הוא דוקא שם הוי"ה סימן קמח החוטף כוס יין מחבירו האם יצא יד"ח קידוש על היין מדרבנן - ובענין מצהב"ע סימן קמט בעניני בדיקת הריאה  
 162.  שו"ת אפרקסתא דעניא תוכן העניינים חלק א 
סימן קנד נשיאת כפים לכהן כשאשתו נדה - סיום משניות לתענית בכורים בער"פ סימן קנה המנודה אי יכול להתיר נדוי אחרים סימן קנו אבל לעבור לפני התיבה בימים נוראים סימן קנז בהא דהגזלנין משלמים כשעת הגזילה ועוד הערות סימן קנח שו"ב יר"ש שהי' בקהל שטקו"ו האם רשאי להיות בקהל היראים סימן קנט בקדושת לשכת הגזית סימן קס בדין בדיקת בהמות אי משתנה המום לאחר מיתה סימן קסא האם שרי לאחר תגלחת הבן במלאות ג"ש סימן קסב בהיתר אכילת בשר ויין בשבוע שחל בה ט"ב כשגמר מצוה סימן קסג אי שרי לגדל בבית שובך עם אפרוחים סימן קסד האם צריך ערובי חצירות בביהכנ"ס סימן קסה בענין שחיטה ע"י שוחט ממק"א - בהא דתולין העגל רגליו למעלה - בצירוף מחללי שבת בפרהסי' למנין - סעודה בגמרה של תורה סימן קסו בענין פטר חמור שהמית סימן קסז מקור לדברי הפייטן דיצחק בכה בשעת העקידה סימן קסח אם נכון לילך על קברי אבותיו לאחר שלא היה ז' שנים סימן קסט באיסור איבוד הריון בנתעברה מבעל החולה בנכפה ר"ל סימן קע האם שרי לסדר קדושין לחתן שאינו רוצה להלביש קיטל בחופה סימן קעא בענין אין קוברין רשע אצל צדיק סימן קעב במנהג שלא להעמיד חופה בשחרית סימן קעג במנהג להעמיד החופה אחה"צ סימן קעד דיין שאינו נזהר בסתם יינם - וכשיש לדיין טינא בלב על הבע"ד סימן קעה הוספה בנרות שבת ובענין הוספה על המנין סימן קעו בענין לבישת בגד חדש בימי הספירה ובענין תשלום שכר טירחה סימן קעז בזמן עקידת יצחק - בדברי רש"י במגילה דברוך ב"נ מת בבבל - בהא דהאוכל בשוק דומה לכלב סימן קעח אי אריך למיעבד בן את אביו מורשה סימן קעט כהן שעלה כבר באותו היום לתורה האם חייבים לקרותו עוד פעם סימן קפ נודע לו אחר הנשואין שיש לאשתו מומין האם רשאי לישא אחרת סימן קפא בהא דמי שא"ל קרקע פטור מק"פ - איך אכלו מאחוז מחמשים משלל מדין דהו"ל מעשר והלא לא מלו סימן קפב בדו"ד בין כמה כתות בקהילה סימן קפג אשה שנדרה בעת חולי תכשיטי' למצות ת"ת, האם שרי לה לשלם בזה שכר לימוד סימן קפד בהיתר מאה רבנים וחדר"ג סימן קפה בהא דאין אדם משים עצמו רשע סימן קפו האיך נשא משרע"ה גרושתו  
 163.  כתב עת ארח משפט א, תשע"ח, תרצא - תש 
נושא המאמר: פנים חדשות בשבע ברכות ומנהגים בנישואין 
בשבילו, ומ"ש שיהיו עשרה אין כוונתו שהפנים חדשות יהיו עשרה, אלא כלומר שעשרה אנשים יהיו בדעת הברכות דאין ברכת חתנים פחות מעשרה, וכמ"ש בפ"י מאישות (שם) וכן הסכימו גדולי האחרונים, הב"ח והחלקת מחוקק (ס"ק ט') דאפילו בשביל אחד מברכין, אבל רוב רבותינו פירשו  
 164.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן צט ד"ה הנה ע' 
הנה ע' להש"ך ביו"ד ריש סי' רמ"ט בשם תשובת מהר"ם דיכול לתת ממעות מעשר להכניס חתן וכלה לחופה. וא"כ בנ"ד הגם דלכסות הכלה אינו יכול ליתן ממעות מעשר כיון שאינה עניה מ"מ לצורך כסות החתן שהוא עני יכול ליתן. ומ"מ נראה דאם עשו תנאים ביניהם בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב אבי הכלה על פי התנאים שביניהם גם בכסות החתן ולא היה בדעתו בשעה שחייב עצמו בתנאים הנז' שישלם כסות החתן ממעות מעשר, ודאי דאינו יכול לשלם עתה ממעות מעשר אפילו לכסות החתן דהוי כפורע חובו ממעות מעשר. וכהאי גוונא כתב הגאון חתם סופר סי' רל"א במי שהשיא בנו עם בת ת"ח ונתחייב ליתן למשך שש שנים בכל שבוע ג' זהוב לאותו ת"ח אבי הכלה כדי שילמוד בנו אצל חמיו הרב אם יכול ליתן הג' זהוב ממעות מעשר ומסיק דאם בשעת חיובו בעת הנישואין לא היה בדעתו ליתן ממעות מעשר הרי חייב עצמו בשטר ואין אדם פורע חובו ממעות מעשר, אבל אם בשעת החיוב היה דעתו לפרוע ממעות מעשר שפיר דמי. ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניי דעלמא וחציו לבנו דוגמא דהא דתנן פרק ח' דפאה משנה ו' היה מציל וכו' ע"ש. ובנדון דידן נמי אם עדיין לא כתבו התנאים בשטר יכול להניח איזה דברים לצורך החתן שיעור המעשר שיש לו בלתי שיתחייב בהם ויתנם ממעות מעשר או גם שיתחייב בהם ויהיה בדעתו בשעת החיוב שיתנם ממעות מעשר. והגם שכתב הרב ז"ל דמהיות טוב וכו' מ"מ כפי הנראה שבנדון דידן הוא דחוק ויש להקל כיון שהרב ז"ל לא כתב אלא מהיות טוב. והגם דיש לצדד להקל גם לגבי מה ששייך לכסות הכלה כיון שהיא גדולה מבת שש, מ"מ מאחר דיש חיוב על האדם להשיא את בתו, לצאת מידי פקפוק ישלם רק מה ששייך לכסות החתן. כנ"ל ואין להאריך וכו'.  
 165.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן צט ד"ה הנה ע' 
הנה ע' להש"ך ביו"ד ריש סי' רמ"ט בשם תשובת מהר"ם דיכול לתת ממעות מעשר להכניס חתן וכלה לחופה. וא"כ בנ"ד הגם דלכסות הכלה אינו יכול ליתן ממעות מעשר כיון שאינה עניה מ"מ לצורך כסות החתן שהוא עני יכול ליתן. ומ"מ נראה דאם עשו תנאים ביניהם בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב אבי הכלה על פי התנאים שביניהם גם בכסות החתן ולא היה בדעתו בשעה שחייב עצמו בתנאים הנז' שישלם כסות החתן ממעות מעשר, ודאי דאינו יכול לשלם עתה ממעות מעשר אפילו לכסות החתן דהוי כפורע חובו ממעות מעשר. וכהאי גוונא כתב הגאון חתם סופר סי' רל"א במי שהשיא בנו עם בת ת"ח ונתחייב ליתן למשך שש שנים בכל שבוע ג' זהוב לאותו ת"ח אבי הכלה כדי שילמוד בנו אצל חמיו הרב אם יכול ליתן הג' זהוב ממעות מעשר ומסיק דאם בשעת חיובו בעת הנישואין לא היה בדעתו ליתן ממעות מעשר הרי חייב עצמו בשטר ואין אדם פורע חובו ממעות מעשר, אבל אם בשעת החיוב היה דעתו לפרוע ממעות מעשר שפיר דמי. ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניי דעלמא וחציו לבנו דוגמא דהא דתנן פרק ח' דפאה משנה ו' היה מציל וכו' ע"ש. ובנדון דידן נמי אם עדיין לא כתבו התנאים בשטר יכול להניח איזה דברים לצורך החתן שיעור המעשר שיש לו בלתי שיתחייב בהם ויתנם ממעות מעשר או גם שיתחייב בהם ויהיה בדעתו בשעת החיוב שיתנם ממעות מעשר. והגם שכתב הרב ז"ל דמהיות טוב וכו' מ"מ כפי הנראה שבנדון דידן הוא דחוק ויש להקל כיון שהרב ז"ל לא כתב אלא מהיות טוב. והגם דיש לצדד להקל גם לגבי מה ששייך לכסות הכלה כיון שהיא גדולה מבת שש, מ"מ מאחר דיש חיוב על האדם להשיא את בתו, לצאת מידי פקפוק ישלם רק מה ששייך לכסות החתן. כנ"ל ואין להאריך וכו'.  
 166.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן צט ד"ה הנה ע' 
הנה ע' להש"ך ביו"ד ריש סי' רמ"ט בשם תשובת מהר"ם דיכול לתת ממעות מעשר להכניס חתן וכלה לחופה. וא"כ בנ"ד הגם דלכסות הכלה אינו יכול ליתן ממעות מעשר כיון שאינה עניה מ"מ לצורך כסות החתן שהוא עני יכול ליתן. ומ"מ נראה דאם עשו תנאים ביניהם בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב אבי הכלה על פי התנאים שביניהם גם בכסות החתן ולא היה בדעתו בשעה שחייב עצמו בתנאים הנז' שישלם כסות החתן ממעות מעשר, ודאי דאינו יכול לשלם עתה ממעות מעשר אפילו לכסות החתן דהוי כפורע חובו ממעות מעשר. וכהאי גוונא כתב הגאון חתם סופר סי' רל"א במי שהשיא בנו עם בת ת"ח ונתחייב ליתן למשך שש שנים בכל שבוע ג' זהוב לאותו ת"ח אבי הכלה כדי שילמוד בנו אצל חמיו הרב אם יכול ליתן הג' זהוב ממעות מעשר ומסיק דאם בשעת חיובו בעת הנישואין לא היה בדעתו ליתן ממעות מעשר הרי חייב עצמו בשטר ואין אדם פורע חובו ממעות מעשר, אבל אם בשעת החיוב היה דעתו לפרוע ממעות מעשר שפיר דמי. ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניי דעלמא וחציו לבנו דוגמא דהא דתנן פרק ח' דפאה משנה ו' היה מציל וכו' ע"ש. ובנדון דידן נמי אם עדיין לא כתבו התנאים בשטר יכול להניח איזה דברים לצורך החתן שיעור המעשר שיש לו בלתי שיתחייב בהם ויתנם ממעות מעשר או גם שיתחייב בהם ויהיה בדעתו בשעת החיוב שיתנם ממעות מעשר. והגם שכתב הרב ז"ל דמהיות טוב וכו' מ"מ כפי הנראה שבנדון דידן הוא דחוק ויש להקל כיון שהרב ז"ל לא כתב אלא מהיות טוב. והגם דיש לצדד להקל גם לגבי מה ששייך לכסות הכלה כיון שהיא גדולה מבת שש, מ"מ מאחר דיש חיוב על האדם להשיא את בתו, לצאת מידי פקפוק ישלם רק מה ששייך לכסות החתן. כנ"ל ואין להאריך וכו'.  
 167.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן צט ד"ה הנה ע' 
הנה ע' להש"ך ביו"ד ריש סי' רמ"ט בשם תשובת מהר"ם דיכול לתת ממעות מעשר להכניס חתן וכלה לחופה. וא"כ בנ"ד הגם דלכסות הכלה אינו יכול ליתן ממעות מעשר כיון שאינה עניה מ"מ לצורך כסות החתן שהוא עני יכול ליתן. ומ"מ נראה דאם עשו תנאים ביניהם בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב אבי הכלה על פי התנאים שביניהם גם בכסות החתן ולא היה בדעתו בשעה שחייב עצמו בתנאים הנז' שישלם כסות החתן ממעות מעשר, ודאי דאינו יכול לשלם עתה ממעות מעשר אפילו לכסות החתן דהוי כפורע חובו ממעות מעשר. וכהאי גוונא כתב הגאון חתם סופר סי' רל"א במי שהשיא בנו עם בת ת"ח ונתחייב ליתן למשך שש שנים בכל שבוע ג' זהוב לאותו ת"ח אבי הכלה כדי שילמוד בנו אצל חמיו הרב אם יכול ליתן הג' זהוב ממעות מעשר ומסיק דאם בשעת חיובו בעת הנישואין לא היה בדעתו ליתן ממעות מעשר הרי חייב עצמו בשטר ואין אדם פורע חובו ממעות מעשר, אבל אם בשעת החיוב היה דעתו לפרוע ממעות מעשר שפיר דמי. ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניי דעלמא וחציו לבנו דוגמא דהא דתנן פרק ח' דפאה משנה ו' היה מציל וכו' ע"ש. ובנדון דידן נמי אם עדיין לא כתבו התנאים בשטר יכול להניח איזה דברים לצורך החתן שיעור המעשר שיש לו בלתי שיתחייב בהם ויתנם ממעות מעשר או גם שיתחייב בהם ויהיה בדעתו בשעת החיוב שיתנם ממעות מעשר. והגם שכתב הרב ז"ל דמהיות טוב וכו' מ"מ כפי הנראה שבנדון דידן הוא דחוק ויש להקל כיון שהרב ז"ל לא כתב אלא מהיות טוב. והגם דיש לצדד להקל גם לגבי מה ששייך לכסות הכלה כיון שהיא גדולה מבת שש, מ"מ מאחר דיש חיוב על האדם להשיא את בתו, לצאת מידי פקפוק ישלם רק מה ששייך לכסות החתן. כנ"ל ואין להאריך וכו'.  
 168.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן צט ד"ה הנה ע' 
הנה ע' להש"ך ביו"ד ריש סי' רמ"ט בשם תשובת מהר"ם דיכול לתת ממעות מעשר להכניס חתן וכלה לחופה. וא"כ בנ"ד הגם דלכסות הכלה אינו יכול ליתן ממעות מעשר כיון שאינה עניה מ"מ לצורך כסות החתן שהוא עני יכול ליתן. ומ"מ נראה דאם עשו תנאים ביניהם בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב אבי הכלה על פי התנאים שביניהם גם בכסות החתן ולא היה בדעתו בשעה שחייב עצמו בתנאים הנז' שישלם כסות החתן ממעות מעשר, ודאי דאינו יכול לשלם עתה ממעות מעשר אפילו לכסות החתן דהוי כפורע חובו ממעות מעשר. וכהאי גוונא כתב הגאון חתם סופר סי' רל"א במי שהשיא בנו עם בת ת"ח ונתחייב ליתן למשך שש שנים בכל שבוע ג' זהוב לאותו ת"ח אבי הכלה כדי שילמוד בנו אצל חמיו הרב אם יכול ליתן הג' זהוב ממעות מעשר ומסיק דאם בשעת חיובו בעת הנישואין לא היה בדעתו ליתן ממעות מעשר הרי חייב עצמו בשטר ואין אדם פורע חובו ממעות מעשר, אבל אם בשעת החיוב היה דעתו לפרוע ממעות מעשר שפיר דמי. ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניי דעלמא וחציו לבנו דוגמא דהא דתנן פרק ח' דפאה משנה ו' היה מציל וכו' ע"ש. ובנדון דידן נמי אם עדיין לא כתבו התנאים בשטר יכול להניח איזה דברים לצורך החתן שיעור המעשר שיש לו בלתי שיתחייב בהם ויתנם ממעות מעשר או גם שיתחייב בהם ויהיה בדעתו בשעת החיוב שיתנם ממעות מעשר. והגם שכתב הרב ז"ל דמהיות טוב וכו' מ"מ כפי הנראה שבנדון דידן הוא דחוק ויש להקל כיון שהרב ז"ל לא כתב אלא מהיות טוב. והגם דיש לצדד להקל גם לגבי מה ששייך לכסות הכלה כיון שהיא גדולה מבת שש, מ"מ מאחר דיש חיוב על האדם להשיא את בתו, לצאת מידי פקפוק ישלם רק מה ששייך לכסות החתן. כנ"ל ואין להאריך וכו'.  
 169.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן צט ד"ה הנה ע' 
הנה ע' להש"ך ביו"ד ריש סי' רמ"ט בשם תשובת מהר"ם דיכול לתת ממעות מעשר להכניס חתן וכלה לחופה. וא"כ בנ"ד הגם דלכסות הכלה אינו יכול ליתן ממעות מעשר כיון שאינה עניה מ"מ לצורך כסות החתן שהוא עני יכול ליתן. ומ"מ נראה דאם עשו תנאים ביניהם בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב אבי הכלה על פי התנאים שביניהם גם בכסות החתן ולא היה בדעתו בשעה שחייב עצמו בתנאים הנז' שישלם כסות החתן ממעות מעשר, ודאי דאינו יכול לשלם עתה ממעות מעשר אפילו לכסות החתן דהוי כפורע חובו ממעות מעשר. וכהאי גוונא כתב הגאון חתם סופר סי' רל"א במי שהשיא בנו עם בת ת"ח ונתחייב ליתן למשך שש שנים בכל שבוע ג' זהוב לאותו ת"ח אבי הכלה כדי שילמוד בנו אצל חמיו הרב אם יכול ליתן הג' זהוב ממעות מעשר ומסיק דאם בשעת חיובו בעת הנישואין לא היה בדעתו ליתן ממעות מעשר הרי חייב עצמו בשטר ואין אדם פורע חובו ממעות מעשר, אבל אם בשעת החיוב היה דעתו לפרוע ממעות מעשר שפיר דמי. ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניי דעלמא וחציו לבנו דוגמא דהא דתנן פרק ח' דפאה משנה ו' היה מציל וכו' ע"ש. ובנדון דידן נמי אם עדיין לא כתבו התנאים בשטר יכול להניח איזה דברים לצורך החתן שיעור המעשר שיש לו בלתי שיתחייב בהם ויתנם ממעות מעשר או גם שיתחייב בהם ויהיה בדעתו בשעת החיוב שיתנם ממעות מעשר. והגם שכתב הרב ז"ל דמהיות טוב וכו' מ"מ כפי הנראה שבנדון דידן הוא דחוק ויש להקל כיון שהרב ז"ל לא כתב אלא מהיות טוב. והגם דיש לצדד להקל גם לגבי מה ששייך לכסות הכלה כיון שהיא גדולה מבת שש, מ"מ מאחר דיש חיוב על האדם להשיא את בתו, לצאת מידי פקפוק ישלם רק מה ששייך לכסות החתן. כנ"ל ואין להאריך וכו'.  
 170.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן צט ד"ה הנה ע' 
הנה ע' להש"ך ביו"ד ריש סי' רמ"ט בשם תשובת מהר"ם דיכול לתת ממעות מעשר להכניס חתן וכלה לחופה. וא"כ בנ"ד הגם דלכסות הכלה אינו יכול ליתן ממעות מעשר כיון שאינה עניה מ"מ לצורך כסות החתן שהוא עני יכול ליתן. ומ"מ נראה דאם עשו תנאים ביניהם בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב אבי הכלה על פי התנאים שביניהם גם בכסות החתן ולא היה בדעתו בשעה שחייב עצמו בתנאים הנז' שישלם כסות החתן ממעות מעשר, ודאי דאינו יכול לשלם עתה ממעות מעשר אפילו לכסות החתן דהוי כפורע חובו ממעות מעשר. וכהאי גוונא כתב הגאון חתם סופר סי' רל"א במי שהשיא בנו עם בת ת"ח ונתחייב ליתן למשך שש שנים בכל שבוע ג' זהוב לאותו ת"ח אבי הכלה כדי שילמוד בנו אצל חמיו הרב אם יכול ליתן הג' זהוב ממעות מעשר ומסיק דאם בשעת חיובו בעת הנישואין לא היה בדעתו ליתן ממעות מעשר הרי חייב עצמו בשטר ואין אדם פורע חובו ממעות מעשר, אבל אם בשעת החיוב היה דעתו לפרוע ממעות מעשר שפיר דמי. ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניי דעלמא וחציו לבנו דוגמא דהא דתנן פרק ח' דפאה משנה ו' היה מציל וכו' ע"ש. ובנדון דידן נמי אם עדיין לא כתבו התנאים בשטר יכול להניח איזה דברים לצורך החתן שיעור המעשר שיש לו בלתי שיתחייב בהם ויתנם ממעות מעשר או גם שיתחייב בהם ויהיה בדעתו בשעת החיוב שיתנם ממעות מעשר. והגם שכתב הרב ז"ל דמהיות טוב וכו' מ"מ כפי הנראה שבנדון דידן הוא דחוק ויש להקל כיון שהרב ז"ל לא כתב אלא מהיות טוב. והגם דיש לצדד להקל גם לגבי מה ששייך לכסות הכלה כיון שהיא גדולה מבת שש, מ"מ מאחר דיש חיוב על האדם להשיא את בתו, לצאת מידי פקפוק ישלם רק מה ששייך לכסות החתן. כנ"ל ואין להאריך וכו'.  
 171.  שו"ת חיים ביד סימן עא ד"ה תשובה נראה 
תשובה נראה לע"ד דאם לא יש בז' ברכות עשרה בני אדם לומר ז"ב =ז' ברכות= וכ"ש כשלא יש שושבין אחר כי הוא ועל ידו שמשתדל בחופתו הוא העיקר כי בודאי כי הז' ברכות קודם למילה כי הרי קי"ל דז' ברכות צריך לחזור אחרי עשרה גדולים בני חורין ואפי' אם בדיעבד אינו מעכב כמבואר באה"ע סי' ס"ב סעי' ד' ובבאה"ט שם ס"ק ד' יע"ש. וא"כ כל דהוי פחות מעשרה הוי צער לחתן וכלה כי ברוב עם הדרת מלך וכל שהם באים בתוך עשרה איכא מצות שמחת חתן וכלה כ"ש כשהוא שושבין ממש שהרי מצינו בזוה"ק ס' בלק דקפ"ו ע"א בגדולי ישראל שבטלו מ"ע =מצות עשה= של ק"ש דאורייתא דבר נידוי הוא בעבור שהיו עסוקים במצות הכנסת חתן וכלה לחופה כמו שיע"ש ונראה דאפי' יש שושבינים וגם רוב עם אם בהעדר שלא בא לז' ברכות אדם חשוב שבעיר שמצטער החתן על זה שלא כיבדו נראה דקודם לבוא לז' ברכות יותר מלשמוע ברכות המילה.  
 172.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה ומיהו גם 
ומיהו גם בעצם הקושיא של הגמהר"ם שיף ואי משום עשרה אפשר שהיו שם עשרה, ולפענ"ד דבר זה במחלוקת שנוי' דהב"י א"ע סי' סי' ס"ב הביא בשם הרשב"א בתשובה אלף קס"ז בעיר שאין בה עשרה בנ"א בברכת נשואין וא"א להביא ממקום אחר והשיב דברכת נישואין אינה בפחות מעשרה ומהרא"י בתשובה סי' ק"מ כתב בשם תשו' מיימוני שאין הברכות מעכבות בדיעבד דכי ס"ד שאם אין במדינה עשרה שלא תינשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה וכתב עליו הב"י דאין זו טענה דאפשר אה"נ שלא תנשא שם והנה לא מיבעיא לדעת המהרא"י שאין הברכות מעכבות בדיעבד י"ל דהתם עשו כמהרא"י דאין עשרה מעכב בנישואין.  
 173.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה ומיהו גם 
ומיהו גם בעצם הקושיא של הגמהר"ם שיף ואי משום עשרה אפשר שהיו שם עשרה, ולפענ"ד דבר זה במחלוקת שנוי' דהב"י א"ע סי' סי' ס"ב הביא בשם הרשב"א בתשובה אלף קס"ז בעיר שאין בה עשרה בנ"א בברכת נשואין וא"א להביא ממקום אחר והשיב דברכת נישואין אינה בפחות מעשרה ומהרא"י בתשובה סי' ק"מ כתב בשם תשו' מיימוני שאין הברכות מעכבות בדיעבד דכי ס"ד שאם אין במדינה עשרה שלא תינשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה וכתב עליו הב"י דאין זו טענה דאפשר אה"נ שלא תנשא שם והנה לא מיבעיא לדעת המהרא"י שאין הברכות מעכבות בדיעבד י"ל דהתם עשו כמהרא"י דאין עשרה מעכב בנישואין.  
 174.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה ואשר נראה 
ואשר נראה דהיש"ש ז"ל, דייק בלשון הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה שם וז"ל שאלת עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכות נישואין ואי אפשר להביאם שם ממקום אחר אם מברכין ברכת אשר ברא בפחות מעשרה אם לאו. תשובה ברכות חתנים אינה בפחות מעשרה וכדאמרינן בפ"ק דכתובות אמר"נ אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים וברכת אשר ברא מכלל ברכת חתנים היא וכדאמרינן התם מאי מברך אמר רב יהודא שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם, וכו' ואין הפרש בין ברכת אשר ברא לשאר הברכות אלא לענין פנים חדשות בלבד וכו' ע"ש.  
 175.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה והנה דייק 
והנה דייק הרשב"א ז"ל דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה ואין חלוק בין ברכה לברכה אבל לא אמר דאין נישואין בפחות מעשרה ואולי הי' ס"ל דא"א לינשא בפחות מעשרה א"כ הי"ל להדגיש דאין נישואין בפחות מעשרה ואין לומר דהי' פשיטא ליה וכיון דלא נשאל לא השיב עלה איברא דכה"ג הי"ל להשיב ולומר ולכן אין נושאין אשה היכא דליכא עשרה וודאי כה"ג צריך להשמיענו להסיר מכשול שהרי כנראה טעו בזה ועיין זבחים (ל' ע"ב) איבעיא מיניה חדא דשמענא תרתי וכו' א"כ מרתח רתח השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא, ופרש"י א"כ וכו' ומהדר לי בריתחא מאי תיבעיא לך ועיין ש"מ דמשמע דשייך ריתחא אפי' כששואל להחמיר וכ"ש להקל ודידן להקל הוא והיל"ל דכה"ג ליכא נישואין ומינה דייק היש"ש ז"ל דהרשב"א ג"כ מודה דהיכא דליכא עשרה עושין נישואין בלי עשרה והברכות אין מעכבות היכא דא"א ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה היינו היכא דאפשר, וזה דלא כב"י שדייק מינה דגם נישואין ליכא.  
 176.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה והנה דייק 
והנה דייק הרשב"א ז"ל דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה ואין חלוק בין ברכה לברכה אבל לא אמר דאין נישואין בפחות מעשרה ואולי הי' ס"ל דא"א לינשא בפחות מעשרה א"כ הי"ל להדגיש דאין נישואין בפחות מעשרה ואין לומר דהי' פשיטא ליה וכיון דלא נשאל לא השיב עלה איברא דכה"ג הי"ל להשיב ולומר ולכן אין נושאין אשה היכא דליכא עשרה וודאי כה"ג צריך להשמיענו להסיר מכשול שהרי כנראה טעו בזה ועיין זבחים (ל' ע"ב) איבעיא מיניה חדא דשמענא תרתי וכו' א"כ מרתח רתח השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא, ופרש"י א"כ וכו' ומהדר לי בריתחא מאי תיבעיא לך ועיין ש"מ דמשמע דשייך ריתחא אפי' כששואל להחמיר וכ"ש להקל ודידן להקל הוא והיל"ל דכה"ג ליכא נישואין ומינה דייק היש"ש ז"ל דהרשב"א ג"כ מודה דהיכא דליכא עשרה עושין נישואין בלי עשרה והברכות אין מעכבות היכא דא"א ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה היינו היכא דאפשר, וזה דלא כב"י שדייק מינה דגם נישואין ליכא.  
 177.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה והנה דייק 
והנה דייק הרשב"א ז"ל דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה ואין חלוק בין ברכה לברכה אבל לא אמר דאין נישואין בפחות מעשרה ואולי הי' ס"ל דא"א לינשא בפחות מעשרה א"כ הי"ל להדגיש דאין נישואין בפחות מעשרה ואין לומר דהי' פשיטא ליה וכיון דלא נשאל לא השיב עלה איברא דכה"ג הי"ל להשיב ולומר ולכן אין נושאין אשה היכא דליכא עשרה וודאי כה"ג צריך להשמיענו להסיר מכשול שהרי כנראה טעו בזה ועיין זבחים (ל' ע"ב) איבעיא מיניה חדא דשמענא תרתי וכו' א"כ מרתח רתח השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא, ופרש"י א"כ וכו' ומהדר לי בריתחא מאי תיבעיא לך ועיין ש"מ דמשמע דשייך ריתחא אפי' כששואל להחמיר וכ"ש להקל ודידן להקל הוא והיל"ל דכה"ג ליכא נישואין ומינה דייק היש"ש ז"ל דהרשב"א ג"כ מודה דהיכא דליכא עשרה עושין נישואין בלי עשרה והברכות אין מעכבות היכא דא"א ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה היינו היכא דאפשר, וזה דלא כב"י שדייק מינה דגם נישואין ליכא.  
 178.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה והנה דייק 
והנה דייק הרשב"א ז"ל דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה ואין חלוק בין ברכה לברכה אבל לא אמר דאין נישואין בפחות מעשרה ואולי הי' ס"ל דא"א לינשא בפחות מעשרה א"כ הי"ל להדגיש דאין נישואין בפחות מעשרה ואין לומר דהי' פשיטא ליה וכיון דלא נשאל לא השיב עלה איברא דכה"ג הי"ל להשיב ולומר ולכן אין נושאין אשה היכא דליכא עשרה וודאי כה"ג צריך להשמיענו להסיר מכשול שהרי כנראה טעו בזה ועיין זבחים (ל' ע"ב) איבעיא מיניה חדא דשמענא תרתי וכו' א"כ מרתח רתח השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא, ופרש"י א"כ וכו' ומהדר לי בריתחא מאי תיבעיא לך ועיין ש"מ דמשמע דשייך ריתחא אפי' כששואל להחמיר וכ"ש להקל ודידן להקל הוא והיל"ל דכה"ג ליכא נישואין ומינה דייק היש"ש ז"ל דהרשב"א ג"כ מודה דהיכא דליכא עשרה עושין נישואין בלי עשרה והברכות אין מעכבות היכא דא"א ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה היינו היכא דאפשר, וזה דלא כב"י שדייק מינה דגם נישואין ליכא.  
 179.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה והנה דייק 
והנה דייק הרשב"א ז"ל דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה ואין חלוק בין ברכה לברכה אבל לא אמר דאין נישואין בפחות מעשרה ואולי הי' ס"ל דא"א לינשא בפחות מעשרה א"כ הי"ל להדגיש דאין נישואין בפחות מעשרה ואין לומר דהי' פשיטא ליה וכיון דלא נשאל לא השיב עלה איברא דכה"ג הי"ל להשיב ולומר ולכן אין נושאין אשה היכא דליכא עשרה וודאי כה"ג צריך להשמיענו להסיר מכשול שהרי כנראה טעו בזה ועיין זבחים (ל' ע"ב) איבעיא מיניה חדא דשמענא תרתי וכו' א"כ מרתח רתח השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא, ופרש"י א"כ וכו' ומהדר לי בריתחא מאי תיבעיא לך ועיין ש"מ דמשמע דשייך ריתחא אפי' כששואל להחמיר וכ"ש להקל ודידן להקל הוא והיל"ל דכה"ג ליכא נישואין ומינה דייק היש"ש ז"ל דהרשב"א ג"כ מודה דהיכא דליכא עשרה עושין נישואין בלי עשרה והברכות אין מעכבות היכא דא"א ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה היינו היכא דאפשר, וזה דלא כב"י שדייק מינה דגם נישואין ליכא.  
 180.  שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן עב ד"ה והנה דייק 
והנה דייק הרשב"א ז"ל דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה ואין חלוק בין ברכה לברכה אבל לא אמר דאין נישואין בפחות מעשרה ואולי הי' ס"ל דא"א לינשא בפחות מעשרה א"כ הי"ל להדגיש דאין נישואין בפחות מעשרה ואין לומר דהי' פשיטא ליה וכיון דלא נשאל לא השיב עלה איברא דכה"ג הי"ל להשיב ולומר ולכן אין נושאין אשה היכא דליכא עשרה וודאי כה"ג צריך להשמיענו להסיר מכשול שהרי כנראה טעו בזה ועיין זבחים (ל' ע"ב) איבעיא מיניה חדא דשמענא תרתי וכו' א"כ מרתח רתח השתא כזית וכזית כללא כזית למחר בחוץ מיבעיא, ופרש"י א"כ וכו' ומהדר לי בריתחא מאי תיבעיא לך ועיין ש"מ דמשמע דשייך ריתחא אפי' כששואל להחמיר וכ"ש להקל ודידן להקל הוא והיל"ל דכה"ג ליכא נישואין ומינה דייק היש"ש ז"ל דהרשב"א ג"כ מודה דהיכא דליכא עשרה עושין נישואין בלי עשרה והברכות אין מעכבות היכא דא"א ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה היינו היכא דאפשר, וזה דלא כב"י שדייק מינה דגם נישואין ליכא.  
 181.  כתב עת זכור לאברהם (חולון) תשס"ה, תסא - תעז 
נושא המאמר: ברכת שהשמחה במעונו 
משלו, ואם היו עשרה מברך, נברך אלהינו שהשמחה במעונו וכו'. הא קמן, דמלשונו הטהור מוכח להדיא, דאם היו עשרה מברך בשם, הא פחות מעשרה נמי מברך שהשמחה במעונו. ופשיטא ליה דלא צריך עשרה. ונראה דמקורו טהור ממה שכתב הרא"ש (פ"ק דכתובות סימן יג) דהשמחה במעונו לא  
 182.  שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קכב ד"ה /סימן זה 
/סימן זה מורכב במקור משני סימנים בעלי המספר קכ"א או קכ"ב. הסימן השני מתחיל מהפסקה השלישית בד"ה שאלתני/ נפל לי כמה ספיקות בענין תקנת שום בחזרה שנה ראשונה ושניה וזה יצא ראשונה ע"ד סילוק אלמנה בשנה ראשונה או שניה שנוטלת בראש מה שהכניסה לו אם בשעת החופה חלקו המעשר כמנהגם במדינה אם מנכין בשעת החזרה מנדיניית' המעשר שלקחו הימנו או לא וכן להיפך כשמת האשה תוך שני חזרה שצריכין לחזור לאבי האשה הנדוני' אי מנכין מעות מעשר או לא ומי שיש לו שטר נדוני' על חמיו וכתב בה לכל המביא מה דינו ועוד מסופק לי אחד שנתן לחתנו במתנת נדוני' מקום בבה"כ של נשים על תנאי שלא ישתמש כלל באותו מקום כל ימי חיי אשתו שהיא חמותו וגוף המקום יהי' שלו מהיום למכור ולהשכי' ולנחול וליתן במתנה אבל הפירות לא ישתמש בו כל ימי חיי אשתו ומתה בתו בחיי אשתו ואח"כ מתה חמותו ובקש להחזיק ולהשתמש והיורשי' במקומו טוענין שלא זכה במקו' כיון שבא במתנ' נדוני' ולא נהנ' בו אשתו הוי כנדוני' דמטלטלין שלא גבה עדיין שאין לה בה זכיה אפי' היה לו בנים ממנה כמבואר בא"ה סימן נ"ב בכן יורינו מ"ו מה דינו:  
 183.  שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קכב ד"ה /סימן זה 
/סימן זה מורכב במקור משני סימנים בעלי המספר קכ"א או קכ"ב. הסימן השני מתחיל מהפסקה השלישית בד"ה שאלתני/ נפל לי כמה ספיקות בענין תקנת שום בחזרה שנה ראשונה ושניה וזה יצא ראשונה ע"ד סילוק אלמנה בשנה ראשונה או שניה שנוטלת בראש מה שהכניסה לו אם בשעת החופה חלקו המעשר כמנהגם במדינה אם מנכין בשעת החזרה מנדיניית' המעשר שלקחו הימנו או לא וכן להיפך כשמת האשה תוך שני חזרה שצריכין לחזור לאבי האשה הנדוני' אי מנכין מעות מעשר או לא ומי שיש לו שטר נדוני' על חמיו וכתב בה לכל המביא מה דינו ועוד מסופק לי אחד שנתן לחתנו במתנת נדוני' מקום בבה"כ של נשים על תנאי שלא ישתמש כלל באותו מקום כל ימי חיי אשתו שהיא חמותו וגוף המקום יהי' שלו מהיום למכור ולהשכי' ולנחול וליתן במתנה אבל הפירות לא ישתמש בו כל ימי חיי אשתו ומתה בתו בחיי אשתו ואח"כ מתה חמותו ובקש להחזיק ולהשתמש והיורשי' במקומו טוענין שלא זכה במקו' כיון שבא במתנ' נדוני' ולא נהנ' בו אשתו הוי כנדוני' דמטלטלין שלא גבה עדיין שאין לה בה זכיה אפי' היה לו בנים ממנה כמבואר בא"ה סימן נ"ב בכן יורינו מ"ו מה דינו:  
 184.  שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קכב ד"ה /סימן זה 
/סימן זה מורכב במקור משני סימנים בעלי המספר קכ"א או קכ"ב. הסימן השני מתחיל מהפסקה השלישית בד"ה שאלתני/ נפל לי כמה ספיקות בענין תקנת שום בחזרה שנה ראשונה ושניה וזה יצא ראשונה ע"ד סילוק אלמנה בשנה ראשונה או שניה שנוטלת בראש מה שהכניסה לו אם בשעת החופה חלקו המעשר כמנהגם במדינה אם מנכין בשעת החזרה מנדיניית' המעשר שלקחו הימנו או לא וכן להיפך כשמת האשה תוך שני חזרה שצריכין לחזור לאבי האשה הנדוני' אי מנכין מעות מעשר או לא ומי שיש לו שטר נדוני' על חמיו וכתב בה לכל המביא מה דינו ועוד מסופק לי אחד שנתן לחתנו במתנת נדוני' מקום בבה"כ של נשים על תנאי שלא ישתמש כלל באותו מקום כל ימי חיי אשתו שהיא חמותו וגוף המקום יהי' שלו מהיום למכור ולהשכי' ולנחול וליתן במתנה אבל הפירות לא ישתמש בו כל ימי חיי אשתו ומתה בתו בחיי אשתו ואח"כ מתה חמותו ובקש להחזיק ולהשתמש והיורשי' במקומו טוענין שלא זכה במקו' כיון שבא במתנ' נדוני' ולא נהנ' בו אשתו הוי כנדוני' דמטלטלין שלא גבה עדיין שאין לה בה זכיה אפי' היה לו בנים ממנה כמבואר בא"ה סימן נ"ב בכן יורינו מ"ו מה דינו:  
 185.  שו"ת משפט צדק חלק ב סימן סא ד"ה תשובה. הנה 
תשובה. הנה אם באנו להאריך במאי דשייך להאי דינא יארך הענין, ולכן נבא בקצרה ונאמר, דהנה ודאי הגם שלא היה בעולם הסך אשר נדר עליו שכשיגיע להיות לו קרן בסך ההוא שיפריש מעשר, מ"מ הנדר חל עליו, וזו א"צ לפנים, דאחר דנדר שכשיהיה לו הסך ההוא שיפריש מעשר, מתחייב הוא לכולי עלמא, עיין בחו"מ סימן רי"ב וביו"ד סי' רנ"ח ובמ"ש מוהרי"ק יע"ש שאין להאריך בזה, שבדבר הזה אינו מסתפק השואל, רק אם יוכל לשנות או לאו. והנה לזה ראינו שכתב הר"י בעל הטורים ביו"ד סי' רנ"ט וז"ל, האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי גבאי יכול לשנותו ללוותו לצורכו ויפרע אחר תחתיו, משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו, אבל יכולים לשנותו מהדבר שנדר אותה לצורכו, לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה עכ"ל. ועי"ש במוהרי"ק שהביא דברי הרא"ש [ב"ק פ"ד סי' ג] כתב כן כו'. וא"כ בנדון דידן נמי שלא בא ליד הגבאי עדיין, ומה גם שיראה מתוך השאלה שעדיין לא הפרישו, הנה יראה דיוכל לשנותו למצוה אחרת, שהיא נישואי אחותו, שהיא מצוה גדולה וכמו שיבא. והנה ג"כ במה שמשנה זה האיש ראובן אינו משנה ממציאות הצדקה שנדר להפריש מעשר ממנו, שהרי הוא נדר סתם להפריש מעשר לירושלים, ואפי' שיפריש וישלח מעשרו לירושלים, הנה שם יזווגו יתומות, שמן קופת הצדקה הן נשאות, וכמו שהוא משנה בפרק מציאת האשה [כתובות סז ע"א], וכתבוה הפוסקים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים [הט"ז] וז"ל, יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין האשה קודם האיש מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה [מ]משקל ו' דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנים לה לפי כבודה כו' יע"ש, ועיין במשרים נתיב כ"ג ח"א שכתב כן יע"ש, וכן בהר"י בעל הטורים ביו"ד סי' ר"ן יע"ש כו'. וא"כ מאחר שמה שנותן הוא לנישואי יתומה א[ח]ותו לא הוי שינוי במציאות המצוה עצמה, שגם היתומה נישאת מן קופת הצדקה. ואפי' היה שולח לירושלים היה מן הדין להשיא שם יתומות ג"כ מקופת הצדקה, והיא מצוה גדולה יותר מהכל, והוי אפי' לר"י בן מיגאש וכמו שיבא.  
 186.  שו"ת משפט צדק חלק ב סימן סא ד"ה תשובה. הנה 
תשובה. הנה אם באנו להאריך במאי דשייך להאי דינא יארך הענין, ולכן נבא בקצרה ונאמר, דהנה ודאי הגם שלא היה בעולם הסך אשר נדר עליו שכשיגיע להיות לו קרן בסך ההוא שיפריש מעשר, מ"מ הנדר חל עליו, וזו א"צ לפנים, דאחר דנדר שכשיהיה לו הסך ההוא שיפריש מעשר, מתחייב הוא לכולי עלמא, עיין בחו"מ סימן רי"ב וביו"ד סי' רנ"ח ובמ"ש מוהרי"ק יע"ש שאין להאריך בזה, שבדבר הזה אינו מסתפק השואל, רק אם יוכל לשנות או לאו. והנה לזה ראינו שכתב הר"י בעל הטורים ביו"ד סי' רנ"ט וז"ל, האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי גבאי יכול לשנותו ללוותו לצורכו ויפרע אחר תחתיו, משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו, אבל יכולים לשנותו מהדבר שנדר אותה לצורכו, לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה עכ"ל. ועי"ש במוהרי"ק שהביא דברי הרא"ש [ב"ק פ"ד סי' ג] כתב כן כו'. וא"כ בנדון דידן נמי שלא בא ליד הגבאי עדיין, ומה גם שיראה מתוך השאלה שעדיין לא הפרישו, הנה יראה דיוכל לשנותו למצוה אחרת, שהיא נישואי אחותו, שהיא מצוה גדולה וכמו שיבא. והנה ג"כ במה שמשנה זה האיש ראובן אינו משנה ממציאות הצדקה שנדר להפריש מעשר ממנו, שהרי הוא נדר סתם להפריש מעשר לירושלים, ואפי' שיפריש וישלח מעשרו לירושלים, הנה שם יזווגו יתומות, שמן קופת הצדקה הן נשאות, וכמו שהוא משנה בפרק מציאת האשה [כתובות סז ע"א], וכתבוה הפוסקים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים [הט"ז] וז"ל, יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין האשה קודם האיש מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה [מ]משקל ו' דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנים לה לפי כבודה כו' יע"ש, ועיין במשרים נתיב כ"ג ח"א שכתב כן יע"ש, וכן בהר"י בעל הטורים ביו"ד סי' ר"ן יע"ש כו'. וא"כ מאחר שמה שנותן הוא לנישואי יתומה א[ח]ותו לא הוי שינוי במציאות המצוה עצמה, שגם היתומה נישאת מן קופת הצדקה. ואפי' היה שולח לירושלים היה מן הדין להשיא שם יתומות ג"כ מקופת הצדקה, והיא מצוה גדולה יותר מהכל, והוי אפי' לר"י בן מיגאש וכמו שיבא.  
 187.  שו"ת משפט צדק חלק ב סימן סא ד"ה תשובה. הנה 
הנה אם באנו להאריך במאי דשייך להאי דינא יארך הענין, ולכן נבא בקצרה ונאמר, דהנה ודאי הגם שלא היה בעולם הסך אשר נדר עליו שכשיגיע להיות לו קרן בסך ההוא שיפריש מעשר, מ"מ הנדר חל עליו, וזו א"צ לפנים, דאחר דנדר שכשיהיה לו הסך ההוא שיפריש מעשר, מתחייב הוא לכולי עלמא, עיין בחו"מ סימן רי"ב וביו"ד סי' רנ"ח ובמ"ש מוהרי"ק יע"ש שאין להאריך בזה, שבדבר הזה אינו מסתפק השואל, רק אם יוכל לשנות או לאו. והנה לזה ראינו שכתב הר"י בעל הטורים ביו"ד סי' רנ"ט וז"ל, האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי גבאי יכול לשנותו ללוותו לצורכו ויפרע אחר תחתיו, משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו, אבל יכולים לשנותו מהדבר שנדר אותה לצורכו, לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה עכ"ל. ועי"ש במוהרי"ק שהביא דברי הרא"ש [ב"ק פ"ד סי' ג] כתב כן כו'. וא"כ בנדון דידן נמי שלא בא ליד הגבאי עדיין, ומה גם שיראה מתוך השאלה שעדיין לא הפרישו, הנה יראה דיוכל לשנותו למצוה אחרת, שהיא נישואי אחותו, שהיא מצוה גדולה וכמו שיבא. והנה ג"כ במה שמשנה זה האיש ראובן אינו משנה ממציאות הצדקה שנדר להפריש מעשר ממנו, שהרי הוא נדר סתם להפריש מעשר לירושלים, ואפי' שיפריש וישלח מעשרו לירושלים, הנה שם יזווגו יתומות, שמן קופת הצדקה הן נשאות, וכמו שהוא משנה בפרק מציאת האשה [כתובות סז ע"א], וכתבוה הפוסקים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים [הט"ז] וז"ל, יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין האשה קודם האיש מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה [מ]משקל ו' דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנים לה לפי כבודה כו' יע"ש, ועיין במשרים נתיב כ"ג ח"א שכתב כן יע"ש, וכן בהר"י בעל הטורים ביו"ד סי' ר"ן יע"ש כו'. וא"כ מאחר שמה שנותן הוא לנישואי יתומה א[ח]ותו לא הוי שינוי במציאות המצוה עצמה, שגם היתומה נישאת מן קופת הצדקה. ואפי' היה שולח לירושלים היה מן הדין להשיא שם יתומות ג"כ מקופת הצדקה, והיא מצוה גדולה יותר מהכל, והוי אפי' לר"י בן מיגאש וכמו שיבא.  
 188.  שו"ת משפט צדק חלק ב סימן סא ד"ה תשובה. הנה 
עליו שכשיגיע להיות לו קרן בסך ההוא שיפריש מעשר, מ"מ הנדר חל עליו, וזו א"צ לפנים, דאחר דנדר שכשיהיה לו הסך ההוא שיפריש מעשר, מתחייב הוא לכולי עלמא, עיין בחו"מ סימן רי"ב וביו"ד סי' רנ"ח ובמ"ש מוהרי"ק יע"ש שאין להאריך בזה, שבדבר הזה אינו מסתפק השואל, רק אם יוכל לשנות או לאו. והנה לזה ראינו שכתב הר"י בעל הטורים ביו"ד סי' רנ"ט וז"ל, האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי גבאי יכול לשנותו ללוותו לצורכו ויפרע אחר תחתיו, משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו, אבל יכולים לשנותו מהדבר שנדר אותה לצורכו, לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה עכ"ל. ועי"ש במוהרי"ק שהביא דברי הרא"ש [ב"ק פ"ד סי' ג] כתב כן כו'. וא"כ בנדון דידן נמי שלא בא ליד הגבאי עדיין, ומה גם שיראה מתוך השאלה שעדיין לא הפרישו, הנה יראה דיוכל לשנותו למצוה אחרת, שהיא נישואי אחותו, שהיא מצוה גדולה וכמו שיבא. והנה ג"כ במה שמשנה זה האיש ראובן אינו משנה ממציאות הצדקה שנדר להפריש מעשר ממנו, שהרי הוא נדר סתם להפריש מעשר לירושלים, ואפי' שיפריש וישלח מעשרו לירושלים, הנה שם יזווגו יתומות, שמן קופת הצדקה הן נשאות, וכמו שהוא משנה בפרק מציאת האשה [כתובות סז ע"א], וכתבוה הפוסקים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים [הט"ז] וז"ל, יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין האשה קודם האיש מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה [מ]משקל ו' דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנים לה לפי כבודה כו' יע"ש, ועיין במשרים נתיב כ"ג ח"א שכתב כן יע"ש, וכן בהר"י בעל הטורים ביו"ד סי' ר"ן יע"ש כו'. וא"כ מאחר שמה שנותן הוא לנישואי יתומה א[ח]ותו לא הוי שינוי במציאות המצוה עצמה, שגם היתומה נישאת מן קופת הצדקה. ואפי' היה שולח לירושלים היה מן הדין להשיא שם יתומות ג"כ מקופת הצדקה, והיא מצוה גדולה יותר מהכל, והוי אפי' לר"י בן מיגאש וכמו שיבא.  
 189.  שו"ת משפט צדק חלק ב סימן סא ד"ה תשובה. הנה 
מעשר, מ"מ הנדר חל עליו, וזו א"צ לפנים, דאחר דנדר שכשיהיה לו הסך ההוא שיפריש מעשר, מתחייב הוא לכולי עלמא, עיין בחו"מ סימן רי"ב וביו"ד סי' רנ"ח ובמ"ש מוהרי"ק יע"ש שאין להאריך בזה, שבדבר הזה אינו מסתפק השואל, רק אם יוכל לשנות או לאו. והנה לזה ראינו שכתב הר"י בעל הטורים ביו"ד סי' רנ"ט וז"ל, האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי גבאי יכול לשנותו ללוותו לצורכו ויפרע אחר תחתיו, משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו, אבל יכולים לשנותו מהדבר שנדר אותה לצורכו, לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה עכ"ל. ועי"ש במוהרי"ק שהביא דברי הרא"ש [ב"ק פ"ד סי' ג] כתב כן כו'. וא"כ בנדון דידן נמי שלא בא ליד הגבאי עדיין, ומה גם שיראה מתוך השאלה שעדיין לא הפרישו, הנה יראה דיוכל לשנותו למצוה אחרת, שהיא נישואי אחותו, שהיא מצוה גדולה וכמו שיבא. והנה ג"כ במה שמשנה זה האיש ראובן אינו משנה ממציאות הצדקה שנדר להפריש מעשר ממנו, שהרי הוא נדר סתם להפריש מעשר לירושלים, ואפי' שיפריש וישלח מעשרו לירושלים, הנה שם יזווגו יתומות, שמן קופת הצדקה הן נשאות, וכמו שהוא משנה בפרק מציאת האשה [כתובות סז ע"א], וכתבוה הפוסקים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים [הט"ז] וז"ל, יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין האשה קודם האיש מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה [מ]משקל ו' דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנים לה לפי כבודה כו' יע"ש, ועיין במשרים נתיב כ"ג ח"א שכתב כן יע"ש, וכן בהר"י בעל הטורים ביו"ד סי' ר"ן יע"ש כו'. וא"כ מאחר שמה שנותן הוא לנישואי יתומה א[ח]ותו לא הוי שינוי במציאות המצוה עצמה, שגם היתומה נישאת מן קופת הצדקה. ואפי' היה שולח לירושלים היה מן הדין להשיא שם יתומות ג"כ מקופת הצדקה, והיא מצוה גדולה יותר מהכל, והוי אפי' לר"י בן מיגאש וכמו שיבא.  
 190.  שו"ת משפט צדק חלק ב סימן סא ד"ה תשובה. הנה 
לפנים, דאחר דנדר שכשיהיה לו הסך ההוא שיפריש מעשר, מתחייב הוא לכולי עלמא, עיין בחו"מ סימן רי"ב וביו"ד סי' רנ"ח ובמ"ש מוהרי"ק יע"ש שאין להאריך בזה, שבדבר הזה אינו מסתפק השואל, רק אם יוכל לשנות או לאו. והנה לזה ראינו שכתב הר"י בעל הטורים ביו"ד סי' רנ"ט וז"ל, האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי גבאי יכול לשנותו ללוותו לצורכו ויפרע אחר תחתיו, משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו, אבל יכולים לשנותו מהדבר שנדר אותה לצורכו, לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה עכ"ל. ועי"ש במוהרי"ק שהביא דברי הרא"ש [ב"ק פ"ד סי' ג] כתב כן כו'. וא"כ בנדון דידן נמי שלא בא ליד הגבאי עדיין, ומה גם שיראה מתוך השאלה שעדיין לא הפרישו, הנה יראה דיוכל לשנותו למצוה אחרת, שהיא נישואי אחותו, שהיא מצוה גדולה וכמו שיבא. והנה ג"כ במה שמשנה זה האיש ראובן אינו משנה ממציאות הצדקה שנדר להפריש מעשר ממנו, שהרי הוא נדר סתם להפריש מעשר לירושלים, ואפי' שיפריש וישלח מעשרו לירושלים, הנה שם יזווגו יתומות, שמן קופת הצדקה הן נשאות, וכמו שהוא משנה בפרק מציאת האשה [כתובות סז ע"א], וכתבוה הפוסקים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים [הט"ז] וז"ל, יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין האשה קודם האיש מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה [מ]משקל ו' דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנים לה לפי כבודה כו' יע"ש, ועיין במשרים נתיב כ"ג ח"א שכתב כן יע"ש, וכן בהר"י בעל הטורים ביו"ד סי' ר"ן יע"ש כו'. וא"כ מאחר שמה שנותן הוא לנישואי יתומה א[ח]ותו לא הוי שינוי במציאות המצוה עצמה, שגם היתומה נישאת מן קופת הצדקה. ואפי' היה שולח לירושלים היה מן הדין להשיא שם יתומות ג"כ מקופת הצדקה, והיא מצוה גדולה יותר מהכל, והוי אפי' לר"י בן מיגאש וכמו שיבא.  
 191.  כתב עת מבקשי תורה מח, תשס"ח, ג - יג 
נושא המאמר: הנהגות והוראות הרב שלמה זלמן אוירבך בעניני בר מצוה וימי הבחרות 
ט. הפרשת בחור מעשר כספים בחור המקבל מעות מאביו, אם ניתנו לו לצורך מסוים ומוגדר, כגון נסיעה לישיבה וכדו', פטור ממעשר כספים, אבל דמי כיס שנותן לו האב שלא למטרה מסוימת, על הבחור להפריש מהם מעשר כספים. (הוראת מרן זצ"ל לבן משפחתו). וכן לשואל ששאל לאחר  
 192.  כתב עת מבקשי תורה מח, תשס"ח, ג - יג 
נושא המאמר: הנהגות והוראות הרב שלמה זלמן אוירבך בעניני בר מצוה וימי הבחרות 
מסוים ומוגדר, כגון נסיעה לישיבה וכדו', פטור ממעשר כספים, אבל דמי כיס שנותן לו האב שלא למטרה מסוימת, על הבחור להפריש מהם מעשר כספים. (הוראת מרן זצ"ל לבן משפחתו). וכן לשואל ששאל לאחר נישואיו האם צריך להפריש מעשר מהכספים שניתנו מפעם לפעם ע"י ההורים  
 193.  כתב עת מבקשי תורה מח, תשס"ח, ג - יג 
נושא המאמר: הנהגות והוראות הרב שלמה זלמן אוירבך בעניני בר מצוה וימי הבחרות 
כיס שנותן לו האב שלא למטרה מסוימת, על הבחור להפריש מהם מעשר כספים. (הוראת מרן זצ"ל לבן משפחתו). וכן לשואל ששאל לאחר נישואיו האם צריך להפריש מעשר מהכספים שניתנו מפעם לפעם ע"י ההורים והסכים בחשבונות בנק שע"ש הילדים מאז היותם קטנים, השיב מרן זצ"ל  
 194.  כתב עת קול התורה סו, תשס"ט, נא - נה 
נושא המאמר: דיני צדקה ומעשר כספים 
מעשר גם ממשלח מנות, ובחזו"א פוטר, דמפני מצות צדקה אינו מחוייב למכור חפציו. אבל החיד"א ביוסף אומץ כתב דיש ליתן מעשר גם ממתנות, אלא שצריך לשער לפי מה שהיה נותן עבור חפץ זה, וכן עיקר. והנה בנדוניא כתב בפ"ת דהמנהג דהאבות נותנים, ובמקום שאין מנהג חייב בנו. אמנם  
 195.  כתב עת קול התורה סו, תשס"ט, נא - נה 
נושא המאמר: דיני צדקה ומעשר כספים 
מעשר גם ממשלח מנות, ובחזו"א פוטר, דמפני מצות צדקה אינו מחוייב למכור חפציו. אבל החיד"א ביוסף אומץ כתב דיש ליתן מעשר גם ממתנות, אלא שצריך לשער לפי מה שהיה נותן עבור חפץ זה, וכן עיקר. והנה בנדוניא כתב בפ"ת דהמנהג דהאבות נותנים, ובמקום שאין מנהג חייב בנו. אמנם  
 196.  כתב עת קול התורה סו, תשס"ט, נא - נה 
נושא המאמר: דיני צדקה ומעשר כספים 
נותנים, ובמקום שאין מנהג חייב בנו. אמנם באג"מ כתב דהיכא דדעת הנותן היא לתת מפני איזו סיבה, כגון ע"מ שיוכל ללמוד, אין חיוב ליתן מעשר וגם אסור מפני שמשנה מדעת הנותן, וכן כתב בשו"ת פאת השדה יו"ד ח"א סי' מ"ט, דאם נותן לחתנו ע"מ לקנות אוכל פטור, וכן הדין בנותן שוה  
 197.  כתב עת קול התורה סו, תשס"ט, נא - נה 
נושא המאמר: דיני צדקה ומעשר כספים 
כגון ע"מ שיוכל ללמוד, אין חיוב ליתן מעשר וגם אסור מפני שמשנה מדעת הנותן, וכן כתב בשו"ת פאת השדה יו"ד ח"א סי' מ"ט, דאם נותן לחתנו ע"מ לקנות אוכל פטור, וכן הדין בנותן שוה כסף. ובשרת חקרי לב כתב דבמתנת בר מצוה שנותן לשם בנו, וכן במתנת ברית, כוונת הנותן לשלם  
 198.  כתב עת מבקשי תורה כה, תשנ"ט, רמד - רצז 
נושא המאמר: בעניני שידוכין אירוסין ונשואין (ג) 
האשה אם היא הגונה וחביבה לו יברך שהחיינו ואפי' כשנגמרו השדוכין. ולי יראה כותב הרחיד"א דיברך בלא שם ומלכות, ומה גם אם הגיע ליותר מעשריס שנה, וכמו הצער עלה לקיים מצותו ואזהרת רז"ל ועלתה לו ליקח אשה הגונה, ודאי בעי לאודויי ולשבוחי - מיהו עם כל זה יברך בלא  
 199.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד קעד ד"ה וא"כ, בנדון 
וא"כ, בנדון דידן, שזה למעלה מעשר שנים שהם פרודים והאשה מעגנת בעלה ואין כאן אפילו נישואים אזרחיים ולא דאורייתא ולא דרבנן ואיירי באיש והוא עגון בוודאי יש להקל.  
 200.  שו"ת עשה לך רב חלק ז - שאלות ותשובות בקיצור סימנים נח-נט 
על נישואי בת כהן לישראל ואם ישמע להוריו בענין זה הנני מאשר קבלת מכתבך מיום י"ג תמוז תשמ"ה, בשאלותיך דלהלן, והנני להשיבך על ראשון ראשון: בענין נישואי בת - כהן לישראל, שהוא דבר הנוגע לך אישית, ברור הדבר לדעת רבים מגדולי הפוסקים, שכיון שאתה בן ישיבה ועוסק בתורה, אף אם נניח שאין זה גדר "תלמיד חכם" שנזכר בהלכה (פסחים מט. ועיין בשו"ע אבן העזר סימן ב' ובנו"כ שם), רשאי אתה לישא בת - כהן, ויתקיים בכם "תורה וכהונה מעשרתם". על יתר פרטי שאלותיך בנושא זה, דע שכבר הרבו גדולי הפוסקים לדבר בזה, ועיין בשדי - חמד, אסיפת - דינים מערכת אישות סימן א' אות ל"ו. ולשאלתך הנוספת בענין זה שההורים מתעקשים להחזיק במנהג העדה שאין ישראל נושא בת - כהן כלל, והאם יש ענין של כבוד ההורים בזה או לאו וכו', כבר כתבתי בזה בספרי "עשה לך רב" חלק ששי סימן ע"ג, והוכחתי שאין שום חיוב לבן או לבת לציית להורים בעניני נישואין. ולכן, אם השידוך המוצע לך הוא טוב וישר בעיניך, אין אתה חייב לשמוע לקול הוריך המסרבים להסכים, רק משום שהיא בת כהן. וביחוד שאתה יושב בישיבה ועוסק בתורה, אבל תסביר להוריך בנחת ואורך רוח שהתערבותם אינה צודקת עפ"י הדין, וכל מעשיך יהיו לשם שמים.  
 201.  שו"ת עשה לך רב חלק ז - שאלות ותשובות בקיצור סימנים נח-נט 
על נישואי בת כהן לישראל ואם ישמע להוריו בענין זה הנני מאשר קבלת מכתבך מיום י"ג תמוז תשמ"ה, בשאלותיך דלהלן, והנני להשיבך על ראשון ראשון: בענין נישואי בת - כהן לישראל, שהוא דבר הנוגע לך אישית, ברור הדבר לדעת רבים מגדולי הפוסקים, שכיון שאתה בן ישיבה ועוסק בתורה, אף אם נניח שאין זה גדר "תלמיד חכם" שנזכר בהלכה (פסחים מט. ועיין בשו"ע אבן העזר סימן ב' ובנו"כ שם), רשאי אתה לישא בת - כהן, ויתקיים בכם "תורה וכהונה מעשרתם". על יתר פרטי שאלותיך בנושא זה, דע שכבר הרבו גדולי הפוסקים לדבר בזה, ועיין בשדי - חמד, אסיפת - דינים מערכת אישות סימן א' אות ל"ו. ולשאלתך הנוספת בענין זה שההורים מתעקשים להחזיק במנהג העדה שאין ישראל נושא בת - כהן כלל, והאם יש ענין של כבוד ההורים בזה או לאו וכו', כבר כתבתי בזה בספרי "עשה לך רב" חלק ששי סימן ע"ג, והוכחתי שאין שום חיוב לבן או לבת לציית להורים בעניני נישואין. ולכן, אם השידוך המוצע לך הוא טוב וישר בעיניך, אין אתה חייב לשמוע לקול הוריך המסרבים להסכים, רק משום שהיא בת כהן. וביחוד שאתה יושב בישיבה ועוסק בתורה, אבל תסביר להוריך בנחת ואורך רוח שהתערבותם אינה צודקת עפ"י הדין, וכל מעשיך יהיו לשם שמים.  
 202.  שו"ת עשה לך רב חלק ז - שאלות ותשובות בקיצור סימנים נח-נט 
על נישואי בת כהן לישראל ואם ישמע להוריו בענין זה הנני מאשר קבלת מכתבך מיום י"ג תמוז תשמ"ה, בשאלותיך דלהלן, והנני להשיבך על ראשון ראשון: בענין נישואי בת - כהן לישראל, שהוא דבר הנוגע לך אישית, ברור הדבר לדעת רבים מגדולי הפוסקים, שכיון שאתה בן ישיבה ועוסק בתורה, אף אם נניח שאין זה גדר "תלמיד חכם" שנזכר בהלכה (פסחים מט. ועיין בשו"ע אבן העזר סימן ב' ובנו"כ שם), רשאי אתה לישא בת - כהן, ויתקיים בכם "תורה וכהונה מעשרתם". על יתר פרטי שאלותיך בנושא זה, דע שכבר הרבו גדולי הפוסקים לדבר בזה, ועיין בשדי - חמד, אסיפת - דינים מערכת אישות סימן א' אות ל"ו. ולשאלתך הנוספת בענין זה שההורים מתעקשים להחזיק במנהג העדה שאין ישראל נושא בת - כהן כלל, והאם יש ענין של כבוד ההורים בזה או לאו וכו', כבר כתבתי בזה בספרי "עשה לך רב" חלק ששי סימן ע"ג, והוכחתי שאין שום חיוב לבן או לבת לציית להורים בעניני נישואין. ולכן, אם השידוך המוצע לך הוא טוב וישר בעיניך, אין אתה חייב לשמוע לקול הוריך המסרבים להסכים, רק משום שהיא בת כהן. וביחוד שאתה יושב בישיבה ועוסק בתורה, אבל תסביר להוריך בנחת ואורך רוח שהתערבותם אינה צודקת עפ"י הדין, וכל מעשיך יהיו לשם שמים.  
 203.  שו"ת מכתם לדוד חלק חושן משפט סימן ב ד"ה שאלה שטר 
שאלה שטר וזה נסחו. בפעח"מ =בפנינו עדים חתומים מטה= הודה ראובן מדעתו כו' איך הוא חייב בחוב גו"ש =גמור ושלם= לאפוטרו' יתמי שמעון או לב"כ =לבא כוחו= או לכל מוציא שטר זה כו' סך ששים אריות כו' ונפרעים מהיום עד שמנה ימים ואם יעבור הזמן הנז' ולא יצא ראובן י"ח מעכשיו נתחייב בחיוב גו"ש לתת ליתומים בתורת קנס סך תשעים לבנים מדי שבוע בשבוע בל יושבת עד זמן שיעכבם בידו ויפרע עד ספ"א וליותר בטחון מפריעת החוב משכן הוא ואשתו את ביתו במשכנתא גמורה כתחז"ל ואחריות וחו"ח =וחומר וחוזק= שט"ח זה כאחריות כו' וקנינא כו' והיה זה בכך וכך משנת התקי"ו. והנה אחר זמן רב השיא ראובן את בתו והכניס לחתנו בתורת נדונייא הבית הנז'. אח"כ נפטר ראו' לב"ע ועתה גרשון בן לוי הוציא לפנינו השט"ח כנז' בכח הרשאה שיש לו מאביו לוי והביא לנו האפוטרו' הנז' המעידים כי בזמן שמררי אחי גרשון הנז' לקח לו לאשה יתומת שמעון הנז' הכניסו לו הם עצמם עם אם היתומה השט"ח הזה בסך הנדונייא והודה מררי בפנינו היות אמת ושכבר נפרע משמ' מחצית החוב הנז' דהיינו ל' אריות ושוב מכר השט"ח לאביו לוי ונפרע ממנו בשלימות באופן שלא נשא' לו עוד שום טענה על חוב זה. וכמו כן הוציא גרשון מכירה שמכר מררי אחיו לאביהם לוי השט"ח הנז' וזה נוס' השטר בפעח"מ בא מררי וא"ל הוו עלי עדים כו' שמכרתי לאבי לוי שט"ח שהיה לי על ראובן ואשתו של ס' אריות השטר כתוב אבל לקחתי מידו ל' ונשאר ביד ראובן ואשתו ל' ואלו הל' אריות מכרתי לאבי מכירה גמורה וחלוט' מכיר' קורעת וחותכת כל מיני תביעה כו' וחמר וחוזק שטרא דנא כח"וח כל שטרי מכירות כו' וחתומים בו שני עדים אלא שאחד מהם הוא קרוב ללוי שני בראשון. ובכח זה הזמין גרשון לדין את האלמנה אשת ראובן ואת חתנה שהבית בידו ותובע בשם אביו לטרוף ממנו הבית הנזכר בעד שארית החוב בהיות שלא הניח ראובן נכסים אחרים והאלמנה הוציאה פנקס של בעלה שהיה כותב בו כל חשבונותיו ושם כתוב לאמר כי בכמה פעמים נתן לאלמנ' שמ' בהיות בניה הקטנים עמה סך רב דהיינו יות' מחמשי' שבועות לערך צ' לבנים כל שבוע ועוד כשנשא אשה אחד מבניה נתן לו בחופתו כמה יין ושכר באופן  
 204.  שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלא ד"ה נמצא לנידון 
נמצא לנידון שלפנינו אם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר ש"ד ומ"מ נ"ל מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן משנה וי"ו /ו'/ פ"ח דפאה היה מציל וכו' ע"ש.  
 205.  שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלא ד"ה אך אם 
אך אם בשעת חיובו בשעת נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים ואין אדם פורע חובותיו ממעשר ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. בכפר רסציסדארף יום ד' ר"ח אב תקצ"ג לפ"ק.  
 206.  שו"ת משכנות יעקב חושן משפט סימן סד ד"ה עתה נשוב 
עתה נשוב לעיקר מה שיש לחקור בזה מפני המבואר בכתב מעשה ב"ד הנ"ל שהוחלט לה הבית על תנאי שאם תקיים כל פרטי התחייבות על בנותי' אז הבית שייך לה מעכשיו ושאם לא תקיים פרטי התחייבות לשתי בנותי' אין לה שום זכות בבית כ"א להבנות ובאי כחן. ועכשיו יש לעיין בזה אם היא קיימה התנאי שלה כיון שעכ"פ לא השיאה הבת השניה אף שפטורה מיורשיה מצד חיובה כמו שביארנו לעיל מדין נדוניא שאין נותנין עד שתצטרך. ואם מתה אין ליורשין כלום. ובפרט שמבואר בכתב ובעת נישואיהן התחייבה כו' וגם מצד התנאי אף שתרצה לקיים עתה ליורשים אין זה קיום תנאי כלל דהא קיי"ל כרבנן דרשב"ג בע"מ שתתן לי מאתים זוז דלי ולא ליורשי משמע בגיטין פ' מי שאחזו. וכן פסקו שם כל הפוסקים ואף מאן דס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא. כמבואר בכל הראשונים אין כאן מקומו לבאר. ולכן הסכימו כולם לפסק דלי ולא ליורשי משמע וא"כ אין בידה לקיים התנאי עוד בנתנה ליורשים. ובנ"ד כ"ע מודי דלי ולא ליורשי משמע ודווקא ע"מ שתתן לי מאתים זוז החיוב חל עתה כשהוא בחיים ולכן אף שמת אח"כ סובר כרשב"ג ינתן ליורשי' דכיון שהוא רוצה להתגרש ומחוייבת להשלים התנאי והחיוב חל בעודו חי ויורשיו יורשים זכותו להוציא מידה לכן הן עומדין במקומו להתקיים התנאי בכך אבל בנ"ד כיון שעדיין לא התחיל כלל חיוב נשואי הבת בעודה בחיים רק בהגיעה לפרק נשואין ומתה קודם הזמן. ואין כאן זכות הבת כלל בהחיוב איך יירשו יורשיה למה שלא הגיע לה עדיין שום חיוב כלל בכדי שיעמדו במקומה ולהשלים התנאי במה שינתן להם. וכיון שאין בזה דין ירושה גם אין בזה קיום התנאי ואם ינתן להם לא ירושה הוא להם כיון שגם המוריש לא זכה כלל רק מתנה היא זו. ורשב"ג הא א' תתן ליורשים מדין ירושה ומשום שכבר יש לו זכות בחוב מעת נתינת הגט ומוריש לבניו אבל בנ"ד היורשין ואחרים שוין הן לגמרי לענין קיום התנאי וזה חילוק נכון וברור לד' רשב"ג עם שאין צורך לכך דהלכה כרבנן. ועיין בח"מ סי' ר"ט בטור וביו"ד גבי מוכר שדה לחבירו ע"מ שמעשר ראשון שלו כו' דאמרינן שיורי שייר מקום מעשר ואפ"ה אם מת לא יתן לבניו. וכ' הב"י בשם הרמב"ן ור"ן  
 207.  כתב עת שערי צדק יג, תשע"ב, 283 - 289 
נושא המאמר: צדקה על פי ההלכה 
אביון" (דבר' טו, ד), כלומר - איננו רשאי להביא את עצמו לכלל עניות. אדם שקיבל ירושה גדולה, או הרוויח במפעל הפיס, או קיבל קרן לאחר הנישואין, בפעם הראשונה הוא מפריש מעשר, או מפריש עד חומש, לא יותר מכך. גם בשלב הבא הוא מפריש מהרווחים עד חומש - לא יותר. בדומה לכך,  
 208.  תשובות והנהגות כרך ב סימן תפב ד"ה במצות צדקה 
במצות צדקה לא שייך מצוות צריכות כוונה, שגם בלי כוונה מקיימין מצוה כיון שהעיקר הפעולה שהעני מקבל שלו, אבל במעות צדקה כגון מעשר מביא הגר"א יו"ד ס"ס רנ"ג בשם התוספתא שאין עושין ממנו שושבינות. השושבינות היינו שרגילים לשלוח זה לזה בנישואין וכששלח אחד לחבירו מחויב חבירו לשלוח לו בחזרה בנישואין ונגבה בדיינין, ואף לשלוח לעני בתורת שושבינות אף שהוא ג"כ עני אסור, דאסור לקבל דבר תמורת צדקה, וכאן הכבוד שמקבל שוה הרבה וראוי לתת בלי תמורה, ולפ"ז לכאורה אין להתיר צדקה בתמורה אפילו כשהתמורה היא רק כבוד.  
 209.  שו"ת מהרי"ט חלק א סימן קלא ד"ה ונראה דודאי 
ונראה דודאי אם היה חיוב זה בפני עצמו שלא בשעת השידוכין או שהיה מתחייב שיכנוס את פלונית היה מקום לומר דאפי' מכאן ועד סוף העולם קאמר דמקיים תנאיה ואזיל אבל אלו ששדכו ביניהם ולקייום הדברים נתחייבו זה לזה בחייוב ממון ובחייוב שבועה יש לנו לומר שחייובין אלו תלויים בשידוכין והולכים בהם אחר כוונת המשדכין שנתחתנו זה לזה שעליהם נעשו חייובים אלו כדי שיתקיימו בכל פרטיהם ושידוכין אלו אף על פי שלא הוזכר בהם זמן סתמן כפירושן שהזמן הוא משיתבעו זה לזה עד שיכינו צורכיה' בקצבה שנתנו חז"ל כאותה ששנינו בפרק אע"פ נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה כשם שנותני' לאשה כך נותנים לאיש לפרנס את עצמו ואמרי' התם בוגרת הרי הוא כתבועה ונותנין לה י"ב חדש משעת הבגר ואמרינן תו בוגרת שעברו עליה י"ב חדש ושוב נתקדשה נותנים לה משעת תביעה שלשים יום ואע"ג דהתם בארוסה שנינו דאגידא ביה בקידושין אף זו אגיד' ביה בשבועה ובקנס גדול וכיון דסתם ארוסה אף על פי שלא נתנו זמן לנישואין הכי דיינינן לה משום דמסתמא אורח ארעא בהכי כדמייתי לה מקרא דתשב הנערה אתנו ימים או עשור ובתר הכי כייפינן לדידי' לזונה וכייפינן לדיד' שתנשא אף בששדך סתם ונשבעו זה לזה ושמו עליהם קנסות כייפינן להו בהגעת זמן דהא כל זמן דאגיד בה לא יהיבי ליה אחריתי וכן לדידה וכיון שכן מסתברא דכי נשבע לקיים היינו לקיים בזמנו והוה ליה כאילו היה ביניהם זמן מפורש ונשבע סתם וכן נתחייב סתם דמסתמא אמרינן שעל זמן שביניהם נשבע ונתחייב וכאותה שאמרו הפודה מעשר שני ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו היה מדבר עם האשה על עסקי גיט' וקדושין ונתן לה גיטה וקידושי' רבי יוסי אומר דיו ומפרש לה בריש קידושין שעסוקין באותו ענין ופסקינן התם הלכתא כרבי יוסי ובריש בתר' נמי אמרינן השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצ' מקום שנהגו לבנות גויל וכו' ואיכא מאן דאמר מאי מחיצה גודא ואוקימנ' דקדים חד ורצייה לחבריה מהו דתימא כי אתרצאי לך באוירא פירש רש"י במחיצה דקה וכו' ומוקמינן מתניתין בשאין בה דין חלוקה שאין כופין זה את זה לחלוק אלא שהא' נתרצ' לחלוק ואינו יכול  
 210.  שו"ת מהרי"ט חלק א סימן קלא ד"ה ונראה דודאי 
כפירושן שהזמן הוא משיתבעו זה לזה עד שיכינו צורכיה' בקצבה שנתנו חז"ל כאותה ששנינו בפרק אע"פ נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה כשם שנותני' לאשה כך נותנים לאיש לפרנס את עצמו ואמרי' התם בוגרת הרי הוא כתבועה ונותנין לה י"ב חדש משעת הבגר ואמרינן תו בוגרת שעברו עליה י"ב חדש ושוב נתקדשה נותנים לה משעת תביעה שלשים יום ואע"ג דהתם בארוסה שנינו דאגידא ביה בקידושין אף זו אגיד' ביה בשבועה ובקנס גדול וכיון דסתם ארוסה אף על פי שלא נתנו זמן לנישואין הכי דיינינן לה משום דמסתמא אורח ארעא בהכי כדמייתי לה מקרא דתשב הנערה אתנו ימים או עשור ובתר הכי כייפינן לדידי' לזונה וכייפינן לדיד' שתנשא אף בששדך סתם ונשבעו זה לזה ושמו עליהם קנסות כייפינן להו בהגעת זמן דהא כל זמן דאגיד בה לא יהיבי ליה אחריתי וכן לדידה וכיון שכן מסתברא דכי נשבע לקיים היינו לקיים בזמנו והוה ליה כאילו היה ביניהם זמן מפורש ונשבע סתם וכן נתחייב סתם דמסתמא אמרינן שעל זמן שביניהם נשבע ונתחייב וכאותה שאמרו הפודה מעשר שני ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו היה מדבר עם האשה על עסקי גיט' וקדושין ונתן לה גיטה וקידושי' רבי יוסי אומר דיו ומפרש לה בריש קידושין שעסוקין באותו ענין ופסקינן התם הלכתא כרבי יוסי ובריש בתר' נמי אמרינן השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצ' מקום שנהגו לבנות גויל וכו' ואיכא מאן דאמר מאי מחיצה גודא ואוקימנ' דקדים חד ורצייה לחבריה מהו דתימא כי אתרצאי לך באוירא פירש רש"י במחיצה דקה וכו' ומוקמינן מתניתין בשאין בה דין חלוקה שאין כופין זה את זה לחלוק אלא שהא' נתרצ' לחלוק ואינו יכול לטעון כשנתרצתי לא היה דעתי לבנות כותל גויל או גזית למעט אויר חצרי ולהרבו' ההוצא' ואפי' הכי מחייבינן ליה לבנות כמנהג שנהגו לבנות גויל וגזית וכו' למדנו שהדברים הנעשים סתם נלמדים מעניינן ואע"פ שלא פירש כמו שפיר' דמי וכן דברים שמשמען לעולם אנו למדים להם זמן מעניינן דפרק מי שאחזו אהא דהרי זה גיט' על מנת שתניקי את בני תנן כמה היא מניק' שתי שנים ורבי יהודה אומ' שמנה עשר חדש ולרבא כי אמר על מנת שתניקי סתמו שתי שני'  
 211.  שו"ת מהרי"ט חלק א סימן קלא ד"ה ועוד נראה 
ועוד נראה הואיל והחתן גדול כבן עשרים וחמשה שנים אינו רשאי ליבטל כלל שהרי אמרו עד עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפ' לאדם שישא אשה מעשרים ומעלה אמר הקב"ה תפחנה עצמותיו והא דאמרי' בפרק קמא דקידושין אדידך על צוארי דבריך משתסר ועד עשרי' ותרתי ואמרי לה מתמניסר ועד עשרים וארבע ופירש רש"י בחד לישנא דקאי אלהשיאו אשה ולעניות דעתי קשה טובא חדא דמשתסר משמע דהויא אתחלתא דמצוה או מתמניסר ועד כ"ד חיובא וזה אינו דבפ' הנשרפין תניא והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא אלמא מצוותן מבר שלש עשרה שנים לזכר ובת י"ב לנקבה ותו עד כ"ד מי מצי משהי ליה והא אמרינן התם דמבן עשרים כל ימיו בהרהורי עבירה ואמר הקדוש ברוך הוא תפחנ' עצמותיו אלא לשון שני עיקר דאתוכחת קאי כדכתב רש"י שם ובטור אבן העזר בתחילתו כתב משם הרא"ש ז"ל רווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו לישא לקיים מצות פריה ורבי' והם דברי הרא"ש ז"ל בהלכותיו בפרק הבא על יבמתו וכתב שם דמדברי הרי"ף מוכח דשהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה דכייפינן ליה בשוטים לגרשה ולישא אחרת וכן בדין במצות אשה /עשה/ כופין אותו עד שתצא נפשו וכיון שכן הואיל והחתן מחויב לישא וב"ד כופין אותו על כך ואם הלה מונע מלתת בתו כייפי' ליה ונסיב אחריתי ואז לא יוכל אבי הכלה לקיים תנאו ולקיים שבועתו ונמצא שעבר על השבועה ונתחייב בחוב של המאתים זהובים ששוב אינו יכול לקיים תנאו והוה ליה כבטלו לעשה שעבר על הלאו כמו שאמ' בשילוח הקן ששבר כנפים או שחטה דלקי וכן בנכנ' לביתו למשכנו ושרף את העבוט וכן מי שלקט את הפיא' מן הקמ' ולא נתן מן העומרי' ולא מן הגרן ושרפ' שחיי' וכי תימ' דלא דמי להנך שמבטל הלאו בקו' עש' אבל הכא מה שאינו מוסר את בתו לנישואין שב ואל תעשה הוא ועוד שאין הביטול נגמר על ידו אלא על ידי מעשה חבירו הוא שעושה מעשה להנשא הא לא אריא שכל שהיה בידו לתקן ולא תיקן קורא אני עליו שבא עיכוב ממנו תדע דבפרק המדיר אמתניתין דמדיר את אשתו שלא תטעום באחד מכל המינין מפרש בגמרא כגון שנדרה היא וקיים לה הוא וקיימא לן  
 212.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן קא ד"ה ג) ע' 
ג) ע' להש"ך שם סק"ג בשם מהר"ם מרוטנבורק שמותר לפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם וכתב על דבריו הש"ך דמשמע אפילו אם יש בידו לפרנסם ממקום אחר דזהו חשוב צדקה כדלקמן סי' רנ"א ס"ג ושם כתב מרן הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם וכו' הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימן לאחרים ע"ש ומאי שנא מזונות או נדוניא וכמ"ש מרן שם סעיף ט"ו דנישואי הבתולות אין צדקה גדולה מזו ע"ש. מיהו נראה דאם בשעה שקבל עליו חיוב נדוניא לא היה בדעתו לשלם ממעות מעשר אינו יכול לפרוע אח"כ ממעות מעשר דהוי פורע חובו ממעות מעשר וכמ"ש הרב חתם סופר יו"ד סי' רל"ה והביא דבריו הרב פתחי תשובה שם בכה"ג ע"ש אלא דבעינן שבתחלה כשקבל עליו החיוב היה דעתו ליתנו מהמעשר.  
 213.  שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה ב סימן קא ד"ה ג) ע' 
ג) ע' להש"ך שם סק"ג בשם מהר"ם מרוטנבורק שמותר לפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם וכתב על דבריו הש"ך דמשמע אפילו אם יש בידו לפרנסם ממקום אחר דזהו חשוב צדקה כדלקמן סי' רנ"א ס"ג ושם כתב מרן הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם וכו' הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימן לאחרים ע"ש ומאי שנא מזונות או נדוניא וכמ"ש מרן שם סעיף ט"ו דנישואי הבתולות אין צדקה גדולה מזו ע"ש. מיהו נראה דאם בשעה שקבל עליו חיוב נדוניא לא היה בדעתו לשלם ממעות מעשר אינו יכול לפרוע אח"כ ממעות מעשר דהוי פורע חובו ממעות מעשר וכמ"ש הרב חתם סופר יו"ד סי' רל"ה והביא דבריו הרב פתחי תשובה שם בכה"ג ע"ש אלא דבעינן שבתחלה כשקבל עליו החיוב היה דעתו ליתנו מהמעשר.  
 214.  שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן יא ד"ה ד) גם 
ד) גם הלום שמעתי שהגאון רבי משה פיינשטיין שליט"א, כתב מכתב להר"מ טנדלר, ביום כ"ז סיון תשמ"ד, שאף שהרדב"ז כתב שאין ספק שהפלשים יהודים משבט דן, לדינא קשה לסמוך על זה, כי לא ברור אם הרדב"ז ידע היטב את המציאות אודותם, וגם לא ברור אם עד זמנינו לא נשתנה מצבם. ע"כ. [וכעת ראיתי שחזר לכתוב כן לנכדו הרב ר' יעקב טנדלר במכתב מיום כ"ח סיון תשמ"ה]. ומה מאד יש לתמוה על דברים אלו, מאחר שידוע לכל גדולתו של הרדב"ז, ונחשב לפוסק גדול גם בדורו דור דעה של מרן הבית יוסף, ולמפורסמות אין צריך ראיה, והאריכות בזה למותר. ועיין חולין (ו ב), העיד ר' יהושע בן זירוז לפני רבי, על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן (מבלי שיפריש תרומות ומעשרות), והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, (שדן אותה כחוץ לארץ, היפך מה שנהגו עד אז להחזיקה כארץ ישראל ולהפריש תרומות ומעשרות), ושם (דף ז א), אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא, ודילמא עישר עליו ממקום אחר, אמר ליה לא נחשדו חברים להפריש שלא מן המוקף. ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר, אמר ליה חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה. ופירש רש"י, ראה כמה אדם גדול הוא שהעיד עליו, והיינו ר' יהושע בן זירוז, שהואיל והעיד על זאת, בודאי שיפה כיון ודקדק בדבר אל נכון. ודון מינה ואוקי באתרין. וגם לאחר דורו של הרדב"ז מוקמינן להו אחזקתייהו, שגדולה חזקה, וכמו שכתבו הגאונים הראש"ל המרפ"א ובית דינו הנ"ל. כשם שנוהגים כן לגבי שאר קהלות שבאו מחוץ לארץ, כגון יהודי קוצ'ין, ויהודי רוסיה וגרמניה, שמחזיקים אותם כיהודים לכל דבר, ורק בשעת נישואיהם חוקרים ודורשים כמדת האפשר. [והן עתה בא לידי העתק מהחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל, מיום כ"ז כסלו תשמ"ח, אשר בה נאמר בזה"ל: כל האמור בתשובות הרדב"ז ומהריק"ש על יהדותם של עולי אתיופיה, הנקראים עדת "ביתא ישראל", וכתבו שאין ספק שהם משבט דן, הוא מקובל בכל ישראל, ואין בדורנו מי שיוכל להרהר אחר פסקיהם. אולם מכיון שקיים ספק שמא בגלל ניתוקם מכלל ישראל במשך אלפי שנים, נתערבו בהם גם גוים, אין לשנות ממה שנהגו עד היום על פי הוראת הרבנים הראשיים הקודמים, ויש להצריכם  
 215.  שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן יא ד"ה ד) גם 
ד) גם הלום שמעתי שהגאון רבי משה פיינשטיין שליט"א, כתב מכתב להר"מ טנדלר, ביום כ"ז סיון תשמ"ד, שאף שהרדב"ז כתב שאין ספק שהפלשים יהודים משבט דן, לדינא קשה לסמוך על זה, כי לא ברור אם הרדב"ז ידע היטב את המציאות אודותם, וגם לא ברור אם עד זמנינו לא נשתנה מצבם. ע"כ. [וכעת ראיתי שחזר לכתוב כן לנכדו הרב ר' יעקב טנדלר במכתב מיום כ"ח סיון תשמ"ה]. ומה מאד יש לתמוה על דברים אלו, מאחר שידוע לכל גדולתו של הרדב"ז, ונחשב לפוסק גדול גם בדורו דור דעה של מרן הבית יוסף, ולמפורסמות אין צריך ראיה, והאריכות בזה למותר. ועיין חולין (ו ב), העיד ר' יהושע בן זירוז לפני רבי, על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן (מבלי שיפריש תרומות ומעשרות), והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, (שדן אותה כחוץ לארץ, היפך מה שנהגו עד אז להחזיקה כארץ ישראל ולהפריש תרומות ומעשרות), ושם (דף ז א), אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא, ודילמא עישר עליו ממקום אחר, אמר ליה לא נחשדו חברים להפריש שלא מן המוקף. ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר, אמר ליה חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה. ופירש רש"י, ראה כמה אדם גדול הוא שהעיד עליו, והיינו ר' יהושע בן זירוז, שהואיל והעיד על זאת, בודאי שיפה כיון ודקדק בדבר אל נכון. ודון מינה ואוקי באתרין. וגם לאחר דורו של הרדב"ז מוקמינן להו אחזקתייהו, שגדולה חזקה, וכמו שכתבו הגאונים הראש"ל המרפ"א ובית דינו הנ"ל. כשם שנוהגים כן לגבי שאר קהלות שבאו מחוץ לארץ, כגון יהודי קוצ'ין, ויהודי רוסיה וגרמניה, שמחזיקים אותם כיהודים לכל דבר, ורק בשעת נישואיהם חוקרים ודורשים כמדת האפשר. [והן עתה בא לידי העתק מהחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל, מיום כ"ז כסלו תשמ"ח, אשר בה נאמר בזה"ל: כל האמור בתשובות הרדב"ז ומהריק"ש על יהדותם של עולי אתיופיה, הנקראים עדת "ביתא ישראל", וכתבו שאין ספק שהם משבט דן, הוא מקובל בכל ישראל, ואין בדורנו מי שיוכל להרהר אחר פסקיהם. אולם מכיון שקיים ספק שמא בגלל ניתוקם מכלל ישראל במשך אלפי שנים, נתערבו בהם גם גוים, אין לשנות ממה שנהגו עד היום על פי הוראת הרבנים הראשיים הקודמים, ויש להצריכם  
 216.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן א פרק ב ד"ה ומכיון שבאנו 
ומכיון שבאנו לכך תו נקל לנבון להוסיף לומר שממילא אין סתירה מזה להאמור במהר"מ, כי בשם המדובר בכגון מצוה כזו אשר כסף המעשר שיוציא עליה ילך עכ"פ לעניים נצרכים, כגון לתתו לבעל ברית או לחתן וכלה נצרכים, אלא שהוא יהנה גם שיכבדוהו לבעל ברית ולהכניס החו"כ =החתן וכלה= לחופה, וזה שהוא שהמדובר למעשה במהר"מ שם, וכן בכל בכדומה לזה.  
 217.  כתב עת שמעתין 165, תשס"ו, 92 - 86 
נושא המאמר: מעשר כספים על ידי מעביד 
(הלכות מעשר כספים טז, ו). בשו"ת "יחוה - דעת" (ג', עו) נשאל לגבי הוצאות על ילדיו ולאחר דיון ארוך הוא מכריע כי: "הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על  
 218.  כתב עת שמעתין 165, תשס"ו, 92 - 86 
נושא המאמר: מעשר כספים על ידי מעביד 
(ג', עו) נשאל לגבי הוצאות על ילדיו ולאחר דיון ארוך הוא מכריע כי: "הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שולחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות  
 219.  כתב עת שמעתין 165, תשס"ו, 92 - 86 
נושא המאמר: מעשר כספים על ידי מעביד 
לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שולחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה...".  
 220.  כתב עת נזר התורה יט, תשס"ט, קפג - קפז 
נושא המאמר: מעשר כספים 
מאהבה ח"א סי' פז]. וכן יוצא מצוואת רבינו יהודה בן הרא"ש ז"ל שכתב שם שאביו הרא"ש תיקן "בעירו" באשכנז שכל אחד מהקהל יתן מעשר מכל הבא לידו, וכן תיקן במדינת טוליטולה "שהוא ובניו" יעשו כן. (וכתב שם בהגהות המו"ל שאילו שם לא תיקן לכל בני הקהל). וז"ל: לשון ההסכמה  
 221.  כתב עת נזר התורה יט, תשס"ט, קפג - קפז 
נושא המאמר: מעשר כספים 
המו"ל שאילו שם לא תיקן לכל בני הקהל). וז"ל: לשון ההסכמה יען כי בארץ אשר יצאנו משם "נהגו אבותינו ואבות אבותינו" להפריש חלק א' מעשרה לגבוה לצדקה, לצורך מצוה, מכל מה שירויחו במשא ומתן וכו', לכן יצאנו בעקבות אבותינו וכו', ודבר זה קיבלנו על עצמנו ועל זרענו לשמור  
 222.  כתב עת נזר התורה יט, תשס"ט, קפג - קפז 
נושא המאמר: מעשר כספים 
המנהג כן תיקן שעכ"פ הוא ובניו ימשיכו במנהג אבותם], ועיי"ש עוד שלאחר מות הרא"ש כתבו בניו הסכם לקיים דבריו, והוסיפו שיתנו חלק א' מעשרה מכל מה שיבוא לידם (בין במעות, בין בירושה, בין כמתנה, בין בנישואין, בין באיזה צד שיהיה - להפריש תוך שמונה ימים, ולהשתדל ליד הגבאים  
 223.  שו"ת לב אריה חלק א סימן לה ד"ה נישואין וברכת 
נישואין וברכת חתנים בפחות מעשרה.  
 224.  כתב עת עלון המשפט 33, תש"ע, א - ג
 
נושא המאמר: צדקה - מה מותר לשלם מכספי מעשר ח"ב - הערות 
ישתמש בכסף עבור הוצאות שניתן להוציא מכספי מעשר +17 כן כתב הגר"נ קרליץ שליט"א בספר חוט שני הלכות שבת ח"ב עמוד שלא אות ג, שאין לשמור את כספי המעשר עד שיחתן את ילדיו, כיון שיש היום עניים הזקוקים לכסף, אבל להפקיד את הכסף בגמ"ח מותר, כיון שכל הזמן ישמש הכסף למטרה רצויה. ולכאורה מדובר בעצה פשוטה שמותר לכל הדיעות, ויש להקשות  
 225.  כתב עת עלון המשפט 33, תש"ע, א - ג
 
נושא המאמר: צדקה - מה מותר לשלם מכספי מעשר ח"ב - הערות 
מותר, כיון שכל הזמן ישמש הכסף למטרה רצויה. ולכאורה מדובר בעצה פשוטה שמותר לכל הדיעות, ויש להקשות על שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמד שנשאל על אחים שרוצים ליחד את כספי המעשר בשביל לחתן את אחיהם, ופסק שיש להם להעביר הכסף מיד לאח זה שיצטרך בעתיד, כדי שיצאו מצות צדקה מידם מיד, ולכאורה היה יכול לתת עצה זו.+.  
 226.  כתב עת הישר והטוב יד, תשע"ג, ז - י 
נושא המאמר: ליתן לצרכי בניו הגדולים מכספי צדקה; להשיא ילדיו מכספי צדקה 
מזה לענייננו שיכול להוציא יותר מעשירית נכסיו להשיא בנותיו, ויכול להשתמש לזה גם בכספי מעשה. וכמו"כ יש לדון אם ניתן להשתמש בכספי מעשר לרכישת דירה לילדיו, שאע"פ שלילדים בעת נישואיהם אין שום רכוש ודינם כעניים, מ"מ יתכן שבמשך הזמן יסתדרו בכוחות עצמם לשלם את  
 227.  כתב עת צהר יג, תנח - תסד 
נושא המאמר: תשובות הרב חיים קנייבסקי בעניני צדקה ומעשר 
הוספתי אי אלו עיונים והערות לתועלת הרבים. שאלה א' בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ז' ציון הלכה ס"ק ס"ז כותב "וכן הורה מרן ז"ל לחתן אחד שנתנו לו הוריו מעות לקנות דירה ואם יוריד המעשר לא יספיק לדירה, שירשום עליו המעשר לחוב ובמשך הזמן יפרענו. אבל אם אביו  
 228.  כתב עת צהר ה, תשנ"ט, קלד - קמה 
נושא המאמר: בעניני צדקה 
ירצה לזכות במאכל שמגישים לו. ומעתה בנד"ד, האוכל בחתונה, או בבית אביו, כיון שאוכל בסתם הרי אינו מתכוין לזכות בזה, ולכן אינו חייב במעשר כספים, אבל באמת לו יצוייר שיזכה בזה, אפשר ובאמת יהא חייב במעשר כספים. ועדיין יש לדון בזה ע"פ מ"ש הגרע"א בשו"ת סימן ל"ז [ד"ה מ"מ]  
 229.  כתב עת צהר ה, תשנ"ט, קלד - קמה 
נושא המאמר: בעניני צדקה 
כיון שאוכל בסתם הרי אינו מתכוין לזכות בזה, ולכן אינו חייב במעשר כספים, אבל באמת לו יצוייר שיזכה בזה, אפשר ובאמת יהא חייב במעשר כספים. ועדיין יש לדון בזה ע"פ מ"ש הגרע"א בשו"ת סימן ל"ז [ד"ה מ"מ] דקנין בלא כונת קנין מהני [ושאני מעודר בנכסי הגר, שלא יודע כלל שאפשר  
 230.  שו"ת מהרש"ם חלק ד סימן קמב ד"ה בדבר השאלה 
בדבר השאלה שבא לפני רו"מ מאת הר' יצחק גארפינקל שזה לו יותר מעשרים שנה שהתחיל לסחור בשותפות עם הרח"ב בעסק יערות ועצים והי' להם חלק כחלק נ' פראצענט /אחוז/ לכ"א. אך אחרי עבור ז' שנים דרש אביו של שותפו הגביר רמ"ב וביקש מהם שיתנו בהעסקים כ' פ"ט =פראצענט= לחתנו הרמב"ש גיסו של שותפו רח"ב והרמב"ש יתן להוצאות העסקים ג"כ כ' פ"ט כפיה"ח =כפי החשבון= והגם שהי' נגד רצונו כי לא הוצרך לשותף שלישי ולא מדובשו וכו' אך לא היה יכול לסרב נגדו כי היה גביר וידיד וגבר אלם כנודע. ומה גם כי שותפו הרח"ב אחר ההפצר מאביו הסכים ולא רצה לצאת לריב אתם ומאז והלאה היה להם לחוק שנצרך ליתן כ' פ"ט להרמב"ש. אך כל העסקים והקונטראקטין /והחוזים/ הן בקני' והן במכירות שעשו היה הכל על שם שניהם חלק כחלק נ' פ"ט לכ"א כבתחילה ויען שהי' לחוק לתת לר"מ כ' פ"ט לכן עשה כל החשבונות מהוצאות והכנסות מהעסקים רק עם שותפו ר"ח והוא נתן להעסקים מעות ולקח ששים פ"ט כפיה"ח בכדי שיהי' לו ליתן לגיסו הסך כ' פ"ט ועם ר"מ לא הי' לו שום מו"מ ולא שום חשבון גם ר"מ לא הי' עוסק כלל בהמסחרים כדרך שותף רק ידע ר"י ג"פ =גארפינקל= שיש לו ליתן כמו מכס כ' פ"ט עבור ר"מ והא ראי' כי לא עשה הקונטראקטין ארבעים פ"ט לחלקו וס' פ"ט לשותפו ר"ח רק הכל שוה בשוה נ' כנגד נ'. וכעת נודע שבמשך כל העת לא נתן שותפו ר"ח לגיסו ר"מ רק ט"ו פ"ט היינו עשרה פ"ט שלקח מחלקו של ר"י ג"פ ומחלקו לא נתן רק ה' פ"ט והר"ח מודה עתה בהרמאות שעשה בסתר וכעת תובע ר"י משותפו ר"ח כי כמו שלא נתן לגיסו מחלקו רק ה' פ"ט לכן איננו רוצה ליתן גם הוא רק ה' פ"ט ולא יותר כי כל המכס מחלקו עשרה פ"ט הי' רק כפי המדובר שגם שותפו ר"ח יתן י' פ"ט ולמה יגרע ולא יהיה יציבא וכו' והוא תובע חזרה משותפו ר"ח הסך ה' פ"ט שלקח יותר מחלקו עבור גיסו מכפי שנתן מחלקו וכי מי הרשה לו להיות נדבן בממונו של אחרים וגם אם ר"ח ירצה יוכל ליקח חזרה מגיסו הסך ה' פ"ט שלקח מחלקו של ר"י כי הוא מוחזק וגם ר"י מוחזק כי כל העסקים ע"ש שניהם בשוה כנ"ל. וזאת למודעה כי כל העסקים שעשו הי' בהם ריוח ותו"מי בשעת קני' היו הכל יודעים  
 231.  שו"ת באר משה (שטרן) חלק ו סימן ז ד"ה יח) מצאתי 
יח) מצאתי ברוקח (סי' שנ"ג) שכ' וז"ל: מצאתי בקונטריסים מאין סמכו רבותי' להלביש לחתן טלית ביום חופתו לפי שנאמר גדילים תעשה לך, וסמיך ליה כי יקח איש אשה עכ"ל וכ"כ בספר המנהיג (הל' אירוסין ונשואין סי' ק"ח) וז"ל: וזה שנהגו בצרפת ופרובינצא שכל החתנים מתעטפים בציצית בהכנסת החופה יש לי סמך במדרש למה נסמכה פרשת ציצית לנשואי אשה דכתיב גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה לומר לך חייב בציצית עכ"ל (ועיין בבאר היטב סי' י"ז סק"ד בשם דרשות מהרי"ל בענין מה שאין מתעטפים בציצית עד הנשואין, וראה באלי' רבה סק"ב ובתורת חיים אות ז', ובמור וקציעה רס"י ח' במה שכ' על דברי המג"א וראה בשד"ח מערכת חתן וכלה תוכחה מגולה ומוסר השכל בענין זה). בחפשי בספרים מצאתי בכה"ח (סי' ח' אות נ"ז) שהאריך קצת אם החתן יברך והעלה וכ' דגם מנהג ירושלים שהחתן מתעטף מתחלה ומברך ושוב פורשין על החתן וכלה עיי"ש, ובס' מאסף לכל המחנות (אות צ"ו) האריך עד מאוד בבקיאות עצום וכ' ג"כ שהעיקר שהחתן יתעטף ויברך מתחלה ואחר כך ישליכו כנף הטלית על הכלה וסמך לדבר מדכתיב ופרשת כנפיך על אמתך, והטלית יהי' של החתן אבל על שאול לא יברך עיי"ש שמביא למעלה מעשרים ספרים המדברים בענין זה וכולם כאחד עונים ואומרים שמנהג קדוש הוא יסודתו בהררי קודש, וא"כ איננו רחוק וקרוב מאוד ללבבנו שהחתן ביום חופתו בבקר בשחרית פעם ראשון בחייו יתעטף בטלית שלו או של שאולה (ע"מ לברך עליו) ויברך עפ"י המדרש גדילים תעשה לך מעיקרא בבקר בתפלת שחרית ושוב אח"כ איש כי יקח אשה, ישא אשה. אבל אם החופה בלילה שהוא יום אחר אינני רואה שום יסוד שהחתן יתעטף בשחרית בטלית. איך נתבטל מנהג יפה ונאה כזה, אפשר שאם הכלה היא נדה לא היה אפשר לפרוש על החתן ועל הכלה, דבזמן הרוקח ובעל המנהיג ורבותינו בעלי התוס' רבותינו שבצרפת, כן נזכר מנהג נאה זה בפסקי תוס' מנחות אות קס"א הובא בברכ"י (סי' ח' אות ה'), היו קובעים החתונה אחר שידעו בבירור אימת היא טהורה, ורק בדרך אונס פעם בפעם פרסה נדה, שפיר נהגו מנהג זה, אבל אח"כ ובפרט בזמנינו שצריך לקבוע זמן החתונה חדשים  
 232.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
וראיתי בס' ח"מ שכתב שהרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' ב' כתב כדברי הרמב"ם ושחזר בו בתשו' ל"ז וגם בפסקיו והדבר תמוה בעיני שיסתום הרא"ש לכתוב בס' נ"ד כאלו היא הלכה פסוקה בלי חולק ושלא עלו על דעתו שום א' מהראיות שהביא בפסקיו ולכל הפחות היה לו להביא דברי הרמב"ם ז"ל ועוד דבכלל נ"ז כתב בפשיטות להיפך בלי שום ראיה אף דהתם נמי מיירי שהן נדות כדברי הח"מ ונראה לע"ד דבכלל כ"ד דוקא אהאי עובדא כתב דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראויה לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנישואין שישאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנישואין גובה את הכל וקמבעיא ליה לרב אשי אי נכנסה לחופה ופירסה נדה מיקרי נישואין ש"מ דחופה שאינה ראויה לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נישואין ה"נ בנ"ד שאמר האב נישואין י"ל דראוין לביאה קאמר האב אם אין חופה ראויה לביאה הרי לא נתקיים תנאי האב שאמר לנישואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי ונכנסה לחופה חולנית אעפ"י שלא היתה ראויה לביאה חופה קונה לפ"ד הרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב מהרמ"א בהגהה כך נלע"ד ומה שהניח מעכ"ת דברי ר"י האומר דבשהחתן יודע שהיא נדה קנתה תוספת בצ"ע נלע"ד דדברי ר"י ברורים דכיון דידע דנדה היא הרי סבור וקיבל ולא גרע מאלמנה לכ"ג דתנן בס"פ אלמנה ניזונית דיש לה כתובה בהכיר בה אליבא דכ"ע ואף דכתב רש"י ז"ל התם דקנסו אותן ליתן כתובה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשניי' דאין לה כתובה משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונסה אלא שבקוה אדינא כשאר נשי וכן כ' רש"י ז"ל בפירוש פרק יש מותרות פ"ה ואעפ"י שחזר בו אח"כ ולא רצה לבא עליה וגרשה אעפ"כ יש לה כתובה אף דחופה לא היתא ראויה לביאת היתר אלא שדעתו היתה לבא עליה באיסור אמרינן חופה קונה כ"ש כשידע החתן שהיא נדה ודעתו לבא עליה כשתטהר דחופה קונה גם מה שנסתפק מעכ"ת אם החתן נאמן לומר שלא הודיעוהו שהיא נדה לדידי הדבר ברור דאינו נאמן דכיון דמנהג פשוט הוא להודיע דהא קיי"ל דהטוען תמורת המנהג אפי' במקום מיגו אינו נאמן וכאותה ששנינו נאמן העני לומר של מעשר עני הוא אבל אינו  
 233.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
וראיתי בס' ח"מ שכתב שהרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' ב' כתב כדברי הרמב"ם ושחזר בו בתשו' ל"ז וגם בפסקיו והדבר תמוה בעיני שיסתום הרא"ש לכתוב בס' נ"ד כאלו היא הלכה פסוקה בלי חולק ושלא עלו על דעתו שום א' מהראיות שהביא בפסקיו ולכל הפחות היה לו להביא דברי הרמב"ם ז"ל ועוד דבכלל נ"ז כתב בפשיטות להיפך בלי שום ראיה אף דהתם נמי מיירי שהן נדות כדברי הח"מ ונראה לע"ד דבכלל כ"ד דוקא אהאי עובדא כתב דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראויה לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנישואין שישאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנישואין גובה את הכל וקמבעיא ליה לרב אשי אי נכנסה לחופה ופירסה נדה מיקרי נישואין ש"מ דחופה שאינה ראויה לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נישואין ה"נ בנ"ד שאמר האב נישואין י"ל דראוין לביאה קאמר האב אם אין חופה ראויה לביאה הרי לא נתקיים תנאי האב שאמר לנישואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי ונכנסה לחופה חולנית אעפ"י שלא היתה ראויה לביאה חופה קונה לפ"ד הרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב מהרמ"א בהגהה כך נלע"ד ומה שהניח מעכ"ת דברי ר"י האומר דבשהחתן יודע שהיא נדה קנתה תוספת בצ"ע נלע"ד דדברי ר"י ברורים דכיון דידע דנדה היא הרי סבור וקיבל ולא גרע מאלמנה לכ"ג דתנן בס"פ אלמנה ניזונית דיש לה כתובה בהכיר בה אליבא דכ"ע ואף דכתב רש"י ז"ל התם דקנסו אותן ליתן כתובה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשניי' דאין לה כתובה משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונסה אלא שבקוה אדינא כשאר נשי וכן כ' רש"י ז"ל בפירוש פרק יש מותרות פ"ה ואעפ"י שחזר בו אח"כ ולא רצה לבא עליה וגרשה אעפ"כ יש לה כתובה אף דחופה לא היתא ראויה לביאת היתר אלא שדעתו היתה לבא עליה באיסור אמרינן חופה קונה כ"ש כשידע החתן שהיא נדה ודעתו לבא עליה כשתטהר דחופה קונה גם מה שנסתפק מעכ"ת אם החתן נאמן לומר שלא הודיעוהו שהיא נדה לדידי הדבר ברור דאינו נאמן דכיון דמנהג פשוט הוא להודיע דהא קיי"ל דהטוען תמורת המנהג אפי' במקום מיגו אינו נאמן וכאותה ששנינו נאמן העני לומר של מעשר עני הוא אבל אינו  
 234.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
וראיתי בס' ח"מ שכתב שהרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' ב' כתב כדברי הרמב"ם ושחזר בו בתשו' ל"ז וגם בפסקיו והדבר תמוה בעיני שיסתום הרא"ש לכתוב בס' נ"ד כאלו היא הלכה פסוקה בלי חולק ושלא עלו על דעתו שום א' מהראיות שהביא בפסקיו ולכל הפחות היה לו להביא דברי הרמב"ם ז"ל ועוד דבכלל נ"ז כתב בפשיטות להיפך בלי שום ראיה אף דהתם נמי מיירי שהן נדות כדברי הח"מ ונראה לע"ד דבכלל כ"ד דוקא אהאי עובדא כתב דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראויה לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנישואין שישאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנישואין גובה את הכל וקמבעיא ליה לרב אשי אי נכנסה לחופה ופירסה נדה מיקרי נישואין ש"מ דחופה שאינה ראויה לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נישואין ה"נ בנ"ד שאמר האב נישואין י"ל דראוין לביאה קאמר האב אם אין חופה ראויה לביאה הרי לא נתקיים תנאי האב שאמר לנישואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי ונכנסה לחופה חולנית אעפ"י שלא היתה ראויה לביאה חופה קונה לפ"ד הרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב מהרמ"א בהגהה כך נלע"ד ומה שהניח מעכ"ת דברי ר"י האומר דבשהחתן יודע שהיא נדה קנתה תוספת בצ"ע נלע"ד דדברי ר"י ברורים דכיון דידע דנדה היא הרי סבור וקיבל ולא גרע מאלמנה לכ"ג דתנן בס"פ אלמנה ניזונית דיש לה כתובה בהכיר בה אליבא דכ"ע ואף דכתב רש"י ז"ל התם דקנסו אותן ליתן כתובה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשניי' דאין לה כתובה משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונסה אלא שבקוה אדינא כשאר נשי וכן כ' רש"י ז"ל בפירוש פרק יש מותרות פ"ה ואעפ"י שחזר בו אח"כ ולא רצה לבא עליה וגרשה אעפ"כ יש לה כתובה אף דחופה לא היתא ראויה לביאת היתר אלא שדעתו היתה לבא עליה באיסור אמרינן חופה קונה כ"ש כשידע החתן שהיא נדה ודעתו לבא עליה כשתטהר דחופה קונה גם מה שנסתפק מעכ"ת אם החתן נאמן לומר שלא הודיעוהו שהיא נדה לדידי הדבר ברור דאינו נאמן דכיון דמנהג פשוט הוא להודיע דהא קיי"ל דהטוען תמורת המנהג אפי' במקום מיגו אינו נאמן וכאותה ששנינו נאמן העני לומר של מעשר עני הוא אבל אינו  
 235.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
וראיתי בס' ח"מ שכתב שהרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' ב' כתב כדברי הרמב"ם ושחזר בו בתשו' ל"ז וגם בפסקיו והדבר תמוה בעיני שיסתום הרא"ש לכתוב בס' נ"ד כאלו היא הלכה פסוקה בלי חולק ושלא עלו על דעתו שום א' מהראיות שהביא בפסקיו ולכל הפחות היה לו להביא דברי הרמב"ם ז"ל ועוד דבכלל נ"ז כתב בפשיטות להיפך בלי שום ראיה אף דהתם נמי מיירי שהן נדות כדברי הח"מ ונראה לע"ד דבכלל כ"ד דוקא אהאי עובדא כתב דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראויה לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנישואין שישאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנישואין גובה את הכל וקמבעיא ליה לרב אשי אי נכנסה לחופה ופירסה נדה מיקרי נישואין ש"מ דחופה שאינה ראויה לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נישואין ה"נ בנ"ד שאמר האב נישואין י"ל דראוין לביאה קאמר האב אם אין חופה ראויה לביאה הרי לא נתקיים תנאי האב שאמר לנישואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי ונכנסה לחופה חולנית אעפ"י שלא היתה ראויה לביאה חופה קונה לפ"ד הרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב מהרמ"א בהגהה כך נלע"ד ומה שהניח מעכ"ת דברי ר"י האומר דבשהחתן יודע שהיא נדה קנתה תוספת בצ"ע נלע"ד דדברי ר"י ברורים דכיון דידע דנדה היא הרי סבור וקיבל ולא גרע מאלמנה לכ"ג דתנן בס"פ אלמנה ניזונית דיש לה כתובה בהכיר בה אליבא דכ"ע ואף דכתב רש"י ז"ל התם דקנסו אותן ליתן כתובה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשניי' דאין לה כתובה משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונסה אלא שבקוה אדינא כשאר נשי וכן כ' רש"י ז"ל בפירוש פרק יש מותרות פ"ה ואעפ"י שחזר בו אח"כ ולא רצה לבא עליה וגרשה אעפ"כ יש לה כתובה אף דחופה לא היתא ראויה לביאת היתר אלא שדעתו היתה לבא עליה באיסור אמרינן חופה קונה כ"ש כשידע החתן שהיא נדה ודעתו לבא עליה כשתטהר דחופה קונה גם מה שנסתפק מעכ"ת אם החתן נאמן לומר שלא הודיעוהו שהיא נדה לדידי הדבר ברור דאינו נאמן דכיון דמנהג פשוט הוא להודיע דהא קיי"ל דהטוען תמורת המנהג אפי' במקום מיגו אינו נאמן וכאותה ששנינו נאמן העני לומר של מעשר עני הוא אבל אינו  
 236.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
וראיתי בס' ח"מ שכתב שהרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' ב' כתב כדברי הרמב"ם ושחזר בו בתשו' ל"ז וגם בפסקיו והדבר תמוה בעיני שיסתום הרא"ש לכתוב בס' נ"ד כאלו היא הלכה פסוקה בלי חולק ושלא עלו על דעתו שום א' מהראיות שהביא בפסקיו ולכל הפחות היה לו להביא דברי הרמב"ם ז"ל ועוד דבכלל נ"ז כתב בפשיטות להיפך בלי שום ראיה אף דהתם נמי מיירי שהן נדות כדברי הח"מ ונראה לע"ד דבכלל כ"ד דוקא אהאי עובדא כתב דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראויה לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנישואין שישאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנישואין גובה את הכל וקמבעיא ליה לרב אשי אי נכנסה לחופה ופירסה נדה מיקרי נישואין ש"מ דחופה שאינה ראויה לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נישואין ה"נ בנ"ד שאמר האב נישואין י"ל דראוין לביאה קאמר האב אם אין חופה ראויה לביאה הרי לא נתקיים תנאי האב שאמר לנישואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי ונכנסה לחופה חולנית אעפ"י שלא היתה ראויה לביאה חופה קונה לפ"ד הרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב מהרמ"א בהגהה כך נלע"ד ומה שהניח מעכ"ת דברי ר"י האומר דבשהחתן יודע שהיא נדה קנתה תוספת בצ"ע נלע"ד דדברי ר"י ברורים דכיון דידע דנדה היא הרי סבור וקיבל ולא גרע מאלמנה לכ"ג דתנן בס"פ אלמנה ניזונית דיש לה כתובה בהכיר בה אליבא דכ"ע ואף דכתב רש"י ז"ל התם דקנסו אותן ליתן כתובה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשניי' דאין לה כתובה משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונסה אלא שבקוה אדינא כשאר נשי וכן כ' רש"י ז"ל בפירוש פרק יש מותרות פ"ה ואעפ"י שחזר בו אח"כ ולא רצה לבא עליה וגרשה אעפ"כ יש לה כתובה אף דחופה לא היתא ראויה לביאת היתר אלא שדעתו היתה לבא עליה באיסור אמרינן חופה קונה כ"ש כשידע החתן שהיא נדה ודעתו לבא עליה כשתטהר דחופה קונה גם מה שנסתפק מעכ"ת אם החתן נאמן לומר שלא הודיעוהו שהיא נדה לדידי הדבר ברור דאינו נאמן דכיון דמנהג פשוט הוא להודיע דהא קיי"ל דהטוען תמורת המנהג אפי' במקום מיגו אינו נאמן וכאותה ששנינו נאמן העני לומר של מעשר עני הוא אבל אינו  
 237.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
וראיתי בס' ח"מ שכתב שהרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' ב' כתב כדברי הרמב"ם ושחזר בו בתשו' ל"ז וגם בפסקיו והדבר תמוה בעיני שיסתום הרא"ש לכתוב בס' נ"ד כאלו היא הלכה פסוקה בלי חולק ושלא עלו על דעתו שום א' מהראיות שהביא בפסקיו ולכל הפחות היה לו להביא דברי הרמב"ם ז"ל ועוד דבכלל נ"ז כתב בפשיטות להיפך בלי שום ראיה אף דהתם נמי מיירי שהן נדות כדברי הח"מ ונראה לע"ד דבכלל כ"ד דוקא אהאי עובדא כתב דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראויה לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנישואין שישאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנישואין גובה את הכל וקמבעיא ליה לרב אשי אי נכנסה לחופה ופירסה נדה מיקרי נישואין ש"מ דחופה שאינה ראויה לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נישואין ה"נ בנ"ד שאמר האב נישואין י"ל דראוין לביאה קאמר האב אם אין חופה ראויה לביאה הרי לא נתקיים תנאי האב שאמר לנישואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי ונכנסה לחופה חולנית אעפ"י שלא היתה ראויה לביאה חופה קונה לפ"ד הרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב מהרמ"א בהגהה כך נלע"ד ומה שהניח מעכ"ת דברי ר"י האומר דבשהחתן יודע שהיא נדה קנתה תוספת בצ"ע נלע"ד דדברי ר"י ברורים דכיון דידע דנדה היא הרי סבור וקיבל ולא גרע מאלמנה לכ"ג דתנן בס"פ אלמנה ניזונית דיש לה כתובה בהכיר בה אליבא דכ"ע ואף דכתב רש"י ז"ל התם דקנסו אותן ליתן כתובה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשניי' דאין לה כתובה משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונסה אלא שבקוה אדינא כשאר נשי וכן כ' רש"י ז"ל בפירוש פרק יש מותרות פ"ה ואעפ"י שחזר בו אח"כ ולא רצה לבא עליה וגרשה אעפ"כ יש לה כתובה אף דחופה לא היתא ראויה לביאת היתר אלא שדעתו היתה לבא עליה באיסור אמרינן חופה קונה כ"ש כשידע החתן שהיא נדה ודעתו לבא עליה כשתטהר דחופה קונה גם מה שנסתפק מעכ"ת אם החתן נאמן לומר שלא הודיעוהו שהיא נדה לדידי הדבר ברור דאינו נאמן דכיון דמנהג פשוט הוא להודיע דהא קיי"ל דהטוען תמורת המנהג אפי' במקום מיגו אינו נאמן וכאותה ששנינו נאמן העני לומר של מעשר עני הוא אבל אינו  
 238.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
קונה לפ"ד הרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב מהרמ"א בהגהה כך נלע"ד ומה שהניח מעכ"ת דברי ר"י האומר דבשהחתן יודע שהיא נדה קנתה תוספת בצ"ע נלע"ד דדברי ר"י ברורים דכיון דידע דנדה היא הרי סבור וקיבל ולא גרע מאלמנה לכ"ג דתנן בס"פ אלמנה ניזונית דיש לה כתובה בהכיר בה אליבא דכ"ע ואף דכתב רש"י ז"ל התם דקנסו אותן ליתן כתובה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשניי' דאין לה כתובה משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונסה אלא שבקוה אדינא כשאר נשי וכן כ' רש"י ז"ל בפירוש פרק יש מותרות פ"ה ואעפ"י שחזר בו אח"כ ולא רצה לבא עליה וגרשה אעפ"כ יש לה כתובה אף דחופה לא היתא ראויה לביאת היתר אלא שדעתו היתה לבא עליה באיסור אמרינן חופה קונה כ"ש כשידע החתן שהיא נדה ודעתו לבא עליה כשתטהר דחופה קונה גם מה שנסתפק מעכ"ת אם החתן נאמן לומר שלא הודיעוהו שהיא נדה לדידי הדבר ברור דאינו נאמן דכיון דמנהג פשוט הוא להודיע דהא קיי"ל דהטוען תמורת המנהג אפי' במקום מיגו אינו נאמן וכאותה ששנינו נאמן העני לומר של מעשר עני הוא אבל אינו נאמן לומר של זיתי ניקוף הוא ובנ"ד יותר דאיכא נמי איסורא שהרי אסור ליגע בה ומנהג פשוט הוא שתכף אחר החופה לאחר הקדושין קודם ז' ברכות הנשים העומדות שם מרמזין להחתן ומבדילין בינו לבינה אם טמאה היא והיא גם היא עושה כן כ"ש כשהיא אלמנה היודעת בכך וחלילה לחשוד בנות ישראל על כך וגדולה מזו תנן ואם יש מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודקה בקרוביו כ"ש בזמן הזה שהכל יודעין כשכלה נכנסת לחופה מכניסין אותה למרחץ בפומבי באסיפת נשים והכל יודעין ומכירין בה ואם לא טהורה היא הדבר גלוי וידוע לכל ואין ראיה ממנהג התלמוד ורבותינו הקודמים ז"ל וז"ב בעיני ומ"ש מעכ"ת דאף שלא הודיעו להחתן שפירסה נדה כיון דקי"ל בכמה דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ודעת החכם המסדר הקידושין שתקנה החופה אף אם היתה נדה א"כ שפיר חלו הקידושין עכת"ד מעכ"ת והם תמוהים בעיני חדא דלא בכל מקום אמרינן אפקעינהו רבנן לקידושי מניה שהרי בנטבע במים שאל"ס וכולהו אינך לא חשו רבנן לאפקועי  
 239.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
בתשו' שצ"ט דיש כח אף בזמן הזה להפקיע קדושין היינו בשתקנו כן בפירוש ואף בזה חוכך הרב להחמיר וכל האחרונים ז"ל בתשובותיהם לא סמכו על זה כלל דאין כח בחכמי זמנינו להפקיע קדושין וכ"ש במקום דליכא משום מיגדר מילתא ועוד דעד כאן לא שמענו אלא להפקיע קידושין ומטעם דהפקר ב"ד הפקר או דשוויוה רבנן בעילתו בעילת זנות אבל להפקיע חופה באשה שכבר מקודש' אין לנו שהרי קדושי' קדושי תורה דאמר אביי ביבמות מ"ט ע"ב הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר דהא תפסי בה קדושין שנ' ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תפסי בה קדושין ועוד דעד כאן לא שמענו אלא להפקיע קדושין ומטעם דהפקר ב"ד הפקר או דשוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אבל לעשות מאין יש מה כח ב"ד יפה דכיון שמן הדין אין חופה זו חופה לקנות האיך יש כח ביד חכמים לומר דתקנה מכח מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפילו את"ל דחופה וקדושין שוין הן איברא דאשכחן בפ"ק דמציעא י"ב ע"א אמר רבא עשו שאינו זוכה כו' אבל הא טעמו בצידו משום דעניים גופייהו ניחא להו כו' אבל בנ"ד מאן לימא לן דלחתן ניחא ליה אדרבא בגמרא נסתפק להו וממילא אמרי' דמסתמא לא ניחא ליה כיון דעלתה בתיקו תו אשכחן בבכורות פרק ב' רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן א' לכהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ור' יוסי פוטר והנה לא מבעיא לדברי הרא"ש שפוסק כת"ק א"כ לא אשכחן כלל דעשו את שאינו זוכה כזוכה אלא היכא דניחא ליה לבעל הממון אלא אפי' להרמב"ם שפסק כר"י בפ"ט מה' בכורים ד"ג ולכאורה משמע אע"ג דליכא טעם מבורר בדבר אבל א"א לומר כו /כן/ דודאי בחנם לא יתקנו כן וכ"כ רש"י בפירוש בפרק כל הגט ד"ל =דף ל'= ע"א עשו שאינו זוכה כזוכה במקומות הרבה מפני תקנה עשו כן לרבי יוסי בהניזקין עני המנקף ומצודות חיות ועופות ומציאת חש"ו ובבכורות כל שחליפיו ביד כהן ובשנים אוחזין השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו ואע"ג דרש"י בחדא מחתא מחתינהו אינם שווים להרמב"ם דאל"ה תיקשי דהרמב"ם מדידיה אדידיה דבבכורות ובהמ"ע פ"ד די"א פסק כר"י ובההיא דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי לא פסק כר"י בהל' מעשר פ"ז ד"ו וכן בעני המנקף בראש  
 240.  שו"ת חכם צבי סימן קכד ד"ה וראיתי בס' 
דעניים גופייהו ניחא להו כו' אבל בנ"ד מאן לימא לן דלחתן ניחא ליה אדרבא בגמרא נסתפק להו וממילא אמרי' דמסתמא לא ניחא ליה כיון דעלתה בתיקו תו אשכחן בבכורות פרק ב' רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן א' לכהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ור' יוסי פוטר והנה לא מבעיא לדברי הרא"ש שפוסק כת"ק א"כ לא אשכחן כלל דעשו את שאינו זוכה כזוכה אלא היכא דניחא ליה לבעל הממון אלא אפי' להרמב"ם שפסק כר"י בפ"ט מה' בכורים ד"ג ולכאורה משמע אע"ג דליכא טעם מבורר בדבר אבל א"א לומר כו /כן/ דודאי בחנם לא יתקנו כן וכ"כ רש"י בפירוש בפרק כל הגט ד"ל =דף ל'= ע"א עשו שאינו זוכה כזוכה במקומות הרבה מפני תקנה עשו כן לרבי יוסי בהניזקין עני המנקף ומצודות חיות ועופות ומציאת חש"ו ובבכורות כל שחליפיו ביד כהן ובשנים אוחזין השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו ואע"ג דרש"י בחדא מחתא מחתינהו אינם שווים להרמב"ם דאל"ה תיקשי דהרמב"ם מדידיה אדידיה דבבכורות ובהמ"ע פ"ד די"א פסק כר"י ובההיא דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי לא פסק כר"י בהל' מעשר פ"ז ד"ו וכן בעני המנקף בראש הזית ובמציאת חש"ו לא פסק כוותי' והיינו משום דמסתבר טעמיה בהא ולא בהא א"כ מנ"ל מסברא דנפשין בנ"ד לעשות את שאינו זוכה כזוכה וכל האי שקלא וטריא לע"ד לא נצרכה אלא לפלפולא כי בנ"ד אין בו נפקותא כלל שבין אם יש לה תוספת מעיקר הדין או אין לה הכל תלוי באם היא מורדת או לא כיון שיש לנו תקנות /ר"ג/ מאור הגולה דאין לגרש בע"כ אם לא כשהיא מורדת אף את"ל דמעיקר הדין היה לה תוספת הרי הפסידה במרדה ואם אינה מורדת א"כ א"א לגרשה בשום אופן אם לא תתרצה אף אם יהיב לה תרקבא דדינרי ולא נפקא לן מההיא פלפולא אלא לאתרא דלא נהגי האידנא בתקנת מאוד /מאור/ הגולה וזה ברור בעיני ובענין עיקר הדין אם מחויב החתן לדור בעירה אם אמת הוא שהיה תנאי ביניהם אלא שלא נכתב בשטר התנאים נלע"ד ברור דאף שלא נכתב התנאי ככתוב דמי כיון שע"ד כן נשתדכו וע"כ לא נסתפק השואל להרא"ש ז"ל אלא משום שנכתב בכתובה בפירוש שלא יוציאנה ממדינה זו בלא דעתה שזה סותר התנאי אבל אם נשמט  
 241.  שו"ת חכם צבי סימן יג ד"ה תשובה נלע"ד 
פירוש זה סתור מדברי הגמ' דאמרינן כמאן אזלא הא דא"ר גידל א"ר ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם לימא רב יהודא ודלא כר"ש וכו' ואי ס"ד דפירוש יחיד קורא אותם לחשיבותא היא דהיינו דוקא ת"ח היכי ס"ד דתיתי כרבי יהודה הא לר"י גריעי הנך ח' פסוקים משאר כל התורה דכה"ת משה מפי הגבורה כתבה והנך ח' פסוקים יהושע כתבם ואמאי תהיה להם מעלה יותר מכה"ת שכל התורה כל אדם קורא אותה וח' פסוקים אלו דוקא ת"ח ודוחק לומר דהיא הנותנת כי היכי דלא ליזלזלי בהו דאין זה דבר פשוט וברור דלימא סתמא כרבי יהודה דבשלמא לאינך פירושי שיקרא לבדו בלי סיוע ש"צ היינו משום דאינו דומה לשאר ס"ת שהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב הטעם ידוע וכן לפי' ר"י שלא יפסיק בהם שזה דבר פשוט להראות שהם משונים מכל התורה ולא די שאינו שנוי למעליותא אלא אף לגריעותא. אבל לפירוש יחיד ת"ח שהוא שינוי לשבח מנא ידעינן ליה אי לאו בפירוש איתמר וביותר לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ג מה' תפלה ח' פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בב"ה בפחות מעשרה. הרי שפיחת מעלתם ולא העדיף ועינינו הרואות נוהגים לקרות לחתן תורה לאשר ישר בעיניהם החכם יהיה או סכל אם דל ואם עשיר. ובלבד שידר נדרים ונדבות הראויות וגם מוהרמא"י ז"ל כתב בהגה' שנהגו לסיים אף על קטן העולה באופן שמן הדין הגמור אין שום פקפוק למנוע בעל תשובה זה מלהיות חתן תורה: ואף אם באנו לחוש לתקנת מהר"א קאפסאלי שהביא בכה"ג שתיקן בעירו שלא יסיימו התורה אלא על חשוב שבעיר אין זה מונע האיש הלזה ממצוה זו כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד וחשובים הם לפני המקום יתברך. /מהגהות ב"ד/ +הר"מ (פי"ג מתפלה ה"ו) שלא ראה דברי רבינו וע' שו"ת יד יצחק (ח"א סימן קל"ו).+  
 242.  כתב עת מבקשי תורה כג, תשנ"ח, כח - עג; קיב - קיט 
נושא המאמר: תשובות ופסקים בעניני שידוכין, אירוסין ונישואין 
לנדות כל מי שירבה למתנת בתו כו' עכ"ל, מכ"ש דבר נידוי הוא מי שרוצה לדחות בנו ולהרבות לבתו דאיכא תרי - האם רשאים להפריש כספי מעשר לצורך נישואי הבנים והבנות קודם שהגיעו לפרקן שאלתי את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אם מותר לאב להפריש מתוך כספי מעשרותיו עבור נישואי  
 243.  כתב עת מבקשי תורה כג, תשנ"ח, כח - עג; קיב - קיט 
נושא המאמר: תשובות ופסקים בעניני שידוכין, אירוסין ונישואין 
כספי מעשר לצורך נישואי הבנים והבנות קודם שהגיעו לפרקן שאלתי את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אם מותר לאב להפריש מתוך כספי מעשרותיו עבור נישואי הבנים והבנות קודם שהגיעו לפרקן. והשיב לי, שמכיון שכספי מעשר הוא כסף השייך לעניים, א"כ דוקא סמוך לפרקן מותר  
 244.  כתב עת מבקשי תורה כג, תשנ"ח, כח - עג; קיב - קיט 
נושא המאמר: תשובות ופסקים בעניני שידוכין, אירוסין ונישואין 
לצורך נישואי הבנים והבנות קודם שהגיעו לפרקן שאלתי את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אם מותר לאב להפריש מתוך כספי מעשרותיו עבור נישואי הבנים והבנות קודם שהגיעו לפרקן. והשיב לי, שמכיון שכספי מעשר הוא כסף השייך לעניים, א"כ דוקא סמוך לפרקן מותר להפריש בעבור  
 245.  כתב עת מבקשי תורה כג, תשנ"ח, כח - עג; קיב - קיט 
נושא המאמר: תשובות ופסקים בעניני שידוכין, אירוסין ונישואין 
בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ל"ב) מסיק להלכה דאם נדרו האב והאם ליתן כספם בעת צרה של חולי לעניים באם יתרפא בנם ואח"כ הגיע בנם לפרק נישואין ורוצים לתת לבנם הסך הנ"ל לנדן כי אין ידם משגת כ"כ מבלעדי זאת, שיוכלו הבעל ואשתו להתיר להם בפני ג'. וכיון שאין בידו לנדן לבנו  
 246.  שו"ת מהר"י הלוי סימן לז ד"ה תשובה, מלשון 
תשובה, מלשון הרמב"ם משמע שצריך כל העשרה שיהיו פנים חדשות, שכתב בפ"ב מהלכות ברכות [הלכה י'] אם היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נשואין מברכים בשבילם אחר ברכות המזון ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין עכ"ל, ומסתמא מיירי שיש עשרה האוכלין שם, דאל"כ אין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה אוכלין, ומשמע מזה שאין מברכין ז' ברכות אחר ברכת המזון אלא א"כ האוכלים שם לא היו בשעת נישואין, ואע"ג דלא קי"ל כהרמב"ם בזה שפירש פנים חדשות היינו שלא היו שם בשעת נישואין, אלא כהרא"ש [פ"ק דכתובות סימן יג] והר"ן [שם ב ע"ב ד"ה והוא] וסיעתם דפנים חדשות היינו שלא אכלו שם עד עתה אפילו היו שם בשעת נישואין, מ"מ נילף מדברי הרמב"ם דבעינן שיהיה כל עשרה פנים חדשות. ואין להקשות א"כ למה הוצרכו התוספות והרא"ש לכתוב דלא מיקרי פנים חדשות אלא א"כ מרבים בשבילם, הא פשיטא שמרבין את הסעודה בשביל עשרה אנשים, די"ל דמרבין בשבילם היינו שמרבים השמחה והסעודה כמבואר בדברי התוספות [שם ז ע"ב ד"ה והוא] והרא"ש עיין שם שהעיקר הוא המרבין השמחה בשבילם, וא"כ אפשר אף שיש עשרה אנשים אין מרבים השמחה בשבילם.  
 247.  שו"ת מהר"י הלוי סימן לז ד"ה תשובה, מלשון 
תשובה, מלשון הרמב"ם משמע שצריך כל העשרה שיהיו פנים חדשות, שכתב בפ"ב מהלכות ברכות [הלכה י'] אם היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נשואין מברכים בשבילם אחר ברכות המזון ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין עכ"ל, ומסתמא מיירי שיש עשרה האוכלין שם, דאל"כ אין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה אוכלין, ומשמע מזה שאין מברכין ז' ברכות אחר ברכת המזון אלא א"כ האוכלים שם לא היו בשעת נישואין, ואע"ג דלא קי"ל כהרמב"ם בזה שפירש פנים חדשות היינו שלא היו שם בשעת נישואין, אלא כהרא"ש [פ"ק דכתובות סימן יג] והר"ן [שם ב ע"ב ד"ה והוא] וסיעתם דפנים חדשות היינו שלא אכלו שם עד עתה אפילו היו שם בשעת נישואין, מ"מ נילף מדברי הרמב"ם דבעינן שיהיה כל עשרה פנים חדשות. ואין להקשות א"כ למה הוצרכו התוספות והרא"ש לכתוב דלא מיקרי פנים חדשות אלא א"כ מרבים בשבילם, הא פשיטא שמרבין את הסעודה בשביל עשרה אנשים, די"ל דמרבין בשבילם היינו שמרבים השמחה והסעודה כמבואר בדברי התוספות [שם ז ע"ב ד"ה והוא] והרא"ש עיין שם שהעיקר הוא המרבין השמחה בשבילם, וא"כ אפשר אף שיש עשרה אנשים אין מרבים השמחה בשבילם.  
 248.  שו"ת מהר"י הלוי סימן לז ד"ה תשובה, מלשון 
תשובה, מלשון הרמב"ם משמע שצריך כל העשרה שיהיו פנים חדשות, שכתב בפ"ב מהלכות ברכות [הלכה י'] אם היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נשואין מברכים בשבילם אחר ברכות המזון ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין עכ"ל, ומסתמא מיירי שיש עשרה האוכלין שם, דאל"כ אין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה אוכלין, ומשמע מזה שאין מברכין ז' ברכות אחר ברכת המזון אלא א"כ האוכלים שם לא היו בשעת נישואין, ואע"ג דלא קי"ל כהרמב"ם בזה שפירש פנים חדשות היינו שלא היו שם בשעת נישואין, אלא כהרא"ש [פ"ק דכתובות סימן יג] והר"ן [שם ב ע"ב ד"ה והוא] וסיעתם דפנים חדשות היינו שלא אכלו שם עד עתה אפילו היו שם בשעת נישואין, מ"מ נילף מדברי הרמב"ם דבעינן שיהיה כל עשרה פנים חדשות. ואין להקשות א"כ למה הוצרכו התוספות והרא"ש לכתוב דלא מיקרי פנים חדשות אלא א"כ מרבים בשבילם, הא פשיטא שמרבין את הסעודה בשביל עשרה אנשים, די"ל דמרבין בשבילם היינו שמרבים השמחה והסעודה כמבואר בדברי התוספות [שם ז ע"ב ד"ה והוא] והרא"ש עיין שם שהעיקר הוא המרבין השמחה בשבילם, וא"כ אפשר אף שיש עשרה אנשים אין מרבים השמחה בשבילם.  
 249.  שו"ת יביע אומר חלק ז - אבן העזר סימן ב ד"ה ז) אמנם 
ז) אמנם ראיתי להגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' טז) שנשאל אודות ראובן ששהה עם אשתו יותר מעשרים שנה ולא זכה להבנות ממנה, ונתנה לו רשות לישא אשה אחרת עליה, וגם בית הדין נותנים לו רשות, אי מהני רשותה ורשות ב"ד לישא אשה אחרת עליה, והשיב, כבר כתבתי בחיים ושלום ח"א (סי' כו), באחד שרצה לעלות לארץ ישראל, והאשה לא רצתה לעלות לא"י, ונתנה לו רשות לישא אשה אחרת, וכתבתי שם שיש בזה ארבעה ספקות, שמא אין חרם רגמ"ה נוהג במקומינו, ושמא לא גזר רגמ"ה אלא עד סוף האלף החמישי, ושמא לא גזר אם נתנה האשה רשות, ושמא בקיום מצוה לא גזר, וכל שיש ארבעה ספקות להקל יש להתיר בשופי, וכמ"ש הרב סם חיי (סי' ט). ומר זקני הגאון החקרי לב (חיו"ד ח"ג סי' פז) עשה עוד ספק אחר, שמא לא גזר רגמ"ה באשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה. באופן שיש להתיר בנ"ד. ומכל מקום ראה ראיתי להרבנים רבני מתא אשר קדמוני כי מעולם לא רצו לתת היתר לישא אשה אחרת, ואפילו ברשות האשה הראשונה, מחמת גדר וסייג, שכל מי שלא זכה להבנות יבא לבקש לישא אשה אחרת ויבאו לידי קטטה וכדומה. הנה כי כן אם במקום אשר נשאלתי מהם שאלה זו, אין עוד אדם אחר כמוהו שיבקש לישא אחרת מאיזו סיבה, אזי יש לב"ד לתת לו רשות, הלא"ה אין לב"ד לתת לו רשות, אא"כ יש טעם נוסף מבחוץ כגון שנולד בה מום שנסמית, או איזה חולי המונע מלשמשו. ע"כ. (וע"ע בשו"ת תעלומות לב ח"ב סי' ה דף כ ע"ג). ונוראות נפלאתי על הגאון ז"ל שבמחכ"ת הפריז על המדה וגדש סאה להחמיר, אפי' בארבעה ספקות וספקי ספקות להקל, בשביל גזרה חדשה דשמא יבאו גם אחרים שלא זכו להבנות לבקש היתר נישואין, ומאי כולי האי, אם באמת מגיע להם היתר נישואין מן הדין, למה לא יתן להם ההיתר, שחומרא הבאה לידי קולא היא למונעם לקיים מצות פריה ורביה, שהיא מצוה רבה מאד. ואמנם נראה שעיקר סמיכתו על מ"ש הכנה"ג בשו"ת בעי חיי (חאה"ע סי' א), שהובא בחיים ושלום ח"א (סי' א דף ה ע"ד), בהסתמכו על מהרשד"ם ומהר"י אדרבי שלא רצו להתיר לכתחלה בחרם רגמ"ה בשני ספקות, וסיים, שכבר נתפשט המנהג ומעשים בכל יום שלא  
 250.  שו"ת יביע אומר חלק ז - אבן העזר סימן ב ד"ה ח) אולם 
ח) אולם עמיתי הרב הראשי האשכנזי נר"ו רוח אחרת עמו ואותה נפשו לסמוך סמיכה בכל כחו על הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום הנ"ל, ומנע את עצמו מלחתום על פסקי דין של היתרי נישואין שניתנו ע"י בתי הדין הרבניים בישראל, לספרדים ולבני עדות המזרח, אשר שהו עם נשותיהם יותר מעשר שנים ולא זכו להבנות מהן. והנה ידוע שעל פי החוק החילוני במדינת ישראל אין הבעל רשאי לישא אשה אחרת על אשתו, אפילו לאחר שניתן פסק דין של היתר נישואין ע"י בתי הדין הרבניים המוסמכים לכך, אלא אם כן יאשרו שני הרבנים הראשיים לישראל את פסקי הדין על ידי חתימתם, ובהעדר חתימת אחד משניהם אין לפסקי הדין הנ"ל כל תוקף ביצועי כלל, ואם בכל זאת ילך הבעל וישא אשה אחרת על אשתו כדמו"י, ובהתאם לפסקי הדין של בתי הדין, ענוש יענש במאסר על ידי השלטונות בעון ביגמיה. נמצא שאם אחד מהרבנים הראשיים נמנע מלחתום על ההיתר, הוא גורם למצוקה נוראה לבעל לממש את זכותו לקיום מצות פריה ורביה. והדבר ידוע ומפורסם שכל הרבנים הראשיים אשר קדמו לנו היו חותמים על פסקי דין אלו ללא דיחוי, כי שהויי מצוה לא משהינן. וכ"כ הגרא"י קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן (סי' קג אות יח), וזת"ד, וספרדי הרוצה לישא אשה על אשתו, במדינה שהם קהלה בפני עצמה, למה ימחה בידו לעשות כן, כשאפשר לו למיקם בסיפוקייהו, והלא חרם רגמ"ה לא קבלו עליהם. ע"ש. וע"ע בתשובת הגאון הראש"ל רב"צ עוזיאל בשו"ת דברי חכמים (חאה"ע סי' ה). ע"ש. ואני בתומי אלך, להיות מן הזריזים המקדימים למצות לחתום מיד על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים להיתרי הנישואין, מאחר שכן נהגו מדורי דורות, וכמבואר לעיל. ומזקנים אתבונן. וע' בספר חסידים (ס"ס תקיז) שכ', מי שישב עם אשתו ולא ילדה לו, ואינו נותן לה גט, הרי זה נאבד מן העוה"ז ומן העוה"ב, וכמו שאמר ישעיה לחזקיהו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב, מפני שלא נשא אשה ולא קיים פריה ורביה, ואם האשה או קרוביה מעכבים בדבר הרי כולם חוטאים הם. ע"ש. והרי ידוע שספר חסידים נתחבר בבית מדרשו של רבי יהודה החסיד, בארצות אשכנז, אחר זמן רב מדורו של רגמ"ה, ואז גזירת רגמ"ה  
 251.  שו"ת יביע אומר חלק ז - אבן העזר סימן ב ד"ה ח) אולם 
ח) אולם עמיתי הרב הראשי האשכנזי נר"ו רוח אחרת עמו ואותה נפשו לסמוך סמיכה בכל כחו על הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום הנ"ל, ומנע את עצמו מלחתום על פסקי דין של היתרי נישואין שניתנו ע"י בתי הדין הרבניים בישראל, לספרדים ולבני עדות המזרח, אשר שהו עם נשותיהם יותר מעשר שנים ולא זכו להבנות מהן. והנה ידוע שעל פי החוק החילוני במדינת ישראל אין הבעל רשאי לישא אשה אחרת על אשתו, אפילו לאחר שניתן פסק דין של היתר נישואין ע"י בתי הדין הרבניים המוסמכים לכך, אלא אם כן יאשרו שני הרבנים הראשיים לישראל את פסקי הדין על ידי חתימתם, ובהעדר חתימת אחד משניהם אין לפסקי הדין הנ"ל כל תוקף ביצועי כלל, ואם בכל זאת ילך הבעל וישא אשה אחרת על אשתו כדמו"י, ובהתאם לפסקי הדין של בתי הדין, ענוש יענש במאסר על ידי השלטונות בעון ביגמיה. נמצא שאם אחד מהרבנים הראשיים נמנע מלחתום על ההיתר, הוא גורם למצוקה נוראה לבעל לממש את זכותו לקיום מצות פריה ורביה. והדבר ידוע ומפורסם שכל הרבנים הראשיים אשר קדמו לנו היו חותמים על פסקי דין אלו ללא דיחוי, כי שהויי מצוה לא משהינן. וכ"כ הגרא"י קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן (סי' קג אות יח), וזת"ד, וספרדי הרוצה לישא אשה על אשתו, במדינה שהם קהלה בפני עצמה, למה ימחה בידו לעשות כן, כשאפשר לו למיקם בסיפוקייהו, והלא חרם רגמ"ה לא קבלו עליהם. ע"ש. וע"ע בתשובת הגאון הראש"ל רב"צ עוזיאל בשו"ת דברי חכמים (חאה"ע סי' ה). ע"ש. ואני בתומי אלך, להיות מן הזריזים המקדימים למצות לחתום מיד על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים להיתרי הנישואין, מאחר שכן נהגו מדורי דורות, וכמבואר לעיל. ומזקנים אתבונן. וע' בספר חסידים (ס"ס תקיז) שכ', מי שישב עם אשתו ולא ילדה לו, ואינו נותן לה גט, הרי זה נאבד מן העוה"ז ומן העוה"ב, וכמו שאמר ישעיה לחזקיהו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב, מפני שלא נשא אשה ולא קיים פריה ורביה, ואם האשה או קרוביה מעכבים בדבר הרי כולם חוטאים הם. ע"ש. והרי ידוע שספר חסידים נתחבר בבית מדרשו של רבי יהודה החסיד, בארצות אשכנז, אחר זמן רב מדורו של רגמ"ה, ואז גזירת רגמ"ה  
 252.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן א פרק ד ד"ה דבר זה 
דבר זה למדנו מתורת רבנו משה סופר ז"ל בחיו"ד שם סי' רל"א. דנידון שאלתו הוא: בההוא מרבנן שהשיא בנו שהוא בחור מופלג לבת ת"ח והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב מינץ להרב שיזון הזוג על שלחנו משך ו' שנים רצופות כדי שילמוד הבן אצל חותנו הרב, והן עתה כבד עליו עול הסבל, אם מותר ליתן הסך הנ"ל ממעות מעשר שרגיל להפריש מן הריוח שיזמן לזה. ואחרי הבירור זאת הלכה העלה הח"ס שם, דאם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ו' שנים ממעות מעשר ש"ד, ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן משנה ו' פ"ח דפאה היה מציל וכו', אך אם בשעת חיוב בשעת נשואי' לא הי' דעתו ליתן מעשר שלו הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ו' שנים ואין אדם פורע חובותיו ממעשר ואפי' מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר עיי"ש. וזהו בעצם גם חילוקו של הט"ז ביו"ד שם בסי' רמ"ט סק"א לגבי קניית מצות ממעות מעשר, שמחלק שם בכזאת, דאם בשעת קניית המצות היה דעתו ע"ז שרי דהא המעות לצדקה אזיל וכו' אבל אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר הו"ל כפורע חובו מעשר ע"ש, הרי דבמתחייב על כך גריע יותר ולא יוכל אז לתת על כך מכסף מעשר אם לא שהיה דעתו מתחילת ההתחייבות על כך.  
 253.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן א פרק ד ד"ה דבר זה 
דבר זה למדנו מתורת רבנו משה סופר ז"ל בחיו"ד שם סי' רל"א. דנידון שאלתו הוא: בההוא מרבנן שהשיא בנו שהוא בחור מופלג לבת ת"ח והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב מינץ להרב שיזון הזוג על שלחנו משך ו' שנים רצופות כדי שילמוד הבן אצל חותנו הרב, והן עתה כבד עליו עול הסבל, אם מותר ליתן הסך הנ"ל ממעות מעשר שרגיל להפריש מן הריוח שיזמן לזה. ואחרי הבירור זאת הלכה העלה הח"ס שם, דאם מיד בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ו' שנים ממעות מעשר ש"ד, ומהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן משנה ו' פ"ח דפאה היה מציל וכו', אך אם בשעת חיוב בשעת נשואי' לא הי' דעתו ליתן מעשר שלו הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ו' שנים ואין אדם פורע חובותיו ממעשר ואפי' מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר עיי"ש. וזהו בעצם גם חילוקו של הט"ז ביו"ד שם בסי' רמ"ט סק"א לגבי קניית מצות ממעות מעשר, שמחלק שם בכזאת, דאם בשעת קניית המצות היה דעתו ע"ז שרי דהא המעות לצדקה אזיל וכו' אבל אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר הו"ל כפורע חובו מעשר ע"ש, הרי דבמתחייב על כך גריע יותר ולא יוכל אז לתת על כך מכסף מעשר אם לא שהיה דעתו מתחילת ההתחייבות על כך.  
 254.  שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קמה ד"ה אמנם אי 
אמנם אי הי' הבנים כולם גדולים בין הזכרים ובין הנקבות פשוט שהי' הב"ד יכול לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסוים לפי עשרם ואפי' אם הי' הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין עכשיו רשאי ליתן אפטרופסי' סיוע לפי עשרם של הבנים לאחשבינהו עי' ש"ע ח"מ סי' ר"ץ סעי' י"ד ממתני' דגיטן נ"ב ע"א וכל זה כשכבר הגיעו לנישואי' אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעו' הזכרים קטנים משום הבנות לכשיתגדלו אינו נכון דהא אינו רשאי לעשר ולהניח ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיינים אם יראו אם יתגדלו הבנים לא ישמעו לקול הורים כדור הזה הפרוץ בעו"ה ולא יאזינו ותשבו הבנות עד שילבינו ואפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין ואמנם יהי' הקרן ההוא עומד בחזקת הזכרים והפירות שלהם אך יוכתב בפנקס הקהל שסך הזה שהוא מעשר ירושתם יחולק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין והוא להם מתנה מאחיהם מעשר מעותיהם ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב ועי' סמ"ע שם סקמ"ג ועי' תשו' מהר"י מינץ סי' א' דרמז עליה ש"ך סקי"ח ועיי' ביו"ד סימן רמ"ח מובא דברי מהר"י מינץ ועי' ש"ך שם סק"ט יעי' שם סי' רמ"ט בש"ך סק"ג מדיני מעות מעשר וכולי האי ואולי וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ דש"ת בעה"ח. פ"ב יום א' י"ב למב"י תקפה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:  
 255.  שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קמה ד"ה אמנם אי 
אמנם אי הי' הבנים כולם גדולים בין הזכרים ובין הנקבות פשוט שהי' הב"ד יכול לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסוים לפי עשרם ואפי' אם הי' הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין עכשיו רשאי ליתן אפטרופסי' סיוע לפי עשרם של הבנים לאחשבינהו עי' ש"ע ח"מ סי' ר"ץ סעי' י"ד ממתני' דגיטן נ"ב ע"א וכל זה כשכבר הגיעו לנישואי' אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעו' הזכרים קטנים משום הבנות לכשיתגדלו אינו נכון דהא אינו רשאי לעשר ולהניח ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיינים אם יראו אם יתגדלו הבנים לא ישמעו לקול הורים כדור הזה הפרוץ בעו"ה ולא יאזינו ותשבו הבנות עד שילבינו ואפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין ואמנם יהי' הקרן ההוא עומד בחזקת הזכרים והפירות שלהם אך יוכתב בפנקס הקהל שסך הזה שהוא מעשר ירושתם יחולק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין והוא להם מתנה מאחיהם מעשר מעותיהם ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב ועי' סמ"ע שם סקמ"ג ועי' תשו' מהר"י מינץ סי' א' דרמז עליה ש"ך סקי"ח ועיי' ביו"ד סימן רמ"ח מובא דברי מהר"י מינץ ועי' ש"ך שם סק"ט יעי' שם סי' רמ"ט בש"ך סק"ג מדיני מעות מעשר וכולי האי ואולי וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ דש"ת בעה"ח. פ"ב יום א' י"ב למב"י תקפה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:  
 256.  שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קמה ד"ה אמנם אי 
אמנם אי הי' הבנים כולם גדולים בין הזכרים ובין הנקבות פשוט שהי' הב"ד יכול לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסוים לפי עשרם ואפי' אם הי' הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין עכשיו רשאי ליתן אפטרופסי' סיוע לפי עשרם של הבנים לאחשבינהו עי' ש"ע ח"מ סי' ר"ץ סעי' י"ד ממתני' דגיטן נ"ב ע"א וכל זה כשכבר הגיעו לנישואי' אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעו' הזכרים קטנים משום הבנות לכשיתגדלו אינו נכון דהא אינו רשאי לעשר ולהניח ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיינים אם יראו אם יתגדלו הבנים לא ישמעו לקול הורים כדור הזה הפרוץ בעו"ה ולא יאזינו ותשבו הבנות עד שילבינו ואפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין ואמנם יהי' הקרן ההוא עומד בחזקת הזכרים והפירות שלהם אך יוכתב בפנקס הקהל שסך הזה שהוא מעשר ירושתם יחולק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין והוא להם מתנה מאחיהם מעשר מעותיהם ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב ועי' סמ"ע שם סקמ"ג ועי' תשו' מהר"י מינץ סי' א' דרמז עליה ש"ך סקי"ח ועיי' ביו"ד סימן רמ"ח מובא דברי מהר"י מינץ ועי' ש"ך שם סק"ט יעי' שם סי' רמ"ט בש"ך סק"ג מדיני מעות מעשר וכולי האי ואולי וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ דש"ת בעה"ח. פ"ב יום א' י"ב למב"י תקפה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:  
 257.  שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קמה ד"ה אמנם אי 
אמנם אי הי' הבנים כולם גדולים בין הזכרים ובין הנקבות פשוט שהי' הב"ד יכול לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסוים לפי עשרם ואפי' אם הי' הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין עכשיו רשאי ליתן אפטרופסי' סיוע לפי עשרם של הבנים לאחשבינהו עי' ש"ע ח"מ סי' ר"ץ סעי' י"ד ממתני' דגיטן נ"ב ע"א וכל זה כשכבר הגיעו לנישואי' אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעו' הזכרים קטנים משום הבנות לכשיתגדלו אינו נכון דהא אינו רשאי לעשר ולהניח ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיינים אם יראו אם יתגדלו הבנים לא ישמעו לקול הורים כדור הזה הפרוץ בעו"ה ולא יאזינו ותשבו הבנות עד שילבינו ואפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין ואמנם יהי' הקרן ההוא עומד בחזקת הזכרים והפירות שלהם אך יוכתב בפנקס הקהל שסך הזה שהוא מעשר ירושתם יחולק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין והוא להם מתנה מאחיהם מעשר מעותיהם ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב ועי' סמ"ע שם סקמ"ג ועי' תשו' מהר"י מינץ סי' א' דרמז עליה ש"ך סקי"ח ועיי' ביו"ד סימן רמ"ח מובא דברי מהר"י מינץ ועי' ש"ך שם סק"ט יעי' שם סי' רמ"ט בש"ך סק"ג מדיני מעות מעשר וכולי האי ואולי וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ דש"ת בעה"ח. פ"ב יום א' י"ב למב"י תקפה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:  
 258.  שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קמה ד"ה אמנם אי 
אמנם אי הי' הבנים כולם גדולים בין הזכרים ובין הנקבות פשוט שהי' הב"ד יכול לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסוים לפי עשרם ואפי' אם הי' הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין עכשיו רשאי ליתן אפטרופסי' סיוע לפי עשרם של הבנים לאחשבינהו עי' ש"ע ח"מ סי' ר"ץ סעי' י"ד ממתני' דגיטן נ"ב ע"א וכל זה כשכבר הגיעו לנישואי' אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעו' הזכרים קטנים משום הבנות לכשיתגדלו אינו נכון דהא אינו רשאי לעשר ולהניח ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיינים אם יראו אם יתגדלו הבנים לא ישמעו לקול הורים כדור הזה הפרוץ בעו"ה ולא יאזינו ותשבו הבנות עד שילבינו ואפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין ואמנם יהי' הקרן ההוא עומד בחזקת הזכרים והפירות שלהם אך יוכתב בפנקס הקהל שסך הזה שהוא מעשר ירושתם יחולק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין והוא להם מתנה מאחיהם מעשר מעותיהם ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב ועי' סמ"ע שם סקמ"ג ועי' תשו' מהר"י מינץ סי' א' דרמז עליה ש"ך סקי"ח ועיי' ביו"ד סימן רמ"ח מובא דברי מהר"י מינץ ועי' ש"ך שם סק"ט יעי' שם סי' רמ"ט בש"ך סק"ג מדיני מעות מעשר וכולי האי ואולי וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ דש"ת בעה"ח. פ"ב יום א' י"ב למב"י תקפה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:  
 259.  שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קמה ד"ה אמנם אי 
אמנם אי הי' הבנים כולם גדולים בין הזכרים ובין הנקבות פשוט שהי' הב"ד יכול לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסוים לפי עשרם ואפי' אם הי' הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין עכשיו רשאי ליתן אפטרופסי' סיוע לפי עשרם של הבנים לאחשבינהו עי' ש"ע ח"מ סי' ר"ץ סעי' י"ד ממתני' דגיטן נ"ב ע"א וכל זה כשכבר הגיעו לנישואי' אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעו' הזכרים קטנים משום הבנות לכשיתגדלו אינו נכון דהא אינו רשאי לעשר ולהניח ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיינים אם יראו אם יתגדלו הבנים לא ישמעו לקול הורים כדור הזה הפרוץ בעו"ה ולא יאזינו ותשבו הבנות עד שילבינו ואפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין ואמנם יהי' הקרן ההוא עומד בחזקת הזכרים והפירות שלהם אך יוכתב בפנקס הקהל שסך הזה שהוא מעשר ירושתם יחולק בין הבנות לכשיגיעו לנישואין והוא להם מתנה מאחיהם מעשר מעותיהם ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב ועי' סמ"ע שם סקמ"ג ועי' תשו' מהר"י מינץ סי' א' דרמז עליה ש"ך סקי"ח ועיי' ביו"ד סימן רמ"ח מובא דברי מהר"י מינץ ועי' ש"ך שם סק"ט יעי' שם סי' רמ"ט בש"ך סק"ג מדיני מעות מעשר וכולי האי ואולי וה' יצילנו משגיאות הכ"ד א"נ דש"ת בעה"ח. פ"ב יום א' י"ב למב"י תקפה"ל. משה"ק סופר מפפד"מ:  
 260.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ט עמוד 172 ד"ה פסק - דין 
פסק - דין העומדים לפנינו הם, מצד אחד: גבר נשוי לאשה זה למעלה מעשרים שנה ולו בת כבת עשרים; ומצד שני: רווקה כבת שלשים. הגבר הגיש בכ' אייר תש"ל בקשה לאשר נישואין עם הרווקה. הוא טוען: לפני שלשה חדשים קידשתי אותה מרצונה הטוב בפני שני עדים בלי רב. המשיבה הכחישה את דבריו ואמרה שהכניס לה את /הטבעת/ הטבעה בכח והיא זרקה לו מיד את הטבעת. מקודם הסכימה להיפגש עמו כי חשבה שהוא רווק, אבל לפני שנתן לה הטבעת נודע לה שהוא נשוי, ולכן לא הסכימה לקבל, אומרת שאינה רוצה בו ובשום אופן לא תתחתן עמו.  
 261.  שו"ת בנין ציון החדשות סימן מח ד"ה הנה מפסק 
הנה מפסק הלכה ודאי אין קושיא דאפילו יהי' מוכח ממתניתין (דף פ"ו) כרשב"ג הרי שם (דף ס"ד) אמרינן סתמא היא וכו' נישואין כרבי ומפרש נישואין הא דאמרן ופי' רש"י משום דסתם תנא דידן כרבי ולכן אפילו יהי' הסתם משנה (/יבמות/ דף פ"ו) כרשב"ג מכ"מ אזלינן בספק סכנה להחמיר כהך סתמא דפרק הבע"י. אלא דיש להקשות למה לא פריך הגמ' על מתניתין דפרק יש מותרות לימא מתניתין דלא כרבי וכמו דפריך ביבמות (דף כ"ו) על מתניתין שם. אכן פשוט דאין זה קושיא דמתניתין דפרק יש מותרות אתי לאשמעינן דין אכילת תרומה ומעשר מי האוכלת ומי שאינה אוכלת והרי אפילו בדאורייתא אמרינן דאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן שם (/יבמות/ דף ע"ח) כש"כ שאין קושיא על מתניתין שאשמעינן דיני אכילת תרומה במי שעבר ונשא קטלנית. אמנם אם יש להקשות קשה ממתניתין אחרת של אותו פרק ולמה הקשית מסוף הפרק ולא ממה דתנן שם בתחילת הפרק (/יבמות/ דף פ"ד) ואלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כה"ג שקדש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט והיאך משכחת בזה שמותרת ליבמה כיון שקדשה הכה"ג כשהיא אלמנה כבר מת בעלה הראשון ועכשיו שקדשה הכה"ג ומת הרי מתו ב' אנשים והיאך מותרת ליבמה לרבי וא"כ לימא מתניתין דלא כרבי ולמה שתיק הגמ' מזה. וקושיא זו הקשיתי בספרי ע"ל יבמות (דף כ"ו) והבאתי ראי' לזה לדעת הרא"מ שאין ביבום דין קטלני' ונגד החכם צבי בתשובתו (סי' א').  
 262.  שו"ת בנין ציון החדשות סימן מח ד"ה הנה מפסק 
הנה מפסק הלכה ודאי אין קושיא דאפילו יהי' מוכח ממתניתין (דף פ"ו) כרשב"ג הרי שם (דף ס"ד) אמרינן סתמא היא וכו' נישואין כרבי ומפרש נישואין הא דאמרן ופי' רש"י משום דסתם תנא דידן כרבי ולכן אפילו יהי' הסתם משנה (/יבמות/ דף פ"ו) כרשב"ג מכ"מ אזלינן בספק סכנה להחמיר כהך סתמא דפרק הבע"י. אלא דיש להקשות למה לא פריך הגמ' על מתניתין דפרק יש מותרות לימא מתניתין דלא כרבי וכמו דפריך ביבמות (דף כ"ו) על מתניתין שם. אכן פשוט דאין זה קושיא דמתניתין דפרק יש מותרות אתי לאשמעינן דין אכילת תרומה ומעשר מי האוכלת ומי שאינה אוכלת והרי אפילו בדאורייתא אמרינן דאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן שם (/יבמות/ דף ע"ח) כש"כ שאין קושיא על מתניתין שאשמעינן דיני אכילת תרומה במי שעבר ונשא קטלנית. אמנם אם יש להקשות קשה ממתניתין אחרת של אותו פרק ולמה הקשית מסוף הפרק ולא ממה דתנן שם בתחילת הפרק (/יבמות/ דף פ"ד) ואלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כה"ג שקדש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט והיאך משכחת בזה שמותרת ליבמה כיון שקדשה הכה"ג כשהיא אלמנה כבר מת בעלה הראשון ועכשיו שקדשה הכה"ג ומת הרי מתו ב' אנשים והיאך מותרת ליבמה לרבי וא"כ לימא מתניתין דלא כרבי ולמה שתיק הגמ' מזה. וקושיא זו הקשיתי בספרי ע"ל יבמות (דף כ"ו) והבאתי ראי' לזה לדעת הרא"מ שאין ביבום דין קטלני' ונגד החכם צבי בתשובתו (סי' א').  
 263.  שו"ת אמת ליעקב סימן ו ד"ה והט"ז בסימן 
והט"ז בסימן של"א סקל"ב תמה על הב"ח שהרי רס"י רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא, ולבסוף כתב וז"ל, ומזה נ"ל סמך למה שנוהגין לכוף לחתן בשעת קבלת נדוניא שלו ליתן מעשר, כדאשכחן כאן שמוציאין מידו, אלא שמחלקין את המעשר לקרובי חתן וכלה דהם קודמין לשאר עניים, דגם במעשר עני מצינו כן, כמ"ש הב"י בסימן רנ"א בשם המרדכי דיש ליתן לקרוביו כו' עכ"ל יעיי"ש, הרי אף דחולק על הב"ח וסבר דחיוב הוא ליתן מעשר כספים או משאר רווחים, מכל מקום מודה דלאו דאורייתא אלא מדרבנן הוא, וא"כ כיון דלהב"ח ליכא חיוב אפילו מדרבנן, ולהט"ז אינו אלא דרבנן, וא"כ איך נאמר דמותר להחזיק מעות הללו דנד"ד שלא מדעת בעלים, ואני אומר לפענ"ד דטובת הנאה דנד"ד ממון הוא, אף דבעלמא אמרינן טובת הנאה אינו ממון, משום דמעשר מן רווחים ממש שלו הוא, דהא לדעת הב"ח אי בעי לא יהיב מידי, ואין בידינו לכוף לשום אדם ליתן מעשר מהריוח שמרויח, ומימי לא שמעתי שכופין לשום אדם ליתן מעשר כזה, ואפילו החתן וכלה אין כופין, [ומ"ש הט"ז שנוהגין לכוף אפשר דבמדינתו היה המנהג כך], לתת המעשר מנדוניא שלהם, חוץ וזולת מה ששייך להמדינה לצורך בהמ"ד כפי התיקון, שזה קבלו עליהם כל בני המדינה בעצמם, אבל המותר על זה לא ידעתי ולא שמעתי שכופין אותם לחלק לעניים, וזולת זה הא יכולים לקנות ספרים ולפרוע כמה דברים ממנו כמו דאיתא בפוסקים ממעות מעשר כזה, ואיך יתכן שאיש אחר יקח זכות שלהם בע"כ זה לא היה ולא יהיה, ואף הט"ז לא כתב אלא נ"ל סמך ע"ד אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, דראיה ודאי לא הוי, דהתם הוא מדאורייתא, והכא עכ"פ לאו דאורייתא הוא אליבא דכו"ע, והבו דלא להוסיף עלה ולומר דמותר להחזיק מעות כאלו שבא לידו מבעלים בטעות, שלא מדעת בעלים וזהו ברור, וכ"כ בתשובת פני יהושע ח"א סי' ב' בחלק או"ח וז"ל באמצע דבריו, אבל באמת פליאה בעיני היכי ס"ד כלל שלא לפרוע מעות סגן ושאר מצות מזה, והלא אין אדם חייב כ"א לתת צדקה מהונו מעשר נכסיו, ופשיטא דלא כייפינן ע"ז דהא אמרינן בב"ב (ט א) לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל, וסיימו הפוסקים שאם לא עשה כן לא קיים מצות צדקה, משמע  
 264.  ספר נחלת שבעה שטרות סימן ח ד"ה ז. (א 
ז. (א) והמעשר יחלוקו. נהגו באשכנז אם גם האב נותן נדן לבנו מחלקים המעשר לשלשה חלקים, שליש לחתן ושליש לאבי החתן ושליש לאבי הכלה, ואם אבי החתן אינו נותן נדן מחלקים לשני חלקים, חצי לחתן וחצי לאבי הכלה, וטובת הנאה להם לחלק לעניים לאשר ישר בעיניהם. אבל לדינא נראה לי דטובת הנאה הוא הכל להחתן, דלא דמי למה שכתב רמ"א בהגה"ה ביו"ד (סימן רנ"ו סעיף ו') מי שיש לו מעות אחרים למחצית שכר וכו', צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננה למי שירצה. היינו שהקרן ואפילו חצי הריוח נשאר לבעליו ועל כן טובת הנאה מן המעשר הוא לבעלים, משא"כ הכא שהקרן נשאר להחתן. ומכל שכן לפי מה שהגיה רבינו הגדול המקום יהיה בעזרו מורי בספר טורי זהב (ס"ק ז') שם, שכך צריך להיות, צריך ליתן מעשר הריוח לבעליו ורצונו לומר כפי חלקו, והחלק השני מן המעשר הוא למקבל העסקא. ואם כן מכל שכן כאן בחתן שכל מה שנותן לו אביו וחמיו הוא הכל ריוח שלו, כל שכן שטובת הנאה שלו ליתן לאשר ישר בעיניו [מהדו"ב - כתב הגאון בספר לוחות הברית (דף רס"ב) שהחתן חייב ליתן מעשר מירושה של אביו, ועיין שם. כתבתיו כדי להזהיר, כי ראיתי מאד מקילין. ע"כ מהדו"ב]. (ב) וכתב רמ"א ביו"ד (סימן רמ"ט סעיף א') בשם מהרי"ל דאין לעשות ממעשר שלו מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתנו לעניים, ונראה לי דהוא הדין לקנות אתרוג ממעות מעשר נמי אסור, אע"ג דכתב מורי הרב הגדול הנ"ל (בט"ז שם ס"ק א') דמותר לקנות מצוות ממעות מעשר אם היה מתחלה דעתו על זה [דלא] הוי כפורע חובו ממעות מעשר, משא"כ אם לא היה דעתו מתחלה לכך [דהוי] כפורע חובו מן המעשר, וא"כ בודאי באתרוג לא הוי כמו פורע חובו מן המעשר, דאם אין רשאי לקנות מן המעשר אינו קונה אתרוג כלל רק יוצא בשל הקהל, מכל מקום אינו דומה, דהתם במצוות מכל מקום המעות לצדקה אזיל ונהנים עניים ממנו, כמו שכתב מורי דאע"פ שנהנה שמכבד אחרים לספר תורה אין איסור, שבכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים, משא"כ גבי אתרוג דאין עניים נהנים מן המעות כלל, אע"פ שגם כן דבר מצוה הוא, מכל מקום אין המעות לעניים. והיינו הטעם שמותר להכניס חתן עני לחופה או  
 265.  ספר נחלת שבעה שטרות סימן ח ד"ה ז. (א 
ז. (א) והמעשר יחלוקו. נהגו באשכנז אם גם האב נותן נדן לבנו מחלקים המעשר לשלשה חלקים, שליש לחתן ושליש לאבי החתן ושליש לאבי הכלה, ואם אבי החתן אינו נותן נדן מחלקים לשני חלקים, חצי לחתן וחצי לאבי הכלה, וטובת הנאה להם לחלק לעניים לאשר ישר בעיניהם. אבל לדינא נראה לי דטובת הנאה הוא הכל להחתן, דלא דמי למה שכתב רמ"א בהגה"ה ביו"ד (סימן רנ"ו סעיף ו') מי שיש לו מעות אחרים למחצית שכר וכו', צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננה למי שירצה. היינו שהקרן ואפילו חצי הריוח נשאר לבעליו ועל כן טובת הנאה מן המעשר הוא לבעלים, משא"כ הכא שהקרן נשאר להחתן. ומכל שכן לפי מה שהגיה רבינו הגדול המקום יהיה בעזרו מורי בספר טורי זהב (ס"ק ז') שם, שכך צריך להיות, צריך ליתן מעשר הריוח לבעליו ורצונו לומר כפי חלקו, והחלק השני מן המעשר הוא למקבל העסקא. ואם כן מכל שכן כאן בחתן שכל מה שנותן לו אביו וחמיו הוא הכל ריוח שלו, כל שכן שטובת הנאה שלו ליתן לאשר ישר בעיניו [מהדו"ב - כתב הגאון בספר לוחות הברית (דף רס"ב) שהחתן חייב ליתן מעשר מירושה של אביו, ועיין שם. כתבתיו כדי להזהיר, כי ראיתי מאד מקילין. ע"כ מהדו"ב]. (ב) וכתב רמ"א ביו"ד (סימן רמ"ט סעיף א') בשם מהרי"ל דאין לעשות ממעשר שלו מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתנו לעניים, ונראה לי דהוא הדין לקנות אתרוג ממעות מעשר נמי אסור, אע"ג דכתב מורי הרב הגדול הנ"ל (בט"ז שם ס"ק א') דמותר לקנות מצוות ממעות מעשר אם היה מתחלה דעתו על זה [דלא] הוי כפורע חובו ממעות מעשר, משא"כ אם לא היה דעתו מתחלה לכך [דהוי] כפורע חובו מן המעשר, וא"כ בודאי באתרוג לא הוי כמו פורע חובו מן המעשר, דאם אין רשאי לקנות מן המעשר אינו קונה אתרוג כלל רק יוצא בשל הקהל, מכל מקום אינו דומה, דהתם במצוות מכל מקום המעות לצדקה אזיל ונהנים עניים ממנו, כמו שכתב מורי דאע"פ שנהנה שמכבד אחרים לספר תורה אין איסור, שבכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים, משא"כ גבי אתרוג דאין עניים נהנים מן המעות כלל, אע"פ שגם כן דבר מצוה הוא, מכל מקום אין המעות לעניים. והיינו הטעם שמותר להכניס חתן עני לחופה או להיות בעל  
 266.  ספר נחלת שבעה שטרות סימן ח ד"ה ז. (א 
ז. (א) והמעשר יחלוקו. נהגו באשכנז אם גם האב נותן נדן לבנו מחלקים המעשר לשלשה חלקים, שליש לחתן ושליש לאבי החתן ושליש לאבי הכלה, ואם אבי החתן אינו נותן נדן מחלקים לשני חלקים, חצי לחתן וחצי לאבי הכלה, וטובת הנאה להם לחלק לעניים לאשר ישר בעיניהם. אבל לדינא נראה לי דטובת הנאה הוא הכל להחתן, דלא דמי למה שכתב רמ"א בהגה"ה ביו"ד (סימן רנ"ו סעיף ו') מי שיש לו מעות אחרים למחצית שכר וכו', צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננה למי שירצה. היינו שהקרן ואפילו חצי הריוח נשאר לבעליו ועל כן טובת הנאה מן המעשר הוא לבעלים, משא"כ הכא שהקרן נשאר להחתן. ומכל שכן לפי מה שהגיה רבינו הגדול המקום יהיה בעזרו מורי בספר טורי זהב (ס"ק ז') שם, שכך צריך להיות, צריך ליתן מעשר הריוח לבעליו ורצונו לומר כפי חלקו, והחלק השני מן המעשר הוא למקבל העסקא. ואם כן מכל שכן כאן בחתן שכל מה שנותן לו אביו וחמיו הוא הכל ריוח שלו, כל שכן שטובת הנאה שלו ליתן לאשר ישר בעיניו [מהדו"ב - כתב הגאון בספר לוחות הברית (דף רס"ב) שהחתן חייב ליתן מעשר מירושה של אביו, ועיין שם. כתבתיו כדי להזהיר, כי ראיתי מאד מקילין. ע"כ מהדו"ב]. (ב) וכתב רמ"א ביו"ד (סימן רמ"ט סעיף א') בשם מהרי"ל דאין לעשות ממעשר שלו מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתנו לעניים, ונראה לי דהוא הדין לקנות אתרוג ממעות מעשר נמי אסור, אע"ג דכתב מורי הרב הגדול הנ"ל (בט"ז שם ס"ק א') דמותר לקנות מצוות ממעות מעשר אם היה מתחלה דעתו על זה [דלא] הוי כפורע חובו ממעות מעשר, משא"כ אם לא היה דעתו מתחלה לכך [דהוי] כפורע חובו מן המעשר, וא"כ בודאי באתרוג לא הוי כמו פורע חובו מן המעשר, דאם אין רשאי לקנות מן המעשר אינו קונה אתרוג כלל רק יוצא בשל הקהל, מכל מקום אינו דומה, דהתם במצוות מכל מקום המעות לצדקה אזיל ונהנים עניים ממנו, כמו שכתב מורי דאע"פ שנהנה שמכבד אחרים לספר תורה אין איסור, שבכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים, משא"כ גבי אתרוג דאין עניים נהנים מן המעות כלל, אע"פ שגם כן דבר מצוה הוא, מכל מקום אין המעות לעניים. והיינו הטעם שמותר להכניס חתן עני לחופה או להיות בעל  
 267.  ספר נחלת שבעה שטרות סימן ח ד"ה ז. (א 
ז. (א) והמעשר יחלוקו. נהגו באשכנז אם גם האב נותן נדן לבנו מחלקים המעשר לשלשה חלקים, שליש לחתן ושליש לאבי החתן ושליש לאבי הכלה, ואם אבי החתן אינו נותן נדן מחלקים לשני חלקים, חצי לחתן וחצי לאבי הכלה, וטובת הנאה להם לחלק לעניים לאשר ישר בעיניהם. אבל לדינא נראה לי דטובת הנאה הוא הכל להחתן, דלא דמי למה שכתב רמ"א בהגה"ה ביו"ד (סימן רנ"ו סעיף ו') מי שיש לו מעות אחרים למחצית שכר וכו', צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננה למי שירצה. היינו שהקרן ואפילו חצי הריוח נשאר לבעליו ועל כן טובת הנאה מן המעשר הוא לבעלים, משא"כ הכא שהקרן נשאר להחתן. ומכל שכן לפי מה שהגיה רבינו הגדול המקום יהיה בעזרו מורי בספר טורי זהב (ס"ק ז') שם, שכך צריך להיות, צריך ליתן מעשר הריוח לבעליו ורצונו לומר כפי חלקו, והחלק השני מן המעשר הוא למקבל העסקא. ואם כן מכל שכן כאן בחתן שכל מה שנותן לו אביו וחמיו הוא הכל ריוח שלו, כל שכן שטובת הנאה שלו ליתן לאשר ישר בעיניו [מהדו"ב - כתב הגאון בספר לוחות הברית (דף רס"ב) שהחתן חייב ליתן מעשר מירושה של אביו, ועיין שם. כתבתיו כדי להזהיר, כי ראיתי מאד מקילין. ע"כ מהדו"ב]. (ב) וכתב רמ"א ביו"ד (סימן רמ"ט סעיף א') בשם מהרי"ל דאין לעשות ממעשר שלו מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתנו לעניים, ונראה לי דהוא הדין לקנות אתרוג ממעות מעשר נמי אסור, אע"ג דכתב מורי הרב הגדול הנ"ל (בט"ז שם ס"ק א') דמותר לקנות מצוות ממעות מעשר אם היה מתחלה דעתו על זה [דלא] הוי כפורע חובו ממעות מעשר, משא"כ אם לא היה דעתו מתחלה לכך [דהוי] כפורע חובו מן המעשר, וא"כ בודאי באתרוג לא הוי כמו פורע חובו מן המעשר, דאם אין רשאי לקנות מן המעשר אינו קונה אתרוג כלל רק יוצא בשל הקהל, מכל מקום אינו דומה, דהתם במצוות מכל מקום המעות לצדקה אזיל ונהנים עניים ממנו, כמו שכתב מורי דאע"פ שנהנה שמכבד אחרים לספר תורה אין איסור, שבכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים, משא"כ גבי אתרוג דאין עניים נהנים מן המעות כלל, אע"פ שגם כן דבר מצוה הוא, מכל מקום אין המעות לעניים. והיינו הטעם שמותר להכניס חתן עני לחופה או להיות בעל  
 268.  שו"ת בנין אב חלק ד סימן עז ד"ה יש בעלי 
יש בעלי צדקה שיש להם כספי צדקה מקרנות או כספי מעשר, ורוצים לתת לחתנים מעוטי יכולת תמיכה הוגנת. אולם, בכדי שהחתן לא ירגיש הרגשה של מתת חסד, נותנים להם הכספים כמתנה אישית לחתונה, וגם אם כוונתם רצויה, ואינם עושים זאת בכדי שהחתן יחזיק להם טובה, השאלה אם מותר הדבר משום גניבת דעת. (ועיין מה שכתבנו בזה בבנין אב ח"א סימן נ"ה).  
 269.  תשובות והנהגות כרך ז - הערות סימן צו ד"ה מא. רבינו 
מא. מחלק בחיוב מעשר כספים שאם העניים תובעים ממנו, צריך לתת מעשר או חומש מכל מה שהרויח, אבל אם אין לפניו עניים רק מפריש, או למצוה אחרת, יכול להקל להפריש המעשר רק ממה שנשאר לו אחר שניכה לצרכיו ההכרחיים (דרוש לגמ"ח +מא. רבינו זצ"ל מחלק דכשאין עניים, ומפריש לקיים המנהג וברכה שהבטיחו חז"ל, עליו להתחשב במצבו, ואם הוא דחוק מפריש לעצמו קודם, אבל כשעניים לפניו שהחיוב מה"ת צריך לתת מעשר מכל מה שהרויח. ונראה שאם חסר לו צרכים ההכרחיים ממש לאנשי ביתו, אפילו יש עוד עניים הוא קודם, ואין לו לנהוג בזה מעשר, וכן שמעתי מפי מרן הגאון דבריסק זצ"ל, אבל אם יש לו ההכרח ממש, רק רוצה לעצמו כדי מחסורו, עליו להפריש מעשר, ורבינו בעל הפרדס זצ"ל נוטה דמאחר שנוהג אורח חיים שלא בצמצום ממש, כשעניים לפניו שחיים בצמצום ממש, עליו להפריש מעשר מכל רווחיו ולא מנכה כלל. והגר"א זצ"ל מחמיר מאד בצדקה לעניים שמדינא חייב לתת חומש, והנוהג מעשר לא יהיה לו מזה היזק, אבל הנוהג חומש יתברך ויזכה לעשירות, ובמק"א העלינו שמותר לפרנס בניו שלומדים תורה גם אחר נישואיהם ממעות צדקה שקרוביו קודמים, אבל אם אינו מפרנסם מצדקה רק משלו, הוא מקיים בזה מ"ע גדולה, שהאב מחוייב מה"ת מכח מצות לימוד התורה ללמד בניו אפילו בשכר, ואפילו להחזיקם אחר נישואיהם, וכמו שהאריך לבאר הגרש"ז בקונטריסו הלכות תלמוד תורה, ואם כן מקיים אז במה שמחזיקם מ"ע דתלמוד תורה ללמד בניו בשכר.+).  
 270.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קעד ד"ה בירור הלכות 
בירור הלכות במעשר כספים - א. רווקה שמרווחת אם צריכה להפריש. ב. נתינת מעות מעשר לתזמורת וצלם בשמחת נישואין. ג. ניכוי הוצאות רפואה חריגות קודם הפרשת מעות מעשר. ד. קניית מקום בבית הכנסת מכספי מעשר. ה. תיקון עירוב בכספי מעשר. ו. אמר העני הריני כאלו התקבלתי. ז. אירע לו נזק מחמת פשיעה אם מותר לנכות מהריוח קודם ההפרשה. ח. מהו גדר פרנסה. ט. אברך שחי בצמצום אם צריך להפריש מעשר  
 271.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קעד ד"ה בירור הלכות 
בירור הלכות במעשר כספים - א. רווקה שמרווחת אם צריכה להפריש. ב. נתינת מעות מעשר לתזמורת וצלם בשמחת נישואין. ג. ניכוי הוצאות רפואה חריגות קודם הפרשת מעות מעשר. ד. קניית מקום בבית הכנסת מכספי מעשר. ה. תיקון עירוב בכספי מעשר. ו. אמר העני הריני כאלו התקבלתי. ז. אירע לו נזק מחמת פשיעה אם מותר לנכות מהריוח קודם ההפרשה. ח. מהו גדר פרנסה. ט. אברך שחי בצמצום אם צריך להפריש מעשר  
 272.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קעד ד"ה בירור הלכות 
בירור הלכות במעשר כספים - א. רווקה שמרווחת אם צריכה להפריש. ב. נתינת מעות מעשר לתזמורת וצלם בשמחת נישואין. ג. ניכוי הוצאות רפואה חריגות קודם הפרשת מעות מעשר. ד. קניית מקום בבית הכנסת מכספי מעשר. ה. תיקון עירוב בכספי מעשר. ו. אמר העני הריני כאלו התקבלתי. ז. אירע לו נזק מחמת פשיעה אם מותר לנכות מהריוח קודם ההפרשה. ח. מהו גדר פרנסה. ט. אברך שחי בצמצום אם צריך להפריש מעשר  
 273.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קעד ד"ה ב. ובמה 
ב. ובמה ששאל עוד, אם מותר ליתן לנשואי בניו ממעות מעשר, ואם יש לחלק בין הוצאות למאכל או תזמורת וצלם. הנה בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ט ס"א בהג"ה) כתב, ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת. ועיין ט"ז (שם סק"א) וש"ך (שם סק"ג), שהביאו בשם מהרש"ל (הגהות לטור שם סי' רמ"ז) והדרישה (שם סי' רמ"ט סק"א ד"ה אשר), איזה מצות יכול לקנות במעות מעשר. ומיהו לנישואי בניו, אם אין לו, מותר ומצוה איכא. ועיין פתחי תשובה (שם אות ב') שהביא משו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פ"ה), שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר, הבעלי מנגנים והזמרים ומשרתי סעודת נישואין.  
 274.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קעד ד"ה ב. ובמה 
ב. ובמה ששאל עוד, אם מותר ליתן לנשואי בניו ממעות מעשר, ואם יש לחלק בין הוצאות למאכל או תזמורת וצלם. הנה בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ט ס"א בהג"ה) כתב, ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת. ועיין ט"ז (שם סק"א) וש"ך (שם סק"ג), שהביאו בשם מהרש"ל (הגהות לטור שם סי' רמ"ז) והדרישה (שם סי' רמ"ט סק"א ד"ה אשר), איזה מצות יכול לקנות במעות מעשר. ומיהו לנישואי בניו, אם אין לו, מותר ומצוה איכא. ועיין פתחי תשובה (שם אות ב') שהביא משו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פ"ה), שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר, הבעלי מנגנים והזמרים ומשרתי סעודת נישואין.  
 275.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קעד ד"ה ב. ובמה 
ב. ובמה ששאל עוד, אם מותר ליתן לנשואי בניו ממעות מעשר, ואם יש לחלק בין הוצאות למאכל או תזמורת וצלם. הנה בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ט ס"א בהג"ה) כתב, ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת. ועיין ט"ז (שם סק"א) וש"ך (שם סק"ג), שהביאו בשם מהרש"ל (הגהות לטור שם סי' רמ"ז) והדרישה (שם סי' רמ"ט סק"א ד"ה אשר), איזה מצות יכול לקנות במעות מעשר. ומיהו לנישואי בניו, אם אין לו, מותר ומצוה איכא. ועיין פתחי תשובה (שם אות ב') שהביא משו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פ"ה), שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר, הבעלי מנגנים והזמרים ומשרתי סעודת נישואין.  
 276.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קעד ד"ה ב. ובמה 
ב. ובמה ששאל עוד, אם מותר ליתן לנשואי בניו ממעות מעשר, ואם יש לחלק בין הוצאות למאכל או תזמורת וצלם. הנה בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ט ס"א בהג"ה) כתב, ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת. ועיין ט"ז (שם סק"א) וש"ך (שם סק"ג), שהביאו בשם מהרש"ל (הגהות לטור שם סי' רמ"ז) והדרישה (שם סי' רמ"ט סק"א ד"ה אשר), איזה מצות יכול לקנות במעות מעשר. ומיהו לנישואי בניו, אם אין לו, מותר ומצוה איכא. ועיין פתחי תשובה (שם אות ב') שהביא משו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פ"ה), שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר, הבעלי מנגנים והזמרים ומשרתי סעודת נישואין.  
 277.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קעד ד"ה ב. ובמה 
ב. ובמה ששאל עוד, אם מותר ליתן לנשואי בניו ממעות מעשר, ואם יש לחלק בין הוצאות למאכל או תזמורת וצלם. הנה בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ט ס"א בהג"ה) כתב, ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת. ועיין ט"ז (שם סק"א) וש"ך (שם סק"ג), שהביאו בשם מהרש"ל (הגהות לטור שם סי' רמ"ז) והדרישה (שם סי' רמ"ט סק"א ד"ה אשר), איזה מצות יכול לקנות במעות מעשר. ומיהו לנישואי בניו, אם אין לו, מותר ומצוה איכא. ועיין פתחי תשובה (שם אות ב') שהביא משו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פ"ה), שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר, הבעלי מנגנים והזמרים ומשרתי סעודת נישואין.  
 278.  פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד עמוד קמד ד"ה דאיתא בתרומת 
דאיתא בתרומת הדשן סי' שיז חתן שהיה סמוך על שולחן חמיו יותר ממה שפסק עמו ועתה תובע ממנו דמי מזונותיו, דאיכא למימר דאדעתא דבחינם האכיל לחתנו ולביתו דאי הוה שקיל דמי הוה זילותא, נראה שאין לחלק כן מסברת הכרס ולא אומדנא דמוכח הוא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחינם. ובהדיא כתב חכמת שלמה סי' קפה סעי' ה שבעושה פעולה לחבירו אין לחלק בין אוהבו או לא וחייב לשלם כל שכרו. וכש"כ בנידון דידן שאין דרך אוהבין לייצג אדם בבי"ד שיש בו טרחה מרובה ושכרה מרובה בחינם. וכן פסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים דמי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם דמי מזונו. וכן פסק הרמ"א בסי' רמו סעי' יז האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה ולכן מי שהאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונו צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, ודוקא בדליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה רק אח"כ נפלה קטטה ביניהם ולכך תובע ממנו פטור. והמהרי"ל הקשה על תרומת הדשן מדאמרינן בחולין קלא. גבי מעשר אי הוי [עמוד קמה] ממון שיש לו תובעים ת"ש הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר אם באנסרות פטור מלעשר אלמא יש לו תובעים ומשני שאני התם דקמשתרשי ליה ביה דלאו טעונין הודאה בדיינים מיירי אלא חיוב מדין מעשר כיון שיש לו הנאה דהא חייב הוא לפרוע מעות. ובתוד"ה שאני התם הקשו דבאוכל מתנות כהונה אמאי פטור הא משתרשי ליה שאינו צריך לאכול דבר אחר ותירצו דבאנסו בית המלך אי לאו הני פירות היו לוקחים משלו דבר אחר אבל באוכל מתנות כהונה היה יכול להתענות והקשה המהרי"ל אמאי לא נימא הכי גם בהאי דינא דמאכיל לחבירו דנאמר שהיה יכול להתענות? ותירץ דלא דמי דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דממון שאין לו תובעים הוא ומשום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה וזה לא נהנה אבל שאכל משל חבירו נהי דלא יתחייב משום נהנה משום מזיק מיהא מחייב.  
 279.  פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד עמוד קמד ד"ה דאיתא בתרומת 
דאיתא בתרומת הדשן סי' שיז חתן שהיה סמוך על שולחן חמיו יותר ממה שפסק עמו ועתה תובע ממנו דמי מזונותיו, דאיכא למימר דאדעתא דבחינם האכיל לחתנו ולביתו דאי הוה שקיל דמי הוה זילותא, נראה שאין לחלק כן מסברת הכרס ולא אומדנא דמוכח הוא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחינם. ובהדיא כתב חכמת שלמה סי' קפה סעי' ה שבעושה פעולה לחבירו אין לחלק בין אוהבו או לא וחייב לשלם כל שכרו. וכש"כ בנידון דידן שאין דרך אוהבין לייצג אדם בבי"ד שיש בו טרחה מרובה ושכרה מרובה בחינם. וכן פסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים דמי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם דמי מזונו. וכן פסק הרמ"א בסי' רמו סעי' יז האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה ולכן מי שהאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונו צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, ודוקא בדליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה רק אח"כ נפלה קטטה ביניהם ולכך תובע ממנו פטור. והמהרי"ל הקשה על תרומת הדשן מדאמרינן בחולין קלא. גבי מעשר אי הוי [עמוד קמה] ממון שיש לו תובעים ת"ש הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר אם באנסרות פטור מלעשר אלמא יש לו תובעים ומשני שאני התם דקמשתרשי ליה ביה דלאו טעונין הודאה בדיינים מיירי אלא חיוב מדין מעשר כיון שיש לו הנאה דהא חייב הוא לפרוע מעות. ובתוד"ה שאני התם הקשו דבאוכל מתנות כהונה אמאי פטור הא משתרשי ליה שאינו צריך לאכול דבר אחר ותירצו דבאנסו בית המלך אי לאו הני פירות היו לוקחים משלו דבר אחר אבל באוכל מתנות כהונה היה יכול להתענות והקשה המהרי"ל אמאי לא נימא הכי גם בהאי דינא דמאכיל לחבירו דנאמר שהיה יכול להתענות? ותירץ דלא דמי דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דממון שאין לו תובעים הוא ומשום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה וזה לא נהנה אבל שאכל משל חבירו נהי דלא יתחייב משום נהנה משום מזיק מיהא מחייב.  
 280.  שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן לב ד"ה שימוש בפסח 
שימוש בפסח בכלי זכוכית של חמץ ששהו י"ב חודש, וברכת נישואין בפחות מעשרה  
 281.  כתב עת הישר והטוב ח, תשס"ט, קצז - רו 
נושא המאמר: הפריש מעשר כספים ואבדו המעות, אם חייב להפריש שנית 
בעזה"י. אלא שבשו"ת ארבעה טורי אבן ט"א סי' ו' (הביאו הפתחי תשובה יו"ד סי' רמ"ט סק"א) דן ממש בשאלה זו, שנשאל באחד ששהה מעות מעשר אצלו עד שיימצאו לו עניים הגונים או מקרוביו, ואח"כ ביקשו אחד מקרוביו עבור נישואי ביתו, ושלח לו המעות ונגנבו בדרך. וכתב, שאם לא  
 282.  שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עו ד"ה בסיכום: הנוהג 
בסיכום: הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם, וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם. (וראה באור זרוע הלכות צדקה סימן כ"ב, כ"ג, כ"ו). ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש במפורש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו, יתנה התנאי הנ"ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו ה' בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.  
 283.  שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עו ד"ה בסיכום: הנוהג 
בסיכום: הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם, וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם. (וראה באור זרוע הלכות צדקה סימן כ"ב, כ"ג, כ"ו). ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש במפורש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו, יתנה התנאי הנ"ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו ה' בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.  
 284.  שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עו ד"ה בסיכום: הנוהג 
בסיכום: הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם, וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם. (וראה באור זרוע הלכות צדקה סימן כ"ב, כ"ג, כ"ו). ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש במפורש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו, יתנה התנאי הנ"ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו ה' בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.  
 285.  שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עו ד"ה בסיכום: הנוהג 
בסיכום: הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם, וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם. (וראה באור זרוע הלכות צדקה סימן כ"ב, כ"ג, כ"ו). ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש במפורש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו, יתנה התנאי הנ"ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו ה' בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.  
 286.  שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אבן העזר סימן כג ד"ה על דבר 
על דבר שאלתך שראית בספרים שא"א להתאחר מלישא אשה יותר מעשרים שנה, ואתה תלמיד בישיבה בן תשע עשרה. ב"ה למדת שתי שנים וחצי, ולא ידעת מה לעשות. לזה אני משיב, שאם באמת יש לך במה לחיות אתה ואשתך, ותוכל להשתלם בתורה, ולא יפריע לך ענין הנישואין, בודאי שעליך המצוה, לינשא בשנת העשרים כמ"ש, אבל אם אין לך במה לחיות, בודאי שאין לנו אלא דברי הש"ע אה"ע סי' א' וז"ל ומיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזוני ויתבטל מן התורה מותר להתאחר עכ"ל. ועי' ב"ש שם שאין קצבה לדבר, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ע"ש. ואם זה אמרו בזמנם, כ"ש וקו"ח בזה"ז שהאשה היא ריחים בצוארו של הבעל, ודורשת מותרות הרבה, דודאי כל זמן שהוא נמצא בישיבה ועושה חיל בתורה שיכול להתאחר, וכן ראוי לעשות. זה נ"ל פשוט, וכן המנהג. פוק חזי בכל בני הישיבות שכולם נושאים אשת בני כ"ד - כ"ה אחרי שקנו שלימותם בתורה, וה' ישלח עזרך מקדש להיות לבן חכם בתורה, ותזכה לחופה עם בת זוג דתית, המתאימה לבן ישיבה, ותזכה לכתי' וחתי' טובה. החו"פ ירושלים ת"ו בשלהי אלול תשמ"ו לפ"ק. ע"ה שלום משאש ס"ט  
 287.  שו"ת דברי מלכיאל חלק א סימן כב ד"ה ל) ולכאורה 
ל) ולכאורה י"ל למאי דמשמע בכתובות ק' דחייבי לאוין בלא הכיר בה מכל מקום צריכה גט ונראה מזה דלא הוי קידושי טעות אף דהוי איסור דאורייתא וע' בר"ן שם שכתב הטעם שיש לה כתובה משום דהא שלא הודיעה אותו מפני שהיתה סבורה שיערב עליו המקח ויתרצה יעו"ש. הרי דבאיסור יש לומר שיתרצה וא"כ גם בנ"ד שפיר אף באיסור י"ל דניחא ליה. ולפי זה צ"ע טובא מהא דבכורות ל' ובחו"מ סי' רל"ד. דקיי"ל דבמוכר דבר איסור אף דרבנן בטל המקח אם לא שכבר נאכל אזי יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן. וגם הדעת נותנת שאין לך מקח טעות גדול מזה. והנלע"ד בזה דאשה שאני דדרך הנושא אשה לבדוק הרבה אחריה וגם לגבי מומין איתא בכתובות ע"ה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומכ"ש לגבי איסור וכדאיתא כה"ג בקידושין ע"ו שהנושא אשה יבדוק בד' אמהות. ואף למ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות מ"מ מודו שדרך בנ"א לבדוק הרבה קודם נישואין יותר ממה שבודק מקח בעלמא וכה"ג איתא דאשה דייקא ומינסבא. עכ"פ איש זה שאירע לו שנשא חייבי לאוין בשוגג נראה שלא דקדק היטיב דאלו היה בודק היה נודע לו דכל כה"ג אית לה קלא ולזה כיון שלא דקדק הרבה אח"ז ניכר שאינו מקפיד כ"כ ע"ז ולזה באיש כזה שפיר י"ל שמא נתרצה וצריכה גט. והיינו טעמא של הרמב"ם שפוסק באיילונית שצריכה גט בלא הכיר בה (וע' אהע"ז סי' מ"ד) משום דכיון דלא בדק היטיב ניכר שלא הקפיד ע"ז וכ"כ הר"ן שם דלהכי יש לה תוספת דכיון שלא חשש שמא תמצא איילונית רצה ליזוק בנכסיו עיי"ש. וכ"כ בנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ח בטעמו יעו"ש. והראב"ד וש"פ ס"ל דבאיילונית לא שייך זה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה כ"כ בדבר שאינו מצוי אבל באיסור כ"ע מודו לסברא זו. והיינו שכ' הר"ן שלזה לא הודיעה לו. הכוונה שכיון שראתה שאינו מדקדק כ"כ בזה שוב סמכה ע"ז ולא הודיעה לו וה"ז דומה לאמרם ז"ל מים ראשונים האכילו בשר חזיר. והא דמומין ונדרים דנקט הר"ן שם היינו כיון שהתנה בפירוש ע"מ שאין עליה מומין ונדרים וגם בלא"ה י"ל דבאיסור צריך לדקדק יותר. וכה"ג אמרינן ביבמות צ"א שקנסוה משום שלא דקדקה היטיב בנישואיה וכן דהו"ל לאקרויי גיטא יעו"ש אף שהם חששות  
 288.  שו"ת דברי מלכיאל חלק א סימן כב ד"ה ל) ולכאורה 
זה שאירע לו שנשא חייבי לאוין בשוגג נראה שלא דקדק היטיב דאלו היה בודק היה נודע לו דכל כה"ג אית לה קלא ולזה כיון שלא דקדק הרבה אח"ז ניכר שאינו מקפיד כ"כ ע"ז ולזה באיש כזה שפיר י"ל שמא נתרצה וצריכה גט. והיינו טעמא של הרמב"ם שפוסק באיילונית שצריכה גט בלא הכיר בה (וע' אהע"ז סי' מ"ד) משום דכיון דלא בדק היטיב ניכר שלא הקפיד ע"ז וכ"כ הר"ן שם דלהכי יש לה תוספת דכיון שלא חשש שמא תמצא איילונית רצה ליזוק בנכסיו עיי"ש. וכ"כ בנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ח בטעמו יעו"ש. והראב"ד וש"פ ס"ל דבאיילונית לא שייך זה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה כ"כ בדבר שאינו מצוי אבל באיסור כ"ע מודו לסברא זו. והיינו שכ' הר"ן שלזה לא הודיעה לו. הכוונה שכיון שראתה שאינו מדקדק כ"כ בזה שוב סמכה ע"ז ולא הודיעה לו וה"ז דומה לאמרם ז"ל מים ראשונים האכילו בשר חזיר. והא דמומין ונדרים דנקט הר"ן שם היינו כיון שהתנה בפירוש ע"מ שאין עליה מומין ונדרים וגם בלא"ה י"ל דבאיסור צריך לדקדק יותר. וכה"ג אמרינן ביבמות צ"א שקנסוה משום שלא דקדקה היטיב בנישואיה וכן דהו"ל לאקרויי גיטא יעו"ש אף שהם חששות רחוקות וכן דאיבעי לה לאמתוני שמא תמצא צרתה איילונית יעו"ש. הרי להדיא דבאיסור בנישואין צריך להעלות על הדעת אף בחשש רחוק ואכמ"ל בזה. וא"כ בנ"ד וודאי דלא שייך זה וגם דהא כל עצמו בא לקיים מצוה ואיך נאמר שהיה מתרצה שיעשה המצוה באיסור וכעין הא דפסחים י"א הוא בעצמו מחזר לשורפו וכו'. וכן בגיטין נ"ד גבי מעשר ומטביל כליו בשבת דכיון דלמצוה מכווין לא שייך לקנסו בשוגג אטו מזיד יעו"ש. וע"ל סי' פ"ו מ"ש בענין זה באורך בס"ד וע' נוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ז:  
 289.  שו"ת דברי מלכיאל חלק א סימן כב ד"ה ל) ולכאורה 
אח"ז ניכר שאינו מקפיד כ"כ ע"ז ולזה באיש כזה שפיר י"ל שמא נתרצה וצריכה גט. והיינו טעמא של הרמב"ם שפוסק באיילונית שצריכה גט בלא הכיר בה (וע' אהע"ז סי' מ"ד) משום דכיון דלא בדק היטיב ניכר שלא הקפיד ע"ז וכ"כ הר"ן שם דלהכי יש לה תוספת דכיון שלא חשש שמא תמצא איילונית רצה ליזוק בנכסיו עיי"ש. וכ"כ בנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ח בטעמו יעו"ש. והראב"ד וש"פ ס"ל דבאיילונית לא שייך זה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה כ"כ בדבר שאינו מצוי אבל באיסור כ"ע מודו לסברא זו. והיינו שכ' הר"ן שלזה לא הודיעה לו. הכוונה שכיון שראתה שאינו מדקדק כ"כ בזה שוב סמכה ע"ז ולא הודיעה לו וה"ז דומה לאמרם ז"ל מים ראשונים האכילו בשר חזיר. והא דמומין ונדרים דנקט הר"ן שם היינו כיון שהתנה בפירוש ע"מ שאין עליה מומין ונדרים וגם בלא"ה י"ל דבאיסור צריך לדקדק יותר. וכה"ג אמרינן ביבמות צ"א שקנסוה משום שלא דקדקה היטיב בנישואיה וכן דהו"ל לאקרויי גיטא יעו"ש אף שהם חששות רחוקות וכן דאיבעי לה לאמתוני שמא תמצא צרתה איילונית יעו"ש. הרי להדיא דבאיסור בנישואין צריך להעלות על הדעת אף בחשש רחוק ואכמ"ל בזה. וא"כ בנ"ד וודאי דלא שייך זה וגם דהא כל עצמו בא לקיים מצוה ואיך נאמר שהיה מתרצה שיעשה המצוה באיסור וכעין הא דפסחים י"א הוא בעצמו מחזר לשורפו וכו'. וכן בגיטין נ"ד גבי מעשר ומטביל כליו בשבת דכיון דלמצוה מכווין לא שייך לקנסו בשוגג אטו מזיד יעו"ש. וע"ל סי' פ"ו מ"ש בענין זה באורך בס"ד וע' נוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ז:  
 290.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן רטז ד"ה הנכון לע"ד 
הנכון לע"ד שכיון שהיא בת לוי שיש לחלוק לה מעשר דמדינא ניתן מעשר אף לנקבות בנות לוים, לעולם אינה אובדת זכותה דבנישואין אף לישראל היא לויה כבתחלה, וכדחזינן שפוטרת מפדיון. ורק בת כהן לישראל אין חולקין לה תרומה מאחר שאסורה באכילה ונעשית זרה לתרומה, וכן הוא לר"מ במעשר בלויה שנתארסה לישראל דאסורה לאכול מעשר והויא זרה למעשר, אבל לרבנן שליכא איסור אכילה לזרים במעשר וכן לר"מ בניסת לכהן שליכא איסור אכילה, יש גם לחלוק לה בעצם, אבל מצד החיוב מזונות שעל בעלה הישראל והכהן ומעש"י לבעלה אין חולקין לה דנמצא דהנתינה לה הוא נתינה לבעלה שאינו לוי, ולכן באירוסין או בנתגרשה והיא מעוברת שאין לה מזונות מבעלה ומעש"י לעצמה יש גם לחלוק לה מדינא ולכן מקשה שפיר.  
 291.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן רטז ד"ה הנכון לע"ד 
הנכון לע"ד שכיון שהיא בת לוי שיש לחלוק לה מעשר דמדינא ניתן מעשר אף לנקבות בנות לוים, לעולם אינה אובדת זכותה דבנישואין אף לישראל היא לויה כבתחלה, וכדחזינן שפוטרת מפדיון. ורק בת כהן לישראל אין חולקין לה תרומה מאחר שאסורה באכילה ונעשית זרה לתרומה, וכן הוא לר"מ במעשר בלויה שנתארסה לישראל דאסורה לאכול מעשר והויא זרה למעשר, אבל לרבנן שליכא איסור אכילה לזרים במעשר וכן לר"מ בניסת לכהן שליכא איסור אכילה, יש גם לחלוק לה בעצם, אבל מצד החיוב מזונות שעל בעלה הישראל והכהן ומעש"י לבעלה אין חולקין לה דנמצא דהנתינה לה הוא נתינה לבעלה שאינו לוי, ולכן באירוסין או בנתגרשה והיא מעוברת שאין לה מזונות מבעלה ומעש"י לעצמה יש גם לחלוק לה מדינא ולכן מקשה שפיר.  
 292.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן רטז ד"ה הנכון לע"ד 
הנכון לע"ד שכיון שהיא בת לוי שיש לחלוק לה מעשר דמדינא ניתן מעשר אף לנקבות בנות לוים, לעולם אינה אובדת זכותה דבנישואין אף לישראל היא לויה כבתחלה, וכדחזינן שפוטרת מפדיון. ורק בת כהן לישראל אין חולקין לה תרומה מאחר שאסורה באכילה ונעשית זרה לתרומה, וכן הוא לר"מ במעשר בלויה שנתארסה לישראל דאסורה לאכול מעשר והויא זרה למעשר, אבל לרבנן שליכא איסור אכילה לזרים במעשר וכן לר"מ בניסת לכהן שליכא איסור אכילה, יש גם לחלוק לה בעצם, אבל מצד החיוב מזונות שעל בעלה הישראל והכהן ומעש"י לבעלה אין חולקין לה דנמצא דהנתינה לה הוא נתינה לבעלה שאינו לוי, ולכן באירוסין או בנתגרשה והיא מעוברת שאין לה מזונות מבעלה ומעש"י לעצמה יש גם לחלוק לה מדינא ולכן מקשה שפיר.  
 293.  שו"ת פעולת צדיק חלק א סימן קע ד"ה תשובה: ברכת 
תשובה: ברכת חתנים, אינה בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כדאי' פ"ק דכתובות. מדכתי' ויקח בועז עשרה אנשים. וכ"פ הרמב"ם וש"ע /א"ה/ סי' ס"ב והריב"ש סי' ש"ס ומהר"י אדרבי קנ"ב. ועיין בתשו' הרשב"א אלף קס"ז דנר' משם דאם אין שם י' לא תנשא. ונמצא א"כ טעה זה במה שצירף הקטן לעשרה. ותדע שכן הוא שהרי מהרא"י בפסקיו סי' ק"מ כ' דאין ברכות מעכבות בדיעבד. דמסתברא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, היינו בלא חופה, אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין. וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה י' שלא תנשא אשה משום דברכת חתנים בי' ע"כ. וכ' (עליו) הב"י סי' ס"ב ואין דבריו נראים, דמה טענה היא זו. דאה"נ שאם אין י' שלא תנשא אשה וכו' ע"ש. ומ"מ בנ"ד שכבר ביארנו (בירכו), נר' דא"צ לברך שנית וברכה קמייתא עלתה להם. וכן השיב מהרא"י שם בחתן שנעשו ברכותיו בלא י' ע"ש. ולפי הנראה דגם מר"ן יודה לזה, ולא נחלק עליו אלא לענין מ"ש דאם לא יש י' בעיר דאינו מעכב הברכות. אבל כבר בירך אף שלא היה שם מנין בדיעבד עלו לו ברכות. ועיין בס' בית שמואל שכ' דאם א"א בי' אלא בטורח גדול, הוי כדיעבד כמ"ש בת"ה טורח גדול הוי כדיעבד, וכ"כ בח"מ עכ"ל.  
 294.  תשובות והנהגות כרך ד סימן רעו ד"ה ומה שמביא 
ומה שמביא עוד שהיא בת כהן, וחושש לדברי חז"ל שמגנין נישואי בת כהן לישראל עד שאמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא הוי גלאי. פשיטא שאם אביה אינו ת"ח וכ"ש אם הוא ע"ה ונישאת לבן תורה, הלוא עולים בכך וכמבואר להדיא בסוגיא התם, שהטעם שידבק בזרעו של אהרן הוא שתורה וכהונה מעשרתן, ולפ"ז אדרבה זהו ייחוס נוסף לו וגם לה כשהיא בת כהן ואביה אינו בן תורה. (ועיין חזו"א קובץ אגרות ח"ג סימן קנ"ה).  
 295.  שו"ת שואל ונשאל חלק ב - אבן העזר סימן מ ד"ה תשובה נראה 
תשובה נראה דבתר מעיקרא בעת שנלב"ע אביהם אזלינן שהרי רבנן כשתקנו העישור לבת הוא משום דשיערו בדעתו של אב שכך הוא מוציא בעד בתו ולא משום דהבת יורשת המעשר וא"כ ודאי דעל אותה שעה שהניח משערים דמכאן ואילך הנכסים ברשות היורשים ולא ברשות האב וא"כ אם הותירו והרויחו או החסירו והפסידו הוא להם שהרי אינה יכולה לומר אקח המעשר עצמו מכל הנכסים אלא מסלקין אותה האחים במעות או בקרקע בשומא וכמ"ש מרן ז"ל סי' קי"ג ס"ב. וכן מתבאר מדבריו שם ס"ג דהיא כבעלת חוב ע"ש. וכן מוכח מדברי מור"ם שם ס"ד שכתב אעפ"י שעישור נכסים אינו נגבה עד שתבוא הבת להנשא מכל מקום משערין לפי מה שהניח בעת מותו. וכן אם אומדים אותו אומדים אותו מיד שמת ואינה נוטלת עד שתנשא. ואי איתא דאם הוקיר או הוזל העזבון לבת א"כ הי"ל להיות השומא רק בעת הנישואין. ואם מצד שלא תהיה החבאה או הפסדים בעזבון יש לנו רק לרשום העזבון לבד ולא לשומו כלל. ואם השומא היא כדי שאם לא נודע אם הוקיר או הוזל אזלינן בתר מעיקרא כ"ז הי"ל למור"ם ולהרשב"א והר"ן שהם מקור דין זה לבארו אלא ודאי דבתר מעיקרא אזלינן בין שהוזל בין שהוקר. וכן ראיתי להלבוש שהוסיף לבאר זה "וממה שמשביחין הנכסים משעת מיתה עד שתנשא אינה נוטלת עישור מן השבח" ע"כ ע"ש ובודאי דכונתו שהשביחו מאליהם דהיינו נתיקרו דאלו על מה שהרויחו האחים בנכסים בעסקיהם או במה שהשביחו ע"י עבודתם וכיוצא הא ודאי דאין צריך לאמרו דאטו משרתים שלה הם. והגם די"ל דהיינו שהשביחו האחים בקרקע מלבד מה שהם הוציאו ומלבד מה שהוא נגד טרחם וכיוצא רק שבח דאתי ממילא וג"כ איננו מצד היוקר מ"מ אי איתא היה לו להלבוש לחלק בזה והגם דבח"מ סי' שס"ב לזו קרי שבח אם ע"י הזולת או מאליה ולזה קרי הוקרו ונתיקרו ע"ש הכא שאני דסתמא קאמר וכל שבח בכלל הוא ואם איתא דיש לחלק הי"ל לבאר זה. וכן ראיתי לה' באה"ט ס"ק ט"ו שכתב בשם הרש"ך דהנכסים בחזקת האחים קיימי וכל מה שירויחו עם הנכסים הם שלהם. אמנם טוב הוא שיחלקו הריוח החצי תטול הבת והחצי יטלו כל האחים והגם דלשון זה מורה ובא דעסקו  
 296.  שו"ת שואל ונשאל חלק ב - אבן העזר סימן מ ד"ה תשובה נראה 
תשובה נראה דבתר מעיקרא בעת שנלב"ע אביהם אזלינן שהרי רבנן כשתקנו העישור לבת הוא משום דשיערו בדעתו של אב שכך הוא מוציא בעד בתו ולא משום דהבת יורשת המעשר וא"כ ודאי דעל אותה שעה שהניח משערים דמכאן ואילך הנכסים ברשות היורשים ולא ברשות האב וא"כ אם הותירו והרויחו או החסירו והפסידו הוא להם שהרי אינה יכולה לומר אקח המעשר עצמו מכל הנכסים אלא מסלקין אותה האחים במעות או בקרקע בשומא וכמ"ש מרן ז"ל סי' קי"ג ס"ב. וכן מתבאר מדבריו שם ס"ג דהיא כבעלת חוב ע"ש. וכן מוכח מדברי מור"ם שם ס"ד שכתב אעפ"י שעישור נכסים אינו נגבה עד שתבוא הבת להנשא מכל מקום משערין לפי מה שהניח בעת מותו. וכן אם אומדים אותו אומדים אותו מיד שמת ואינה נוטלת עד שתנשא. ואי איתא דאם הוקיר או הוזל העזבון לבת א"כ הי"ל להיות השומא רק בעת הנישואין. ואם מצד שלא תהיה החבאה או הפסדים בעזבון יש לנו רק לרשום העזבון לבד ולא לשומו כלל. ואם השומא היא כדי שאם לא נודע אם הוקיר או הוזל אזלינן בתר מעיקרא כ"ז הי"ל למור"ם ולהרשב"א והר"ן שהם מקור דין זה לבארו אלא ודאי דבתר מעיקרא אזלינן בין שהוזל בין שהוקר. וכן ראיתי להלבוש שהוסיף לבאר זה "וממה שמשביחין הנכסים משעת מיתה עד שתנשא אינה נוטלת עישור מן השבח" ע"כ ע"ש ובודאי דכונתו שהשביחו מאליהם דהיינו נתיקרו דאלו על מה שהרויחו האחים בנכסים בעסקיהם או במה שהשביחו ע"י עבודתם וכיוצא הא ודאי דאין צריך לאמרו דאטו משרתים שלה הם. והגם די"ל דהיינו שהשביחו האחים בקרקע מלבד מה שהם הוציאו ומלבד מה שהוא נגד טרחם וכיוצא רק שבח דאתי ממילא וג"כ איננו מצד היוקר מ"מ אי איתא היה לו להלבוש לחלק בזה והגם דבח"מ סי' שס"ב לזו קרי שבח אם ע"י הזולת או מאליה ולזה קרי הוקרו ונתיקרו ע"ש הכא שאני דסתמא קאמר וכל שבח בכלל הוא ואם איתא דיש לחלק הי"ל לבאר זה. וכן ראיתי לה' באה"ט ס"ק ט"ו שכתב בשם הרש"ך דהנכסים בחזקת האחים קיימי וכל מה שירויחו עם הנכסים הם שלהם. אמנם טוב הוא שיחלקו הריוח החצי תטול הבת והחצי יטלו כל האחים והגם דלשון זה מורה ובא דעסקו  
 297.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה ולפי זה 
ולפי זה היה אפשר לומר, דלמאן דאמר דזריזין מקדימין הוא מדאורייתא (שו"ת רד"ך שם, טוב טעם ודעת מהדו"ק סי' רט"ו), שפיר אין לאחר בשביל עשרה. אבל אי זריזין מקדימין הוא דרבנן (טורי אבן ר"ה דף ד' ע"ב ד"ה ורבנן), אם כן למה לא נאחר הברית אף שלא יהיה מן הזריזין, בשביל עשרה דהוא מדרבנן גם כן. והגם דאינו לעיכובא, אבל על כל פנים איכא חיובא בעשרה לקיים ברוב פאר והידור (עי' תרומת הדשן שם). וגם ראיתי טעמים נוספים לרבינו יעקב הגוזר (זכרון ברית לראשונים עמ' 61) בדין מילה צריך עשרה וזה לשונו, וכיון שנקראת המילה 'אות' (בראשית יז יא), צריך לזמן עשרה שם למול ולברך לפניהם, כדי שיפרסם הנסיון הזה וה'אות' שבו נתנסה אברהם אבינו. לכתחלה בעשרה היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר, מהלינן ומברכינן אפילו בפחות מעשרה. והכי שדר רב צמח ראש מתיבתא (הו"ד בעיטור שם), היכא דליכא אלא אומנא דמהיל וגברא דתפיש ליה לינוקא, לא לדחי זמן מצות מילה, אלא תתקיים זמן מצות מילה בשעתה, אף על גב דליכא אלא תרין, וכן הלכה. דבר אחר, מנין למילה שהיא בעשרה, מדרש ברייתא דרבי אליעזר בפרק י"ט, 'עלי עשור ועלי נבל' (תהלים צב ד), כל עדות נאמנת לישראל בעשרה, הכנור שהיה דוד מנגן בו בעשרה נבלים, עדות המת בעשרה, עדות ברכת השם בעשרה, עדות ברכת המילה בעשרה, עדות חליצה בעשרה, עדות ברכת נישואין בעשרה שנאמר (רות ד ב) 'ויקח עשרה אנשים מזקני העיר', ע"כ.  
 298.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה והנראה להביא 
והנראה להביא ראיה קצת, דבפרקי דרבי אליעזר (פי"ט) דימה זאת לעדות חליצה ועדות ברכות נישואין דבעי עשרה, כנ"ל ע"ש. וזה לשונו, עדות מילה בעשרה, עדות המת בעשרה, עדות ברכת השם בעשרה, עדות חליצה בעשרה, עדות ברכת נישואין בעשרה שנאמר (רות ד ב) 'ויקח עשרה אנשים'. ועיין בפירוש הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר (שם אות כ"ו וכ"ח). והנה אי נפרש ברכת השם כפירוש הרד"ל (שם אות כ"ו), דקאי על היכא דצריך להזכיר שם שמים, כגון ברכת המזון וכיוצא בזה (מגילה דף כ"ג ע"ב), פשוט דהני הם בדוקא בעשרה, ואפילו לעיכובא. אלא אפילו אי נפרש כפשוטו, שברכת השם הכוונה לקידוש השם (סנהדרין דף ע"ד ע"ב), יש לומר נמי דבעי עשרה אפילו לעיכובא. וברכת נישואין נמי במחלוקת שנויה, באבן העזר (סי' ס"ב) הביא הבית יוסף (ד"ה ונשאל הרשב"א) דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' אלף קס"ז), לגבי עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נישואין (עי' כתובות דף ז' ע"א), ואי אפשר להביאם שם ממקום אחר, דהשיב דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ובכתבי מה"ר איסרלן (תרומת הדשן ח"ב סי' ק"מ) כתב בשם תשובות מיימוניות (נשים סי' י"ח), דאין הברכות מעכבות בדיעבד וכו', דכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה, שלא תנשא אשה, משום דברכת חתנים בעשרה, עכ"ל. והבית יוסף (שם) כתב עליו, שאין זה טענה, דאין הכי נמי שלא תנשא.  
 299.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה והנראה להביא 
והנראה להביא ראיה קצת, דבפרקי דרבי אליעזר (פי"ט) דימה זאת לעדות חליצה ועדות ברכות נישואין דבעי עשרה, כנ"ל ע"ש. וזה לשונו, עדות מילה בעשרה, עדות המת בעשרה, עדות ברכת השם בעשרה, עדות חליצה בעשרה, עדות ברכת נישואין בעשרה שנאמר (רות ד ב) 'ויקח עשרה אנשים'. ועיין בפירוש הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר (שם אות כ"ו וכ"ח). והנה אי נפרש ברכת השם כפירוש הרד"ל (שם אות כ"ו), דקאי על היכא דצריך להזכיר שם שמים, כגון ברכת המזון וכיוצא בזה (מגילה דף כ"ג ע"ב), פשוט דהני הם בדוקא בעשרה, ואפילו לעיכובא. אלא אפילו אי נפרש כפשוטו, שברכת השם הכוונה לקידוש השם (סנהדרין דף ע"ד ע"ב), יש לומר נמי דבעי עשרה אפילו לעיכובא. וברכת נישואין נמי במחלוקת שנויה, באבן העזר (סי' ס"ב) הביא הבית יוסף (ד"ה ונשאל הרשב"א) דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' אלף קס"ז), לגבי עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נישואין (עי' כתובות דף ז' ע"א), ואי אפשר להביאם שם ממקום אחר, דהשיב דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ובכתבי מה"ר איסרלן (תרומת הדשן ח"ב סי' ק"מ) כתב בשם תשובות מיימוניות (נשים סי' י"ח), דאין הברכות מעכבות בדיעבד וכו', דכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה, שלא תנשא אשה, משום דברכת חתנים בעשרה, עכ"ל. והבית יוסף (שם) כתב עליו, שאין זה טענה, דאין הכי נמי שלא תנשא.  
 300.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה והנראה להביא 
והנראה להביא ראיה קצת, דבפרקי דרבי אליעזר (פי"ט) דימה זאת לעדות חליצה ועדות ברכות נישואין דבעי עשרה, כנ"ל ע"ש. וזה לשונו, עדות מילה בעשרה, עדות המת בעשרה, עדות ברכת השם בעשרה, עדות חליצה בעשרה, עדות ברכת נישואין בעשרה שנאמר (רות ד ב) 'ויקח עשרה אנשים'. ועיין בפירוש הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר (שם אות כ"ו וכ"ח). והנה אי נפרש ברכת השם כפירוש הרד"ל (שם אות כ"ו), דקאי על היכא דצריך להזכיר שם שמים, כגון ברכת המזון וכיוצא בזה (מגילה דף כ"ג ע"ב), פשוט דהני הם בדוקא בעשרה, ואפילו לעיכובא. אלא אפילו אי נפרש כפשוטו, שברכת השם הכוונה לקידוש השם (סנהדרין דף ע"ד ע"ב), יש לומר נמי דבעי עשרה אפילו לעיכובא. וברכת נישואין נמי במחלוקת שנויה, באבן העזר (סי' ס"ב) הביא הבית יוסף (ד"ה ונשאל הרשב"א) דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' אלף קס"ז), לגבי עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נישואין (עי' כתובות דף ז' ע"א), ואי אפשר להביאם שם ממקום אחר, דהשיב דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ובכתבי מה"ר איסרלן (תרומת הדשן ח"ב סי' ק"מ) כתב בשם תשובות מיימוניות (נשים סי' י"ח), דאין הברכות מעכבות בדיעבד וכו', דכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה, שלא תנשא אשה, משום דברכת חתנים בעשרה, עכ"ל. והבית יוסף (שם) כתב עליו, שאין זה טענה, דאין הכי נמי שלא תנשא.  
 301.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה והנראה להביא 
והנראה להביא ראיה קצת, דבפרקי דרבי אליעזר (פי"ט) דימה זאת לעדות חליצה ועדות ברכות נישואין דבעי עשרה, כנ"ל ע"ש. וזה לשונו, עדות מילה בעשרה, עדות המת בעשרה, עדות ברכת השם בעשרה, עדות חליצה בעשרה, עדות ברכת נישואין בעשרה שנאמר (רות ד ב) 'ויקח עשרה אנשים'. ועיין בפירוש הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר (שם אות כ"ו וכ"ח). והנה אי נפרש ברכת השם כפירוש הרד"ל (שם אות כ"ו), דקאי על היכא דצריך להזכיר שם שמים, כגון ברכת המזון וכיוצא בזה (מגילה דף כ"ג ע"ב), פשוט דהני הם בדוקא בעשרה, ואפילו לעיכובא. אלא אפילו אי נפרש כפשוטו, שברכת השם הכוונה לקידוש השם (סנהדרין דף ע"ד ע"ב), יש לומר נמי דבעי עשרה אפילו לעיכובא. וברכת נישואין נמי במחלוקת שנויה, באבן העזר (סי' ס"ב) הביא הבית יוסף (ד"ה ונשאל הרשב"א) דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' אלף קס"ז), לגבי עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נישואין (עי' כתובות דף ז' ע"א), ואי אפשר להביאם שם ממקום אחר, דהשיב דברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ובכתבי מה"ר איסרלן (תרומת הדשן ח"ב סי' ק"מ) כתב בשם תשובות מיימוניות (נשים סי' י"ח), דאין הברכות מעכבות בדיעבד וכו', דכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה, שלא תנשא אשה, משום דברכת חתנים בעשרה, עכ"ל. והבית יוסף (שם) כתב עליו, שאין זה טענה, דאין הכי נמי שלא תנשא.  
 302.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה ומעתה כיון 
ומעתה כיון שעלתה לן כן, אנן נמי בעקבות הים של שלמה ז"ל נלך, ונאמר, כיון דדימה התנא רבי אליעזר (פרקי דר"א שם) מילה וברכותיה לברכת נישואין, דכהדדי נינהו, וכמו שדייק הרבינו יונה וכנ"ל. וגם הים של שלמה (שם סי' ט"ז), דייק בדבריו של הרבינו יונה, דבדיעבד אין ברכת נישואין מעכב, במקום דליכא באותה מדינה עשרה. ומינה נמי נדייק אנן, דהיכא דאיכא עשרה באותה מדינה, ודאי שצריך להמתין ולקבץ עשרה לברכת נישואין ולחליצה ועוד, ואין מצות זריזין מקדימין דוחה אותה, דעשרה הוא חיוב גמור לפי זה. ומה שאמר רב צמח (שם), ואי לא אפשר, מברכין בפחות מעשרה. היינו, שלא לבטל מצות מילה, שאם ימתין יעבור זמן המצוה של 'וביום השמיני' (ויקרא יב ג). אבל היכא דלא תעבור המצוה, אלא שיצטרך לאחר בשביל עשרה, ודאי החיוב להמתין ולטרוח אחר עשרה כל היום כולו, עד שיקבץ עשרה, שהוא חיוב כמו ברכת נישואין וחליצה ושאר אלו (עי' פרקי דר"א שם). אולם לא דמי לגמרי לנישואין, דבנישואין נראה דאם אין לו עשרה היום, ימתין גם למחר או ליומא אוחרא, כיון שבמציאות יש עשרה, והמצוה לא תתבטל אלא תתאחר מהיום למחר. ובמילה כיון שהשעה עוברת, ימתין לעשרה באותו היום, ואם אין לו, מקרי לא אפשר, וימול בלי עשרה.  
 303.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה ומעתה כיון 
ומעתה כיון שעלתה לן כן, אנן נמי בעקבות הים של שלמה ז"ל נלך, ונאמר, כיון דדימה התנא רבי אליעזר (פרקי דר"א שם) מילה וברכותיה לברכת נישואין, דכהדדי נינהו, וכמו שדייק הרבינו יונה וכנ"ל. וגם הים של שלמה (שם סי' ט"ז), דייק בדבריו של הרבינו יונה, דבדיעבד אין ברכת נישואין מעכב, במקום דליכא באותה מדינה עשרה. ומינה נמי נדייק אנן, דהיכא דאיכא עשרה באותה מדינה, ודאי שצריך להמתין ולקבץ עשרה לברכת נישואין ולחליצה ועוד, ואין מצות זריזין מקדימין דוחה אותה, דעשרה הוא חיוב גמור לפי זה. ומה שאמר רב צמח (שם), ואי לא אפשר, מברכין בפחות מעשרה. היינו, שלא לבטל מצות מילה, שאם ימתין יעבור זמן המצוה של 'וביום השמיני' (ויקרא יב ג). אבל היכא דלא תעבור המצוה, אלא שיצטרך לאחר בשביל עשרה, ודאי החיוב להמתין ולטרוח אחר עשרה כל היום כולו, עד שיקבץ עשרה, שהוא חיוב כמו ברכת נישואין וחליצה ושאר אלו (עי' פרקי דר"א שם). אולם לא דמי לגמרי לנישואין, דבנישואין נראה דאם אין לו עשרה היום, ימתין גם למחר או ליומא אוחרא, כיון שבמציאות יש עשרה, והמצוה לא תתבטל אלא תתאחר מהיום למחר. ובמילה כיון שהשעה עוברת, ימתין לעשרה באותו היום, ואם אין לו, מקרי לא אפשר, וימול בלי עשרה.  
 304.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה ומעתה כיון 
ומעתה כיון שעלתה לן כן, אנן נמי בעקבות הים של שלמה ז"ל נלך, ונאמר, כיון דדימה התנא רבי אליעזר (פרקי דר"א שם) מילה וברכותיה לברכת נישואין, דכהדדי נינהו, וכמו שדייק הרבינו יונה וכנ"ל. וגם הים של שלמה (שם סי' ט"ז), דייק בדבריו של הרבינו יונה, דבדיעבד אין ברכת נישואין מעכב, במקום דליכא באותה מדינה עשרה. ומינה נמי נדייק אנן, דהיכא דאיכא עשרה באותה מדינה, ודאי שצריך להמתין ולקבץ עשרה לברכת נישואין ולחליצה ועוד, ואין מצות זריזין מקדימין דוחה אותה, דעשרה הוא חיוב גמור לפי זה. ומה שאמר רב צמח (שם), ואי לא אפשר, מברכין בפחות מעשרה. היינו, שלא לבטל מצות מילה, שאם ימתין יעבור זמן המצוה של 'וביום השמיני' (ויקרא יב ג). אבל היכא דלא תעבור המצוה, אלא שיצטרך לאחר בשביל עשרה, ודאי החיוב להמתין ולטרוח אחר עשרה כל היום כולו, עד שיקבץ עשרה, שהוא חיוב כמו ברכת נישואין וחליצה ושאר אלו (עי' פרקי דר"א שם). אולם לא דמי לגמרי לנישואין, דבנישואין נראה דאם אין לו עשרה היום, ימתין גם למחר או ליומא אוחרא, כיון שבמציאות יש עשרה, והמצוה לא תתבטל אלא תתאחר מהיום למחר. ובמילה כיון שהשעה עוברת, ימתין לעשרה באותו היום, ואם אין לו, מקרי לא אפשר, וימול בלי עשרה.  
 305.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה ומעתה כיון 
ומעתה כיון שעלתה לן כן, אנן נמי בעקבות הים של שלמה ז"ל נלך, ונאמר, כיון דדימה התנא רבי אליעזר (פרקי דר"א שם) מילה וברכותיה לברכת נישואין, דכהדדי נינהו, וכמו שדייק הרבינו יונה וכנ"ל. וגם הים של שלמה (שם סי' ט"ז), דייק בדבריו של הרבינו יונה, דבדיעבד אין ברכת נישואין מעכב, במקום דליכא באותה מדינה עשרה. ומינה נמי נדייק אנן, דהיכא דאיכא עשרה באותה מדינה, ודאי שצריך להמתין ולקבץ עשרה לברכת נישואין ולחליצה ועוד, ואין מצות זריזין מקדימין דוחה אותה, דעשרה הוא חיוב גמור לפי זה. ומה שאמר רב צמח (שם), ואי לא אפשר, מברכין בפחות מעשרה. היינו, שלא לבטל מצות מילה, שאם ימתין יעבור זמן המצוה של 'וביום השמיני' (ויקרא יב ג). אבל היכא דלא תעבור המצוה, אלא שיצטרך לאחר בשביל עשרה, ודאי החיוב להמתין ולטרוח אחר עשרה כל היום כולו, עד שיקבץ עשרה, שהוא חיוב כמו ברכת נישואין וחליצה ושאר אלו (עי' פרקי דר"א שם). אולם לא דמי לגמרי לנישואין, דבנישואין נראה דאם אין לו עשרה היום, ימתין גם למחר או ליומא אוחרא, כיון שבמציאות יש עשרה, והמצוה לא תתבטל אלא תתאחר מהיום למחר. ובמילה כיון שהשעה עוברת, ימתין לעשרה באותו היום, ואם אין לו, מקרי לא אפשר, וימול בלי עשרה.  
 306.  שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קצו ד"ה ומינה לכאורה 
ומינה לכאורה עלה לן עוד, דבמילה שלא בזמנה אם אין לו עשרה, הכי נמי שימתין ליומא אחרא, עד שיהא לו עשרה. ועל פי זה יש ליישב בזה, מה דאיתא במדרש (הובא בדעת זקנים בראשית כה כה), דעשו מעולם לא מל, דבשעה שנולד היה אדום, ולא נימול בשמיני מדרבי נתן (שבת דף קל"ד ע"א), ומשנתגדל, אמר יצחק, אמתין עד שנת שלש עשרה כמו שנימול ישמעאל (בראשית יז כה), וכו'. ולכאורה תמיה על יצחק אבינו, דעל כל פנים איכא מצות זריזין. אמנם להנ"ל יש לומר, דכיון שבשמיני לא מל וכבר עבר זמן השמיני, מהשתא הוה ליה מילה שלא בזמנה, ממילא סבירא ליה, דנדחה כבר בשביל טעם של שנת שלש עשרה, ויש לעיין. ואפילו נימא דדא לאו דסמכא הוא, מכל מקום הראשון נראה לפענ"ד אמת, דכיון דדימה בפרקי דרבי אליעזר, מילה וברכותיה לברכת נישואין, דכהדדי נינהו. ולכן, כמו שאין נושאין אשה בפחות מעשרה, ולעיכובא הוא, לבד היכא דליכא במדינה כלל עשרה, הכי נמי כן לענין מילה לענין כל היום. [עיין עוד לעיל סימן פ"ד]  
 307.  שו"ת מהרש"ם חלק ה סימן ב ד"ה ואף דמצינו 
ואף דמצינו בש"ס דסוטה מ"ד גבי חוזר מעורכי מלחמה דבמחזיר גרושתו אינו חוזר ודייק לה מדנקט אשה חדשה יצאה זו שאינו /שאינה/ חדשה לו וזה נראה ג"כ הטעם דא"צ לומר שהש"ב =שהשמחה במעונו= גבי מחזיר גרושתו כמ"ש הבה"י באהע"ז סי' ס"ב בסופו מ"מ בנ"ד לאו בחדשה תליא רק אי שייך ותם לריק כחכם וכיון שנתן נדוניא מחדש שייך שפיר התקנה. אבל יש לדון בזה דדוקא בנ"ד שהאב נתן שנית נדוניא אבל בעלמא שהגרושה חזרה ונישאת בנדוניא שלה י"ל דכיון דכבר פקע זכות האב אחר נישואין ראשונים כשעברו ב' שנים א"כ שוב גם אח"כ אין לו זכות דל"ש ותם לריק כחכם. ואף שכתבתי לעיל דגם באלמנה דייני' הכי היינו מכח המנהג א"כ שוב י"ל דבדבר שאינו מצוי ל"ש מנהג וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שחיטה בדין ריאה שנאבדה שאין בזה מנהג כיון דהוי דבר שאינו מצוי, אבל ז"א דהכא הרי כבר הוקבע המנהג באלמנה א"כ שוב גם בכה"ג כשנשאה ע"ד המנהג נשאה וז"פ. ויש להעיר בזה גם מהש"ס דזבחי' כ"ט דס"ל לר"א באוכל מזבחו ביום ג' דאינו פיגול דמאחר שהוא כשר יחזור ויופסל וא"ל ר"ע מצינו בזב ובזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהוכשר שיחזור ויופסל כו' יעו"ש וה"נ כיון שנתגרשה בינתיים סתרו זמן ראשון ומכאן והלאה חושבנא. וגם יש להעיר מהירושלמי פ"ו דדמאי בכהן שמכר לישראל כו' חזר ולקחה ממנו כו' תמן יצאת מרשות שניהם כו' והובא במל"מ פ"ו ממעשר הל' י"ט וע"ש שביאר דברי הירושלמי ותוכן דבריו דאם נתבטל התנאי שעה א' לגמרי ולא נשאר לו בשדה זכות כלל שוב אינו חוזר לאיתנו משא"כ היכא דנשאר לו קצת זכות יעוש"ה. אבל אין לדמות דיני תנאי שבין אדם לחבירו לדיני התורה דהתם תליא בלשון ב"א וע' באה"ע סוס"י צ"ב וסי' קי"ד בתנאי דכל זמן שאת עמי ונתגרשה וחזר ונשאה ולפמ"ש אין ראי' משם לכאן כמובן, (וע' בשו"ת צ"צ סי' ט"ז בדין ביאת הרב נידון כעין זה יעו"ש מ"ש בזה), כלל הדבר שיש לדון בזה ע"פ תקנת שו"ם, והנלע"ד כתבתי.  
 308.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ט עמוד 357 ד"ה תיקים /אלפיים 
תיקים /אלפיים תשע מאות וארבעים/ כג /חמשת אלפים תשע מאות שמונים וחמש/ כג בבית הדין הרבני האזורי תל - אביב - יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים א' ל' רביץ - אב"ד, מ' אילן, ש' אליעזרי בענין: התובע: א' נגד: הנתבעת: ב' הנידון: נאמנות והוכחות על יהדות תביעת בעל לחייב את אשתו בגט פיטורין מאחר שבעלותו לארץ מצא אותה מתגוררת זה שנים רבות עם בעל אחר על פי היתר נישואין מבית הדין. - תביעה נוספת מצד הבעל שתחזיר לו את הדברים שנטלה ממנו שערכם כשלושת או ארבעת אלפים ל"י. - טענת האשה שהתובע הוא נכרי ולא חלו קידושין ויש לה פסק דין על כך מרב אחד בחוץ לארץ. - הכחשת הבעל לטענתה והצהרתו שאביו ואמו היו יהודים, וגם אם אמו היתה יהודיה אך התנצרה ונישאה לנכרי. - הסתירות בין העדויות השונות ביחס ליהדותה של אמו. - מהו הטעם שנאמן אדם לומר שהוא ישראל, האם משום דין רוב, כי הטוענים כך רובם ישראלים: או משום דין חזקה, שמי שטוען כך חזקה שישראל הוא: או משום שזו מילתא דעבידא לגלויי. - איזה רוב עדיף רובא דאיתא קמן או רובא דליתא קמן. - האם דבר שדנים לפי רוב מקבל דין ודאי לגבי הדברים שהתורה אוסרת בהם רק ודאי ולא ספק. - האם כשמאמינים לאדם שישראל הוא מטעם רוב מועילה הנאמנות גם להוציא ממון. - אימתי סומכים על הרוב אף להוציא ממון. - האם בדבר שיש בו הכחשה של שני עדים נגד שני עדים מועיל רוב. - אימתי מועילה עדותו של עד אחד לחייב מלקות ואף להוציא ממון. - האם יש לעדות באיסורים דין הגדת עדות וצריכה להיות בפני בית דין. - האם בעל דבר ונוגע בדבר נאמנים במילתא דעבידא לגלויי. - מהו הטעם בנאמנות משום מילתא דעבידא לגלויי והאם היא מועילה להוציא ממון. - האם הנאמנות במילתא דעבידא לגלויי היא דוקא בדבר שיתגלה בקרוב ויתפרסם לכל. - התקנה במי שבא מארץ אחרת צריך להביא ראיה שהוא ישראל. [עמוד 358] מסקנות א. יש מהראשונים והאחרונים הסוברים שלקבוע כשרותו של אדם או פסולו צריכים שני עדים. אולם זה דוקא במי שמתעורר עליו חשד, משא"כ בסתם אדם, שבחזקת כשרות הוא. ב. (א) נאמן אדם לומר ישראל אני. (ב) בטעם הנאמנות ישנן שלש דעות: יש  
 309.  כתב עת שערי צדק ט, 47 - 33 
נושא המאמר: הסכם נישואין לגישור 
בישראל מדי שנה, ביחס לגודל האוכלוסיה, מאשר בכל מדינה אחרת. +13+ ג. הסכם נישואין לגישור היום אני רוצה להציג בפניכם "הסכם נישואין לגישור". זהו שילוב של שני הרעיונות, שכל אחד מהם צובר תנופה לאט לאט, בנפרד, זה למעלה מעשרים שנה. ההסכם זכה לאישורם של גדולי  
 310.  כתב עת שערי צדק ט, 47 - 33 
נושא המאמר: הסכם נישואין לגישור 
השימוש בהסכמי נישואין. זהו נדבך נוסף בבנין רב - קומות ההולך וקם סביב נושא זה. חיברתי לראשונה את ההסכם שאציג כאן לפני למעלה מעשרים ואחת שנה. הצגתי את ההסכם בספר תחומין (כרך כא) לפני מספר שנים, בסוף מאמר ארוך. +14+ בשנה האחרונה הצגתי את ההסכם בכנס  
 311.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה ב"ה. ירושלים 
ב"ה. ירושלים ת"ו. תש"ב לפ"ק. עמדתי ואתבונן במקום שהממשלה אוסרת לערוך נישואין דתיים, אם מותר לברך ברכת חתנים בפחות מעשרה, או להנשא בלי ברכת חתנים. (א) מרן הב"י באה"ע (סי' סב) כ' בזה"ל: נשאל הרשב"א (סי' אלף וקסז), על עיר שאין בה עשרה בנ"א בברכת נישואין, וא"א להביא שם מקום /ממקום/ אחר, והשיב, ברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ע"כ. ובכתבי מהר"ר איסרלן (סי' קמ) כ' בשם תשו' מיימוני, שאין ברכות מעכבות בדיעבד, דמסתברא דהא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, היינו בלא חופה, אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין. וכי תעלה על דעתך שאם אין במדינה עשרה, שלא תנשא אשה, משום דברכת חתנים בעשרה. עכ"ל. ואין דבריו נראין, דמה טענה היא זו, דאה"נ שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה, ואין זה אלא כמכריע הדבר בעצמו. עכ"ל מרן. וכ' הב"ח, דאיכא לתמוה ע"ז. שהלא הרמב"ם (בפ"י מה' אישות ה"ו) כ', שאם אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. וכ' ה"ה, שהוא פשוט שאע"פ שצריכה ברכה אינה מעכבת, וחופה הראויה היא. ע"כ. וא"כ ה"נ כשאין עשרה בעיר, אין הברכות מעכבות, ויש לו לכנסה עכשיו בלא ברכה, ואחר כמה ימים כשימצאו עשרה יברך, שאין לך דיעבד גדול מזה. וכן עיקר. עכת"ד. והנה גם מרן ז"ל פסק כדברי הרמב"ם הנ"ל בש"ע (סי' נה ס"ג), ולפ"ז תגדל התימה על מרן ז"ל שסותר דברי עצמו. וע"כ צ"ל דס"ל למרן דהתם דוקא לענין קנין ליורשה ולהטמא לה ולהפר נדריה, חשיבא כנשואה, אבל לבעלה אסורה. כדתניא (ריש כלה) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ולדעת הרמב"ם ברכה ממש היא, ולא כמ"ש מהר"י איסרלן הנ"ל דהיינו חופה, וכן מבואר להדיא בהר"ן פ"ק דפסחים (ז:) בד"ה ולענין ברכת נישואין, שכ', שדעת הרמב"ם והרמב"ן שצריך לברך ברכת נישואין קודם הנישואין, ולא מפני שהיא בכלל מ"ש כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, שהרי ברכות חתנים ברכות השבח הן, אלא מפני שחופה ייחוד היא ובעיא ראויה לביאה, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. עכ"ל. וכן הובא בב"י (ר"ס סב). וע"ע במאירי (פסחים שם) בד"ה ואע"פ, שכ', שי"מ שאין מברכים ז'  
 312.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה ב"ה. ירושלים 
ב"ה. ירושלים ת"ו. תש"ב לפ"ק. עמדתי ואתבונן במקום שהממשלה אוסרת לערוך נישואין דתיים, אם מותר לברך ברכת חתנים בפחות מעשרה, או להנשא בלי ברכת חתנים. (א) מרן הב"י באה"ע (סי' סב) כ' בזה"ל: נשאל הרשב"א (סי' אלף וקסז), על עיר שאין בה עשרה בנ"א בברכת נישואין, וא"א להביא שם מקום /ממקום/ אחר, והשיב, ברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ע"כ. ובכתבי מהר"ר איסרלן (סי' קמ) כ' בשם תשו' מיימוני, שאין ברכות מעכבות בדיעבד, דמסתברא דהא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, היינו בלא חופה, אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין. וכי תעלה על דעתך שאם אין במדינה עשרה, שלא תנשא אשה, משום דברכת חתנים בעשרה. עכ"ל. ואין דבריו נראין, דמה טענה היא זו, דאה"נ שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה, ואין זה אלא כמכריע הדבר בעצמו. עכ"ל מרן. וכ' הב"ח, דאיכא לתמוה ע"ז. שהלא הרמב"ם (בפ"י מה' אישות ה"ו) כ', שאם אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. וכ' ה"ה, שהוא פשוט שאע"פ שצריכה ברכה אינה מעכבת, וחופה הראויה היא. ע"כ. וא"כ ה"נ כשאין עשרה בעיר, אין הברכות מעכבות, ויש לו לכנסה עכשיו בלא ברכה, ואחר כמה ימים כשימצאו עשרה יברך, שאין לך דיעבד גדול מזה. וכן עיקר. עכת"ד. והנה גם מרן ז"ל פסק כדברי הרמב"ם הנ"ל בש"ע (סי' נה ס"ג), ולפ"ז תגדל התימה על מרן ז"ל שסותר דברי עצמו. וע"כ צ"ל דס"ל למרן דהתם דוקא לענין קנין ליורשה ולהטמא לה ולהפר נדריה, חשיבא כנשואה, אבל לבעלה אסורה. כדתניא (ריש כלה) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ולדעת הרמב"ם ברכה ממש היא, ולא כמ"ש מהר"י איסרלן הנ"ל דהיינו חופה, וכן מבואר להדיא בהר"ן פ"ק דפסחים (ז:) בד"ה ולענין ברכת נישואין, שכ', שדעת הרמב"ם והרמב"ן שצריך לברך ברכת נישואין קודם הנישואין, ולא מפני שהיא בכלל מ"ש כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, שהרי ברכות חתנים ברכות השבח הן, אלא מפני שחופה ייחוד היא ובעיא ראויה לביאה, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. עכ"ל. וכן הובא בב"י (ר"ס סב). וע"ע במאירי (פסחים שם) בד"ה ואע"פ, שכ', שי"מ שאין מברכים ז'  
 313.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה ב"ה. ירושלים 
ב"ה. ירושלים ת"ו. תש"ב לפ"ק. עמדתי ואתבונן במקום שהממשלה אוסרת לערוך נישואין דתיים, אם מותר לברך ברכת חתנים בפחות מעשרה, או להנשא בלי ברכת חתנים. (א) מרן הב"י באה"ע (סי' סב) כ' בזה"ל: נשאל הרשב"א (סי' אלף וקסז), על עיר שאין בה עשרה בנ"א בברכת נישואין, וא"א להביא שם מקום /ממקום/ אחר, והשיב, ברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ע"כ. ובכתבי מהר"ר איסרלן (סי' קמ) כ' בשם תשו' מיימוני, שאין ברכות מעכבות בדיעבד, דמסתברא דהא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, היינו בלא חופה, אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין. וכי תעלה על דעתך שאם אין במדינה עשרה, שלא תנשא אשה, משום דברכת חתנים בעשרה. עכ"ל. ואין דבריו נראין, דמה טענה היא זו, דאה"נ שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה, ואין זה אלא כמכריע הדבר בעצמו. עכ"ל מרן. וכ' הב"ח, דאיכא לתמוה ע"ז. שהלא הרמב"ם (בפ"י מה' אישות ה"ו) כ', שאם אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. וכ' ה"ה, שהוא פשוט שאע"פ שצריכה ברכה אינה מעכבת, וחופה הראויה היא. ע"כ. וא"כ ה"נ כשאין עשרה בעיר, אין הברכות מעכבות, ויש לו לכנסה עכשיו בלא ברכה, ואחר כמה ימים כשימצאו עשרה יברך, שאין לך דיעבד גדול מזה. וכן עיקר. עכת"ד. והנה גם מרן ז"ל פסק כדברי הרמב"ם הנ"ל בש"ע (סי' נה ס"ג), ולפ"ז תגדל התימה על מרן ז"ל שסותר דברי עצמו. וע"כ צ"ל דס"ל למרן דהתם דוקא לענין קנין ליורשה ולהטמא לה ולהפר נדריה, חשיבא כנשואה, אבל לבעלה אסורה. כדתניא (ריש כלה) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ולדעת הרמב"ם ברכה ממש היא, ולא כמ"ש מהר"י איסרלן הנ"ל דהיינו חופה, וכן מבואר להדיא בהר"ן פ"ק דפסחים (ז:) בד"ה ולענין ברכת נישואין, שכ', שדעת הרמב"ם והרמב"ן שצריך לברך ברכת נישואין קודם הנישואין, ולא מפני שהיא בכלל מ"ש כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, שהרי ברכות חתנים ברכות השבח הן, אלא מפני שחופה ייחוד היא ובעיא ראויה לביאה, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. עכ"ל. וכן הובא בב"י (ר"ס סב). וע"ע במאירי (פסחים שם) בד"ה ואע"פ, שכ', שי"מ שאין מברכים ז'  
 314.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה ב"ה. ירושלים 
ב"ה. ירושלים ת"ו. תש"ב לפ"ק. עמדתי ואתבונן במקום שהממשלה אוסרת לערוך נישואין דתיים, אם מותר לברך ברכת חתנים בפחות מעשרה, או להנשא בלי ברכת חתנים. (א) מרן הב"י באה"ע (סי' סב) כ' בזה"ל: נשאל הרשב"א (סי' אלף וקסז), על עיר שאין בה עשרה בנ"א בברכת נישואין, וא"א להביא שם מקום /ממקום/ אחר, והשיב, ברכת חתנים אינה בפחות מעשרה. ע"כ. ובכתבי מהר"ר איסרלן (סי' קמ) כ' בשם תשו' מיימוני, שאין ברכות מעכבות בדיעבד, דמסתברא דהא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, היינו בלא חופה, אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין. וכי תעלה על דעתך שאם אין במדינה עשרה, שלא תנשא אשה, משום דברכת חתנים בעשרה. עכ"ל. ואין דבריו נראין, דמה טענה היא זו, דאה"נ שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה, ואין זה אלא כמכריע הדבר בעצמו. עכ"ל מרן. וכ' הב"ח, דאיכא לתמוה ע"ז. שהלא הרמב"ם (בפ"י מה' אישות ה"ו) כ', שאם אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. וכ' ה"ה, שהוא פשוט שאע"פ שצריכה ברכה אינה מעכבת, וחופה הראויה היא. ע"כ. וא"כ ה"נ כשאין עשרה בעיר, אין הברכות מעכבות, ויש לו לכנסה עכשיו בלא ברכה, ואחר כמה ימים כשימצאו עשרה יברך, שאין לך דיעבד גדול מזה. וכן עיקר. עכת"ד. והנה גם מרן ז"ל פסק כדברי הרמב"ם הנ"ל בש"ע (סי' נה ס"ג), ולפ"ז תגדל התימה על מרן ז"ל שסותר דברי עצמו. וע"כ צ"ל דס"ל למרן דהתם דוקא לענין קנין ליורשה ולהטמא לה ולהפר נדריה, חשיבא כנשואה, אבל לבעלה אסורה. כדתניא (ריש כלה) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ולדעת הרמב"ם ברכה ממש היא, ולא כמ"ש מהר"י איסרלן הנ"ל דהיינו חופה, וכן מבואר להדיא בהר"ן פ"ק דפסחים (ז:) בד"ה ולענין ברכת נישואין, שכ', שדעת הרמב"ם והרמב"ן שצריך לברך ברכת נישואין קודם הנישואין, ולא מפני שהיא בכלל מ"ש כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, שהרי ברכות חתנים ברכות השבח הן, אלא מפני שחופה ייחוד היא ובעיא ראויה לביאה, וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. עכ"ל. וכן הובא בב"י (ר"ס סב). וע"ע במאירי (פסחים שם) בד"ה ואע"פ, שכ', שי"מ שאין מברכים ז'  
 315.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה (ה) איברא 
(ה) איברא דהרמ"א בדרכי משה (אות ח) כ' לחלוק ע"ד מרן הב"י בזה"ל: ואין דבריו נראין אלא אין הברכות מעכבות. ושם (אות ז) הביא שכן מבואר בהגהות מרדכי קידושין. ובתוס' כתובות (ז:) ד"ה ר' יהודה. ע"ש. וכ"כ החלקת מחוקק (סק"ג), שאם אין במדינה עשרה וא"א לו לילך למדינה אחרת רק בטורח גדול, אז הוי כדיעבד, וברכות אין מעכבות, ויכניסנה לחופה בלא ברכה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. כמ"ש לעיל (סי' נה). ע"כ. ובבית שמואל (סק"ד) כ', במקום דליכא עשרה אין לעשות נישואין. וכ"כ הרשב"א. ובפסקי מהרא"י (סי' קמ) חולק ע"ז, והב"י הסכים לד' הרשב"א, ובד"מ כ' שאין דבריו נראין אלא אין ברכות מעכבות. ע"כ. ויש להעיר קצת כי בתשו' הרשב"א אינו מבואר כלל שהברכות מעכבות, ורק השיב למה שנשאל שאין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה, אולם אפשר שמותר לכנוס ע"י חופה בלבד. וכ"כ להדיא החכם השואל בשו"ת מהרלנ"ח (סי' א). וע' בתשו' מהר"א צרפתי שם. והנה הרמ"א בהגה (ר"ס נה) הביא להלכה ד' המרדכי (פ"ק דכתובות), שארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' מברכין ז"ב פן יתייחדו. וכ' ה' בית שמואל (שם סק"א), דס"ל להמרדכי דכלה בלא ברכה אסורה כנדה, ונראה דהרמב"ם לא ס"ל הכי, שהרי כ' (בפ"י מה"א) שאם אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה. וכשהיא נדה ס"ל דלא מהניא החופה. וצ"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש מהרא"י בפו"כ (סי' קמ), דכלה בלא ברכה היינו חופה, אבל הברכות אין מעכבין. מיהו רש"י ותוס' (כתובות ז:) ס"ל כפי' המרדכי דברכות ממש קאמר. ע"כ. וק' דמאי מוכח מד' הרמב"ם דס"ל דכלה בלא ברכה דהיינו חופה, אבל הברכות אין מעכבין, והרי מרן בש"ע הביא ד' הרמב"ם להלכה, ואיהו ז"ל ס"ל בב"י דהברכות מעכבות. א"ו שאין שום הוכחה מד' הרמב"ם, וכמש"כ לעיל, דלא חשיבא חופה שאינה ראויה לביאה, הואיל ומה"ת מותרת, וגם אין האיסור מכח האשה עצמה כגון נדה, וכנ"ל. אבל לעולם דד' הרמב"ם דכלה בלא ברכה שאסורה, היינו ברכה ממש. שו"ר בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח אות נה), שפי' כן ד' מרן, דדוקא לענין קנין חשיבא כנשואה גמורה, אבל לעולם אסור לבא עליה בלא ז"ב. והשיג ע"ד ה' בית שמואל הנ"ל בד' הרמב"ם,  
 316.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה (ה) איברא 
(ה) איברא דהרמ"א בדרכי משה (אות ח) כ' לחלוק ע"ד מרן הב"י בזה"ל: ואין דבריו נראין אלא אין הברכות מעכבות. ושם (אות ז) הביא שכן מבואר בהגהות מרדכי קידושין. ובתוס' כתובות (ז:) ד"ה ר' יהודה. ע"ש. וכ"כ החלקת מחוקק (סק"ג), שאם אין במדינה עשרה וא"א לו לילך למדינה אחרת רק בטורח גדול, אז הוי כדיעבד, וברכות אין מעכבות, ויכניסנה לחופה בלא ברכה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. כמ"ש לעיל (סי' נה). ע"כ. ובבית שמואל (סק"ד) כ', במקום דליכא עשרה אין לעשות נישואין. וכ"כ הרשב"א. ובפסקי מהרא"י (סי' קמ) חולק ע"ז, והב"י הסכים לד' הרשב"א, ובד"מ כ' שאין דבריו נראין אלא אין ברכות מעכבות. ע"כ. ויש להעיר קצת כי בתשו' הרשב"א אינו מבואר כלל שהברכות מעכבות, ורק השיב למה שנשאל שאין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה, אולם אפשר שמותר לכנוס ע"י חופה בלבד. וכ"כ להדיא החכם השואל בשו"ת מהרלנ"ח (סי' א). וע' בתשו' מהר"א צרפתי שם. והנה הרמ"א בהגה (ר"ס נה) הביא להלכה ד' המרדכי (פ"ק דכתובות), שארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' מברכין ז"ב פן יתייחדו. וכ' ה' בית שמואל (שם סק"א), דס"ל להמרדכי דכלה בלא ברכה אסורה כנדה, ונראה דהרמב"ם לא ס"ל הכי, שהרי כ' (בפ"י מה"א) שאם אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה. וכשהיא נדה ס"ל דלא מהניא החופה. וצ"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש מהרא"י בפו"כ (סי' קמ), דכלה בלא ברכה היינו חופה, אבל הברכות אין מעכבין. מיהו רש"י ותוס' (כתובות ז:) ס"ל כפי' המרדכי דברכות ממש קאמר. ע"כ. וק' דמאי מוכח מד' הרמב"ם דס"ל דכלה בלא ברכה דהיינו חופה, אבל הברכות אין מעכבין, והרי מרן בש"ע הביא ד' הרמב"ם להלכה, ואיהו ז"ל ס"ל בב"י דהברכות מעכבות. א"ו שאין שום הוכחה מד' הרמב"ם, וכמש"כ לעיל, דלא חשיבא חופה שאינה ראויה לביאה, הואיל ומה"ת מותרת, וגם אין האיסור מכח האשה עצמה כגון נדה, וכנ"ל. אבל לעולם דד' הרמב"ם דכלה בלא ברכה שאסורה, היינו ברכה ממש. שו"ר בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח אות נה), שפי' כן ד' מרן, דדוקא לענין קנין חשיבא כנשואה גמורה, אבל לעולם אסור לבא עליה בלא ז"ב. והשיג ע"ד ה' בית שמואל הנ"ל בד' הרמב"ם,  
 317.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה (ה) איברא 
(ה) איברא דהרמ"א בדרכי משה (אות ח) כ' לחלוק ע"ד מרן הב"י בזה"ל: ואין דבריו נראין אלא אין הברכות מעכבות. ושם (אות ז) הביא שכן מבואר בהגהות מרדכי קידושין. ובתוס' כתובות (ז:) ד"ה ר' יהודה. ע"ש. וכ"כ החלקת מחוקק (סק"ג), שאם אין במדינה עשרה וא"א לו לילך למדינה אחרת רק בטורח גדול, אז הוי כדיעבד, וברכות אין מעכבות, ויכניסנה לחופה בלא ברכה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. כמ"ש לעיל (סי' נה). ע"כ. ובבית שמואל (סק"ד) כ', במקום דליכא עשרה אין לעשות נישואין. וכ"כ הרשב"א. ובפסקי מהרא"י (סי' קמ) חולק ע"ז, והב"י הסכים לד' הרשב"א, ובד"מ כ' שאין דבריו נראין אלא אין ברכות מעכבות. ע"כ. ויש להעיר קצת כי בתשו' הרשב"א אינו מבואר כלל שהברכות מעכבות, ורק השיב למה שנשאל שאין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה, אולם אפשר שמותר לכנוס ע"י חופה בלבד. וכ"כ להדיא החכם השואל בשו"ת מהרלנ"ח (סי' א). וע' בתשו' מהר"א צרפתי שם. והנה הרמ"א בהגה (ר"ס נה) הביא להלכה ד' המרדכי (פ"ק דכתובות), שארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' מברכין ז"ב פן יתייחדו. וכ' ה' בית שמואל (שם סק"א), דס"ל להמרדכי דכלה בלא ברכה אסורה כנדה, ונראה דהרמב"ם לא ס"ל הכי, שהרי כ' (בפ"י מה"א) שאם אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה. וכשהיא נדה ס"ל דלא מהניא החופה. וצ"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש מהרא"י בפו"כ (סי' קמ), דכלה בלא ברכה היינו חופה, אבל הברכות אין מעכבין. מיהו רש"י ותוס' (כתובות ז:) ס"ל כפי' המרדכי דברכות ממש קאמר. ע"כ. וק' דמאי מוכח מד' הרמב"ם דס"ל דכלה בלא ברכה דהיינו חופה, אבל הברכות אין מעכבין, והרי מרן בש"ע הביא ד' הרמב"ם להלכה, ואיהו ז"ל ס"ל בב"י דהברכות מעכבות. א"ו שאין שום הוכחה מד' הרמב"ם, וכמש"כ לעיל, דלא חשיבא חופה שאינה ראויה לביאה, הואיל ומה"ת מותרת, וגם אין האיסור מכח האשה עצמה כגון נדה, וכנ"ל. אבל לעולם דד' הרמב"ם דכלה בלא ברכה שאסורה, היינו ברכה ממש. שו"ר בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח אות נה), שפי' כן ד' מרן, דדוקא לענין קנין חשיבא כנשואה גמורה, אבל לעולם אסור לבא עליה בלא ז"ב. והשיג ע"ד ה' בית שמואל הנ"ל בד' הרמב"ם,  
 318.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה (ו) ותבט 
(ו) ותבט עיני בשו"ת נחלת שבעה ח"א (סי' יב במחודשים אות יא), שהביא דברי הב"י והד"מ והב"ח הנ"ל. וכתב ע"ז, ולעד"נ פשוט שגם הב"י מודה בעיקר הדין דבכל התורה אין הברכות מעכבות את המצוה, אך הב"י חולק על הראיה שהביא תשו' מיימוני, דוכי תעלה על דעתך שאם אין עשרה במדינה שלא תנשא וכו', וע"ז כ' הב"י דאין דבריו נראין דמה טענה היא זו וכו', הרי שהב"י אינו חולק רק על הראיה אבל בעיקר הדין מודה. ותדע שהרי לא דחה הב"י הראיה השניה שהביא שם, מפרק הניזקין, מעשה בארוס וארוסה וכו', בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך, אבל משום כלה בלא ברכה לא נמנע. א"ו שאינו מעכב בדיעבד. עכת"ד. ולזה כיון מדעתו בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' סב), שמודה מרן בעיקר הדין, ואינו דוחה אלא את ראית התשו' מיימו'. וראיה לזה שהרי פסק מרן (בסי' נה), שכל שכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר, וצריך לברך ברכת חתנים קודם הנישואין. הרי שכניסתה לחופה מתירתה לבעלה לגמרי, ואין הברכות מעכבות. וכ"כ הרמ"א (סי' סא ס"א). עכת"ד. ואין ראיתו מכרעת כלל, דמ"ש מרן הרי היא כאשתו לכ"ד היינו לענין קנין. ועוד שהרי התנה בסו"ד שצריך לברך ז"ב =ז' ברכות= קודם הנישואין. ומ"מ יש לו אילן גדול להתלות בו הוא הגאון בעל נחלת שבעה הנ"ל. וכמו כן יש לסייעם מד' מרן בכסף משנה (רפ"י מה' אישות). וכמ"ש בשער המלך הנ"ל. ובעיקר ראית תשו' מיימוני מההיא דפ' הניזקין גבי ארוס וארוסתו שנשבו וכו', אל תגע בי שאין לי ממך כתובה, ולא הקפידה משום ז' ברכות, אלמא דכלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו בלא חופה. הנה לכאו' י"ל דהני ארוס וארוסתו מיהודה קאתו, שהיו מברכים ברכת חתנים בבית אירוסין, מפני שהיה מתיחד עמה. וכדאר"י בכתובות (ז:). אלא שיש מקום לדחות שנראה שביהודה היו כותבים ג"כ כתובה. שאל"כ עדיין היה אסור לבעול בלא כתובה, כדאמרי' אל תגע בי מפני שאין לי כתובה ממך. וע"ע בכתובות (ז). ובהר"ן (ריש כתובות). ע"ש. ומש"ה א"ש ד' תשו' מיימוני, דאם איתא דאתו מיהודה, הרי היו כותבים כתובה ג"כ. אכן עדיין י"ל שכתבו כתובה ונאבדה, ואסור לו לשהות עמה שעה אחת בלא כתובה. וכדקי"ל (בסי' סו  
 319.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה (ו) ותבט 
הב"י מודה בעיקר הדין דבכל התורה אין הברכות מעכבות את המצוה, אך הב"י חולק על הראיה שהביא תשו' מיימוני, דוכי תעלה על דעתך שאם אין עשרה במדינה שלא תנשא וכו', וע"ז כ' הב"י דאין דבריו נראין דמה טענה היא זו וכו', הרי שהב"י אינו חולק רק על הראיה אבל בעיקר הדין מודה. ותדע שהרי לא דחה הב"י הראיה השניה שהביא שם, מפרק הניזקין, מעשה בארוס וארוסה וכו', בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך, אבל משום כלה בלא ברכה לא נמנע. א"ו שאינו מעכב בדיעבד. עכת"ד. ולזה כיון מדעתו בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' סב), שמודה מרן בעיקר הדין, ואינו דוחה אלא את ראית התשו' מיימו'. וראיה לזה שהרי פסק מרן (בסי' נה), שכל שכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר, וצריך לברך ברכת חתנים קודם הנישואין. הרי שכניסתה לחופה מתירתה לבעלה לגמרי, ואין הברכות מעכבות. וכ"כ הרמ"א (סי' סא ס"א). עכת"ד. ואין ראיתו מכרעת כלל, דמ"ש מרן הרי היא כאשתו לכ"ד היינו לענין קנין. ועוד שהרי התנה בסו"ד שצריך לברך ז"ב =ז' ברכות= קודם הנישואין. ומ"מ יש לו אילן גדול להתלות בו הוא הגאון בעל נחלת שבעה הנ"ל. וכמו כן יש לסייעם מד' מרן בכסף משנה (רפ"י מה' אישות). וכמ"ש בשער המלך הנ"ל. ובעיקר ראית תשו' מיימוני מההיא דפ' הניזקין גבי ארוס וארוסתו שנשבו וכו', אל תגע בי שאין לי ממך כתובה, ולא הקפידה משום ז' ברכות, אלמא דכלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו בלא חופה. הנה לכאו' י"ל דהני ארוס וארוסתו מיהודה קאתו, שהיו מברכים ברכת חתנים בבית אירוסין, מפני שהיה מתיחד עמה. וכדאר"י בכתובות (ז:). אלא שיש מקום לדחות שנראה שביהודה היו כותבים ג"כ כתובה. שאל"כ עדיין היה אסור לבעול בלא כתובה, כדאמרי' אל תגע בי מפני שאין לי כתובה ממך. וע"ע בכתובות (ז). ובהר"ן (ריש כתובות). ע"ש. ומש"ה א"ש ד' תשו' מיימוני, דאם איתא דאתו מיהודה, הרי היו כותבים כתובה ג"כ. אכן עדיין י"ל שכתבו כתובה ונאבדה, ואסור לו לשהות עמה שעה אחת בלא כתובה. וכדקי"ל (בסי' סו ס"ג). [א"נ י"ל כמ"ש השטמ"ק שם בשם הגאונים ז"ל, דאע"ג דלא כתיבא כתובה כל כמה דאפשר להדורי אהיתרא מהדרינן. עכ"ל]. ולעולם  
 320.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה (ו) ותבט 
שלא היו ישראל מצויים שם. וכ"כ בשו"ת האלף לך שלמה הנ"ל. ואכמ"ל. ועכ"פ מ"ש הגאון נחלת שבעה בדעת מרן ז"ל, שהוא מודה בעיקר הדין שאין ברכות מעכבות, לפע"ד במחכ"ת אינו נראה כן. וכדמוכח להדיא בדרכי משה, והב"ח, והכנה"ג, ובית שמואל, דכלהו ס"ל בד' מרן שהברכות מעכבות. וע"ע בס' המקנה בקו"א (סי' סב ס"ד), שכ', שנראה שאין כוונת מרן שיבטל עצמו מפו"ר וכו', אלא דאיכא תקנתא שישאנה בתורת פילגש. דלא מיבעיא לד' הראב"ד דס"ל שמותרת להדיוט, אלא גם להרמב"ם מ"מ אם קדשה ונשאה בתורת פילגש מותרת בלא ברכה ובלא חופה, והיינו שאמרו כלה בלא ברכה, ולא אמרו אשה בלא ברכה. ולפמ"ש י"ל דדוקא שנישאת בתורת כלה, אבל בתורת פילגש א"צ ברכה. וי"ל עוד מ"ש כלה בלא ברכה היינו בלא שום ברכה, אבל כיון שיכולים לברך ברכת אשר ברא דא"צ עשרה לית ביה איסורא. עכ"ל. ומבואר דס"ל דמרן פליג בעיקר דינא, ולכן הוצרך למצוא תקנות לזה. [ובדבר הצעתו האחרונה, יש להעיר קצת, כי בתשו' הרשב"א (סי' אלף קסז) מבואר שאף בר' אשר ברא אין לברך בפחות מעשרה. אולם אנן קי"ל בד' הרא"ש והטור והר"ן שכ' דב' אשר ברא א"צ עשרה. וכ"נ בשו"ת הרשב"ש (ס"ס רצג). ע"ש. וכ"פ מרן בש"ע /אבן העזר/ (סי' סב ס"ד). וע' במאירי ובס' חינא וחסדא (דקל"ט ע"ג). ע"ש. ואע"ג דקי"ל ספק בר' להקל אפילו נגד מרן, מ"מ במקום מנהג לא אמרינן סב"ל. ונהגו לברך אשר ברא בפחות מעשרה, משלשה אנשים ולמעלה. וכמ"ש בס' פני יצחק אבולעפייא (מע' הברכות אות קג). ושכ"כ ה' בית עובד. ע"ש. אלא שיש לחלק בין כשאו' ברכה זו בשעת סעודה, לאמירתה בשעת החופה. וצ"ע. ועוד יש לדון שכל הז' ברכות מעכבות]. וע"ע להחיד"א בשו"ת חיים שאל שם שכ' ג"כ בדעת מרן כמש"כ. וע"ע בכסא רחמים (ריש כלה). ושם העיר ג"כ ע"ד המקנה הנ"ל, דלד' מרן לא סגי בברכת אשר ברא, אלא בעינן ז' ברכות. ע"ש. וע"ע בס' חינא וחסדא (דקל"ט ע"ג). וכן מצאתי בשו"ת ויקרא אברהם (חאה"ע סי' יא), שג"כ העלה להלכה כד' מרן ז"ל דהברכות מעכבות, ואין לעשות הנישואין עד שיהיו עשרה. ע"ש. וי"ל ע"ד. ודו"ק.  
 321.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה (ו) ותבט 
(סי' סב ס"ד), שכ', שנראה שאין כוונת מרן שיבטל עצמו מפו"ר וכו', אלא דאיכא תקנתא שישאנה בתורת פילגש. דלא מיבעיא לד' הראב"ד דס"ל שמותרת להדיוט, אלא גם להרמב"ם מ"מ אם קדשה ונשאה בתורת פילגש מותרת בלא ברכה ובלא חופה, והיינו שאמרו כלה בלא ברכה, ולא אמרו אשה בלא ברכה. ולפמ"ש י"ל דדוקא שנישאת בתורת כלה, אבל בתורת פילגש א"צ ברכה. וי"ל עוד מ"ש כלה בלא ברכה היינו בלא שום ברכה, אבל כיון שיכולים לברך ברכת אשר ברא דא"צ עשרה לית ביה איסורא. עכ"ל. ומבואר דס"ל דמרן פליג בעיקר דינא, ולכן הוצרך למצוא תקנות לזה. [ובדבר הצעתו האחרונה, יש להעיר קצת, כי בתשו' הרשב"א (סי' אלף קסז) מבואר שאף בר' אשר ברא אין לברך בפחות מעשרה. אולם אנן קי"ל בד' הרא"ש והטור והר"ן שכ' דב' אשר ברא א"צ עשרה. וכ"נ בשו"ת הרשב"ש (ס"ס רצג). ע"ש. וכ"פ מרן בש"ע /אבן העזר/ (סי' סב ס"ד). וע' במאירי ובס' חינא וחסדא (דקל"ט ע"ג). ע"ש. ואע"ג דקי"ל ספק בר' להקל אפילו נגד מרן, מ"מ במקום מנהג לא אמרינן סב"ל. ונהגו לברך אשר ברא בפחות מעשרה, משלשה אנשים ולמעלה. וכמ"ש בס' פני יצחק אבולעפייא (מע' הברכות אות קג). ושכ"כ ה' בית עובד. ע"ש. אלא שיש לחלק בין כשאו' ברכה זו בשעת סעודה, לאמירתה בשעת החופה. וצ"ע. ועוד יש לדון שכל הז' ברכות מעכבות]. וע"ע להחיד"א בשו"ת חיים שאל שם שכ' ג"כ בדעת מרן כמש"כ. וע"ע בכסא רחמים (ריש כלה). ושם העיר ג"כ ע"ד המקנה הנ"ל, דלד' מרן לא סגי בברכת אשר ברא, אלא בעינן ז' ברכות. ע"ש. וע"ע בס' חינא וחסדא (דקל"ט ע"ג). וכן מצאתי בשו"ת ויקרא אברהם (חאה"ע סי' יא), שג"כ העלה להלכה כד' מרן ז"ל דהברכות מעכבות, ואין לעשות הנישואין עד שיהיו עשרה. ע"ש. וי"ל ע"ד. ודו"ק.  
 322.  שו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ו ד"ה (ז) ואנכי 
(ז) ואנכי הרואה בשו"ת נוב"י מה"ק (חאה"ע סי' נו), שנשאל ע"ד מסדר קידושין אחד שבירך ברכת אירוסין וברכת נישואין בפחות מעשרה, וכ' שבודאי שהוא עון פלילי שיהא להדיוט כזה עסק בטיב קידושין. ומ"מ אף להרשב"א דס"ל דהברכות מעכבות, כאן שכבר בירך אלא שלא היה שם עשרה, זה אינו מעכב, ובדיעבד עלתה לו הברכה אף בלי עשרה. וראיה לדבר מדתנן במגילה (כג:) אין פורסין על שמע וכו' ואין אומרים ברכת חתנים פחות מעשרה. ובירו' שם אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומר. ואם איתא שיש עיכוב בעשרה אפילו בדיעבד, איך יגמור זה לבטלה. בשלמא אם בדיעבד עלתה לו בפחות מעשרה, ורק לכתחלה הצריכו עשרה מפני כבוד קדושת השם י"ל שבזה שהתחיל בעשרה בהיתר מש"ה גומר, אבל אם היה חשוב ד"ז ברכה לבטלה, אפילו בדיעבד לא היה מותר לעלות לתורה ולברך, בשביל הראשון שכבר התחיל. ע' בכ"מ פ"א מהלכות תפלה ה"ו. א"ו שכל זה למצוה ולא לעכב, ומכיון דכלהו בחדא מחתא מחתינהו במתני', א"כ כלהו למצוה ולא לעכב. ובדיעבד עלתה הברכה בפחות מעשרה. עכת"ד. ונהירנא כד הוינא טליא שהשגתי על הגאון ז"ל שנעלם ממנו ד' הרז"ה בעל המאור בפ"ק דמגילה (ה) שכ' דע"כ לא קאמר רב אסי דמקרא מגילה בעשרה אלא לכתחלה, אבל אם קראה ביחיד יצא. תדע דהא לא תנן לה במתני' דתנן לקמן (כג:) אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה, מכדי במס' מגילה קיימינן, אמאי לא חשיב מקרא מגילה בהדי הנך דאינן בפחות מעשרה, ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי. א"ו דלכ"ע אם קראה ביחיד יצא, דהכי אמרינן קורין אותה בעשרה, ולא אמרינן אין קורין אותה אלא בעשרה וכו'. ע"כ. מבואר להדיא דכל הנך דתנן במגילה (כג:) הוו לעיכובא, ואמטו להכי לא תנן מקרא מגילה בהדייהו. שאילו היה כ"ז למצוה ולא לעכב, הן עוד היום תקשה דאמאי לא תנן מקרא מגילה בהדייהו. וע"ע להרמב"ן במלחמות (שם) שדחה ראית הרז"ה דלא תנן אלא חובות ציבור, אבל מגילה כשם שהצבור חייבים כך כל יחיד ויחיד חייב. ע"ש. וכיו"ב כ' הר"ן שם. אלמא דאינהו נמי אזלי ומודו לד' הרז"ה דמתני' לעיכובא תנן. ודלא כהנוב"י הנ"ל. ע"ש. (וע' היטב להתה"ד בפו"כ ר"ס קמ.) ואין לדחות ולומר, שאף הרז"ה לא אמר  
 323.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ז עמוד 220 ד"ה ה. אשר 
ה. אשר לתביעות הכספיות ניסה ביה"ד לנהל משא ומתן לפשרה, אולם נתקל בקושיים הואיל וכתובת האשה היא על סך שלשים וחמשה אלף ל"י, שזה בהתאם לנידוניה שהכניסה האשה בסך עשרת אלפים ל"י במזומן וחמש עשרה אלף ל"י ברהיטים וכו' והבעל הוסיף עוד שלשת אלפים והאשה אינה מוכנה לוותר על כתובתה או חלק ממנה. כנגד זה טוען הבעל שהרהיטים קיבלה כבר בחזרה ומעשרת אלפים ל"י קנה מניות שערכן ירד והוא מוכן לתת לה חמשת אלפים ל"י. לדבריו לא מגיעה לה כתובה, הואיל והיה כאן מקח טעות שהרי לא הוכיחה שהיתה בריאה לפני הנישואין.  
 324.  שו"ת ישכיל עבדי חלק ו - אבן העזר סימן קיח ד"ה לפנינו ערעור 
לפנינו ערעור על פסה"ד ביה"ד האיזורי, הבעל דורש לחייב את אשתו בקבלת גט, היות וזה למעלה מעשר שנים ולא זכו להבנות ולדבריו כבר אינה מוכשרת להוליד, והוא עדין לא קיים מצות פו"ר, והוסיף לטעון שהיא מאוסה עליו והאשה טוענת שהיו לה שתי הפלות, ויש לה תעודות ע"ז מהרופאים וגם שאומרים שיש לה סיכויים להוליד, וההפלות סבתם לפעמים נעוצה בזרע של הבעל, והבעל נבדק ע"י הרופא שקבע שזקוק לטיפול, ואחרי כל הטו"מ, פסק ביה"ד, א) שמן הראוי ורצוי שהצדדים יתגרשו זמ"ז, לאחר שינהלו ביניהם מו"מ על תנאי הגט, ונתנו להם ע"ז ארכא של חדשיים, ואם לא יבואו לכלל הסכם, יחליט ביה"ד בזה כפי ראות עיניו ב) באם תסרב האשה לקבל ג"פ, ידון בי"ד בדבר בקשתו של הבעל להיתר נישואין, באשר לתביעת האשה למזונות, אחרי שביה"ד שקל בענין ולקח בחשבון את הכנסותיה מעצי הפרי וכו' וכן בהתחשב עם הכנסותיו של הבעל, ועם כל המסיבות ושיש לה דירה שהועמדה לרשותה ע"י הבעל, לחייב את הבעל לשלם לה למזונותיה מיום הגשת התביעה, י"ב תשרי תשט"ז עד לניסן תשט"ז 40 ל"י לחדש, מניסן עד ניסן תשי"ז 45 ל"י לחדש, מחדש ניסן תשי"ז עד להוראה חדשה, סך 50 ל"י לחדש מדי חדש בחדשו.  
 325.  שו"ת יביע אומר חלק ו - אבן העזר סימן י ד"ה (ו) נוסף 
דתרי קולי לא מקילינן בהפסד מרובה, ובאמת שיש להאריך בזה ע"ד הט"ז, אלא שבלא"ה הרי כ' בש"ע סי' מ"ב שאם א' מכחיש השני אין כאן חשש לכ"ע וכו'. ע"ש. וע' במ"ש הרה"ג שמ"ח גאגין בשו"ת ישמח לב (חאה"ע סי' יא דכ"ג ע"א והלאה). וי"ל ע"ד. ואכמ"ל. עכ"פ בנ"ד דאיכא ריעותא אחריתי בהכחשת העדים בענין טבעת הקידושין אם היתה של כסף או של זהב וגם לא נעשית חקירה ודרישה, יש להקל מטעם ס"ס. וע' בשו"ת אמר שמואל (חאה"ע סי' ו). ע"ש. ויש להוסיף עוד שבעדות שמואל אתחד לא נזכר שאמר המקדש, הרי את מקודשת בטבעת זו, ובשו"ת הלק"ט ח"א (סי' מד) כ' דהאי מילתא תליא בבעיא דלא איפשיטא בגיטין (פה:) אי בעינן ודין או לא. ע"ש. ובס' משחא דרבותא ח"א (סי' כז) כ' שאם לא אמר בזה יש לחוש ולומר שלעתיד כשיתן לה דבר תתקדש לו. ע"ש. אבל בשו"ת המבי"ט ח"א (סי' רצא) כ' שאין תיבת בזה לעיכובא, ורק לכתחלה י"ל כן. וכן מבואר במאירי ריש קידושין (ב). ד"ה ונשוב לדברינו. ע"ש. וע"ע בשו"ת קול אליהו ח"א (סי' ה). ע"ש. ולכאו' יש להעיר ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה למעשר שני (פ"ד מ"ז), אמתני' דהיה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר א"צ לפרש, ופי' הרמב"ם, וז"ל: וכמו כן נתינת גט או קידושין ולא אמר הרי זה גיטך או הרי את מקודשת בזה. ע"ש. אלמת /אלמא/ דתיבת בזה מעכבת (אם לא שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה). וע' בשו"ת עמק שאלה (סי' ע אות יא) ובשו"ת שערי עזרה (חאה"ע סי' י). ובשו"ת הסבא קדישא מהר"ש אלפנדארי (סי' כו). ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (סי' ה אות ב). ואכמ"ל. והן אמת שבנ"ד לדברי שני העדים התאספו כל הנוכחים במזמוטי חתן וכלה, והכתובה ותעודת הנישואין מוכיחות כן, וא"כ אפי' את"ל כדברי העד השני שלא אמר לי, ה"ז כמדבר עמה על עסקי קידושיה וה"ז מקודשת. וכמ"ש הערוך השלחן אה"ע (סי' כז ס"א) שאם היו תחת החופה, ולא אמר לי, מקודשת. ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג (סי' קמו). אולם בשו"ת אשר לשלמה (סי' ב ד"ז ע"א) הוכיח מד' הריב"ש (סי' ה) שאף כשנקבצו להתארס לא הויא מילתא דפשיטא דחשיב כמדבר על עסקי  
 326.  שו"ת אבני שיש חלק א סימן נג ד"ה עמדו לפני 
עמדו לפני לדין ה"ר משה ן' דוד ה"ן מאמאן שבא בהרשאת חנה בת אחיו אשת הנבון ה"ר דוד בה"ר שלמה ן' מאמאן לדון עם בעלה הנז' על מה שכבר נשתדך עם ג'והאר בת מכלוף ן' עטייא וטען עליו משה הנז' שאע"פ שעברו יותר מעשר שנים מיום נישואיה כיון שנשאה קטנה מונין לה מיום שבגרה שראויה לילד ועוד שהיום היא מעוברת אולי יחנן ה' ותלד זכר, ודוד הנז' השיב שעל פיה ורצונה הלך ושידך האשה הנז' ונתקשר בקנס גדול מסך בו"ו יען שמיום שנתגרשה האשה הנז' מבעלה הראשון והיתה אשת דוד הנז' יודעת שרשאי לישא עליה מחמת שקברה מה שילדה היתה חושדתו שרוצה לישא האשה הנז' ולא היה שלום ביניהם והיתה עושה מריבה עם האשה הנז' וקרוביה ומחמת כן בראותה שאין לה מנוחה הרשתו לישא אותה להשקיט ריב ומדון והלך המורשה ושאל את פיה ואמרה שלא הרשתו כלל רק בדרך הגזמה בעלמא היתה אומרת לו אם אתה רוצה לישאנה תישאנה ועוד היה טוען מי יאמר שהיא מעוברת ופסקתי ביניהם דכיון דנקיטא שטר כתובה בידה והוא טוען שקיים התנאי ולא עשה אלא ע"פ ורצונה עליה רמיא שבועה שלא קיים תנאי הכתובה הנז' ולא נתנה לו רשות לישא ע"פ ורצונה אלא בדרך הגזמה והיתול היו דבריה עמו אחר שיקבל חרם שאינו טוען עליה שקר חזר וטען אפי' תשבע איני מבטל השידוכין היום לתת הקנס הגדול רק אני ממתין עד שתלד אם ילדה נקבה אני גומר הנישואין ואם ילדה זכר אז אבטל השידוכין או לפרוע לאשתו כ"מ שהחזיק לה ע"ע ויפטור אותה בגט וישא האחרת ובזה טענתו נכונה שלא יפסיד הסך הגדול עד שיודע האמת שתלד זכר המונעו מלישא אחרת, ועם היות שענין המעוברת פשוט אצלנו שאינו רשאי לישא עד שתלד אם ילדה נקבה רשאי ואם זכר אינו רשאי מ"מ ראיתי שדוד הנז' עדיין מגמגם דיש תנא דמסייע ליה הוא רב רחומאי החה"ש עצו"ר כמוה"ר שאול סירירו שכתב לאברהם בן נחמני שרשאי לישא אחרת אפי' אשתו מעוברת, ובאמת בנדון אברהם בן נחמני הנז' לא הוצרך להוציא הפסק הנז' יען שביני ביני הפילה אשתו הנז' וזכה בדין ולכן הוצרכתי להודיע פשיטות דין זה אצלנו מהיכן יצא והוא שבשנת התקי"ב עברו דברי ריבות בין יוסף בן לוי אג'ייני עם אשתו מסעודה בת  
 327.  שו"ת אבני שיש חלק א סימן נג ד"ה וזאת היתה 
וזאת היתה תשובת הרב הגדול אין לנו אלא דברי רבותינו בעלי התקנות זלה"ה ושתקנו עשר שנים בעינן י"ש שלימות ולא חסירות ובנ"ד שעדיין לא נשלמו מיום אל יום אינו רשאי לא לשדך ולא לקדש לשום בת ישראל דשמא במשלם שנייא אלין תתעבר ועל כרחו צריך להמתין לה עד שתלד אולי תלד זכר, ולראיה חתמנו באב רחמן ש' התקי"ב ליצי' בפאס יע"א וקיים, וחתום הרב הגדול זלה"ה וכמוה"ר רפאל בנו זלה"ה וכמוה"ר מתתיה סירירו זלה"ה, ומי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו הוא ובית דינו הצדק וחלילה לרב אחא'י נר"ו לחלוק על אביו זלה"ה ועל הרב הגדול זקינו זלה"ה, וא"כ בנ"ד אפילו נשאה בשנים הפעוטות אין מונה אלא מיום הנישואין וכבר עברו יותר מעשר שנים ומאחר שהיא מעוברת היה צריך להמתין עד שתלד אולי תלד זכר כדברי הרב, אכן טענה שטוען שע"פ ורצונה עשה רמינן שבועה עלה כאמור ולא יבטל השידוכין עד עת לדתה אם תלד זכר שלא להפסיד סך גדול ואינו רשאי כעת לא לקדשה ולא לישא אותה ואם יעבור וכו' יפרע לאשתו כל מה שהחזיק לה ע"ע ויפטור אותה בגט וכו', ולראית האמת חתמתי באחד בניסן משנת ועצ"ת ה' היא תקום. ע"ה שאול ישועה ס"ט.  
 328.  שו"ת חוות יאיר סימן קמב ד"ה תשובה תנן 
פסחים הנ"ל נפקא ליה מקרא ושכ"כ התוס' בב"ק על לא יגדל אדם חזירים ושכ"כ הרא"ש ותירץ התי"ט דאע"פ שיש לימוד מן התורה מאחר שיש לימוד היתר ולימוד איסור מסרה התורה הדבר לחכמים באיזה דרך אסור ובאיזה מותר והוא דוגמא לאיסור מלאכה בחש"מ וכו' יע"ש. וכדבריו אלה ממש כתב בט"ז בי"ד ריש סימן קי"ז שג"כ תמה על מ"ש הרשב"א על איסור סחורה בנבילות וטריפות שמא יבא לאכול מהם דמשמע שהוא רק גזירות רז"ל ומתרץ ממש כמ"ש התי"ט דהוי כמו מלאכות חש"מ =חולו של מועד= שהדבר מסור לחכמים רק שמה שהקשה מדברי התוספות דסוכה ל"ט ד"ה וליתיב וכו' וניחא ליה ע"פ הקדמה במונח קיים לו דכל שהתירה תורה בפירוש א"א לומר בו כלל שחכמים יאסרוהו משום גזירה בעולם והא ודאי ליתא דגדולה מזו [ועוד גדולה מזו דקרא אמר כל עץ ג' שנים יהיו לכם ערלים ובשנה הרביעי' וגו' ובגמ' ר"פ כ"מ אית תנא דתני כרם רבעי ע' תי"ט פאה פ"ז מ"ו אע"פ דבערלה לכ"ע אין חילוק ולההוא מ"ד גם מדרבנן שרי וכן זכר רבי ברוב משניות כרם רבעי ולא דמי לדין מעשר דס"ל לרוב פוסקים דאינו מן התורה רק בדגן ותירוש דמ"מ מדרבנן נוהג בכלם. ועדיין צ"ע דמקמי דגזרו רבנן איך פטרו מה שחייב' התורה שנאמר כל תבואת זרעך ויותר היה נראה לפטור גפן וזית ואיך סמכו על גזירתם] אפילו מה שהוא לדעת קצת מצוה מן התורה מצינו שאסרו חכמים משום גזירה והוא לנכרי תשיך שחז"ל אסרוהו שמא ילמד ממעשיו [ע' תוס' פ' הריבית /ב"מ/ סוף /דף/ ע' ובכתובות ל"ד ע"א למ"ד מעשה שבת דרבנן וכוותי' ק"ל אע"פ דכתבה תורה כי קודש הוא ואין מעשיה קדש] ודברי התוס' באמת תמוהין מאד לא לבד מצד קושיית רבינו הט"ז רק דאין ענין מ"ש תורה או מכור לנכרי שום קושיא משני פנים האחד מצד שנאמר בנבילה דאין לו עיקר מן התורה כלל דקראי בבהמות טמאים ובשרצים נאמרו שלא היה להם שעת הכושר לכן ודאי אינו רק גזירות חכמים ואת"ל דג"כ איסורו מן התורה היינו לעשות בו סחורה ומה ענין או מכור לנכרי דמיירי בשיזדמן לו נבילה בביתו וגם בטמאים נזדמנו לו מותרים ממ"ש לכם והר"ש במס' שביעי' שם מייתי ג"כ דברי התוס' אבל בסגנון אחר ושניהם צריכים נגר  
 329.  שו"ת חוות יאיר סימן קמב ד"ה תשובה תנן 
נותנם בחדר לבד לומר דמעתה זר לחוש לתקלה ואין לנו להקל מסברא במקום שאסרו רז"ל ותדע שהרי אין רחוק וחשש זר יותר מגידול חזרים שנחוש שישחטם ויאכלם ואסור לגדל ואפילו חמור סוס וגמל לולי שלמלאכתם עומדים ואינם בני אכילה דלא פלוג רבנן. ואע"פ שיש לחלק מצד מה שכתבתי דנבילות וטריפות לא נפקי מקרא איסור הסחורה כמו בהמות טמאות דאין להם שעת הכושר ומאיסי טפי וע"כ אין כותבין ס"ת על עורם מש"כ נבילות וטריפות מ"מ חלילה לי להקל בדבר ע"פ סברא חדשה שחדשתי לא שערוהו הקדמונים והרי הב"ח בא"ח סי' תנ"א אוסר לתלות בחדרו לנוי כלי איסור אפילו גבוה עשרה קומות אף דלא שייך בזה לומר דכולי שתא לא בדיל מינייהו כמו באם תולה כלי חמץ בפסח מ"מ מי יקל ראשו נגדו וא"כ כ"ש כאן חיישינן גם לארחי ופרחי פן יקח בגניבה אחד מהם ויכשל בהם ואין לומר בכה"ג הלעיטהו לרשע כמ"ש רשב"ג בד"א בשביעי' גבי ציון ערלה ורבעי כי פה אני נותן מכשול לפניו וגם אותו משנה צ"ע מצד הסברא ומגמ' ואם ק"ל הכי והארכנו בזה במקום אחר [במשנה רפ"ה דמעשר שני כרם רבעי מציינין וכו' ארשב"ג בד"א בשביעי' וכו' ופסק הרמב"ם בפ"ט דמעשר שני מ"ז כרשב"ג וק"ל אמשנה דדמאי פ"ג מ"ה הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה וכו' והכי פסק במיימוני פ' י"א מי"ב דהלכות מעשר ונתן טעם שלא יהיה תקלה לאחרים משמע דקפדינן על המכשול של הגונב. וי"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י והרע"ב דמתכוונת הפונדקית לטובה ודלא כתוס' דחולין ו'. עי"ל דכיון דנותן לה בידים חמיר טפי אכן בירושלמי משמע דפלוגתתא דדמאי תלי בהא דמעשר שני הביאו בתיו"ט (ותמה שלא זכר מסתירת פסקי הרמב"ם +/מהגהות ב"ד/ ע' עבודת עבודה לדו"ז ה' מהרש"ק ז"ל (ד"ו) של"ר שקדמו המחבר וע' מראה הפנים ירושלמי פ"ג דדמאי ה"ה.+) ומ"מ שם בירושלמי מוכח ג"כ בהא דדמאי חמיר טפי דחזקת חבר שאינו מוציא וכו'. והנה טעמא דרשב"ג דהלעיטהו לרשע וימות וכך מפורש בברייתא שהביא בש"ס ב"ק ס"ט ע"א. ואני תמה מאד על לשון זה דהמשמעות בפשטי' דלא לבד בהאי מלתא גופא דלא נקפיד להזהירו מאיסור אם בלה"נ יש בו עוד איסור שיעבור רק בכל שהוחזק  
 330.  שו"ת חוות יאיר סימן קמב ד"ה תשובה תנן 
רז"ל ותדע שהרי אין רחוק וחשש זר יותר מגידול חזרים שנחוש שישחטם ויאכלם ואסור לגדל ואפילו חמור סוס וגמל לולי שלמלאכתם עומדים ואינם בני אכילה דלא פלוג רבנן. ואע"פ שיש לחלק מצד מה שכתבתי דנבילות וטריפות לא נפקי מקרא איסור הסחורה כמו בהמות טמאות דאין להם שעת הכושר ומאיסי טפי וע"כ אין כותבין ס"ת על עורם מש"כ נבילות וטריפות מ"מ חלילה לי להקל בדבר ע"פ סברא חדשה שחדשתי לא שערוהו הקדמונים והרי הב"ח בא"ח סי' תנ"א אוסר לתלות בחדרו לנוי כלי איסור אפילו גבוה עשרה קומות אף דלא שייך בזה לומר דכולי שתא לא בדיל מינייהו כמו באם תולה כלי חמץ בפסח מ"מ מי יקל ראשו נגדו וא"כ כ"ש כאן חיישינן גם לארחי ופרחי פן יקח בגניבה אחד מהם ויכשל בהם ואין לומר בכה"ג הלעיטהו לרשע כמ"ש רשב"ג בד"א בשביעי' גבי ציון ערלה ורבעי כי פה אני נותן מכשול לפניו וגם אותו משנה צ"ע מצד הסברא ומגמ' ואם ק"ל הכי והארכנו בזה במקום אחר [במשנה רפ"ה דמעשר שני כרם רבעי מציינין וכו' ארשב"ג בד"א בשביעי' וכו' ופסק הרמב"ם בפ"ט דמעשר שני מ"ז כרשב"ג וק"ל אמשנה דדמאי פ"ג מ"ה הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה וכו' והכי פסק במיימוני פ' י"א מי"ב דהלכות מעשר ונתן טעם שלא יהיה תקלה לאחרים משמע דקפדינן על המכשול של הגונב. וי"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י והרע"ב דמתכוונת הפונדקית לטובה ודלא כתוס' דחולין ו'. עי"ל דכיון דנותן לה בידים חמיר טפי אכן בירושלמי משמע דפלוגתתא דדמאי תלי בהא דמעשר שני הביאו בתיו"ט (ותמה שלא זכר מסתירת פסקי הרמב"ם +/מהגהות ב"ד/ ע' עבודת עבודה לדו"ז ה' מהרש"ק ז"ל (ד"ו) של"ר שקדמו המחבר וע' מראה הפנים ירושלמי פ"ג דדמאי ה"ה.+) ומ"מ שם בירושלמי מוכח ג"כ בהא דדמאי חמיר טפי דחזקת חבר שאינו מוציא וכו'. והנה טעמא דרשב"ג דהלעיטהו לרשע וימות וכך מפורש בברייתא שהביא בש"ס ב"ק ס"ט ע"א. ואני תמה מאד על לשון זה דהמשמעות בפשטי' דלא לבד בהאי מלתא גופא דלא נקפיד להזהירו מאיסור אם בלה"נ יש בו עוד איסור שיעבור רק בכל שהוחזק רשע גם משמע דשרי לספינהו איסור בידים ואיך יתכן זה ואנו מוזהרין על כל איש ישראל להזהירו  
 331.  שו"ת חוות יאיר סימן קמב ד"ה תשובה תנן 
ויאכלם ואסור לגדל ואפילו חמור סוס וגמל לולי שלמלאכתם עומדים ואינם בני אכילה דלא פלוג רבנן. ואע"פ שיש לחלק מצד מה שכתבתי דנבילות וטריפות לא נפקי מקרא איסור הסחורה כמו בהמות טמאות דאין להם שעת הכושר ומאיסי טפי וע"כ אין כותבין ס"ת על עורם מש"כ נבילות וטריפות מ"מ חלילה לי להקל בדבר ע"פ סברא חדשה שחדשתי לא שערוהו הקדמונים והרי הב"ח בא"ח סי' תנ"א אוסר לתלות בחדרו לנוי כלי איסור אפילו גבוה עשרה קומות אף דלא שייך בזה לומר דכולי שתא לא בדיל מינייהו כמו באם תולה כלי חמץ בפסח מ"מ מי יקל ראשו נגדו וא"כ כ"ש כאן חיישינן גם לארחי ופרחי פן יקח בגניבה אחד מהם ויכשל בהם ואין לומר בכה"ג הלעיטהו לרשע כמ"ש רשב"ג בד"א בשביעי' גבי ציון ערלה ורבעי כי פה אני נותן מכשול לפניו וגם אותו משנה צ"ע מצד הסברא ומגמ' ואם ק"ל הכי והארכנו בזה במקום אחר [במשנה רפ"ה דמעשר שני כרם רבעי מציינין וכו' ארשב"ג בד"א בשביעי' וכו' ופסק הרמב"ם בפ"ט דמעשר שני מ"ז כרשב"ג וק"ל אמשנה דדמאי פ"ג מ"ה הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה וכו' והכי פסק במיימוני פ' י"א מי"ב דהלכות מעשר ונתן טעם שלא יהיה תקלה לאחרים משמע דקפדינן על המכשול של הגונב. וי"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י והרע"ב דמתכוונת הפונדקית לטובה ודלא כתוס' דחולין ו'. עי"ל דכיון דנותן לה בידים חמיר טפי אכן בירושלמי משמע דפלוגתתא דדמאי תלי בהא דמעשר שני הביאו בתיו"ט (ותמה שלא זכר מסתירת פסקי הרמב"ם +/מהגהות ב"ד/ ע' עבודת עבודה לדו"ז ה' מהרש"ק ז"ל (ד"ו) של"ר שקדמו המחבר וע' מראה הפנים ירושלמי פ"ג דדמאי ה"ה.+) ומ"מ שם בירושלמי מוכח ג"כ בהא דדמאי חמיר טפי דחזקת חבר שאינו מוציא וכו'. והנה טעמא דרשב"ג דהלעיטהו לרשע וימות וכך מפורש בברייתא שהביא בש"ס ב"ק ס"ט ע"א. ואני תמה מאד על לשון זה דהמשמעות בפשטי' דלא לבד בהאי מלתא גופא דלא נקפיד להזהירו מאיסור אם בלה"נ יש בו עוד איסור שיעבור רק בכל שהוחזק רשע גם משמע דשרי לספינהו איסור בידים ואיך יתכן זה ואנו מוזהרין על כל איש ישראל להזהירו בחשש שוגג ולמנעו בכל כוחינו ממזיד (עי' בי"ד סי' רכ"ח סט"ו  
 332.  שו"ת חוות יאיר סימן קמב ד"ה תשובה תנן 
עומדים ואינם בני אכילה דלא פלוג רבנן. ואע"פ שיש לחלק מצד מה שכתבתי דנבילות וטריפות לא נפקי מקרא איסור הסחורה כמו בהמות טמאות דאין להם שעת הכושר ומאיסי טפי וע"כ אין כותבין ס"ת על עורם מש"כ נבילות וטריפות מ"מ חלילה לי להקל בדבר ע"פ סברא חדשה שחדשתי לא שערוהו הקדמונים והרי הב"ח בא"ח סי' תנ"א אוסר לתלות בחדרו לנוי כלי איסור אפילו גבוה עשרה קומות אף דלא שייך בזה לומר דכולי שתא לא בדיל מינייהו כמו באם תולה כלי חמץ בפסח מ"מ מי יקל ראשו נגדו וא"כ כ"ש כאן חיישינן גם לארחי ופרחי פן יקח בגניבה אחד מהם ויכשל בהם ואין לומר בכה"ג הלעיטהו לרשע כמ"ש רשב"ג בד"א בשביעי' גבי ציון ערלה ורבעי כי פה אני נותן מכשול לפניו וגם אותו משנה צ"ע מצד הסברא ומגמ' ואם ק"ל הכי והארכנו בזה במקום אחר [במשנה רפ"ה דמעשר שני כרם רבעי מציינין וכו' ארשב"ג בד"א בשביעי' וכו' ופסק הרמב"ם בפ"ט דמעשר שני מ"ז כרשב"ג וק"ל אמשנה דדמאי פ"ג מ"ה הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה וכו' והכי פסק במיימוני פ' י"א מי"ב דהלכות מעשר ונתן טעם שלא יהיה תקלה לאחרים משמע דקפדינן על המכשול של הגונב. וי"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י והרע"ב דמתכוונת הפונדקית לטובה ודלא כתוס' דחולין ו'. עי"ל דכיון דנותן לה בידים חמיר טפי אכן בירושלמי משמע דפלוגתתא דדמאי תלי בהא דמעשר שני הביאו בתיו"ט (ותמה שלא זכר מסתירת פסקי הרמב"ם +/מהגהות ב"ד/ ע' עבודת עבודה לדו"ז ה' מהרש"ק ז"ל (ד"ו) של"ר שקדמו המחבר וע' מראה הפנים ירושלמי פ"ג דדמאי ה"ה.+) ומ"מ שם בירושלמי מוכח ג"כ בהא דדמאי חמיר טפי דחזקת חבר שאינו מוציא וכו'. והנה טעמא דרשב"ג דהלעיטהו לרשע וימות וכך מפורש בברייתא שהביא בש"ס ב"ק ס"ט ע"א. ואני תמה מאד על לשון זה דהמשמעות בפשטי' דלא לבד בהאי מלתא גופא דלא נקפיד להזהירו מאיסור אם בלה"נ יש בו עוד איסור שיעבור רק בכל שהוחזק רשע גם משמע דשרי לספינהו איסור בידים ואיך יתכן זה ואנו מוזהרין על כל איש ישראל להזהירו בחשש שוגג ולמנעו בכל כוחינו ממזיד (עי' בי"ד סי' רכ"ח סט"ו בהג"ה) ואפילו את"ל בזה דאם יאכל הרי רשע הוא לכן לא מוטל להזהירו  
 333.  שו"ת חוות יאיר סימן קמב ד"ה תשובה תנן 
בדבר ע"פ סברא חדשה שחדשתי לא שערוהו הקדמונים והרי הב"ח בא"ח סי' תנ"א אוסר לתלות בחדרו לנוי כלי איסור אפילו גבוה עשרה קומות אף דלא שייך בזה לומר דכולי שתא לא בדיל מינייהו כמו באם תולה כלי חמץ בפסח מ"מ מי יקל ראשו נגדו וא"כ כ"ש כאן חיישינן גם לארחי ופרחי פן יקח בגניבה אחד מהם ויכשל בהם ואין לומר בכה"ג הלעיטהו לרשע כמ"ש רשב"ג בד"א בשביעי' גבי ציון ערלה ורבעי כי פה אני נותן מכשול לפניו וגם אותו משנה צ"ע מצד הסברא ומגמ' ואם ק"ל הכי והארכנו בזה במקום אחר [במשנה רפ"ה דמעשר שני כרם רבעי מציינין וכו' ארשב"ג בד"א בשביעי' וכו' ופסק הרמב"ם בפ"ט דמעשר שני מ"ז כרשב"ג וק"ל אמשנה דדמאי פ"ג מ"ה הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה וכו' והכי פסק במיימוני פ' י"א מי"ב דהלכות מעשר ונתן טעם שלא יהיה תקלה לאחרים משמע דקפדינן על המכשול של הגונב. וי"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י והרע"ב דמתכוונת הפונדקית לטובה ודלא כתוס' דחולין ו'. עי"ל דכיון דנותן לה בידים חמיר טפי אכן בירושלמי משמע דפלוגתתא דדמאי תלי בהא דמעשר שני הביאו בתיו"ט (ותמה שלא זכר מסתירת פסקי הרמב"ם +/מהגהות ב"ד/ ע' עבודת עבודה לדו"ז ה' מהרש"ק ז"ל (ד"ו) של"ר שקדמו המחבר וע' מראה הפנים ירושלמי פ"ג דדמאי ה"ה.+) ומ"מ שם בירושלמי מוכח ג"כ בהא דדמאי חמיר טפי דחזקת חבר שאינו מוציא וכו'. והנה טעמא דרשב"ג דהלעיטהו לרשע וימות וכך מפורש בברייתא שהביא בש"ס ב"ק ס"ט ע"א. ואני תמה מאד על לשון זה דהמשמעות בפשטי' דלא לבד בהאי מלתא גופא דלא נקפיד להזהירו מאיסור אם בלה"נ יש בו עוד איסור שיעבור רק בכל שהוחזק רשע גם משמע דשרי לספינהו איסור בידים ואיך יתכן זה ואנו מוזהרין על כל איש ישראל להזהירו בחשש שוגג ולמנעו בכל כוחינו ממזיד (עי' בי"ד סי' רכ"ח סט"ו בהג"ה) ואפילו את"ל בזה דאם יאכל הרי רשע הוא לכן לא מוטל להזהירו בזה הדבר בעצמו והלעיטהו לאו דווקא מ"מ קשה הרי ק"ל החשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א כ"ש אם חמיר מיני' (ולכן ק"ל מותרה לדבר קל א"מ לדבר חמיר) כ"ש שאינו חשוד לדבר שיש בו ב' איסורים ה"נ אפשר שיפרוש מן הגזל ע"י איסור מוסיף של  
 334.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד תקעז ד"ה נזכיר, בני 
נזכיר, בני הזוג חיו יחד פחות מעשרים ימים, ומאז פרודים יותר משנתיים, וככל שהזמן עובר, המחלוקת נעשית קשה יותר ומכוערת. במציאות שנוצרה, תביעת הבעל לשלום - בית הינה בבחינת "הצועק לשעבר", שתפילתו היא "תפילת שוא". יתכן כי אילו השכילו המשפחות להדריך נכון את המערער והמשיבה לפני הנישואין, ולמצער, מיד לאחריהם, היה ניתן אולי למנוע מצב זה. אך כעת, עומדים אנו בפני נזק שלא ניתן לתיקון. כאשר בוחנים את התנהלות הצדדים בשנתיים האחרונות, ניתן לומר בבטחה, כי כל עוד לא נכפה את המערער לגרש את אשתו, תשאר היא עגונה.  
 335.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קמג ד"ה ולכן נראה 
ולכן נראה לע"ד ברור שהיכא שהאם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר משש ברצון האב ואף שהם גדולים כל זמן שאין הדרך שבנים כאלו ילכו להרויח לפרנס עצמן שיתחייב האב לזון גם אותם מדין מזונות אשתו דלא גרעי מארחי ופרחי והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואינו יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בנ"א בזה"ז ובפרט במדינתנו שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו ובנותיו אף הגדולים מצד חיוב מזונות שלה עד שיהיו כפי הדרך שהולכים להרויח. ואם בני משפחתו או בני משפחתה אין הולכין להרויח עד נישואיהן אז מדין עולה עמו ואינה יורדת עמו חייב במזונותיהן כל הזמן שדרים עמהם יחד. וממילא אין יכול לזונם מכסף המעשר שהוא כחוב שאינו יכול לפרוע מהמעשר ודינא דהש"ך בזה"ז ובפרט במדינתנו הוא דוקא כשהן גדולים כ"כ שהדרך שילכו להרויח לפרנסתן בעצמן.  
 336.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 337.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 338.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 339.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 340.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 341.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 342.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 343.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 344.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תק"ס קיצור דינים והערות בחיוב מעשר כספים. א) החיוב מן התורה או מדרבנן. בדעת המהרש"ל דרק מדרבנן - בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א  
 345.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
- בשיטת מהר"ם רוטנבורג דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א בזה. סימן תקס"א אי מותר ליקח מכסף מעשר לחתן ילדים מבאר דמותר ומצוה העביד - מחלק דזה רק בכדי צורכו ולא למותרות - אם צריך ליתן  
 346.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
דעיקר המנהג מדור דורים וחייבין לקיים - ובדברי החת"ס בזה. ב) מי הוא מחויב במעשר כספים. בדעת הערוך השלחן דרק מי שאין לו אלא לחם ומים פטור - בשם מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דמי שמצבו דחוק פטור - בדברי החזו"א דאף שפטור עכ"פ לא יפסיד מנתינת מעשר. ג) מחזיק בנו בישיבה וכולל, אי מותר ממעות מעשר. לכתחילה שלא ליקח ממעות מעשר דמבטל המצוה. ד) להחזיק בתו במוסד תורני, אם מותר ממעות מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א בזה. סימן תקס"א אי מותר ליקח מכסף מעשר לחתן ילדים מבאר דמותר ומצוה העביד - מחלק דזה רק בכדי צורכו ולא למותרות - אם צריך ליתן בהרוחה  
 347.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
מעשר. לכתחילה אם אפשר שלא יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א בזה. סימן תקס"א אי מותר ליקח מכסף מעשר לחתן ילדים מבאר דמותר ומצוה העביד - מחלק דזה רק בכדי צורכו ולא למותרות - אם צריך ליתן בהרוחה שיוכל להשיג בן תורה מותר - מחדש דהא דבדבר שבחובה אין יוצא ידי חובתו אלא מן החולין, רק כשידו משגת לקיים שניהם - הצריך ליקח מכסף מעשר ואינו לוקח לא מקיים שום מצוה. סימן תקס"ב הציבור רוצים לקנות נביאים הכתובים בקלף, האם עדיף בהכסף להחזיק ת"ת אם יש חיוב לקרות נביאים מקלף בהפטרה - הגר"א שנהג כן, והאר"י ז"ל קרא מחומש - טעם על המנהג לקרות מחומש - טעם הגר"א לקרות  
 348.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
יקח ממעות מעשר ה) ממה צריכים ליתן מעשר. מבאר ממה שמרויח יותר מקרן של כספיו - מפקפק במשקיע בבאנק ומקבל אחוזים שאינם יותר מהמדד - מקבל בשיעור המדד. ו) בהוצאת מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. בדעת הסוברים שאינו מנכה מסכום הרווח - בדעת הברכי יוסף דכיון שצריך לכדי חייו אינו חייב לשלם מעשר. ז) מרווחים המושקעים בקרקעות. מבאר דהוא רק כשמוכרם ע"מ לקנות במק"א מוכר קרקע ע"מ להשקיע בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א בזה. סימן תקס"א אי מותר ליקח מכסף מעשר לחתן ילדים מבאר דמותר ומצוה העביד - מחלק דזה רק בכדי צורכו ולא למותרות - אם צריך ליתן בהרוחה שיוכל להשיג בן תורה מותר - מחדש דהא דבדבר שבחובה אין יוצא ידי חובתו אלא מן החולין, רק כשידו משגת לקיים שניהם - הצריך ליקח מכסף מעשר ואינו לוקח לא מקיים שום מצוה. סימן תקס"ב הציבור רוצים לקנות נביאים הכתובים בקלף, האם עדיף בהכסף להחזיק ת"ת אם יש חיוב לקרות נביאים מקלף בהפטרה - הגר"א שנהג כן, והאר"י ז"ל קרא מחומש - טעם על המנהג לקרות מחומש - טעם הגר"א לקרות מקלף. סימן תקס"ג האם לנכות מכסף מעשר הוצאת  
 349.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
בעסק אחר. ח) הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א בזה. סימן תקס"א אי מותר ליקח מכסף מעשר לחתן ילדים מבאר דמותר ומצוה העביד - מחלק דזה רק בכדי צורכו ולא למותרות - אם צריך ליתן בהרוחה שיוכל להשיג בן תורה מותר - מחדש דהא דבדבר שבחובה אין יוצא ידי חובתו אלא מן החולין, רק כשידו משגת לקיים שניהם - הצריך ליקח מכסף מעשר ואינו לוקח לא מקיים שום מצוה. סימן תקס"ב הציבור רוצים לקנות נביאים הכתובים בקלף, האם עדיף בהכסף להחזיק ת"ת אם יש חיוב לקרות נביאים מקלף בהפטרה - הגר"א שנהג כן, והאר"י ז"ל קרא מחומש - טעם על המנהג לקרות מחומש - טעם הגר"א לקרות מקלף. סימן תקס"ג האם לנכות מכסף מעשר הוצאת מס הכנסה ושאר הוצאות מבאר שיש לנכות ואינו משלם ע"ז מעשר - מכונית שקונה למסחר ומשתמש בו גם להנאתו, אי מותר לנכות מרווחיו ולא לשלם ע"ז מעשר - מחלק בין אם מרויח כדי פרנסתו, ליותר מכדי פרנסתו. סימן תקס"ד אשה שבעלה קמצן ונתנה צדקה דבר מועט, וביקשה שלא לספר לבעלה, אם מותר ליטול ממנה מבאר דדבר מועט מותר ליקח מנשים, שמסתמא הבעל אינו מקפיד - אשה שעובדת מותר ליקח ממנה אף  
 350.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
הוצאת מס הכנסה. מחלק בין מס הכנסה למס הון שלא נחשב כהפסד למעשר. ט) אי חייב לשלם מעשר מירושה. מבאר שחייב ירש קרקעות מחויב כשמוכרם. י) הוצאת המסחר אי מחשבין. הוצאות המוכרחות - הוצאה לגור במלון בנסיעותיו חייב לשלם - הוצאת המכונית, אם הוא מכונית פאר וכוונת להראות עושרו חייב. יא) המלוה לחבירו ולא שילם. מחלק בין אם נתכוין למצות הלואה שאינו יכול לנכות בשם החזו"א דעיקר שכר מצות הלואה כשמסתכן בההלואה. יב) מכר סחורה, והקונה פשט רגל. מבאר שאינו משלם ע"ז מעשר. יג), יד), טו) למי ליתן המעות מעשר. קרוביו עניים הם קודמין - לעמלי תורה הוא חיוב מעיקר הדין - עניי עירך קודמין, ואח"כ עניי ארץ ישראל - להשאיר אצלו סכום מסוים ליתן למי שפונה אליו - רק מי שמצבו דחוק, מותר לומר שאין לו כלום. יז) מצוה המובחר בצדקה. בשם זקני הגרש"ז פינס זצ"ל בשם הגר"א דהוא להשיא עני או ענייה - רק כשקונים דברים ההכרחיים. חי) צדקה שומר מסחריו. אין אדם מעני מן הצדקה - בגיטין ז' ע"א בזה. סימן תקס"א אי מותר ליקח מכסף מעשר לחתן ילדים מבאר דמותר ומצוה העביד - מחלק דזה רק בכדי צורכו ולא למותרות - אם צריך ליתן בהרוחה שיוכל להשיג בן תורה מותר - מחדש דהא דבדבר שבחובה אין יוצא ידי חובתו אלא מן החולין, רק כשידו משגת לקיים שניהם - הצריך ליקח מכסף מעשר ואינו לוקח לא מקיים שום מצוה. סימן תקס"ב הציבור רוצים לקנות נביאים הכתובים בקלף, האם עדיף בהכסף להחזיק ת"ת אם יש חיוב לקרות נביאים מקלף בהפטרה - הגר"א שנהג כן, והאר"י ז"ל קרא מחומש - טעם על המנהג לקרות מחומש - טעם הגר"א לקרות מקלף. סימן תקס"ג האם לנכות מכסף מעשר הוצאת מס הכנסה ושאר הוצאות מבאר שיש לנכות ואינו משלם ע"ז מעשר - מכונית שקונה למסחר ומשתמש בו גם להנאתו, אי מותר לנכות מרווחיו ולא לשלם ע"ז מעשר - מחלק בין אם מרויח כדי פרנסתו, ליותר מכדי פרנסתו. סימן תקס"ד אשה שבעלה קמצן ונתנה צדקה דבר מועט, וביקשה שלא לספר לבעלה, אם מותר ליטול ממנה מבאר דדבר מועט מותר ליקח מנשים, שמסתמא הבעל אינו מקפיד - אשה שעובדת מותר ליקח ממנה אף  
 351.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
סימן תש"מ חופות בתוך בית הכנסת, ויש שם כלי נגינה לנגן בשעת החופה טעם להמנהג לעשות החופה בחצר בית הכנסת - מבאר דאף בליטא וברוסיא חל איסור של גאוני אונגארן ליכנס בבתי כנסיות אלו - ביהכ"נ שעזבו הכלי נגינה אלו שאין מנגנין בו, ונמצא בחדר סמוך לביהכ"נ, אם מותר ליכנס לביהכ"נ זו - בשם הגר"י סרנא זצ"ל בזה - בשם החפץ חיים זצ"ל דעל שייכות לרשעים אין מה להשיב לעתיד. סימן תשמ"א סעודת שבע ברכות לב' חתנים ביחד בהא דמבואר בשו"ע אבהע"ז לעשות חופה לכל אחד בפני עצמו - מבאר דשמחה החיוב לכל אחד בעצמו, לעת הצורך מותר לעשות יחד. סימן תשמ"ב אכל בסעודת נישואין וממהר לצאת לפני בהמ"ז, אם מותר מבאר דלכאורה מחויב גם בשבע ברכות שהוא חלק מברכת המזון - טעם שהעולם נהגו להקל - מחדש דמחויב רק כשנשאר לכל השמחה עד הסוף - במנחת יצחק חלק ב' סימן מ"ה בזה. סימן תשמ"ג בחופה יש לפעמים "מיקרופון" להשמיע לציבור, אם מותר מבאר דמיקרופון דינו כראדיו דלא מהני - מבאר דמהנכון שהברכות יהיו בלי מיקרופון - מבאר דאם עשרה שומעים בלי המיקרופון סגי - אמירת הרי את מקודשת ע"י מיקרופון. סימן תשד"מ אם מחויב כל אחד לשמוע ולצאת בשבע ברכות שאחר בהמ"ז מבאר דתלוי במחלוקת רמב"ם בפק' דברכות ותוספת - בשם הגה"צ מהר"א דסלר זצ"ל שכל אחד ישמע - מהנכון שהמברך יפסיק בשעה שמזמרין אשר ברא וכו' - מחלק בין מאריכין בניגון שלא יפסיק המברך לאין מאריכים. סימן תשמ"ה אירוסין ונישואין לכלה שפירסה נדה מסירת הטבעת קידושין בדברי המהרי"ל שיזרוק לה חדר ייחוד שאסור לסגור בכה"ג - ואם מועיל הקנין בכה"ג - וענין איסור ייחוד בלילה מה לעשות - מחדש בדעת הרמב"ם שגם בנדה בהכנסה לביתו קנאה כנשואה אלא שאין היתר ביאה ע"י חופת נדה ולכן אין צריך עדות בחופה שאחר טהרתה. סימן תשמ"ו היאך להתנהג בעידי קידושין אי העדים צריכים שיראו זה את זה - בדיני נפשות טעם דעדות מיוחדת פסול וצריכים שיראו זה את זה - לכתחילה להקפיד לראות מעשה נתינת הטבעת - מבאר דמהדין שהרב מייחד עידי קידושין - מה שנהגו אצל מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל לומר כל שאר עדים  
 352.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
להשיב לעתיד. סימן תשמ"א סעודת שבע ברכות לב' חתנים ביחד בהא דמבואר בשו"ע אבהע"ז לעשות חופה לכל אחד בפני עצמו - מבאר דשמחה החיוב לכל אחד בעצמו, לעת הצורך מותר לעשות יחד. סימן תשמ"ב אכל בסעודת נישואין וממהר לצאת לפני בהמ"ז, אם מותר מבאר דלכאורה מחויב גם בשבע ברכות שהוא חלק מברכת המזון - טעם שהעולם נהגו להקל - מחדש דמחויב רק כשנשאר לכל השמחה עד הסוף - במנחת יצחק חלק ב' סימן מ"ה בזה. סימן תשמ"ג בחופה יש לפעמים "מיקרופון" להשמיע לציבור, אם מותר מבאר דמיקרופון דינו כראדיו דלא מהני - מבאר דמהנכון שהברכות יהיו בלי מיקרופון - מבאר דאם עשרה שומעים בלי המיקרופון סגי - אמירת הרי את מקודשת ע"י מיקרופון. סימן תשד"מ אם מחויב כל אחד לשמוע ולצאת בשבע ברכות שאחר בהמ"ז מבאר דתלוי במחלוקת רמב"ם בפק' דברכות ותוספת - בשם הגה"צ מהר"א דסלר זצ"ל שכל אחד ישמע - מהנכון שהמברך יפסיק בשעה שמזמרין אשר ברא וכו' - מחלק בין מאריכין בניגון שלא יפסיק המברך לאין מאריכים. סימן תשמ"ה אירוסין ונישואין לכלה שפירסה נדה מסירת הטבעת קידושין בדברי המהרי"ל שיזרוק לה חדר ייחוד שאסור לסגור בכה"ג - ואם מועיל הקנין בכה"ג - וענין איסור ייחוד בלילה מה לעשות - מחדש בדעת הרמב"ם שגם בנדה בהכנסה לביתו קנאה כנשואה אלא שאין היתר ביאה ע"י חופת נדה ולכן אין צריך עדות בחופה שאחר טהרתה. סימן תשמ"ו היאך להתנהג בעידי קידושין אי העדים צריכים שיראו זה את זה - בדיני נפשות טעם דעדות מיוחדת פסול וצריכים שיראו זה את זה - לכתחילה להקפיד לראות מעשה נתינת הטבעת - מבאר דמהדין שהרב מייחד עידי קידושין - מה שנהגו אצל מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל לומר כל שאר עדים פסול חוץ מאלו - אם מהנכון לקדש בטבעת של כסף ובעלת צורה מרובעת מבחוץ שאינה תכשיט, והוא סגולה נפלאה - בדברי הצפנת פענח דבזמנינו דהנישואין ואירוסין ביחד צריך מדינא תכשיט דוקא - מהראוי להודיע לה קודם הקידושין שהטבעת הוא מרובעת. סימן תשמ"ז תלמיד, או רב, או פועל שלו, אם פסול לעד קידושין בדברי הקצוה"ח דשושבין פסול לעדות כיון שהוא אוהב - ביאור  
 353.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
מבאר דתלוי במחלוקת רמב"ם בפק' דברכות ותוספת - בשם הגה"צ מהר"א דסלר זצ"ל שכל אחד ישמע - מהנכון שהמברך יפסיק בשעה שמזמרין אשר ברא וכו' - מחלק בין מאריכין בניגון שלא יפסיק המברך לאין מאריכים. סימן תשמ"ה אירוסין ונישואין לכלה שפירסה נדה מסירת הטבעת קידושין בדברי המהרי"ל שיזרוק לה חדר ייחוד שאסור לסגור בכה"ג - ואם מועיל הקנין בכה"ג - וענין איסור ייחוד בלילה מה לעשות - מחדש בדעת הרמב"ם שגם בנדה בהכנסה לביתו קנאה כנשואה אלא שאין היתר ביאה ע"י חופת נדה ולכן אין צריך עדות בחופה שאחר טהרתה. סימן תשמ"ו היאך להתנהג בעידי קידושין אי העדים צריכים שיראו זה את זה - בדיני נפשות טעם דעדות מיוחדת פסול וצריכים שיראו זה את זה - לכתחילה להקפיד לראות מעשה נתינת הטבעת - מבאר דמהדין שהרב מייחד עידי קידושין - מה שנהגו אצל מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל לומר כל שאר עדים פסול חוץ מאלו - אם מהנכון לקדש בטבעת של כסף ובעלת צורה מרובעת מבחוץ שאינה תכשיט, והוא סגולה נפלאה - בדברי הצפנת פענח דבזמנינו דהנישואין ואירוסין ביחד צריך מדינא תכשיט דוקא - מהראוי להודיע לה קודם הקידושין שהטבעת הוא מרובעת. סימן תשמ"ז תלמיד, או רב, או פועל שלו, אם פסול לעד קידושין בדברי הקצוה"ח דשושבין פסול לעדות כיון שהוא אוהב - ביאור עד נוגע אם פסול ובאיזה אופן (בקידושין מ"ג ע"ב תוד"ה וכן מזה) - מיישב דברי הרמב"ם שהשמיט הדין דאין שליח נעשה עד בקידושי כסף שנוגע. סימן תשמ"ח ישראל נשא גויה ואח"כ נתגיירה כשהיא בת חמשים שנה, מהו לענין שבע ברכות, ולענין ג' חדשי הבחנה בהא דנטען על הנכרית ונתגיירה דאסור לישאנה מבאר טעם האחרונים שהתירו אם עי"ז ימנע מאיסור נכרית - הבחנה אי שייך בזקינה שאינה ראוי' להוליד בדעת הדגול מרבבה דבגר ואשתו שנתגיירו אין חיוב להמתין ג' חדשים - אם מועיל בזה בדיקה רפואית שאינה מעוברת - לענין שבע ברכות מבאר דבסעודה הראשונה ותחת החופה ראוי לברך - בהא דמבואר ברמ"א בקידושי טעות שלא לברך. סימן תשמ"ט כיצד לנהוג בשבע ברכות בסעודה שלישית בשבת מבאר דהחיוב להביא מאכלים חשובים, או שהחתן  
 354.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
חדשות - טעם הצדיקים שאין מברכין ז' ברכות בשלש סעודות - אם מהנכון לשתות הכוס קודם הבדלה חילוקי מנהגים בזה - מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל הניחו להבדלה והסביר טעם המתירין - ומנהגינו ביוהנסבורג דהמברך שותה מעט והחתן וכלה משלימים לשיעור מלוא לוגמיו - וכל אחד כמנהגו נוהג אם יכולים לתקן כוס יין פגום במה שמוסיפים מעט יין. סימן תש"נ מסדר קידושין המברך על הכוס אם מועיל כשאינו שותה ע"ד ק"ו הפנ"י בקו"א דבברכת הנהנין אם אינו שותה אינו יכול להוציא - על שמועה מנהג הגר"ח ששפך על ידיו וטעם - מבאר דכיון שנהגו כן נעשה חיובא מן הדין - אי צריכים החתן והכלה דוקא לשתות רוב כוס או מלא לוגמיו - בדברי שו"ע הרב סימן ק"צ דברים נפלאים בזה - או הוא חיבוב מצוה שיטעמו כולם. סימן תשנ"א אם אפשר לכבד החתן עצמו לברך שבע ברכות, ואם צריך לכבד ת"ח דווקא בברכות אצל החופה בדברי כ"ק האדמו"ר הרא"מ מגור זצ"ל בזה - בדברי תשובות פאר הדור להרמב"ם בזה - מבאר דראוי לכבד ת"ח וצדיק דווקא - בשם הגאון מטשעבין זצ"ל דברכת נישואין חשוב יותר מברכת סידור קידושין - סידור קידושין אי שייך לרב גם מדין כבוד כרח"ש - במנהג בני ישיבות לכבד לר"מ בסידור קידושין. סימן תשנ"ב אם אפשר לחלק השבע ברכות לששה מברכים מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דקדק שלא לחלק שוש תשיש ושמח תשמח ברכות הסמוכות לחבירתה שלכתחילה אין לחלק - אבל בדיעבד שקראוהו לא ידחה ויברך - מהנכון להודיעו מקודם שרוצים לכבדו בברכה שיוכל לכוין לצאת בברכה הסמוכה לה. סימן תשנ"ג שבוע לפני החתונה נפטרה אמה של הכלה, אם לדחות הנשואין עד כלות השלשים בשו"ע יו"ד נראה דמותר רק מטעם הפסד סעודה - בארץ ישראל דהמנהג תלוי אם קבעו מקודם זמן החתונה - ומותר אז גם לנגן בכלי זמר בהחתונה. סימן תשנ"ד חתן בשבעת ימי המשתה אם מותר לכתוב, או לנהוג ברכב ביאור איסור מלאכה להחתן - ואם מועיל מחילתה, בדעת הרמ"א בזה - מחלק מלאכות שיש בה בזיון למלאכה שאין בה בזיון, בשם הגאון מהר"ם פרוגמנסקי זצ"ל בזה - במה שנוגע לכבוד כדומה למלך כליויו לא מהני מחילה בשם הגריז"ס מבריסק זצ"ל ליישב סתירה ברמב"ם (פ"י  
 355.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
לכבד לר"מ בסידור קידושין. סימן תשנ"ב אם אפשר לחלק השבע ברכות לששה מברכים מרן הגריז"ס מבריסק זצ"ל דקדק שלא לחלק שוש תשיש ושמח תשמח ברכות הסמוכות לחבירתה שלכתחילה אין לחלק - אבל בדיעבד שקראוהו לא ידחה ויברך - מהנכון להודיעו מקודם שרוצים לכבדו בברכה שיוכל לכוין לצאת בברכה הסמוכה לה. סימן תשנ"ג שבוע לפני החתונה נפטרה אמה של הכלה, אם לדחות הנשואין עד כלות השלשים בשו"ע יו"ד נראה דמותר רק מטעם הפסד סעודה - בארץ ישראל דהמנהג תלוי אם קבעו מקודם זמן החתונה - ומותר אז גם לנגן בכלי זמר בהחתונה. סימן תשנ"ד חתן בשבעת ימי המשתה אם מותר לכתוב, או לנהוג ברכב ביאור איסור מלאכה להחתן - ואם מועיל מחילתה, בדעת הרמ"א בזה - מחלק מלאכות שיש בה בזיון למלאכה שאין בה בזיון, בשם הגאון מהר"ם פרוגמנסקי זצ"ל בזה - במה שנוגע לכבוד כדומה למלך כליויו לא מהני מחילה בשם הגריז"ס מבריסק זצ"ל ליישב סתירה ברמב"ם (פ"י דאישות הי"ב לפ"ב דאישות ה"ט) שיש שני דינים חיוב שמחה בחתן ולשמח הכלה - חיובי שמחה לחתן הגר"מ פרוגמנסקי זצ"ל ביקש מחילה מאשתו בז"ב וישב ללמוד כמה שעות שמהני מחילתה ולחתן תורה משמח - בדברי החזו"א דחתן אסור לכתוב - מלאכה שיש בה שיהוי ומפריע לשמחה אי אסיר. סימן תשנ"ה בחור ובחורה בעלי תשובה שרוצים להנשא, אם יש להם שבעה ימים לשבע ברכות בדברי החתם סופר שבחור שבעל דינו כבחור - בגרוש שנשא בעולה ביאור הטעם דנתקנה הברכות - בדברי הנוב"י וחתם סופר בזה - מבאר דכשאינו מפורסם לא זילא ויש שמחת נישואין ומברך זל"ז, וכן כבוד הבריות - מביא לדקדק מהב"ח דרק בניסת הוי כבעולה - באלמון שנשא אלמנה א' מברך כל ג' בדברי הגר"ש סלנט. סימן תשנ"ו רב המסדר קידושין אי יכול להיות עד כשמקבל ע"ז שכר במועדים וזמנים מבאר דאסור - מיישב מנהג העולם שלא חוששין לזה - בקידושין מ"ג ע"ב תוד"ה וכי בשם הירושלמי דכשיפסיד הוי כנוגע וכאן רק מניעת הריוח פועל לאדונו ותלמיד לרב אי פסול (לעיל סימן תשמ"ז) לעדות - בדברי האוה"ח הק' דיהושע פסול לעדות למשה - מחלק בין נוטל שכר הרבה לשכר מועט. סימן תשנ"ז עדי קידושין אם  
 356.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
דקדק שלא לחלק שוש תשיש ושמח תשמח ברכות הסמוכות לחבירתה שלכתחילה אין לחלק - אבל בדיעבד שקראוהו לא ידחה ויברך - מהנכון להודיעו מקודם שרוצים לכבדו בברכה שיוכל לכוין לצאת בברכה הסמוכה לה. סימן תשנ"ג שבוע לפני החתונה נפטרה אמה של הכלה, אם לדחות הנשואין עד כלות השלשים בשו"ע יו"ד נראה דמותר רק מטעם הפסד סעודה - בארץ ישראל דהמנהג תלוי אם קבעו מקודם זמן החתונה - ומותר אז גם לנגן בכלי זמר בהחתונה. סימן תשנ"ד חתן בשבעת ימי המשתה אם מותר לכתוב, או לנהוג ברכב ביאור איסור מלאכה להחתן - ואם מועיל מחילתה, בדעת הרמ"א בזה - מחלק מלאכות שיש בה בזיון למלאכה שאין בה בזיון, בשם הגאון מהר"ם פרוגמנסקי זצ"ל בזה - במה שנוגע לכבוד כדומה למלך כליויו לא מהני מחילה בשם הגריז"ס מבריסק זצ"ל ליישב סתירה ברמב"ם (פ"י דאישות הי"ב לפ"ב דאישות ה"ט) שיש שני דינים חיוב שמחה בחתן ולשמח הכלה - חיובי שמחה לחתן הגר"מ פרוגמנסקי זצ"ל ביקש מחילה מאשתו בז"ב וישב ללמוד כמה שעות שמהני מחילתה ולחתן תורה משמח - בדברי החזו"א דחתן אסור לכתוב - מלאכה שיש בה שיהוי ומפריע לשמחה אי אסיר. סימן תשנ"ה בחור ובחורה בעלי תשובה שרוצים להנשא, אם יש להם שבעה ימים לשבע ברכות בדברי החתם סופר שבחור שבעל דינו כבחור - בגרוש שנשא בעולה ביאור הטעם דנתקנה הברכות - בדברי הנוב"י וחתם סופר בזה - מבאר דכשאינו מפורסם לא זילא ויש שמחת נישואין ומברך זל"ז, וכן כבוד הבריות - מביא לדקדק מהב"ח דרק בניסת הוי כבעולה - באלמון שנשא אלמנה א' מברך כל ג' בדברי הגר"ש סלנט. סימן תשנ"ו רב המסדר קידושין אי יכול להיות עד כשמקבל ע"ז שכר במועדים וזמנים מבאר דאסור - מיישב מנהג העולם שלא חוששין לזה - בקידושין מ"ג ע"ב תוד"ה וכי בשם הירושלמי דכשיפסיד הוי כנוגע וכאן רק מניעת הריוח פועל לאדונו ותלמיד לרב אי פסול (לעיל סימן תשמ"ז) לעדות - בדברי האוה"ח הק' דיהושע פסול לעדות למשה - מחלק בין נוטל שכר הרבה לשכר מועט. סימן תשנ"ז עדי קידושין אם צריכים להסתכל ולהכיר האשה, והאם עליהם להסיר לשם כך ההינומא לפני הקידושין בדברי  
 357.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
בארץ ישראל דהמנהג תלוי אם קבעו מקודם זמן החתונה - ומותר אז גם לנגן בכלי זמר בהחתונה. סימן תשנ"ד חתן בשבעת ימי המשתה אם מותר לכתוב, או לנהוג ברכב ביאור איסור מלאכה להחתן - ואם מועיל מחילתה, בדעת הרמ"א בזה - מחלק מלאכות שיש בה בזיון למלאכה שאין בה בזיון, בשם הגאון מהר"ם פרוגמנסקי זצ"ל בזה - במה שנוגע לכבוד כדומה למלך כליויו לא מהני מחילה בשם הגריז"ס מבריסק זצ"ל ליישב סתירה ברמב"ם (פ"י דאישות הי"ב לפ"ב דאישות ה"ט) שיש שני דינים חיוב שמחה בחתן ולשמח הכלה - חיובי שמחה לחתן הגר"מ פרוגמנסקי זצ"ל ביקש מחילה מאשתו בז"ב וישב ללמוד כמה שעות שמהני מחילתה ולחתן תורה משמח - בדברי החזו"א דחתן אסור לכתוב - מלאכה שיש בה שיהוי ומפריע לשמחה אי אסיר. סימן תשנ"ה בחור ובחורה בעלי תשובה שרוצים להנשא, אם יש להם שבעה ימים לשבע ברכות בדברי החתם סופר שבחור שבעל דינו כבחור - בגרוש שנשא בעולה ביאור הטעם דנתקנה הברכות - בדברי הנוב"י וחתם סופר בזה - מבאר דכשאינו מפורסם לא זילא ויש שמחת נישואין ומברך זל"ז, וכן כבוד הבריות - מביא לדקדק מהב"ח דרק בניסת הוי כבעולה - באלמון שנשא אלמנה א' מברך כל ג' בדברי הגר"ש סלנט. סימן תשנ"ו רב המסדר קידושין אי יכול להיות עד כשמקבל ע"ז שכר במועדים וזמנים מבאר דאסור - מיישב מנהג העולם שלא חוששין לזה - בקידושין מ"ג ע"ב תוד"ה וכי בשם הירושלמי דכשיפסיד הוי כנוגע וכאן רק מניעת הריוח פועל לאדונו ותלמיד לרב אי פסול (לעיל סימן תשמ"ז) לעדות - בדברי האוה"ח הק' דיהושע פסול לעדות למשה - מחלק בין נוטל שכר הרבה לשכר מועט. סימן תשנ"ז עדי קידושין אם צריכים להסתכל ולהכיר האשה, והאם עליהם להסיר לשם כך ההינומא לפני הקידושין בדברי המהרי"ט שאם לא ראוה לא מועיל - מנהג הגריז"ס מבריסק זצ"ל להחמיר בזה - מבאר דמדינא אין לחוש לזה, דבידיעה לבד מי הוא סגי - גם הגרי"י קניבסקי זצ"ל הקיל בזה. סימן תשנ"ח חתימת העדים בכתובה מבאר דצריך חתימה ברורה - בגיטין ל"ו ע"א שמתחילה היה מועיל כשכתב אני פלוני חתמתי עד בלא שמו וכו' - עד שיש לו חתימה משונה אינו מספיק - בדרא"פ שאין תוקף מדינא  
 358.  תשובות והנהגות תוכן העניינים חלק א 
לה כתובה עובדא מהגה"צ רבי זאב מינצבערג זצ"ל - בזה"ז שאין מגרשין רק מרצון האשה אי צריך לכתוב כתובה - אי יש לסמוך על מה שהרבנות יש להם העתק כתובה - להודיע לעולים מרוסיא וכו' להזהר בזה. סימן תשס"א שמות החתן והכלה בכתובה מבאר לדקדק ולכתוב גם שם המכונה - בשם הרב מטשאבא זצ"ל כשאין שלום בית לדקדק בכתובה לכתוב שם העיקרי ושם שם המכונה - בשם החזון איש שהחשיב השם שמכנים בו. סימן תשס"ב אשת איש שזינתה, וטוענת שזינתם עם עכו"ם מה דין הוולד בהא דמבואר באהע"ז (סימן ד' סכ"ט) דנאמנת בדברי הערוך השלחן שמחלק בין עיר שרובה עכו"ם לעיר שרובה ישראל - מבאר דבזמנינו אינו מועיל כ"כ הטעם של אשה בודקת ומזנה - ביאור בעיר שרובה עכו"ם אי נחשב כספק ספיקא להכשיר - אם האשה אומרת מסל"ת שהוולד מעכו"ם אי נאמנת - עורך דין רבני שמלמד להאשה מה לטעון אי אפשר להאמינה. סימן תשס"ג ספק ממזר מה דינו כשיש מחלוקת הפוסקים ורובם אוסרים עירובין מ"ו דספק אבילות להקל כשיש רוב לחייב ביאור בזה בספק מעשר דמותר אף שיש רוב - מחלק בין רובא דליתא קמן למחלוקת הפוסקים - מבאר טעם הפוסקים האוסרים ספק ממזר כשיש רוב לאיסור - ומחלק מבאבילות דאיכא זילותא לחלק בין יום ראשון שהוא מה"ת לשאר ימים שהוא מדרבנן. סימן תשס"ד אם יש עיצה היום בממזרים להתיר זרעם דלכאורה אין עיצה רק בשפחה או עבד ואחר שיוולד בנים ושחררם ויהיו כשרים - מבאר דבזה"ז שלפי חוקי המדינה אין עבדים ושפחות מה לעשות - ביאור דקפידת המלכות רק לא לשעבד ולא כשהכוונה לטובתם - אי מועיל הערמה בדאורייתא - מבאר דהעיצה רק לישא גיורת שאינה בת בנים. סימן תשס"ה ממזר רוצה לישא גיורת מהו אי יש למחות בידו שלא להרבות ממזרים - בדברי בית שמואל סי' ד' סקל"ה בזה - מחלק בין גר הרוצה לישא ממזרת לממזר הרוצה לישא גיורת - ממזר אי מחויב בפרי' ורבי'. סימן תשס"ו זוג שנישאו בערכאות אם לחוש לקידושין, שוולד מאחר יהי' ממזר מחלק אם מה שלא ערכו קידושין הוא משום שהיו כופרים שלזה יש לצדד שאין לחשוש לקידושין שלהם משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות -  
 359.  כתב עת מבקשי תורה כז, תשס"ב, טז - יח 
נושא המאמר: מנהג ונוסח תנאים אחרונים 
עומדים ומקדשים מיד, לכן כותבים קנס וכן מעמידים ערב קבלן מכל צד; והצדדים מחויבים לפצות את הערבים כנהוג - גם מובא שם בתנאים, שמעשר הנדן (נדוניא) מתחלק לשלשה: שליש לחתן, שיתן לצדקה כפי ראות עיניו, שליש לאבי הכלה ושליש לאבי החתן לחלקם, ועוד פרטי דינים שונים  
 360.  שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן קכא ד"ה הנה מפאת 
הנה מפאת חולשתי השי"ת ירחם עלי וירפאני ויחלימני ויחזיקני לא נמסר לי מכתב כתר"ה בזמנו גבי האשה מבוכארא שנפלה לפני יבם מומר, והנה הכל ראה כתר"ה ואין מה להוסיף מצד זה דהרי לא מצינו מי שסמך אף על טעם מהר"מ שהביא המרדכי ביבמות אות ק"ז גבי נפלה לפני יבם מומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וגם לתוס' ב"ק ס"פ הגוזל קמא דף ק"י ע"ב ד"ה דאדעתא הוא רק כשנפלה מן האירוסין שאין זה מצוי בימינו וכדכתב בהגמ"ר. אבל בעובדא זו דמשונה מסתם מעשה נישואין בעולם דהרי ניסת לו אחרי שכבר היה לו ולה ולהעדים ולכו"ע ידוע שהוא צריך לילך לצבא שהוא ספק גדול שימות, וכיון שיש לו אח זה הרי היה ידוע ממילא שתהא זקוקה ליבם זה באם ימות במלחמה וכיון שהוא חבר המפלגה וכופר בכל עניני התורה ולא יפטרנה בחליצה, ויתרץ עצמו שאף לעשות לה טובה הוא ירא שלא יוציאוהו מהמפלגה אם יתודעו מזה שזה לבד הוא עונש גדול לבעלי המפלגה וגם יענישוהו אחר שבגד בם, וגם כפי שהשיב לה ניכר שהוא בעצמו איש רע ומומר להכעיס ובודאי היתה מכרת אותו. וזה הא ודאי אין לומר כלל שבשביל רצונה להנשא לו ניסת לו אף בידיעה ברורה שרק ימים מעטים יהיה עמה בודאי ואח"כ ילך בצבא למלחמה שמצוי שימות ותשאר עגונה לעולם, שברור לכל שבשביל זמן מועט דימים ואפילו חדשים לא תתרצה שום אשה לינשא אף שטב למיתב טן דו. דהא דמתרץ בגמ' שם /בבא קמא/ ריש דף קי"א דאנן סהדי דמינח ניחא לה בכ"ד הא פרש"י דניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו, והוא פירוש מוכרח, דהא ברור שלא ניחא לה במוכה שחין כמפורש בהרבה מקומות דרק מאיבה אפשר יקדשנה האב למוכה שחין דלכן תיקנו שמציאתה לאביה (כתובות מ"ז ע"א תוד"ה משום איבה), ואף לטעם מהר"מ אליבא דהגאונים דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה הוא פירוש זה אך מה שביבם מומר באמת לא קדשה הוא משום דלחשש שמא תפול לפני יבם מומר תחוש ביותר שלא יכופנה להתייבם לו ויעבירנה על דת שלזה חוששת אף בשביל ספק רחוק. ולכן כיון דבעובדא שהיו נישואיה בימים שידעה שאיכא ספק גדול שיקחוהו לצבא וימות במלחמה, מוכרחין לומר שלא ידעה שתהא  
 361.  שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן קכא ד"ה הנה מפאת 
וגם כפי שהשיב לה ניכר שהוא בעצמו איש רע ומומר להכעיס ובודאי היתה מכרת אותו. וזה הא ודאי אין לומר כלל שבשביל רצונה להנשא לו ניסת לו אף בידיעה ברורה שרק ימים מעטים יהיה עמה בודאי ואח"כ ילך בצבא למלחמה שמצוי שימות ותשאר עגונה לעולם, שברור לכל שבשביל זמן מועט דימים ואפילו חדשים לא תתרצה שום אשה לינשא אף שטב למיתב טן דו. דהא דמתרץ בגמ' שם /בבא קמא/ ריש דף קי"א דאנן סהדי דמינח ניחא לה בכ"ד הא פרש"י דניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו, והוא פירוש מוכרח, דהא ברור שלא ניחא לה במוכה שחין כמפורש בהרבה מקומות דרק מאיבה אפשר יקדשנה האב למוכה שחין דלכן תיקנו שמציאתה לאביה (כתובות מ"ז ע"א תוד"ה משום איבה), ואף לטעם מהר"מ אליבא דהגאונים דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה הוא פירוש זה אך מה שביבם מומר באמת לא קדשה הוא משום דלחשש שמא תפול לפני יבם מומר תחוש ביותר שלא יכופנה להתייבם לו ויעבירנה על דת שלזה חוששת אף בשביל ספק רחוק. ולכן כיון דבעובדא שהיו נישואיה בימים שידעה שאיכא ספק גדול שיקחוהו לצבא וימות במלחמה, מוכרחין לומר שלא ידעה שתהא זקוקה ליבם זה ליבום וחליצה, ומחמת שרחוק לומר שלא ידעה שאיכא כלל זיקת יבום וחליצה שהוא דבר מפורסם אף לנשים וע"ה, היה זה משום שהיתה סבורה שלא נחשב כישראל בזה שנעשה חבר המפלגה, כמו שהוא עצמו וגם העדה מחזיקים אותו נבדל מכלל העדה, שלכן היתה סבורה שאח זה אינו זוקק ליבום, ואילו היתה יודעת שזוקק ליבום לא היתה ניסת גם לאח הכשר בשביל איזה ימים אף כפליים מעשרים יום וגם יותר. וחסרון כזה דתהא אסורה לעולם הוא חסרון היותר גדול שאף בנישואין שלא שייך להתנות במומין קטנים, מ"מ אדעתא דתיאסר לא נישאה דהוא חסרון יותר גדול מאיילונית (ע' יבמות ב' ע"ב תוד"ה או שנמצאו), ובתוס' ב"ק דף ק"י ד"ה דאדעתא שכתבו דהוא דוקא בנפלה מן האירוסין הא מפורש דהוא רק כשהמיתה בלא בנים הוא חשש רחוק כבזמן שלום, דהא כתבו דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות  
 362.  שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן קכא ד"ה הנה מפאת 
תזקק לאחיו, והוא פירוש מוכרח, דהא ברור שלא ניחא לה במוכה שחין כמפורש בהרבה מקומות דרק מאיבה אפשר יקדשנה האב למוכה שחין דלכן תיקנו שמציאתה לאביה (כתובות מ"ז ע"א תוד"ה משום איבה), ואף לטעם מהר"מ אליבא דהגאונים דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה הוא פירוש זה אך מה שביבם מומר באמת לא קדשה הוא משום דלחשש שמא תפול לפני יבם מומר תחוש ביותר שלא יכופנה להתייבם לו ויעבירנה על דת שלזה חוששת אף בשביל ספק רחוק. ולכן כיון דבעובדא שהיו נישואיה בימים שידעה שאיכא ספק גדול שיקחוהו לצבא וימות במלחמה, מוכרחין לומר שלא ידעה שתהא זקוקה ליבם זה ליבום וחליצה, ומחמת שרחוק לומר שלא ידעה שאיכא כלל זיקת יבום וחליצה שהוא דבר מפורסם אף לנשים וע"ה, היה זה משום שהיתה סבורה שלא נחשב כישראל בזה שנעשה חבר המפלגה, כמו שהוא עצמו וגם העדה מחזיקים אותו נבדל מכלל העדה, שלכן היתה סבורה שאח זה אינו זוקק ליבום, ואילו היתה יודעת שזוקק ליבום לא היתה ניסת גם לאח הכשר בשביל איזה ימים אף כפליים מעשרים יום וגם יותר. וחסרון כזה דתהא אסורה לעולם הוא חסרון היותר גדול שאף בנישואין שלא שייך להתנות במומין קטנים, מ"מ אדעתא דתיאסר לא נישאה דהוא חסרון יותר גדול מאיילונית (ע' יבמות ב' ע"ב תוד"ה או שנמצאו), ובתוס' ב"ק דף ק"י ד"ה דאדעתא שכתבו דהוא דוקא בנפלה מן האירוסין הא מפורש דהוא רק כשהמיתה בלא בנים הוא חשש רחוק כבזמן שלום, דהא כתבו דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה, שזה לא שייך אלא בזמן שלום שרובא דאינשי ונשי מאריכין ימים הרבה עד שמולידין כדאיתא ביבמות דף קי"ט ע"א, וכן הוא המציאות בכל הזמנים ובכל המקומות כידוע, אבל בזמן מלחמה שחייבו הממשלה ליקח לצבא למלחמה שהוא ספק ברור ונשאר רק הימים המעטים שהשאירו עד שיקחו אותו לצבא וישלחוהו למלחמה, אדרבה מוכח מלשונם דבכה"ג היו בטלין הקידושין, ומסתבר דאף מצד הבעל איכא אומדנא זו דגם הוא הרי ודאי יודע שבשביל ימים המעטים לא היה מוצא שום אשה בעולם שתנשא  
 363.  שו"ת שבט הלוי תוכן העניינים חלק ה - יורה דעה 
- איזה שאלות בדיני צורת האותיות - ברכת קדוש לבנה ולא הסתכל מקודם על הלבנה ע"פ המבואר או"ח סי' תכ"ו. סימן קכו בדברי הח"ס יו"ד סי' קע"ה בענין נאמנות הרופאים. סימן קכז בענין ברזא שאינה כלי תשמיש בפ"ע אלא יש לה שם בפ"ע לענין הויתו בטהרה במקוה לישב קושית הגאון הרידב"ז על הח"ס יו"ד סי' רי"ח בזה. סימן קכח בענין בנין מקוה במקומות ידועים שצריכים גם חלקי ברזל תוך הצעמענט. סימן קכט אם מותר לתינוקות לראות מעשה אחיזת עינים ע"פ המבואר יו"ד סי' קע"ט - מי שנהג כדעת הרמב"ם שביו"ד סו"ס ס"ט לענין חליטה אחרי המליחה אם אפשר לשנות מנהגו, - בדין מופלא הסמוך לאיש לענין שאלה על נדרו. סימן קל בדין קימה לפני אשה זקנה, ובזמן בשנים לענין זקנה בזה, ולענין קימה כמה פעמים ביום. הלכות צדקה סימן קלא פתיחה להלכות צדקה - פרטי הלאוין והעשין, הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רמ"ז. בחי' הח"ס דמה"ת צריך ליתן כל ממונו. סימן קלב הערות וחידושים לדינא ביו"ד סי' רמ"ח. סימן קלג הערות וחי' להלכה ביו"ד סי' רמ"ט - ובהנהגת מעשר כספים, והרבה פרטים בזה. סימן קלד הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' ר"נ. סימן קלה הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"א מסעיף א' עד ס"ד, ובדיני קדימה בעניי העיר - וביושבי ירושלים בזה ועוד. סימן קלו הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"א סעיף ה' - י"ד. סימן קלז הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"ב. סימן קלח הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"ג סעיף א - ג. סימן קלט הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"ג ס"ד וס"ז. סימן קמ הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"ג סי"ב בדין אם בע"ח גובה ממה שקבל העני בתורת צדקה. סימן קמא הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"ד. סימן קמב הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"ו. סימן קמג הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"ח. סימן קמד הערות וחי' לדינא ביו"ד סי' רנ"ט. סימן קמה בשינוי נדר לענין עצי החיים לס"ת. הלכות מילה סימן קמו אודות מילת מוהלים מחללי שבת לענין הטפת דם ברית, ובדיני מילת מומר בזה. סימן קמז במילת גדול אם יברך המוהל או הגדול עצמו - אם מותר למול ע"י הרדמה - גדול המל עצמו אם במקום שיש חיוב תשלומין אם מוטל על כל  
 364.  שו"ת שבט הלוי תוכן העניינים חלק ה - יורה דעה 
ביו"ד סי' רנ"ט. סימן קמה בשינוי נדר לענין עצי החיים לס"ת. הלכות מילה סימן קמו אודות מילת מוהלים מחללי שבת לענין הטפת דם ברית, ובדיני מילת מומר בזה. סימן קמז במילת גדול אם יברך המוהל או הגדול עצמו - אם מותר למול ע"י הרדמה - גדול המל עצמו אם במקום שיש חיוב תשלומין אם מוטל על כל ישראל - ב' תינוקות א' בזמנו וא' שלא בזמנו מי קודם למצוה - אם יש במילה דין הקדמת כהן וכו' - לענין מילה שלא בזמנה אם חייב תיכף בתחלת היום - לענין מילה לצורך אחרי עלות השחר לפני זריחת השמש. סימן קמח בענין זריזין מקדימין למילה באב שאינו בעיר בבקר, אם מוהלים בלא אב בבקר או ממתינים לו אף שלא יבא רק לפני השקיעה - בענין ירקות הילדים - ענין ההפרדה הנזכרת במגדל עוז - תוכחה למוהלים דאינם גומרים הפריעה. הלכות גירות סימן קמט לענין קבלת גרים מעמלק - ופי' המכילתא סו"פ בשלח - ואם מקבלים גרים מאומה הגרמנית. סימן קנ בילדה מאומצת ששורשה מבת נכרי ר"ל אלא שנתגיירה פחות מג' שנים והיא אינה יודעת ונסתפקו אם צריך להודיע זה לחתן לפני הנשואין. הלכות שביעית וערלה סימן קנא בדין גדולי היתר מעלין את האיסור שיטת התוס' והר"ן והרא"ש בזה, ומו"מ באורך ביסודות הלכה זו בנדרים נ"ז ע"ב - ס' ע"א סימן קנב יסודות ההלכה בדיני התפסת קדושת שביעית דרך חילול ומכירה בסוכה מ' ע"ב וברמב"ם פ"ו משמיטה, ובדיני התפסה לאחר הביעור. סימן קנג חידושים להלכה ברמב"ם פ"ד מה' שמיטה ויובל. סימן קנד בדין מרכיב פרי הדר בעץ ג"כ פרי הדר זקן שקורין חשחש לענין מנין שנות ערלה. סימן קנה בדין כבוס בפירות שביעית. בגדר הנאתן וביעורן שוה. בדין רחיצה והסקה בפירות שביעית. סימן קנו בדיני ערלה. אילן שנעקר עם גוש עפרו. בגדר שיעור זמן חיות שורש האילן. בדין העברת שתיל מהמשתלה לשדה. בדין עציץ נקוב ושאינו נקוב. בגדר מיעוט המצוי לענין חשש בפירות ערלה. הלכות ס"ת, מזוזה, קדושת שמות, וכתיבת מגילה סימן קנז בדין דיו הנשאר בקולמוס אי מותר לזורקו. בדין הזמנה לדיו לכתוב את השם אי הזמנה מילתא. סימן קנח בענין הס"ת שמדפיסים לילדים לשמחת תורה.  
 365.  ספר נחלת שבעה שטרות סימן יב ד"ה ה. (א 
ה. (א) כתב הב"ח בא"ע (בסימן ס"ב ס"ק ב') וז"ל, ומה שכתב רבינו נסים (הביאו הרא"ש כתובות פרק א' סימן ט"ז) דאפילו יש שם שכר מברכין ברכת אירוסין בלא כוס, אין נוהגין כך אלא מברכין על השכר, עכ"ל. סובר הב"ח דהר"ן פליג על הרמב"ם (פרק ג' מאישות הלכה כ"ד) שהביא הטור (בסימן ל"ד סעיף א') דכתב שהעם נהגו לברך ברכת אירוסין על יין או על שכר. וליתא, רק כמו שפירש בדרישה (שם ס"ק ה') דגם דעת הר"ן דאין צריך לברך, דאינו חייב לברך בברכת אירוסין, אבל אם ירצה לברך הרשות בידו, והיינו כדעת הרמב"ם. ועוד, דאף אם נראה דהר"ן פליג על הרמב"ם וסובר דאין מברכין כלל ברכת אירוסין על שכר, מכל מקום אין להביא ראיה דאין הלכה כהר"ן מאחר שאין אנו נוהגין כך, כי עכשיו אנו מברכין גם ברכת אירוסין תחת החופה, כי עכשיו אנו מקדשין תחת החופה וברכת נשואין לא סגי בלא כוס, ועל כן מברכין גם ברכת אירוסין על כוס. אבל באמת אם הוא שעת הדחק שאין לו רק כוס אחד, צריך להחזיקו לברכת נישואין ולברך ברכת אירוסין בלא כוס כדעת הר"ן, וא"כ אין ראיה ממנהגנו. אכן בכל בו (סימן ע"ה) כתב ובאשר"י פרק קמא דכתובות (סימן י"ז) דאם אין יין מצוי לשתי הכוסות יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין על כוס אחד. יהיה מה שיהיה עיקר ההידור אחר כוס הוא משום ברכת נשואין ולא משום ברכת אירוסין, רק מאחר שאפשר לברך שניהם על כוס אחד למה לא יברך גם ברכת אירוסין על כוס, דהא אין צריך לטרוח יותר בשביל זה, אבל בימיהם שהיו מקדשין תיכף לאחר השידוכין, אז ודאי אין חיוב להדר אחר כוס לברכת אירוסין. (ב) והא דברכת נשואין לא סגי בלא כוס. נראה לי הטעם משום שאם אין מברכין על כוס לא תמצא שבע ברכות, כי ברכת אירוסין אינו שייך לברכת חתנים ואנן בעינן שבע ברכות תחת החופה, ודוקא שבע ברכות ולא סגי בשש, דהא איתא בטור או"ח (סימן תע"א סעיף ב') בשם הירושלמי (פסחים פרק י' הלכה א') כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בעל ארוסתו בבית חמיו. ומפרש הטעם בהגהות מורינו הרב אייזיק טירנא (מנהגים ליל הסדר אות פ"ג) משום דגם מצה צריך שבע ברכות קודם אכילה ועיין שם. וממילא נשמע דברכת חתנים צריך שבע  
 366.  ספר נחלת שבעה שטרות סימן יב ד"ה ה. (א 
מברכין ברכת אירוסין בלא כוס, אין נוהגין כך אלא מברכין על השכר, עכ"ל. סובר הב"ח דהר"ן פליג על הרמב"ם (פרק ג' מאישות הלכה כ"ד) שהביא הטור (בסימן ל"ד סעיף א') דכתב שהעם נהגו לברך ברכת אירוסין על יין או על שכר. וליתא, רק כמו שפירש בדרישה (שם ס"ק ה') דגם דעת הר"ן דאין צריך לברך, דאינו חייב לברך בברכת אירוסין, אבל אם ירצה לברך הרשות בידו, והיינו כדעת הרמב"ם. ועוד, דאף אם נראה דהר"ן פליג על הרמב"ם וסובר דאין מברכין כלל ברכת אירוסין על שכר, מכל מקום אין להביא ראיה דאין הלכה כהר"ן מאחר שאין אנו נוהגין כך, כי עכשיו אנו מברכין גם ברכת אירוסין תחת החופה, כי עכשיו אנו מקדשין תחת החופה וברכת נשואין לא סגי בלא כוס, ועל כן מברכין גם ברכת אירוסין על כוס. אבל באמת אם הוא שעת הדחק שאין לו רק כוס אחד, צריך להחזיקו לברכת נישואין ולברך ברכת אירוסין בלא כוס כדעת הר"ן, וא"כ אין ראיה ממנהגנו. אכן בכל בו (סימן ע"ה) כתב ובאשר"י פרק קמא דכתובות (סימן י"ז) דאם אין יין מצוי לשתי הכוסות יכול לברך ברכת אירוסין ונישואין על כוס אחד. יהיה מה שיהיה עיקר ההידור אחר כוס הוא משום ברכת נשואין ולא משום ברכת אירוסין, רק מאחר שאפשר לברך שניהם על כוס אחד למה לא יברך גם ברכת אירוסין על כוס, דהא אין צריך לטרוח יותר בשביל זה, אבל בימיהם שהיו מקדשין תיכף לאחר השידוכין, אז ודאי אין חיוב להדר אחר כוס לברכת אירוסין. (ב) והא דברכת נשואין לא סגי בלא כוס. נראה לי הטעם משום שאם אין מברכין על כוס לא תמצא שבע ברכות, כי ברכת אירוסין אינו שייך לברכת חתנים ואנן בעינן שבע ברכות תחת החופה, ודוקא שבע ברכות ולא סגי בשש, דהא איתא בטור או"ח (סימן תע"א סעיף ב') בשם הירושלמי (פסחים פרק י' הלכה א') כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בעל ארוסתו בבית חמיו. ומפרש הטעם בהגהות מורינו הרב אייזיק טירנא (מנהגים ליל הסדר אות פ"ג) משום דגם מצה צריך שבע ברכות קודם אכילה ועיין שם. וממילא נשמע דברכת חתנים צריך שבע ברכות. (ג) ועדיין צריכין אנו לדעת למה שבע ברכות דוקא. נראה לי הטעם דכתב הכל בו (סימן ע"ה) וז"ל, שבע ברכות אלו כנגד שבע חופות שעשה הקב"ה  
 367.  ספר נחלת שבעה שטרות סימן יב ד"ה ה. (א 
כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה וכו', במערבא אמרי בלא תורה ובלא חומה וכו', רבה בר עולא אמר אף בלא שלום וכו', ומסתמא לא פליגי אהדדי רק כל אחד מוסף אדקמיה, וראיה דרבה בר עולא שהוא אחרון מוסיף ואמר אף בלא שלום, ותו איתא שם כל אדם שאין לו אשה אינו אדם וכו', שמעינן מיניה דמי שאין לו אשה חסר שבעה דברים טובים, שאינו אדם, ובלא שמחה, ובלא טובה, ובלא ברכה, ובלא תורה, ובלא חומה, ובלא שלום. ואע"פ שבמדרש (בראשית רבה י"ז, ב') חשיב יותר מהנך, מכל מקום גם בטור א"ע ריש סימן א' (סעיף א') חשיב הנך שבע לבד ולא יותר, ועיין שם בבית יוסף. ולכן מברכין שבע ברכות על אלו שבעה דברים טובים שמקבל עתה, וכל אחת מן הברכות רומזת על אחת משבעה דברים דאמרן. נגד בלא ברכה ומביא ראיה מפסוק להניח ברכה אל תוך ביתך, [מהדו"ב - כדאיתא בעירובין פרק הדר (ס"ה ע"א). ע"כ מהדו"ב] כל בית שאין נשפך יין כמים אין בו סימן ברכה, ולכן כנגד זה מברכין על היין בורא פרי הגפן. ומזה הטעם נראה שברכת אירוסין אין טעון כוס וברכת נישואין טעון כוס. ומזה נראה ליתן טעם הגון למנהג אשכנז ששוברין הכוס של ברכת אירוסין עם היין שבתוכו, אע"פ שמהר"ם מינץ (בסימן ק"ט) כתב דיש לשפוך היין תחלה ולא ראיתי נוהגין כן, ולפי מה שכתבתי ניחא, דמי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה, וגם כל בית שאין נשפך יין כמים אין בו סימן ברכה, ולכן תיכף שנושא אשה שופך גם יין שיהא לסימן טוב בביתו ויהיה ברכה מכל צד, בין מצד שאינו חסר אשה, ואינו חסר יין בביתו, ולכן כנגד זה מברך בורא פרי הגפן, כמו ששופך יין במוצאי שבת לסימן ברכה. ונגד בלא תורה ומביא ראיה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, וכדאיתא שם (יבמות דף ס"ג ע"א) אדם מביא חטין חטין כוסס וכו', ותכלית בריאת האדם כדי שיקיים תורה ומצות וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו וללמוד תורה ולעשות רצון קונו, כנגד זה אמר שהכל ברא לכבודו. ונגד מה שאינו נקרא אדם, ומביא ראיה מויקרא את שמם אדם, נגד זה אמר ברכת אשר יצר את האדם וכו' והתקין לו ממנו וכו'. ונגד בלא שלום, אמר ברכת שוש תשיש ותגל העקרה וכו', כי על ידי השלום  
 368.  ספר נחלת שבעה שטרות סימן יב ד"ה ה. (א 
שכתבתי ניחא, דמי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה, וגם כל בית שאין נשפך יין כמים אין בו סימן ברכה, ולכן תיכף שנושא אשה שופך גם יין שיהא לסימן טוב בביתו ויהיה ברכה מכל צד, בין מצד שאינו חסר אשה, ואינו חסר יין בביתו, ולכן כנגד זה מברך בורא פרי הגפן, כמו ששופך יין במוצאי שבת לסימן ברכה. ונגד בלא תורה ומביא ראיה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, וכדאיתא שם (יבמות דף ס"ג ע"א) אדם מביא חטין חטין כוסס וכו', ותכלית בריאת האדם כדי שיקיים תורה ומצות וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו וללמוד תורה ולעשות רצון קונו, כנגד זה אמר שהכל ברא לכבודו. ונגד מה שאינו נקרא אדם, ומביא ראיה מויקרא את שמם אדם, נגד זה אמר ברכת אשר יצר את האדם וכו' והתקין לו ממנו וכו'. ונגד בלא שלום, אמר ברכת שוש תשיש ותגל העקרה וכו', כי על ידי השלום נזכה לארץ ישראל במהרה בימינו, ועוד כפשוטה שהאשה עקרה אין לה שלום מדרך העולם, ועל כן אם יש לה שלום שוש תשיש ותגל העקרה. כמו שכתוב בחנה שהיה לה שלום אצל בעלה, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (שמואל א' א', ח'), ולכן מביא שפיר ראיה וידעת כי שלום אהלך. ונגד בלא שמחה, ומביא ראיה מפסוק ושמחת אתה וביתך ובית זו אשה, נגד זה אמר שמח תשמח רעים אהובים, שהם החתן והכלה. ונגד בלא חומה, ומביא ראיה מפסוק נקבה תסובב גבר, לנגד זה אמר ברכת אשר ברא וכו' מהרה ישמע השם אלהינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים וכו', כי תכלית זיוג איש ואשה הוא רמז זיוג כנסת ישראל לשכינה, וזיוג ישראל לארץ ישראל במהרה בימינו כדאיתא בטעמי מצות הרקנטי (דף ה' ע"ב מצוה י"ב) נמצא שעל ידי זיוג איש ואשה שהאשה היא חומה לבעלה כמו שהביא ראיה נקבה תסובב גבר, כן על ידי כן נזכה לארץ ישראל וישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וכו' ויהיה לה הקב"ה חומת אש סביב. ולכן את זה לעומת זה, נגד בלא חומה אמר ברכת אשר ברא. ולכן בברכה זו השביעית שמונה מיני שמחה, גילה רינה דיצה חדוה אהבה אחוה שלום רעות, כנגד שבע שמחות שיש לאדם באשה והשמינית כנגד תכלית הזיוג והשמחה, זיוג ישראל לארץ ישראל ולשכינה על ידי זיוג התחתון. ולכן הזכיר שמונה  
 369.  שו"ת ישכיל עבדי תוכן העניינים חלק ה - אה"ע 
חלק אבן העזר סימן א בחיוב האב להשיא את בנו בהגיעו לבן י"ח סימן ב היתר נישואין ללא זכה להבנות מאשתו למעלה מעשר שנים סימן ג ע"ע הנ"ל לאיש שאשתו בגדה בו סימן ד כנ"ל לאיש שאשתו מסרבת לקיים פסה"ד סימן ה בל"ז להבנות למעלה מכ' שנה, ויש תעודות רפואיות שהאשה יכולה להכנס בהריון סימן ו היתר נישואין לאיש שאשתו ע"ח ע"ש סימן ז כנ"ל לאיש שאשתו משותקת סימן ח כנ"ל לאיש שי"ל רק בת שיש לה ב' בנים סימן ט בדברי רש"י כתובות (טז א') ד"ה הרי כריסה וכו' סימן י הזרעה מלאכותית סימן יא בדברי התוס' גיטין (מא א') ד"ה לישא וכו' סימן יב במשתטית בעת לידתה סימן יג באיש החושד אשתו, ומסרב להכיר בילדתו סימן יד קטנה שנשאת לזקן ודורשת ממנו גט סימן טו - א בחלה חולי השתן ונותח בבצים לענין לבוא בקהל סימן טו - ב הזזת הרחם של האשה כדי שלא תקבל הריון, כאשר הבעל חולה רוח סימן טז הבחנת זרע לגרים סימן יז אשה שיצא עליה פס"ד מערכאות לפירוד בגלל בגידה ובעלה מבקש היתר נישואין סימן יח בדברי הרש"ש כתובות (ט' א') סימן יט אשה שאמרה שהתגרשה מבעלה, וא"ל הרב שתביא מכתב מבעלה שהתגרשה ממנו סימן כ עגונות גשר - זיב סימן כא איש שנעלם ויש עדות גוי שנהרג סימן כב אם מותר להכנס לשכן שי"ל פילגש סימן כג אם מותר להשתמש באשה לכחול לו עיניו סימן כד בדברי מרן סי' כ"ז ס"ט סימן כה קידושין שלא נמסרו לביאה סימן כו ע"ד בישכי"ע ח"ד אה"ע סי' י"ד סימן כז אשה שהי"ל יחסים עם א' והשפיעה עליו להתחתן אתה בתנאי  
 370.  שו"ת ישכיל עבדי תוכן העניינים חלק ה - אה"ע 
חלק אבן העזר סימן א בחיוב האב להשיא את בנו בהגיעו לבן י"ח סימן ב היתר נישואין ללא זכה להבנות מאשתו למעלה מעשר שנים סימן ג ע"ע הנ"ל לאיש שאשתו בגדה בו סימן ד כנ"ל לאיש שאשתו מסרבת לקיים פסה"ד סימן ה בל"ז להבנות למעלה מכ' שנה, ויש תעודות רפואיות שהאשה יכולה להכנס בהריון סימן ו היתר נישואין לאיש שאשתו ע"ח ע"ש סימן ז כנ"ל לאיש שאשתו משותקת סימן ח כנ"ל לאיש שי"ל רק בת שיש לה ב' בנים סימן ט בדברי רש"י כתובות (טז א') ד"ה הרי כריסה וכו' סימן י הזרעה מלאכותית סימן יא בדברי התוס' גיטין (מא א') ד"ה לישא וכו' סימן יב במשתטית בעת לידתה סימן יג באיש החושד אשתו, ומסרב להכיר בילדתו סימן יד קטנה שנשאת לזקן ודורשת ממנו גט סימן טו - א בחלה חולי השתן ונותח בבצים לענין לבוא בקהל סימן טו - ב הזזת הרחם של האשה כדי שלא תקבל הריון, כאשר הבעל חולה רוח סימן טז הבחנת זרע לגרים סימן יז אשה שיצא עליה פס"ד מערכאות לפירוד בגלל בגידה ובעלה מבקש היתר נישואין סימן יח בדברי הרש"ש כתובות (ט' א') סימן יט אשה שאמרה שהתגרשה מבעלה, וא"ל הרב שתביא מכתב מבעלה שהתגרשה ממנו סימן כ עגונות גשר - זיב סימן כא איש שנעלם ויש עדות גוי שנהרג סימן כב אם מותר להכנס לשכן שי"ל פילגש סימן כג אם מותר להשתמש באשה לכחול לו עיניו סימן כד בדברי מרן סי' כ"ז ס"ט סימן כה קידושין שלא נמסרו לביאה סימן כו ע"ד בישכי"ע ח"ד אה"ע סי' י"ד סימן כז אשה שהי"ל יחסים עם א' והשפיעה עליו להתחתן אתה בתנאי שאחרי שתלד, תתחייב לקבל ממנו גט  
 371.  שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן רכח ד"ה ע"ד שאלתו 
ע"ד שאלתו בכפר רחוק פרסה א' מעירו וזה יותר מעשרים שנה קבלו להם שו"ב ועשו להם ביהכ"נ קבוע וגם בית המרחץ. אך בעניני הוראה שייכים להעיר וכן לבית החיים וקבלו להם לש"ץ קבוע את השו"ב הנ"ל. ומכל נישואין ומילה נותנים לו רח"ש =רב חזן שמש= ובכ"ז נתנו גם להש"ץ ושמש של העיר חלק בזה. וזה איזו שנים נתמעטו הבע"ב ע"י גזירת המלך ונתמעט פרנסתם ובכ"ז נתנו גם לש"ץ ושמש של העיר חלק רח"ש. וזה חמשה שנים פסקו מליתן חלק לש"ץ ושמש של העיר באמרם כי הש"ץ ושמש שלהם פרנסתו דחוקה. ואם לא יתנו לו כל הרח"ש יתבטל התמיד ולא ירד לפני התיבה. ופסק רו"מ עפי"ד השי"צ ופת"ש סי' קס"ג סק"ב דכיון שאין באים לעיר לביהכ"נ להתפלל א"צ ליתן לצרכי הש"צ ושמש דביהכ"נ של העיר ומה שנתנו עד עתה הי' בתורת נדבה עכ"ד. ולכאורה יש לפקפק דהכא כבר החזיקו הש"ץ והשמש מהעיר בזה כמה שנים גם אחר שנחלקו מהעיר ומתפללים בפ"ע. ועמ"ש בחיבורי דע"ת סי' א' סקפ"ה בתשו' לסאמביר מכמ"ק. וע"ש סקפ"ד וס"ק פ"ו דכ"ז שהם שותפים עם בני העיר בעסק הוראות הרב א"י לחלק א"ע גם באופן שנתהוה שינוי ואמתלא מוכחת דדמי למקום פסידא דשותף אפ"ה א"י לחלק לחצאין ע"ש באורך. אך באמת אין נד"ד דומה לזה דהתם לענין קבלת שו"ב אחר יכולים בני העיר למחות שלא יתחלקו מהם. אבל בנ"ד שכבר קבלו שו"ב וש"ץ קבוע זה כמה שנים והש"ץ והשמש של בני העיר אין לו שום שייכות להם. ומה שנתנו להם חלק לא הי' חלק קבוע רק פעם כה ופעם כה א"כ איכא הוכחה שהי' רק דרך נדבה. ובפרט אם מעת שנתמעטו הבע"ב פסקו מליתן להם פשיטא שאין להם טענה. וגם אם לא פסקו מיד מ"מ כיון שפרנסתם הולך ומתמעט ובכל פעם מתהוה יותר דוחק הפרנסה א"כ ל"ש בזה חזקה להש"ץ ושמש של העיר. דתשלומי רח"ש הם עבור ש"ט =שכר טרחה= ואם אין נהנים מהם למה ישלמו. וכמ"ש בתשו' שי"צ ראי' מדברי מהרי"ל ומג"א סי' /חסר הסימן במקור/ סקי"ז ולכן יפה פסק רו"מ שאין להם טו"מ על בני הכפר וש"צ שלהם.  
 372.  כתב עת בית הלל ד, תש"ס, יח 
נושא המאמר: לשון בני אדם בנדרים 
הנדר קיים, לאחר שחזר וקנה את העסק. ונראה לפום ריהטא ללמוד דבר זה מהגמרא בבא בתרא סג. דבן לוי שמכר שדה לישראל והתנה עמו שמעשר ראשון שלו כ"ז ששדה זו בידו ומכרה לאחר וחזרה ולקח ממנו, אין לו עליו כלום, ועי"ש ברשב"ם. ומבואר דהכוונה במה שאמר כ"ז ששדה זו  
 373.  כתב עת פעמי יעקב נז, תשס"ה, קיט - קכו 
נושא המאמר: פנים חדשות יחידי בשבע ברכות 
בפרק ב' מהלכות ברכות: 'אם היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נשואין, מברכים בשבילם אחר ברכת המזון ז' ברכות, כדרך שמברכין בשעת נישואין,, עכ"ל הרמב"ם, ומסתמא מיירי שיש עשרה האוכלין שם, דאל"כ אין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה אוכלין, ומשמע מזה שאין מברכין ז'  
 374.  כתב עת פעמי יעקב נז, תשס"ה, קיט - קכו 
נושא המאמר: פנים חדשות יחידי בשבע ברכות 
אחר ברכת המזון ז' ברכות, כדרך שמברכין בשעת נישואין,, עכ"ל הרמב"ם, ומסתמא מיירי שיש עשרה האוכלין שם, דאל"כ אין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה אוכלין, ומשמע מזה שאין מברכין ז' ברכות אחר ברכת המזון אלא אם כן האוכלים שם לא היו בשעת נישואין", עכ"ד המהר"י  
 375.  כתב עת פעמי יעקב נז, תשס"ה, קיט - קכו 
נושא המאמר: פנים חדשות יחידי בשבע ברכות 
ז' ברכות, כדרך שמברכין בשעת נישואין,, עכ"ל הרמב"ם, ומסתמא מיירי שיש עשרה האוכלין שם, דאל"כ אין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה אוכלין, ומשמע מזה שאין מברכין ז' ברכות אחר ברכת המזון אלא אם כן האוכלים שם לא היו בשעת נישואין", עכ"ד המהר"י הלוי. דהנה, מהר"י  
 376.  כתב עת פעמי יעקב נז, תשס"ה, קיט - קכו 
נושא המאמר: פנים חדשות יחידי בשבע ברכות 
לברך ברכת חתנים, בפשטות הרמב"ם מיירי שכולם (כל המנין) לא שמעו, וכלשון המהר"י הלוי שם בתוך דבריו: "דאל"כ אין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה אוכלין". אך לא זכיתי להבין מה כ"כ ההכרח מזה, דהרי י"ל דגם הרמב"ם סובר דאין צריך שכל העשרה יהיו פנים חדשות, ואולי אפילו  
 377.  כתב עת פעמי יעקב נז, תשס"ה, קיט - קכו 
נושא המאמר: פנים חדשות יחידי בשבע ברכות 
בפשטות הרמב"ם מיירי שכולם (כל המנין) לא שמעו, וכלשון המהר"י הלוי שם בתוך דבריו: "דאל"כ אין לברך ברכת נישואין בפחות מעשרה אוכלין". אך לא זכיתי להבין מה כ"כ ההכרח מזה, דהרי י"ל דגם הרמב"ם סובר דאין צריך שכל העשרה יהיו פנים חדשות, ואולי אפילו באחד סגי, ומה  
 378.  שו"ת להורות נתן חלק י סימן נז ד"ה יב) ברם 
יב) ברם ברמב"ם שנדפס מחדש (ר"ש פרנקל) כתב בה' מתנות עניים שם, דבכל כתבי היד איתא אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים, וכן הוא בסמ"ג ובטור דפוס ישן עיי"ש - וכבר העיר הב"י שם על חילופי הגירסאות בזה - והנה לגירסא זו מתיישב הענין כהוגן, דהיכי שהוא שולח תגמולין דהיינו שקיבל טובה מחבירו ועכשיו הוא רוצה לשלם לו טובה, ה"ז אסור לפרוע במעשר עני דהוי כפורע חובו במעשר עני, אבל כששולח לחבירו גמילות חסד בעלמא, שמעולם לא נתחייב לשלם לחבירו, אלא שעושה לו טובה, כי אז מותר שהרי אין זה פריעת חוב כיון שמעולם לא נתחייב לחבירו כלום. ועיין רמב"ם (פ"ז מזכיה ומתנה הט"ו) וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין אינן נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים ולא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד. ושם (הלכה ב') כתב דהשושבינות - שבזמן שישא אשה משלחין ריעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא במשתה, ובאים אותם הריעים ששלחו ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה והן הנקראים שושבינים - אינה מתנה גמורה, הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין כדי שיאכל וישתה בזוז אחד ולא שלח אלא ודעתו שאם ישא הוא אשה ויחזור וישלח לו כמו ששלח לו, לפיכך אם נשא זה ולא החזיר לו השושבינות ה"ז תובעו בדין ומוציאה ממנו עיי"ש. ולדרכנו יתפרש החילוק, שאם שלח לו מעות אז אנן סהדי שלא שלחו לשם גמילות חסדים גרידא, אלא שדעתו שכאשר ישא הוא אשה יחזור חבירו וישלח לו מעות, ולכן ה"ז תובעו בדין, אבל כששלח לו פירות ויין ושמן שהדרך הוא לשלוח דברים אלו בתורת גמילות חסדים גרידא, ואינו מצפה לתשלום גמול, ולכן אינו מוציאו בב"ד. והראב"ד שם השיג וכתב דאינו מחוור לחלק בין מעות לכדי יין ושמן ופירות עיי"ש. ברם בדעת הרמב"ם י"ל, דאם שלח לו עשרה דינרין ואף שאינו אוכל עמו אלא בזוז, על כרחך שאין כונתו לגמילות חסדים גרידא כי אין דרך ליתן מתנה מרובה לשם חסד גרידא, ועל כרחך שדעתו שהלה יחזור ויתן לו כשישא הוא אשה, אבל כששולח לו כדי יין ושמן ופירות, שהדרך לשלוח דברים אלו לשם גמילות חסדים, אינו יכול לתבוע בב"ד.  
 379.  שו"ת להורות נתן חלק י סימן נז ד"ה יב) ברם 
יב) ברם ברמב"ם שנדפס מחדש (ר"ש פרנקל) כתב בה' מתנות עניים שם, דבכל כתבי היד איתא אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים, וכן הוא בסמ"ג ובטור דפוס ישן עיי"ש - וכבר העיר הב"י שם על חילופי הגירסאות בזה - והנה לגירסא זו מתיישב הענין כהוגן, דהיכי שהוא שולח תגמולין דהיינו שקיבל טובה מחבירו ועכשיו הוא רוצה לשלם לו טובה, ה"ז אסור לפרוע במעשר עני דהוי כפורע חובו במעשר עני, אבל כששולח לחבירו גמילות חסד בעלמא, שמעולם לא נתחייב לשלם לחבירו, אלא שעושה לו טובה, כי אז מותר שהרי אין זה פריעת חוב כיון שמעולם לא נתחייב לחבירו כלום. ועיין רמב"ם (פ"ז מזכיה ומתנה הט"ו) וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין אינן נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים ולא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד. ושם (הלכה ב') כתב דהשושבינות - שבזמן שישא אשה משלחין ריעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא במשתה, ובאים אותם הריעים ששלחו ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה והן הנקראים שושבינים - אינה מתנה גמורה, הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין כדי שיאכל וישתה בזוז אחד ולא שלח אלא ודעתו שאם ישא הוא אשה ויחזור וישלח לו כמו ששלח לו, לפיכך אם נשא זה ולא החזיר לו השושבינות ה"ז תובעו בדין ומוציאה ממנו עיי"ש. ולדרכנו יתפרש החילוק, שאם שלח לו מעות אז אנן סהדי שלא שלחו לשם גמילות חסדים גרידא, אלא שדעתו שכאשר ישא הוא אשה יחזור חבירו וישלח לו מעות, ולכן ה"ז תובעו בדין, אבל כששלח לו פירות ויין ושמן שהדרך הוא לשלוח דברים אלו בתורת גמילות חסדים גרידא, ואינו מצפה לתשלום גמול, ולכן אינו מוציאו בב"ד. והראב"ד שם השיג וכתב דאינו מחוור לחלק בין מעות לכדי יין ושמן ופירות עיי"ש. ברם בדעת הרמב"ם י"ל, דאם שלח לו עשרה דינרין ואף שאינו אוכל עמו אלא בזוז, על כרחך שאין כונתו לגמילות חסדים גרידא כי אין דרך ליתן מתנה מרובה לשם חסד גרידא, ועל כרחך שדעתו שהלה יחזור ויתן לו כשישא הוא אשה, אבל כששולח לו כדי יין ושמן ופירות, שהדרך לשלוח דברים אלו לשם גמילות חסדים, אינו יכול לתבוע בב"ד.  
 380.  שו"ת אגרות מלכים סימן מז ד"ה - א - מכתב 
- א - מכתב הגאון רבי יוסף אביגדור קעסלער זצ"ל שאלה בענין גט שנסדר נכתב ונמסר כדין, אך בשביל אי אלו טענות שיש להמגרש בנוגע להתפשרות שהיה בינו עם המגורשת קודם הגירושין, אם יש איזה יסוד לעשות ערעור על הגט על ידי זה בטענות של גט מוטעה וגט על ידי אונס. עובדא בא לפני באיזה גט פטורין פה ארווערן לאנג איילאנד. איש ואשה שהיו נשואים כדת משה וישראל, ודרו ביחד שבע שנים בקטטות ומריבות מחמת סיבות שונות. הבעל היה בעל מלון כשר, כלומר שכר מלון מאיזה בעל הבית למספר שנים, והתעסק בעסק הזה יותר מעשרים שנה. אמנם הקטטות עם אשתו גרמו הפסד למסחרו, וכשעבר זמן השכירות לא היה בידו עוד לשכור את המלון, כי נתדלדל בינתיים ולא היה לו הכסף הנצרך לזה, על כן זקף את העסק ל'קורפאריישאן' והמשיכו את חתן אשתו השניה אל העסק. והתנאים הללו התנו ביניהם, א. עשרים וחמשה אחוזים מהריוח יתנו לחתנה. ב. חמשים אחוזים יתנו להאשה, יען שהקדימה את הכסף שנשאר לה מבעלה הראשון בעד בתה. ג. שהבעל יקבל עשרים וחמשה אחוזים. אבל הפשרה הזו לא העלתה ארוכה לשלום בית. הקטטות נמשכו, וכדי להשקיט שלום בבית החליט הבעל למסור את כל זכויותיו להאשה במתנה גמורה. ואף על פי שאני ועוד רבנים התנגדנו להחלטת הבעל וגם בטלוהו, בכל זאת מסר אחר כך הבעל את כל זכיותיו להאשה בכתב אצל עורך דין מושבע על פי חוקי המדינה, ועליו היה להשאר במלון כאורח בעלמא לאכול ולשתות, כאורח בעלמא. אבל גם זה לא הועיל, הקטטות נמשכו, ויען שימי הנוראים התקרבו, והם פחדו שהקטטות תגרמנה הפסד למסחר, אז באו אלי לשאול בעצה. ואני סילקתי את עצמי מהענין ומסרתיו לועד של בעלי בתים, ואחר משא ומתן של הועד, החליטו שאין תרופה למכאובם אלא על ידי גט פטורין, על פי הפרטים הללו, א. שהאשה צריכה להחזיר לבעל כל החפצים שיש לו במלון מכל השנים. ב. שהאשה גם כן תשיב את הריוח של עשרים וחמשה אחוזים שקבלה מהבעל במתנה. ג. כאשר יתמו ימי השכירות של המלון מחויבת היא להסתלק מהמלון הזה ולתת את היכולת להבעל לשכור את המלון הזה כמקודם. הפשרה הזו ניתנה להם בתור עצה טובה ולא כדין  
 381.  שו"ת יביע אומר תוכן העניינים חלק ט' - אבן העזר 
חלק אבן העזר הלכות אישות ופיסולי קהל סימן א איש ואשה מעדות המזרח שלא זכו להבנות, זה יותר מעשר שנים, ודרש הבעל לגרש את אשתו בטענה שרוצה לקיים מצות פריה ורביה, ואם לא תאבה האשה להתגרש, לתת לו היתר נישואין לישא אשה על אשתו, לקיים פריה ורביה, והאשה הוציאה כתובתה, והראתה לבית הדין שהיא כתובה אשכנזית, והבעל חתום עליה. ובתוך תנאי הכתובה נאמר, "שהבעל לא ישא אחרת עליה כתקנת רבינו גרשום מאור הגולה", והבעל טוען שהוא לא הבין מה שכתוב בכל תנאי הכתובה, ולא חתם אלא על עיקר סכום הכתובה, ומעולם לא קיבל עליו החרם דרבינו גרשום. והמחבר הוכיח בראיות ברורות שהספרדים ועדות המזרח בכל מקומות מושבותיהם, לא קיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום. ואף שהבעל חתם על כתובה אשכנזית, דעת מרן וגדולי הפוסקים ששבועה או חרם בכתב לא מהני ולא מידי, ובפרט אם הסופר כתב, והלה חתם בלבד, וכל שכן שהוא טוען שלא ידע כלל שכתוב בכתובה חרם דרבינו גרשום, ועוד שאפילו אשכנזים שקבלו חדר"ג, מאחר שעבר האלף החמישי, זהו רק מנהג בעלמא, ואם לא קיים פריה ורביה רשאי לישא אשה על אשתו, וכ"ש בנ"ד שהוא מעדות המזרח, לפיכך פסק בית הדין להתיר לבעל לישא אשה אחרת, על אשתו, אם לא תסכים אשתו לקבל גט עם דמי כתובתה. סימן ב תשובה לרבני ברזיל סאן פאולו, באשה שנישאת בבית הכנסת בחופה וקידושין, ע"י "רב" שהיה "קל" בתורה וביראת שמים, והאשה נפרדה מבעלה בערכאות, ונישאת בערכאות לישראל אחר, ונולד להם בן, הבן התחזק בתורה ובמצות, ונפשו בשאלתו להתירו לבא בקהל ה'. והנה הוברר לנו שבנישואי האשה שהיו בחופה וקידושין, יש ריעותא בעצם הקידושין, ששני העדים לא נוכחו במעשה הקידושין ממש, כי הם שייכים למקהלה של בית הכנסת, אשר בעת הקידושין, עליהם להיות בעזרת נשים ולזמר בפסוקי זמרה, וה"רב" הנ"ל הורה להם שמכיון שהם נמצאים בבנין של בית הכנסת יכולים לשמש כעדים על הקידושין והכתובה. והם אף לא ראו נתינת הטבעת מיד החתן ליד הכלה. וזו ריעותא גדולה. עוד ריעותא אחרת נמצאה, כי העדים הם מחללי שבת והם פסולי עדות מן התורה,  
 382.  שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אבן העזר סימן קמד ד"ה מכתבו קבלתי 
מכתבו קבלתי. וזה יותר מתשעה חדשים שאני איני בקו הבריאות וראות עיני אין אתי כמו שהיה מקדם ובפרט שכתב זה כתב קטן מאד ולא יכולתי לקראו עד יום אתמול שנתתי את כתבו להעתיקו בכתב גדול. ומיניה ראיתי שהוא שואל על מעשה שבא לידו באיש אחד ממדינת פולין גדול שבא שמה למדינת אונגרין זה יותר מעשרים שנה ונשא אשה במדינה זו באותה העת ולא אמר כלל בשעת קידושין שיש לו אחים או בן במדינת פולין ושהה עם אשתו יותר מעשרים שנה והוליד עמה בן וגם אותו הבן נשא אשה ומת הבן בחיי האב בלי ז"ק וכמה שנים אחר נישואין של האב אמר שהיה לו אשה במדינת פולין שהיה דר בכפר אחד ואשתו הראשונה המירה דתה ולקחה עמה בן קטן אחד שהיה לה ממנו והלך משם ובא למדינה זו ואינו יודע אם הבן מאשתו הראשונה הוא חי ואם עדיין הוא מומר. וכל זה אמר שנים רבות אחר נישואין עם אשתו גם אמר קודם מותו שיש לו בן אחד במדינת פולין גדול אבל עכשיו אינו יודע היכן הוא ע"כ השאלה שלו ושאל על שתי נשים אם מותרות בלי חליצה או שצריכות חליצה וצריכות לישב להתעגן עד שידעו היכן היבמין שלהם: ואומר אני שאשת האב פשיטא שמותרת לשוק ממ"נ אם אמרינן דל דבורו של הבעל כאילו לא דבר כלל לא קודם מותו ולא קודם לזה מיום שנשא את האשה עד עכשיו הרי אשת האב בכלל לא הוחזק לא בבנים ולא באחים, ואם אנו מאמינים את דבורו של הבעל הרי הוא אמר שיש לו בן ואנו נותנים לו חזקת קיים והרי הוא הפה שאסר שאמר שיש לו אח הוא הפה שהתיר שאמר שיש לו בן וכל הפלפול על אשת האב הוא ללא צורך. אמנם אשת הבן צריכה לימוד ואם היא אומרת שחמיה בחזקת כשר אצלה והיא מאמנת כל מה שאמר הא ודאי שהיא אסורה כמבואר בש"ך ביו"ד בסי' קכ"ז ס"ק ט"ו. אמנם אם היא אומרת אין חמי נאמן בעיני אזי דעת הש"ע באהע"ז סי' קנ"ז ס"ו שמותרת בודאי כי חמיה אינו נאמן עליה כי בעלה לא היה מוחזק באחים. ומ"ש מהרי"ט בספר א' סי' פ"א על כל דבריו יש תשובה ובפרט שהוא רוצה להוכיח שגם הרא"ש הוא מן האוסרין והרא"ש בודאי הוא מן המתירין וכל דבריו בדברי הרא"ש אינן מתקבלין על הלב ואיזה זמן תגביל בה ולכן הרא"ש והש"ע  
 383.  שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אבן העזר סימן קמד ד"ה מכתבו קבלתי 
מכתבו קבלתי. וזה יותר מתשעה חדשים שאני איני בקו הבריאות וראות עיני אין אתי כמו שהיה מקדם ובפרט שכתב זה כתב קטן מאד ולא יכולתי לקראו עד יום אתמול שנתתי את כתבו להעתיקו בכתב גדול. ומיניה ראיתי שהוא שואל על מעשה שבא לידו באיש אחד ממדינת פולין גדול שבא שמה למדינת אונגרין זה יותר מעשרים שנה ונשא אשה במדינה זו באותה העת ולא אמר כלל בשעת קידושין שיש לו אחים או בן במדינת פולין ושהה עם אשתו יותר מעשרים שנה והוליד עמה בן וגם אותו הבן נשא אשה ומת הבן בחיי האב בלי ז"ק וכמה שנים אחר נישואין של האב אמר שהיה לו אשה במדינת פולין שהיה דר בכפר אחד ואשתו הראשונה המירה דתה ולקחה עמה בן קטן אחד שהיה לה ממנו והלך משם ובא למדינה זו ואינו יודע אם הבן מאשתו הראשונה הוא חי ואם עדיין הוא מומר. וכל זה אמר שנים רבות אחר נישואין עם אשתו גם אמר קודם מותו שיש לו בן אחד במדינת פולין גדול אבל עכשיו אינו יודע היכן הוא ע"כ השאלה שלו ושאל על שתי נשים אם מותרות בלי חליצה או שצריכות חליצה וצריכות לישב להתעגן עד שידעו היכן היבמין שלהם: ואומר אני שאשת האב פשיטא שמותרת לשוק ממ"נ אם אמרינן דל דבורו של הבעל כאילו לא דבר כלל לא קודם מותו ולא קודם לזה מיום שנשא את האשה עד עכשיו הרי אשת האב בכלל לא הוחזק לא בבנים ולא באחים, ואם אנו מאמינים את דבורו של הבעל הרי הוא אמר שיש לו בן ואנו נותנים לו חזקת קיים והרי הוא הפה שאסר שאמר שיש לו אח הוא הפה שהתיר שאמר שיש לו בן וכל הפלפול על אשת האב הוא ללא צורך. אמנם אשת הבן צריכה לימוד ואם היא אומרת שחמיה בחזקת כשר אצלה והיא מאמנת כל מה שאמר הא ודאי שהיא אסורה כמבואר בש"ך ביו"ד בסי' קכ"ז ס"ק ט"ו. אמנם אם היא אומרת אין חמי נאמן בעיני אזי דעת הש"ע באהע"ז סי' קנ"ז ס"ו שמותרת בודאי כי חמיה אינו נאמן עליה כי בעלה לא היה מוחזק באחים. ומ"ש מהרי"ט בספר א' סי' פ"א על כל דבריו יש תשובה ובפרט שהוא רוצה להוכיח שגם הרא"ש הוא מן האוסרין והרא"ש בודאי הוא מן המתירין וכל דבריו בדברי הרא"ש אינן מתקבלין על הלב ואיזה זמן תגביל בה ולכן הרא"ש והש"ע  
 384.  שו"ת יחל ישראל תוכן ענינים 
חמץ בתוך הרגל ולאחריו. סימן כד. בדין בדיקת וביטול חמץ והאם קטן יכול להפקיר חמצו. סימן כה. אכילת מצה שבעה ימים. סימן כו. מצה הראויה לשבעת ימים. סימן כז. בל תוסיף ובל תגרע באכילת מצה. סימן כח. מצות אכילת מצה ומרור. סימן כט. בגדר מצות עליה לרגל - וחיובה בזמן הזה. סימן ל. עליה לרגל בבמה ובמשכן שילה. סימן לא. חיוב עליה לרגל למי שאין לו קרקע. סימן לב. חיוב קרבן פסח למי שאין לו קרקע. סימן לג. אין מערבין שמחה בתוך שמחה. סימן לד. איסור בל תשחית במקום מצות סוכה. סימן לה. כשרות פרגולה לסוכה. סימן לו. נטילת לולב בירושלים בזמן הזה. סימן לז. פורים בשכונות החדשות בירושלים. יורה דעה. סימן לח. על משמר הכשרות - בעיות ופתרונן הלכה למעשה. סימן לט. קידוש השם בקטנים. סימן מ. בדין מחיקת אזכרות שנכתבו בדבר שאינו מתקיים. סימן מא. בן, מהו למול את אביו. סימן מב. תשובת הגרש"ז אויערבך שליט"א בענין הנ"ל. סימן מג. גרות לשם אישות. מצוות התלויות בארץ. סימן מד. מצות ישוב ארץ ישראל. סימן מה. תרומות ומעשרות בזמן הזה. סימן מו. שביעית בזמן הזה. סימן מז. מעשר שני ממון גבוה. סימן מח. בגדרי מתנות עניים. רפואה והלכה. סימן מט. ביאור דעת הרמב"ם בדין רשות הרופא לרפאות. סימן נ. דעת הרמב"ן בדין רשות הרופא לרפאות. סימן נא. רשות הרופא לרפאות - רשות שהיא חובה. סימן נב. היתר נטילת שכר כדי לרפא. סימן נג. ההיתר לסכן כדי להתרפא. סימן נד. האם ישנו חיוב להציל את האדם שלא ברצונו. סימן נה. היש לחייב אדם לעבור טיפול כירורגי בניגוד לרצונו. רפואה בשבת. סימן נו. חילול שבת לצרכי רפואה. סימן נז. בגדר היתר שחיטת בשר לחולה בשבת. סימן נח. חילול שבת לסכנת איבר. סימן נט. רוב דיעות המכריע לענין פיקוח נפש. סימן ס. חילול שבת למכניס עצמו למצב סכנה. סימן סא. חילול שבת במילת הנולד קודם זמנו. סימן סב. רפואת נכרי בשבת. סימן סג. חילול שבת להצלת גר שמל ולא טבל. סימן סד. הזנת חולה ביום הכיפורים על ידי אינפוזיה. סימן סה. הפסקת הריון במקרה של מחלת העובר. תרומת איברים. סימן סו. חובת האדם להסתכן כדי להציל. סימן סז. חובת אדם להכנס להצלת  
 385.  שו"ת יחל ישראל תוכן ענינים 
בדין בדיקת וביטול חמץ והאם קטן יכול להפקיר חמצו. סימן כה. אכילת מצה שבעה ימים. סימן כו. מצה הראויה לשבעת ימים. סימן כז. בל תוסיף ובל תגרע באכילת מצה. סימן כח. מצות אכילת מצה ומרור. סימן כט. בגדר מצות עליה לרגל - וחיובה בזמן הזה. סימן ל. עליה לרגל בבמה ובמשכן שילה. סימן לא. חיוב עליה לרגל למי שאין לו קרקע. סימן לב. חיוב קרבן פסח למי שאין לו קרקע. סימן לג. אין מערבין שמחה בתוך שמחה. סימן לד. איסור בל תשחית במקום מצות סוכה. סימן לה. כשרות פרגולה לסוכה. סימן לו. נטילת לולב בירושלים בזמן הזה. סימן לז. פורים בשכונות החדשות בירושלים. יורה דעה. סימן לח. על משמר הכשרות - בעיות ופתרונן הלכה למעשה. סימן לט. קידוש השם בקטנים. סימן מ. בדין מחיקת אזכרות שנכתבו בדבר שאינו מתקיים. סימן מא. בן, מהו למול את אביו. סימן מב. תשובת הגרש"ז אויערבך שליט"א בענין הנ"ל. סימן מג. גרות לשם אישות. מצוות התלויות בארץ. סימן מד. מצות ישוב ארץ ישראל. סימן מה. תרומות ומעשרות בזמן הזה. סימן מו. שביעית בזמן הזה. סימן מז. מעשר שני ממון גבוה. סימן מח. בגדרי מתנות עניים. רפואה והלכה. סימן מט. ביאור דעת הרמב"ם בדין רשות הרופא לרפאות. סימן נ. דעת הרמב"ן בדין רשות הרופא לרפאות. סימן נא. רשות הרופא לרפאות - רשות שהיא חובה. סימן נב. היתר נטילת שכר כדי לרפא. סימן נג. ההיתר לסכן כדי להתרפא. סימן נד. האם ישנו חיוב להציל את האדם שלא ברצונו. סימן נה. היש לחייב אדם לעבור טיפול כירורגי בניגוד לרצונו. רפואה בשבת. סימן נו. חילול שבת לצרכי רפואה. סימן נז. בגדר היתר שחיטת בשר לחולה בשבת. סימן נח. חילול שבת לסכנת איבר. סימן נט. רוב דיעות המכריע לענין פיקוח נפש. סימן ס. חילול שבת למכניס עצמו למצב סכנה. סימן סא. חילול שבת במילת הנולד קודם זמנו. סימן סב. רפואת נכרי בשבת. סימן סג. חילול שבת להצלת גר שמל ולא טבל. סימן סד. הזנת חולה ביום הכיפורים על ידי אינפוזיה. סימן סה. הפסקת הריון במקרה של מחלת העובר. תרומת איברים. סימן סו. חובת האדם להסתכן כדי להציל. סימן סז. חובת אדם להכנס להצלת חבירו ללא הסתכנות מצידו. סימן  
 386.  שו"ת יחל ישראל תוכן ענינים 
תרומת איברים. סימן סו. חובת האדם להסתכן כדי להציל. סימן סז. חובת אדם להכנס להצלת חבירו ללא הסתכנות מצידו. סימן סח. סיכון איבר כדי להציל. סימן סט. איסור הנאה ממת - גידרו. סימן ע. היתר איסור ההנאה ממת במקום מצוה. סימן עא. איסור ההנאה ממת כאיסור גזל. סימן עב. איסור הנאה ממת נכרי. סימן עג. איסור ניוול המת. סימן עד. השתלת לב. סימן עה. השתלת איברים לכהן. סימן עו. השתלת עור מן המת. סימן עז. השתלת קרנית העין. סימן עח. מכירת איברים להשתלה. סימן עט. קביעת שעת המוות. סימן פ. עוד בענין הנ"ל. סימן פא. הגוסס הרי הוא כחי. אבלות וטומאה. סימן פב. לשאלת הטומאה בבתי חולים. סימן פג. פטור אונן מתפילין. סימן פד. נשים באמירת קדיש. סימן פה. קבורת נכרים בבתי עלמין בישראל. סימן פו. בדין אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה. סימן פז. בדין ביאת מקדש. סימן פח. כניסת נכרים להר הבית. אבן העזר. סימן פט. לשאלת היחס ב'אם פונדקאית'. סימן צ. חזקת כהונה בעולי מדינות חבר העמים. סימן צא. בהלכות נישואין וכתובה בזמן הזה. סימן צב. בדין מתנות אבי האשה לזוג. סימן צג. התחייבות האם לזון את בנה. סימן צד. שיטת הצפנת פענח בנישואין אזרחיים. סימן צה. יסוד הגט והגירושין. סימן צו. פגום לכהונה. סימן צז. עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל. סימן צח. אין אישות לנכרי. סימן צט. חלוצתו איקרי ביתו. סימן ק. חלוצה לכהן. חושן משפט. סימן קא. תוקפו של בית הדין הגדול לערעורים וסמכויותיו. סימן קב. ייצוג בעלי דין בפני בית הדין. סימן קג. האם יכולים הדיינים להעזר בתרגום. סימן קד. שבועת העדות ושבועת הפקדון. סימן קה. בגדר שמיטת כספים ופרוזבול. סימן קו. ערב ומלוה המכחישים זה את זה. סימן קז. ירושה במישרות ציבוריות. סימן קח. דינא דמלכותא דינא. סימן קט. מלחמת מצוה ומלחמת הרשות בהצלת ישראל. סימן קי. הסגת גבול. סימן קיא. עני המהפך בחררה. סימן קיב. ממון המוטל בספק. המיסוי בהלכה. סימן קיג. המעשר שנתנו האבות. סימן קיד. דינא דמלכותא דינא. סימן קטו. הפקר בית דין הפקר. סימן קטז. השומא ע"פ סכנת ממון או סכנת נפשות. סימן קיז. גדרים בקביעת אזרחי העיר החייבים במס.  
 387.  שו"ת יחל ישראל תוכן ענינים 
סח. סיכון איבר כדי להציל. סימן סט. איסור הנאה ממת - גידרו. סימן ע. היתר איסור ההנאה ממת במקום מצוה. סימן עא. איסור ההנאה ממת כאיסור גזל. סימן עב. איסור הנאה ממת נכרי. סימן עג. איסור ניוול המת. סימן עד. השתלת לב. סימן עה. השתלת איברים לכהן. סימן עו. השתלת עור מן המת. סימן עז. השתלת קרנית העין. סימן עח. מכירת איברים להשתלה. סימן עט. קביעת שעת המוות. סימן פ. עוד בענין הנ"ל. סימן פא. הגוסס הרי הוא כחי. אבלות וטומאה. סימן פב. לשאלת הטומאה בבתי חולים. סימן פג. פטור אונן מתפילין. סימן פד. נשים באמירת קדיש. סימן פה. קבורת נכרים בבתי עלמין בישראל. סימן פו. בדין אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה. סימן פז. בדין ביאת מקדש. סימן פח. כניסת נכרים להר הבית. אבן העזר. סימן פט. לשאלת היחס ב'אם פונדקאית'. סימן צ. חזקת כהונה בעולי מדינות חבר העמים. סימן צא. בהלכות נישואין וכתובה בזמן הזה. סימן צב. בדין מתנות אבי האשה לזוג. סימן צג. התחייבות האם לזון את בנה. סימן צד. שיטת הצפנת פענח בנישואין אזרחיים. סימן צה. יסוד הגט והגירושין. סימן צו. פגום לכהונה. סימן צז. עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל. סימן צח. אין אישות לנכרי. סימן צט. חלוצתו איקרי ביתו. סימן ק. חלוצה לכהן. חושן משפט. סימן קא. תוקפו של בית הדין הגדול לערעורים וסמכויותיו. סימן קב. ייצוג בעלי דין בפני בית הדין. סימן קג. האם יכולים הדיינים להעזר בתרגום. סימן קד. שבועת העדות ושבועת הפקדון. סימן קה. בגדר שמיטת כספים ופרוזבול. סימן קו. ערב ומלוה המכחישים זה את זה. סימן קז. ירושה במישרות ציבוריות. סימן קח. דינא דמלכותא דינא. סימן קט. מלחמת מצוה ומלחמת הרשות בהצלת ישראל. סימן קי. הסגת גבול. סימן קיא. עני המהפך בחררה. סימן קיב. ממון המוטל בספק. המיסוי בהלכה. סימן קיג. המעשר שנתנו האבות. סימן קיד. דינא דמלכותא דינא. סימן קטו. הפקר בית דין הפקר. סימן קטז. השומא ע"פ סכנת ממון או סכנת נפשות. סימן קיז. גדרים בקביעת אזרחי העיר החייבים במס. בגדרי רודף. סימן קיח. רודף בזמן הזה. סימן קיט. רודף אחר חבירו. סימן קכ. רודף שאפשר להצילו  
 388.  שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן כ ד"ה ג) ולכאורה 
ג) ולכאורה יש להסתייע בזה ממ"ש בשו"ת נודע ביהודה קמא (חאה"ע סימן נו) אודות מה שנשאל על דבר מסדר קידושין אחד שבירך ברכת אירוסין וברכת נישואין בפחות מעשרה, אם יצאו ידי חובה, וכתב שבודאי עון פלילי הוא שיהא להדיוט כזה עסק בטיב קידושין, ומכל מקום נראה דבדיעבד מיהא שכבר בירך ברכות חתנים בפחות מעשרה, אינו מעכב, ועלתה להם הברכה בדיעבד אף בלא עשרה. וראיה לדבר מהא דתנן במגילה (כג ב) אין פורסין על שמע וכו' ואין אומרים ברכת חתנים בפחות מעשרה. ובירושלמי שם איתא, שאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם גומר, ואם איתא שיש עיכוב בעשרה אפילו בדיעבד, איך יגמור הברכות לבטלה, בשלמא אם בדיעבד מיהא עלתה לו בפחות מעשרה, ורק לכתחלה הצריכו עשרה מפני כבוד קדושת השם שבברכות, י"ל שכיון שהתחיל בעשרה בהיתר, מש"ה גומר אף בפחות מעשרה, אבל אם העשרה מעכבים אף בדיעבד, לא היו מתירים לגמור בדיעבד, וכן לא היו מתירים לעלות לתורה ולברך, בשביל הראשון שכבר התחיל בקריאת התורה, ע' בכסף משנה (פ"ח מהל' תפלה ה"ו). אלא ודאי שכל זה למצוה ולא לעכב, ומכיון דכולהו בחדא מחתא מחתינהו במתני' דמגילה (כג ב), שמע מינה דכולהו למצוה ולאו לעיכובא, ובדיעבד עלתה הברכה בפחות מעשרה. ע"כ. ולפ"ז רווחא שמעתתא טפי, שמאחר שאין כאן חשש ברכה לבטלה, אורויי מורינן לכל העולים של חובת היום לעלות לתורה ולברך לפניה ולאחריה, ודלא כסברת בעל האשכול הנ"ל. ברם בקושטא אי מהכא לא תסייען, כי כבר בימי חרפי השגתי על הגאון הנוב"י הנ"ל דאשתמטיתיה דברי הרז"ה בעל המאור בפ"ק דמגילה (ה א), אהא דאמר רב אסי מגילה בין בזמנה בין שלא בזמנה נקראת בעשרה, וכתב הרז"ה, דעד כאן לא קאמר רב אסי דמקרא מגילה בעשרה אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אם קראה ביחיד יצא, תדע דהא לא תנן לה במתני' דלקמן (כג ב) בהדי אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה, מכדי במס' מגילה קיימינן, אמאי לא חשיב מקרא מגילה בהדי הנך דאינן בפחות מעשרה, ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי, אלא ודאי דלכ"ע אם קראה ביחיד יצא, דהכי אמרינן קוראים אותה בעשרה, ולא אמרינן אין קוראים אותה  
 389.  שו"ת משנה הלכות חלק יז סימן א ד"ה ולפי זה 
ולפי זה מדוקדק הזמנים שנתנו חז"ל לנישואין, מבן י"ח ועד עשרים לחופה, ואחר כך כופין אותו לישא אשה, ולכאורה במאי תלוי שינוי זמנים אלו, ולפי מה שפירשתי אתי שפיר מאד, דבן ט"ו לתלמוד ואח"כ ישא אשה, והנה יש תלמיד חריף שחצי הזמן די לו ובשנה השלישית זוכה לתלמוד, א"כ כבר מתחלת י"ז ראוי לינשא, ורוב תלמידים בינונים הם וזוכים בג' שנים כשהם בן י"ח שלמים ויותר כל אחד כפי מה שהוא, ולכן ההלכה בי"ח, אבל החלשים אינם זוכים עד חמש שנים, ולכן עד עשרים אין כופין שנותנים לו זמן ללמוד תורה לפני שישא אשה, אבל מעשרים ולמעלה כופין להנשא דכיון שלא ראה סימן ברכה בלימודו שוב אינו רואה.  
 390.  שו"ת אבקת רוכל סימן קב ד"ה (ח) שאלה 
(ח) שאלה יורנו מורינו דין ראובן שהיה נשוי אשה ויש לו ממנה בת ולא זכר והיא עמדה מלדת ורצה לישא עליה אשה אחרת והיא לא רצתה ליתן לו רשות אלא אם יכתוב לה שטר כרצונה וכתב לה שטר בתנאין שנתרצה עליהם ומכלל לשונות התנאים זה התנאי בזה הלשון גם הודה פ' הנז' שהוא חייב לאשתו הנז' ששה ועשרים בנדקא זהב וקבל עליו שיפרעם לה מיום שישא עליה אשה אחרת שנים בנדקא בכל שנה זולת כסותה הקצובה לה בכתובתה בכל שנה בלי שום עכוב ואחור כלל ואם ח"ו נפטרה בתוך זמן הגביה מה שישאר לה עליו מעשרים וששה בנדקא הנז' יפרענו לבתה פלונית שנים בנדקא בכל שנה עד שיפרע לה הכל פרעון גמור בשלמות. גם חייב עצמו פ' הנז' חיוב גמור מעכשו להוציא לפ' בתו הנזכרת בנדונייתא חפצים ששוים מאה בנדקא זהב משלו בלי שום סרוב ועכוב כלל גם נתן מעכשו לבתו הנז' שבעה קראריט מכלל הארבעה עשר קירט שיש לו באלמלך שהוא דר בו עתה הם ותשמישיהם ותשמישי תשמישיהם מתהום ארעא עד רום רקיעא במתנה גמורה בזה האופן הגוף מעכשו והפירות לאחר מיתה. וכן אמר פ' הנז' לבתו הנז' לכי זכי חזקי וקני בגוף השבעה קאריט הנז' ושום אדם לא ימחא בידך ובכל זה נתרצה פ' הנז' והסכים בו בחפץ גמור ורצון טוב אם ישא אשה אחרת על אשתו הנזכר באופן שכשישא אשה אחרת עליה יתקיים בכל מה שהסכים בו לעיל וגם המתנה הנז' תתקיים אם ישא כנז' ע"כ לשון השטר וכ"ז בקנין ובשבועה. אחר זמן מתה אשתו ראשונה וזכה הוא בכל ירושתה וכבר היה נשוי עליה מקודם שתמות ונתעברה ממנו האשה השנית וקודם שתלד חלה את חולייו אשר ימות בו ועשה שטר צוואה בעודו מיושב בדעתו בבית אשתו הראשונה בפני קרוביה ומכלל הצוואה שעשה צוה ואמר שמהארבעה עשר קראריט שיש לו באמלך שהוא עתה דר בו שתקח בתו פלונית שבעה קראריט והם שנתנם לה בחיי אמה מקדמת דנא והשבעה קראריט הנשארים שיהיו לוולד שתלד אשתו פלונית. גם צוה שתקח בתו פ' הנז' עשרים בנדקא יותר מחלק הוולד שתלד אשתו פלונית והם מהעשרי' וששה פרחים הכתובים עליו בשטר חוב לאמה מצד כסותה והששה פרחים הנשארים פרע אותם לאמה בחייה וכל מה שימצא מעזבונו  
 391.  שו"ת מהרש"ם חלק ה סימן ח ד"ה והשבתי דלא 
מבואר דכוס של אירוסין ונשואין שותין המברך והחתן והכלה וגם מצאתי בתשב"ץ ח"ג סי' ע"ט וח"ד טוה"ש סי' ל"ב שהביא ג"כ מנהג זה ואף דהוי ברכת נהנין כיון שהמצוה נעשה בשבילם הם ראוים יותר לטעום מאחרים ע"ש וגם בסי' ס"ה האריך בזה וכ' דאף שאין חיוב בברכת אירוסין ונשואין בכוס והו"ל כברכת נהנין מ"מ הרי פורס אדם לב"ב כדי לחנכם במצות וה"נ בחו"כ =בחתן וכלה= ועדיף מחינוך קטן וגם במילה אם מטעימו לקטן הנימול סגי וקטן שיודע לאכול כזית צלי שוחטין הפסח עליו כסוכה מ"ב. (א"ה צ"ע בר"ן נדרים ל"ו שכתב דקטנים א"ר להמנות על הפסח וע' ברמב"ם פ"ב מה' פסח ה"ג וה"ד ופ"ט ה"ז ובהשגות שם דמוכח קצת דראוין להמנות וע' תוס' פסחים פ"ח ומג"א סי' שמ"ג וי"ל דכוונת הר"ן דא"צ להמנות אבל יכולין להמנות) ואם לא הספיק להטעימו לנימול מטעים לקטן אחר וא"צ המוהל לטעום עכ"ד). ולדעתי יש בזה חשש לעז על כל הגדולים שלא נהגו כן עד עתה ואם כי בת' ראנ"ח ח"ב סי' י"א כ' דל"ש לעז רק בדבר אישות הנה לפענ"ד ראי' מהכ"מ פ"א מתרומות בדין לקוח בתרומה ומעשר דשייך בי' לעז וגם מד' הט"ז באו"ח סי' תרי"ד סק"א מבואר דגם בלבישת מנעלים ביו"כ שייך לעז ולשי' כמ"פ שאר עינוים רק דרבנן ואפ"ה שייך בזה לעז וה"נ בנ"ד הרי לשי' כמ"פ בברכה לבטלה איכא איסור תורה וע' בש"ס פ"ק דתמורה דעובר בעשה וע' בבר"י חו"מ סי' ל"ד באורך וע' מג"א סוס"י רט"ו וגדולה מזו מצאתי בט"ז או"ח סי' קס"א סק"ו דגם בנט"י דרבנן איכא חשש לעז וה"נ בזה. ובעיקר הדין לענ"ד במחכ"ה של הפ"י נעלם ממנו דברי הב"י ביו"ד סי' רס"ה בהא דכ' שם הטור דנהגו להסדיר ברכת אשר קידש על הכוס והביא בשם הכלבו דסומכין שלא לטעום המוהל אבל משגרין לאם התינוק וכ' הב"י דטעימת התינוק ל"מ כלל דלאו בר חיובא הוא כלל (ובשו"ת תשב"ץ שם כ' דגם טעימת התינוק מהני) אבל טעימת האם אם שמעה הברכה ולא הפסיקה י"ל דנפקא שפיר בברכתו ואע"ג דברכת הנהנין הוא כיון דנתקנה ברכה זו על הכוס הו"ל ככסא דקידושא ואבדלתא דמוציא אחרים גם בברכת היין ע"ש והדבר מוכרח מד' כל הפוסקי' שהביא בב"י שם אח"כ דתשתה היולדות /היולדת/  
 392.  שו"ת באר יצחק חלק אורח חיים סימן כג ד"ה ועוד נ"ל 
ועוד נ"ל להוכיח כהכנה"ג הנ"ל מהא דבכורות (ל"ד ע"ב) בנגע שנקצצה בלא מתכוין דר"א אומר לכשיולד נגע אחר יטהר ממנו כו', בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נפ"מ לחתן שנראה בו נגע כו' אי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' לברייתא נטרין לי' ז' ימי משתה, והקשו התוס' והא בעי תגלחת ואסור בתשה"מ כל ימי ספורו, ותרצו דמיירי במצורע מוסגר או במוחלט רק דעשה התגלחת ומנה ימי ספורו מקודם שנולד בו הנגע דאף דטמא מדרבנן עכ"ז מהני תגלחתו ומניית ימי ספורו מתחלה, ועיקר קושיית התוס' הוא דמה תועלת יש דנותנים לנגע אחרונה ז' ימי המשתה הא טמא מחמת ימי ספורו, ואי נימא דז' ימי המשתה הוא מעל"ע א"כ אין מקום לקושיית התוס' הנ"ל כלל, דהא נפ"מ לענין זה כגון אם היתה החופה ביום א' סמוך לערב ועשו התגלחת והבאת הצפרים באותו היום דהא כל היום כשר לטהרת מצורע ואחר זה מונה ז' ימים ואסור בתשה"מ וביום הז' מתגלח שנית ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא והרי הוא ככל טבול יום ואוכל במעשר כמבואר ברמב"ם (פי"א ופי"ד מה' נגעים), ומיד אחר הטבילה מותר בתשמיש א"כ נטהר וכלין ימי ספורו ביום א' בבוקר ויכול לטבול בבקר ולטהר מטומאתו להיות מותר בתשה"מ ביום א' עד זמן שהיתה החופה סמוך לערב, א"כ הוי נפ"מ ותועלת ממה שנותנין ז' ימי משתה לנגע אחרונה, כדי שיהא יכול לבעול ביום א' שעדיין לא כלין ז' ימי משתה דהא הוי מעל"ע, אע"כ מוכח דז' ימי המשתה לא בעי מעל"ע, לכן הקשו התוס' שפיר דמאי נפ"מ דאין רואין הנגע אחרונה הא בלא"ה טמא ואסור בתשה"מ, ואימת דכלין ימי ספורו אז כלו ז' ימי המשתה, וע' בכתובות (דף נ"ו) בגמ' שם דאמרו אטו ביאה בלילה אי' ביממא ליתא הא אמר רבא אם הי' בית אפל מותר.  
 393.  כתב עת נזר התורה יג, תשס"ו, ח - יז 
נושא המאמר: אשה שמתו שלושת בעליה 
הראשון נהרג במלחמה העולמים והיה לו ממנה בן זכר (בן י"ד חדשים) שנהרג ר"ל באושוויץ, ואחרי המלחמה ניסת לבעלה השני שהיה חולה מקודם הנישואין על קיבתו, ותיכף אחר החתונה נודע שהוא חולה במחלה הנקרא קענסער ר"ל וכנראה כבר היה לו מחלה זו עוד קודם החתונה, ומת תוך  
 394.  כתב עת נזר התורה יג, תשס"ו, ח - יז 
נושא המאמר: אשה שמתו שלושת בעליה 
ותיכף אחר החתונה נודע שהוא חולה במחלה הנקרא קענסער ר"ל וכנראה כבר היה לו מחלה זו עוד קודם החתונה, ומת תוך שנתו אחר הנישואין, ושוב ניסת לבעלה הג' ודרה עמה יותר מעשרים שנים בשלום ורעות וילדה לו בת וזכו שניהם לראות בת לבתם, ופתאום מת הבעל זקן כבן ס"ב שנים,  
 395.  כתב עת נזר התורה יג, תשס"ו, ח - יז 
נושא המאמר: אשה שמתו שלושת בעליה 
בעל הראשון נהרג במלחמה העולמית והיה לה ממנו בן זכר אשר נהרג ג"כ באוישוויץ, ואחרי המלחמה ניסת לבעלה השני שהיה חולה מקודם הנישואין על קיבתו ומיד אחר החתונה עמו נתוודעה כי הוא חולה אנוש במחלת קענסער ר"ל, וכנראה שהמחלה הזו היה לו קודם חתונתה עמו,  
 396.  כתב עת נזר התורה יג, תשס"ו, ח - יז 
נושא המאמר: אשה שמתו שלושת בעליה 
ומיד אחר החתונה עמו נתוודעה כי הוא חולה אנוש במחלת קענסער ר"ל, וכנראה שהמחלה הזו היה לו קודם חתונתה עמו, ומת תוך שנתו אחר הנישואין, ושוב ניסת לבעל השלישי ודרה עמו יותר מעשרים שנה בשלום וילדה לו בת ועוד זכו ביחד לראות בת לבתם ומת הבעל פתאום בהיותו בן ס"ב  
 397.  שו"ת ישכיל עבדי חלק ה - אבן העזר סימן נח ד"ה א) הב"ד 
א) הב"ד צדק בפסק דינו, שלא מצא סיבות מספיקות לדון בגירושין, שאין בכל טענותיו הוכחות מספיקות שרצתה להרעילו וכו', או טענות מספיקות אחרות שתתחייב לקבל גט אחרי נישואין של יותר מעשרים שנה, ויש להם ילדים גדולים.  
 398.  שו"ת תנא דבי אליהו תוכן עניינים 
עבדאללה סומך זלה"ה] על המדוכה [אם מותר לדוך בה בשבת], להשיב על מה שכתבתי בסימן ט"ז, ובתוכו מה שכתבתי [הערות על תשובתו]. סימן ל"ב - תשובה על דברי הרב רבי נסים קאפילוטו בענין בעל חוב מאוחר, והיא בסימן ל"ד, לחזק דבריו בסימן ז"ך. סימן ל"ג - תשובה מאתי בענין מה שכתבתי שם. [התשובה חסרה בפנקס הכתב - יד ולא מצאנוה. ואולי זו אחת מהתשובות דלהלן (מסימן מ"ז והלאה), שהיו בכתב - היד, אך לא סומנו באותיות, ולא צויינו במפתח ע"י רבינו המחבר זלה"ה]. סימן ל"ד - תשובה מהרב רבי נסים קאפילוטו על מה שכתבתי שם בסימן ז"ך. ועיין בסימן ל"ב [מה שהשיב רבינו המחבר זלה"ה על דבריו]. סימן ל"ה - על אחד שלוה משניים וכתב להם שטר ועדי השטר פסולים לאחד מן המלוים. סימן ל"ו - תשובה מהרב רבי יהושע יהודה שושן באחד שנתחייב שבועה ואמר לו התובע שהוא חשוד לשבועה. ובסימן (ח"ל) [ט"ל] השבתי על דבריו. ועיין סימן ל"ח [שהשיב בנו של רבינו המחבר זלה"ה על דבריו] ומ' [שהשיב רבינו המחבר זלה"ה על דברי בנו]. סימן ל"ז - על אבי הכלה שכתב שטר לחתנו על (הקנרתו) [מתנתו?, נדוניא], ומתה הבת בלא זרע של קיימא, אם יש לבעל בשטר הזה חצי או לאו. סימן ל"ח - תשובה מבני סלימאן [על הענין דלעיל סימן ל"ו] על מי שנתחייב שבועה ואמר לו התובע שהוא חשוד. ועיין סימן מ' [מה שהשיב רבינו המחבר זלה"ה על דבריו]. סימן ט"ל - תשובה ממני על מהר"י שושן יצ"ו הנזכר בסימן ל"ו [בענין הנ"ל]. סימן מ' - תשובה מאתי על בני סלימאן על מה שכתב בסימן ל"ח [בענין הנ"ל]. סימן מ"א - תשובה מהרב רבי יהושע יהודה שושן זלה"ה על מה שכתב עליו רבינו המחבר זלה"ה בסימן ל"ט בענין הנ"ל. ובפנים התשובה הערות מרבינו המחבר זלה"ה בסוגריים עגולים. סימן מ"ב - תשובה מהרב רבי יהושע יהודה שושן זלה"ה בענין אחים שותפים שנפטר אחד מהם בחיי אביו ואח"כ נפטר האב, ופרעו חובות השותפות מנכסי האב, ובני הבן תובעים כל חלקם בירושה. סימן מ"ג - תשובה מרבינו המחבר זלה"ה על דברי הר"י שושן שבסימן הקודם. סימן מ"ד - בענין התובע הולך אחר הנתבע. והאם המנהג דהתובע הולך אחר הנתבע, הוא גם במקומות של הרמב"ם ומר"ן.  
 399.  כתב עת אור תורה שמ, תשנ"ו, תקצד - תקצח 
נושא המאמר: פסק דין על עקרה ואיילונית 
בגופה וגם בטבעה אזי לא יביטו על הבנים כלל, וגם באנשים דתיים שחיו בטוב עם הנשים שלהם, ובפרט אם האשה ממשפחה נכבדת ויש לו כבוד בנישואין עמה, אינו רוצה ליפרד ממנה ולא לישא אשה אחרת עליה, דמאהבתו אותה אינו רוצה לעשות לה עגמת נפש והיא טובה לו מעשרה בנים  
 400.  כתב עת אור תורה שמ, תשנ"ו, תקצד - תקצח 
נושא המאמר: פסק דין על עקרה ואיילונית 
ויש לו כבוד בנישואין עמה, אינו רוצה ליפרד ממנה ולא לישא אשה אחרת עליה, דמאהבתו אותה אינו רוצה לעשות לה עגמת נפש והיא טובה לו מעשרה בנים ונשארים כך עד שמתים בלא בנים. וזה ראינו בחוש הראות בכמה משפחות שנעקרו מן העולם בשביל זה, וגם זה האיש לא הניחה אצלו אלא  
 401.  שו"ת שמ"ש ומגן חלק ג אבן העזר סימן כח ד"ה ובפרט באנשים 
ובפרט באנשים רשעים כאלו, הנמשכים אחר עינם הרעה, ואין להם עסק בבנים. אם האשה יפה בגופה וגם בטבעה, אזי לא יביטו על הבנים כלל, וגם באנשים דתיים שחיו בטוב עם הנשים שלהם. ובפרט אם האשה ממשפחה נכבדת, ויש לו כבוד בנישואיו עמה. אינו רוצה ליפרד ממנה, ולא לישא א"א עליה. דמאהבתו אותה אינו רוצה לעשות לה עגמת נפש. והיא טובה לו מעשרה בנים. ונשארים כך עד שמתים בלא בנים, וזה ראינו בחוש הריאות בכמה משפחות שנעקרו מן העולם בשביל זה. וגם זה האיש לא הניחה אצלו, אלא מפני ההנאה שהיתה לו ממנה, וא"כ אינו ברור שנלמד מאיילונית בעלת מום שלא הכיר בה, שהיא ודאי מק"ט. ולא צריכא אף גט, לשאר נשים דעלמא, דאין בהם טעות וכמש"ל.  
 402.  שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן מה ד"ה וגם הלום 
לאביונים, שמשלוח מנות הוא רק בדברי מאכל ומשתה, ואין יוצאים ידי חובה בכסף, וכעין מה שכתוב ושלחו מנות לאין נכון לו, שדרשוהו (בביצה טו:) דהיינו למי שלא הכין עירובי תבשילין, שצריכים לשלוח לו דבר מאכל ביום טוב לצורך השבת. וכן שנינו בביצה (יד:), בית שמאי אומרים אין משלחים ביום טוב אלא מנות, אבל מתנות לאביונים מועיל בהם כסף ושוה כסף, וכדמוכח במגילה (ד:), שמטעם זה אין מקרא מגילה בשבת מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה. וזה אי אפשר בשבת, שמע מינה שעיקר מצות מתנות לאביונים בכסף שהוא מוקצה בשבת, ולא בדבר מאכל שראוי גם בשבת. ע"כ +ולכאורה יש מקום לדחות דברי הטורי אבן, לפי מה שכתב בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק אורח חיים סימן רו), דהתם היינו טעמא שאין העניים יכולים לקבל בשבת מתנות לאביונים, משום שאסור לתת מתנה בשבת, דהוה ליה כקונה קנין בשבת, ולכן גם דברי מאכל אי אפשר לתת להם. אלא שקשה לומר כן, שהרי לצורך מצוה מותר, כמו שכתב האליה רבה (סימן שו ס"ק יט), כי מה שנוהגים לתת כלים לחתן וכלה בשבת, משום דחשיב צורך מצוה לשמח חתן וכלה, ולפעמים עניים הם. ע"ש. ואם כן הכי נמי לשמחם בפורים ודאי דהוי מצוה. וכן כתב בשו"ת חתן סופר (סימן עב אות ה') ע"ש. ועיין בתוספות שבועות (מד רע"ב), שגם ביום טוב מותר לתת צדקה לעני. ועיין ברמב"ם (סוף פרק ד' מהלכות יום טוב), ובטור ושלחן ערוך אורח חיים (סימן תקכה סעיף ב'), וזו לשונם: גבאי צדקה גובים ביום טוב צדקה מהחצרות, אבל לא יכריזו על כך כדרך שעושים בחול, אלא גובים בצינעא. ע"ש. (ומקורו בירושלמי דמאי פרק ג' הלכה א'). וכתבו האחרונים שם דהיינו דברי מאכל ומשתה. ועיין עוד בדברי הגאון הנצי"ב בהעמק דבר (דברים טז, יא) בשם בנו הגאון רבי חיים ברלין ז"ל. ע"ש. ואעיקרא דעת הרמב"ם בפירוש המשנה (סוכה מא:) שמותר לתת מתנה ביום טוב. ובשו"ת עבודת הגרשוני (סימן כה) כתב להוכיח מהתוספות (עירובין סו), והמרדכי שם, שאין איסור בנתינת מתנה לחבירו בשבת. וכן העיר בזה מרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן שו סק"ח). וראה עוד בשער המלך (פרק ו' מהלכות יום טוב הלכה ט'), ובשו"ת כתב  
 403.  שו"ת משנה הלכות תוכן העניינים חלק יט - יורה דעה 
סימן קעד - בירור הלכות במעשר כספים. א. רווקה שמרווחת אם צריכה להפריש* ב. נתינת מעות מעשר לתזמורת וצלם בשמחת נישואין* ג. ניכוי הוצאות רפואה חריגות קודם הפרשת מעות מעשר* ד. קניית מקום בבית הכנסת מכספי מעשר* ה. תיקון עירוב בכספי מעשר* ו. אמר העני הריני כאלו התקבלתי* ז. אירע לו נזק מחמת פשיעה אם מותר לנכות מהריוח קודם ההפרשה* ח. מהו גדר פרנסה* ט. אברך שחי בצמצום אם צריך להפריש מעשר.  
 404.  שו"ת משנה הלכות תוכן העניינים חלק יט - יורה דעה 
סימן קעד - בירור הלכות במעשר כספים. א. רווקה שמרווחת אם צריכה להפריש* ב. נתינת מעות מעשר לתזמורת וצלם בשמחת נישואין* ג. ניכוי הוצאות רפואה חריגות קודם הפרשת מעות מעשר* ד. קניית מקום בבית הכנסת מכספי מעשר* ה. תיקון עירוב בכספי מעשר* ו. אמר העני הריני כאלו התקבלתי* ז. אירע לו נזק מחמת פשיעה אם מותר לנכות מהריוח קודם ההפרשה* ח. מהו גדר פרנסה* ט. אברך שחי בצמצום אם צריך להפריש מעשר.  
 405.  שו"ת משנה הלכות תוכן העניינים חלק יט - יורה דעה 
סימן קעד - בירור הלכות במעשר כספים. א. רווקה שמרווחת אם צריכה להפריש* ב. נתינת מעות מעשר לתזמורת וצלם בשמחת נישואין* ג. ניכוי הוצאות רפואה חריגות קודם הפרשת מעות מעשר* ד. קניית מקום בבית הכנסת מכספי מעשר* ה. תיקון עירוב בכספי מעשר* ו. אמר העני הריני כאלו התקבלתי* ז. אירע לו נזק מחמת פשיעה אם מותר לנכות מהריוח קודם ההפרשה* ח. מהו גדר פרנסה* ט. אברך שחי בצמצום אם צריך להפריש מעשר.  
 406.  שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן עו ד"ה טז) אך 
טז) אך באמת אין נ"מ בכל זה כי הדבר ברור שלא נזיל בתר רוב מאחר שאמרה תורה להבדיל כמ"ש הריב"ש (סי' קצ"ב) כאשר כתב לו חתנו הגאון שליט"א מדברי ריב"ש (סי' קצ"ב). אך מ"ש שלדעת הרמב"ן אינו כן. אמת שלדעת הרמב"ן [בהשגותיו לסה"מ שורש ו'] אינו עשה בפ"א. אבל מ"מ גלתה תורה שלא נלך בזה בתר רוב. ומצינו כן לפעמים בערלה בחו"ל שכך הלכה ספיקה מותר ואף שרוב לאיסור [עי' קידושין לט ע"א]. וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אפי' יחיד במקום רוב. ובשמ"ק ב"מ [ח ע"ב] במעשר בהמה עשירי ודאי ולא עשירי ספק לא מהני רוב להוציא מתורת ספק. ומה שהשיב לחתנו שליט"א דלריב"ש נתחזקה הראי' שכתב לעיל דא"כ איך יועיל מסורת. כבר השבתי ע"ז:  
 407.  כתב עת ארח משפט א, תשע"ח, תב - תיג 
נושא המאמר: היתר לכהן אחר גט לחומרא 
גם למעשה, כי בהמצבים באותם הזמנים ובאותם מקומות אם אחד "ייחד לו עוד אשה בלי קידושין, והיה נכנס ויוצא בביתה... ויש יותר מעשר שנים שנוהג עמה כן כדרך פלגש" מסתבר לומר שהיה נתקבל לכל כולל עדים כשרים שהוא דר עמה כאיש ואשה במובן ההלכתי, כיון שכן ה"קול קידושין"  
 408.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד תקסד ד"ה גם אם 
גם אם מעשה הבגידה נעשה בהסתר במשך שנים אין זה מיקל על התחושה של הפגיעה העמוקה שנעשית בבן הזוג, כאשר ענין זה מתגלה, הכאב הוא ללא נשוא, וכבר נאמר בכתובים "על תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח עמך" יש בזה משום הונאה וגניבת דעת של בן הזוג, אין ספק שהתנהגות נלוזה של בגידה מתמשכת בבן זוג פוגעת פגיעה קשה ביותר באושיות כל בית בעולם ובודאי בבית היהודי, לא תנאף, ולא תחמוד, הם שתי דברות מעשרת הדברות וכן נאמר בתורה לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך, אין ספק שבנדון דידן מדובר בנסיבות חמורות ומיוחדות. בגידה מתמשכת של האשה החל משנת 83 היא בודאי הפרה חמורה של חיי השיתוף והאחווה שבין בני זוג, לענ"ד החוק לא התכוון להעניק זכויות שוות לצדדים, כאשר צד אחד פוגע פגיעה כה קשה במוסד הנישואין. מעיון בתמלילי קלטת מס' 5 עמ' 19 ועמ' 24 עולה שהיו תקופות ממושכות בהם היתה הנתבעת מקיימת יחסים עם הנטען שלש פעמים בשבוע ואילו עם הבעל פעם בשבוע או פעם בחדש.  
 409.  שו"ת באר דוד תוכן עניינים 
שינה. סימן כ"ז ישוב מהשגות דודו על סימן הקדום. יצא מחזקת טומאה מה"ת אי מהני לדרבנן - כמה חילוקים בכללי מחזיקים מאיסור לאיסור - איסורי דרבנן איסור גברא או איסור חפצא - מחלו' הראשונים בנדה המטמאה מפקידה לפקידה אם הוא רק לתרומה וקדשים או גם לחולין. סימן כ"ח כלה שעונה בינונית שלה בליל חופתה האם מותר לה לקבל זריקה מרופא כדי לעצור הדם לכמה ימים. נאמנות הרופאים באיסור תורה היכא שיש רגלים לדבר - לעשות ספק ספיקא בידים - לסמוך על הזריקה בוסת שאינו קבוע ובוסת קבוע - מה דינה בימים אחר שנגמר כח הזריקה - לעשות מעשה בידים לסבב מצב כזה - מדין ביטול איסור לכתחלה - פס"ר באין מתכוין באיסור דרבנן. סימן כ"ט שאלת חכם חצי תשובה להגאון מוה"ר שמעון גרינפעלד זצ"ל אב"ד סעמיהאלי. אשה שמצאה כעין טיפות דם קטנות בכלי המיוחד למ"ר - מצאה בספל שאינו בדוק. סימן ל' תשובת הגאון רבי בן ציון בלום זצ"ל. בענין הנזכר - תלינן הקלקלה במקולקל. סימן ל"א אחד שקיבל על עצמו לתת מעשר מן רווחיו ומטה ידו מה דינו אם צריך חרטה או אם מהני התרה. מחלו' הפוסקים אם יכול לחזור משום דהריוח לא בא לעולם - סתירת הש"ך באומר לכשאקחנו אתננו שחייב משום נדר - אדעתא דהכא לא נדר - חיוב מעשר כספים מה"ת או מד"ס - העניות שכיח ומצוי - הנודר משום שיודע שיש שיטת המחמירין אי הוי כפרישות וחסידות - המחמיר בדבר שלא מצינו שהחמירו הקדמונים יצא שכרו בהפסדו - הא דהמיעוט חשיב כמי שאינו בסנהדרין - מה שמצינו שכמה תנאים חששו לדעת היחיד - מנהג מהני אפילו לדשלב"ל וקנין סיטומתא. סימן ל"ב פסול תעשה ולא מן העשוי במזוזה - פלפול בדברי שו"ת מהרש"ג. ילפותא ממה מצינו מסוכה וציצית - תולמ"ה במעקה - להפקיע עצמו ממצוות כשעושה לצורך - מל לפני זמנו אם מתקיימת המצוה כשמגיע יום השמיניעניני חו"מ. סימן ל"ג רשימות בדין ב"ד טועין וב"ד בתר ב"ד לא דייקי ואודות חזקת הרבנות. למחול חזקת רבנות השייך לבניו לאחר אריכות ימיו - לבחור בטלן בחיי בטלן אחר - טעו בפשרה - אין  
 410.  שו"ת באר דוד תוכן עניינים 
אם הוא רק לתרומה וקדשים או גם לחולין. סימן כ"ח כלה שעונה בינונית שלה בליל חופתה האם מותר לה לקבל זריקה מרופא כדי לעצור הדם לכמה ימים. נאמנות הרופאים באיסור תורה היכא שיש רגלים לדבר - לעשות ספק ספיקא בידים - לסמוך על הזריקה בוסת שאינו קבוע ובוסת קבוע - מה דינה בימים אחר שנגמר כח הזריקה - לעשות מעשה בידים לסבב מצב כזה - מדין ביטול איסור לכתחלה - פס"ר באין מתכוין באיסור דרבנן. סימן כ"ט שאלת חכם חצי תשובה להגאון מוה"ר שמעון גרינפעלד זצ"ל אב"ד סעמיהאלי. אשה שמצאה כעין טיפות דם קטנות בכלי המיוחד למ"ר - מצאה בספל שאינו בדוק. סימן ל' תשובת הגאון רבי בן ציון בלום זצ"ל. בענין הנזכר - תלינן הקלקלה במקולקל. סימן ל"א אחד שקיבל על עצמו לתת מעשר מן רווחיו ומטה ידו מה דינו אם צריך חרטה או אם מהני התרה. מחלו' הפוסקים אם יכול לחזור משום דהריוח לא בא לעולם - סתירת הש"ך באומר לכשאקחנו אתננו שחייב משום נדר - אדעתא דהכא לא נדר - חיוב מעשר כספים מה"ת או מד"ס - העניות שכיח ומצוי - הנודר משום שיודע שיש שיטת המחמירין אי הוי כפרישות וחסידות - המחמיר בדבר שלא מצינו שהחמירו הקדמונים יצא שכרו בהפסדו - הא דהמיעוט חשיב כמי שאינו בסנהדרין - מה שמצינו שכמה תנאים חששו לדעת היחיד - מנהג מהני אפילו לדשלב"ל וקנין סיטומתא. סימן ל"ב פסול תעשה ולא מן העשוי במזוזה - פלפול בדברי שו"ת מהרש"ג. ילפותא ממה מצינו מסוכה וציצית - תולמ"ה במעקה - להפקיע עצמו ממצוות כשעושה לצורך - מל לפני זמנו אם מתקיימת המצוה כשמגיע יום השמיניעניני חו"מ. סימן ל"ג רשימות בדין ב"ד טועין וב"ד בתר ב"ד לא דייקי ואודות חזקת הרבנות. למחול חזקת רבנות השייך לבניו לאחר אריכות ימיו - לבחור בטלן בחיי בטלן אחר - טעו בפשרה - אין רשות למורשי הקהל לבקש בשם הקהל דבר שלא עולה על הדעת וע"ז צריך מינוי חדש - צוואה ושטרות עפ"י חוקי המדינה - בענין דינא דמלכותא דינא - כל ממונה אסור לקבל שוחד ואפילו אינו דיין - פשרה ומתנה באונס - קנין סיטומתא - היכא דאין הבע"ד ירא לשקר. סימן  
 411.  כתב עת תחומין כג, תשס"ג, 143 - 125 
נושא המאמר: אשה שחוייבה לקבל גט אם איבדה את מזונותיה 
ראב"י אינם אלא מדרבנן. כך מבואר בשיטה מקובצת בסוגיה. לכאורה להלכה נחלקו בכך הראשונים. הרמב"ם (הל' אישות יב, ב) כתב ששלושה מעשרת החיובים שחייב בעל לאשתו מתוקף הנישואין, הם מן התורה: "שארה כסותה ועונתה. שארה - אלו מזונותיה; כסותה - כמשמעה;  
 412.  שו"ת בית שערים חלק יורה דעה סימן תיב ד"ה כתבו מער"ה 
כתבו מער"ה מלא ברכת ה' וברכת השנים הגיע עדי תמול לא ידעתי מדוע אחרו פעמי מכתבו וגם לו נאה לברך ברכת נישואים ישאהו על אברתו וירכיבהו על במתי ארץ ויחדש עליו שנה טובה ומתוקה בלי מכשול ופוקה, הנקדש בצדקה, ועתה באתי עד"ת מ"ש בדברי תויו"ט פ"ג דגיטין מ"ח דתנן התם המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אם אבדו ה"ז חושש מעל"ע וכו' וכתב תויו"ט כתב הרב ואם לא אכלן צריך להפריש וכו' וכן לשון רש"י ומשמע דאלו כבר אכלן אין מחייבין אותו להפריש ותלינן שעכשיו נאבדו הואיל וכבר נאכלו וליכא אלא חיוב הפרשת תרומות ומעשרות אבל הרמב"ם בספ"ה מתרומות לא התנה שאם לא אכלן ומשמע ודאי שאע"פ שאכלן מחויב הוא להפריש התרומות והמעשרות מפני חששא זו עיי"ש:  
 413.  שו"ת ישכיל עבדי חלק ה - אבן העזר סימן ב ד"ה ערעור על 
ערעור על פסה"ד ביה"ד האזורי מיום כ"ו סיון תשי"ג בו נאמר: הבעל דורש לתת לו היתר נישואין, א. עברה תקופה של מעלה מעשר שנים ולא זכה להבנות ממנה. ב. הוא קיים את ההסכם בינו לבינה ואת פסה"ד של בי"הד, לאור האמור ביה"ד פוסק בזה ומחליט, א) הננו מתירין להבעל להתחתן ולשאת אשה על אשתו, לאחר השלשת גט פיטורין, חתימת מאה רבנים, ולאחר שהיתר נשואין יאושר ע"י הרבנות הראשית לישראל, ההשלשה בסך 500 ל"י תוחזר למשליש בהתאם לסעיף ג' של פסה"ד מט' בניסן תשי"ב.  
 414.  שו"ת מהר"ם אלשיך סימן סח ד"ה תשובה גרסי' 
דמי דהתם כיון דאפילו כד נפל לא נפק מרשותי' מש"ה במלתי' קמא קאי וביתו מיקרי אבל בנ"ד כיון דגירשה נפקא מרשותי' לגמרי בספר כריתות הכורת בינו לבינה הילכך כד הדר כנס' מילתא חדתא הוי ודייק הכי לישנ' דכתב הטור /יו"ד/ סימן רי"ו וז"ל קונם אני לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח כל זמן שהוא ברשותו אסור ואפילו נפל וחזר ובנה אותו אסור בו עכ"ל. הרי שכתב כל זמן שהוא ברשותו ואפילו נפל משמע דמטעמ' דעדיין ברשותו קאי הוא דאסור והיינו טעמ' כדכתיבנ': אלא שראיתי להריב"ש ז"ל דמדמי ההיא דירושלמי דנפל וחזר ובנאו לאומר ביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו דיליף מההי' דירושלמי דכ' סימן שנ"ו דכי היכי דכי נפל וחזר ובנאו אע"ג דכי נפל מותר ליכנס שם דהשת' לאו בית הוא מ"מ כי הדר ובני ליה חזר לאיסורו כיון דלא אמר זה ול"א פנים חדשות באו לכאן דכוות' נמי בנ"ז כשחזר וקנאו חזר לאיסורו עכ"ל. הא קמן דלא שני לי' להריב"ש ז"ל בין אית' ברשותי' להיכ' דאפקי' מרשותיה: הן אמת דלעומת זה מצינו /בב"ב/ פרק המוכר תני' בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה מבנו אין לו עליו כלום אלמא דכל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר ה"נ בנ"ד מנשואין הראשונים קאמר. אלא דמכ"מ קשיא הלכתא אהלכתא הך ברייתא וההיא דירושלמי ואי אתינן למשרי מהך בריית' תקשי לן ההיא דירושלמי. והנה הריב"ש ז"ל בתר דקאמר דהאומר לביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו דאסור מההיא דנפל וחזר ובנאו קשיא ליה ההיא ברייתא ומתרץ לה וז"ל וההיא דבן לוי דפרק המוכר לא דמי להא דמאי קא מדמי איסור' לממונא התם משום שיורא הוא וכיון שמכרו וזכה בו הקונה בלי שום שיור כשחזר הראשון וקנאו עם כל זכות השני קנאו דמה מכר ראשון לשני וכו' אבל גבי איסור' כיון שאסר ביתו עליו אע"פ שמכרו לא נתבטל האיסור על בית זה אלא מפני שאין עתה ביתו וכל שחזר להיות ביתו חזר בית זה לאיסורו עכ"ל. ולפ"ז לא קשו אהדדי ואיכא למילף לנ"ד דכיון דלאו ממונ' הוא אלא איסור' כיון דהדר כנסה הדר נזירות לאתריה. אבל מסתבר' דלא דמי האיך דביתך איני נכנס להא דנ"ד  
 415.  שו"ת מהר"ם אלשיך סימן סח ד"ה תשובה גרסי' 
כד נפל לא נפק מרשותי' מש"ה במלתי' קמא קאי וביתו מיקרי אבל בנ"ד כיון דגירשה נפקא מרשותי' לגמרי בספר כריתות הכורת בינו לבינה הילכך כד הדר כנס' מילתא חדתא הוי ודייק הכי לישנ' דכתב הטור /יו"ד/ סימן רי"ו וז"ל קונם אני לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח כל זמן שהוא ברשותו אסור ואפילו נפל וחזר ובנה אותו אסור בו עכ"ל. הרי שכתב כל זמן שהוא ברשותו ואפילו נפל משמע דמטעמ' דעדיין ברשותו קאי הוא דאסור והיינו טעמ' כדכתיבנ': אלא שראיתי להריב"ש ז"ל דמדמי ההיא דירושלמי דנפל וחזר ובנאו לאומר ביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו דיליף מההי' דירושלמי דכ' סימן שנ"ו דכי היכי דכי נפל וחזר ובנאו אע"ג דכי נפל מותר ליכנס שם דהשת' לאו בית הוא מ"מ כי הדר ובני ליה חזר לאיסורו כיון דלא אמר זה ול"א פנים חדשות באו לכאן דכוות' נמי בנ"ז כשחזר וקנאו חזר לאיסורו עכ"ל. הא קמן דלא שני לי' להריב"ש ז"ל בין אית' ברשותי' להיכ' דאפקי' מרשותיה: הן אמת דלעומת זה מצינו /בב"ב/ פרק המוכר תני' בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה מבנו אין לו עליו כלום אלמא דכל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר ה"נ בנ"ד מנשואין הראשונים קאמר. אלא דמכ"מ קשיא הלכתא אהלכתא הך ברייתא וההיא דירושלמי ואי אתינן למשרי מהך בריית' תקשי לן ההיא דירושלמי. והנה הריב"ש ז"ל בתר דקאמר דהאומר לביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו דאסור מההיא דנפל וחזר ובנאו קשיא ליה ההיא ברייתא ומתרץ לה וז"ל וההיא דבן לוי דפרק המוכר לא דמי להא דמאי קא מדמי איסור' לממונא התם משום שיורא הוא וכיון שמכרו וזכה בו הקונה בלי שום שיור כשחזר הראשון וקנאו עם כל זכות השני קנאו דמה מכר ראשון לשני וכו' אבל גבי איסור' כיון שאסר ביתו עליו אע"פ שמכרו לא נתבטל האיסור על בית זה אלא מפני שאין עתה ביתו וכל שחזר להיות ביתו חזר בית זה לאיסורו עכ"ל. ולפ"ז לא קשו אהדדי ואיכא למילף לנ"ד דכיון דלאו ממונ' הוא אלא איסור' כיון דהדר כנסה הדר נזירות לאתריה. אבל מסתבר' דלא דמי האיך דביתך איני נכנס להא דנ"ד דהתם היינו משום שאסר  
 416.  שו"ת מהר"ם אלשיך סימן סח ד"ה תשובה גרסי' 
דעת הנודר דמן הסתם כשנדר וקבל הנזירות אדעת נשואין הראשונים כוון. ולא עוד אלא דמהא טעמא לא מיבעי' בהאי גוונא דנ"ד דלא קאמר כל זמן שאני עמך אלא אפי' היה אומר לאשתו כשקבל הנזירות הריני נזיר וכו' כל זמן שאני עמך ל"א כיון שחזר עמה חזר הנזירות למקומו דל"א הכי אלא באוסר הבית של חברו על עצמו שהאיסור שחל על ביתו חוזר וניעור כשחוזר הבית להיות ביתו משא"כ בנ"ז שלא אסר ישיבתו בח"ל ולא את אשתו על עצמו אלא שאסר היין ותלה הדבר בזה. וכ"נ מהרשב"א ז"ל דעלה דהא דתנן בכתובות פ' י"ב הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה ה' שנים חייב לזונה וכו' מסיים בה הכי והפקחים היו כותבין שאהא זן את בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי עכ"ל המשנה ופרש"י כל זמן שאת עמי ולא אם אמות או תמות או אם אגרשך ע"כ. ועלה מייתי הר"ן ז"ל תשובת הרשב"א וז"ל וכ' הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע"פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בל' הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתני' בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר וה"נ מנשואין הראשונים קאמר ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסי' התם כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאים ה"נ מ"ד בין לכתובה בין לתנאים ה"נ כלומר לרב הונא דאמר /בכתובות/ בשילהי הכותב גבי מתני' דקטן שהשיאו אביו וקיימה ע"מ כתובתה קיימא לא שאנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ה"ה לגרשה ואח"כ החזירה דע"מ כתובתה ראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים ולרב יהודה דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאים הראשונים שעל דעת כלם החזירה והא איתותב רב יהודה עכ"ל. הרי בפירוש דעת הרשב"א ז"ל דאפי' כתב לה מזון בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי וגרשה תוך הזמן והחזירה אין לה מזונות דכל זמן שאת עמי בהני נישואין משמע ולא מנשואין שניי' והביא ראיה מן הירושלמי. וכ"נ ממתני' דפ' המדיר /כתובות/ דתנן המדיר  
 417.  שו"ת מהר"ם אלשיך סימן סח ד"ה תשובה גרסי' 
הסתם כשנדר וקבל הנזירות אדעת נשואין הראשונים כוון. ולא עוד אלא דמהא טעמא לא מיבעי' בהאי גוונא דנ"ד דלא קאמר כל זמן שאני עמך אלא אפי' היה אומר לאשתו כשקבל הנזירות הריני נזיר וכו' כל זמן שאני עמך ל"א כיון שחזר עמה חזר הנזירות למקומו דל"א הכי אלא באוסר הבית של חברו על עצמו שהאיסור שחל על ביתו חוזר וניעור כשחוזר הבית להיות ביתו משא"כ בנ"ז שלא אסר ישיבתו בח"ל ולא את אשתו על עצמו אלא שאסר היין ותלה הדבר בזה. וכ"נ מהרשב"א ז"ל דעלה דהא דתנן בכתובות פ' י"ב הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה ה' שנים חייב לזונה וכו' מסיים בה הכי והפקחים היו כותבין שאהא זן את בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי עכ"ל המשנה ופרש"י כל זמן שאת עמי ולא אם אמות או תמות או אם אגרשך ע"כ. ועלה מייתי הר"ן ז"ל תשובת הרשב"א וז"ל וכ' הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע"פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בל' הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתני' בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר וה"נ מנשואין הראשונים קאמר ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסי' התם כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאים ה"נ מ"ד בין לכתובה בין לתנאים ה"נ כלומר לרב הונא דאמר /בכתובות/ בשילהי הכותב גבי מתני' דקטן שהשיאו אביו וקיימה ע"מ כתובתה קיימא לא שאנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ה"ה לגרשה ואח"כ החזירה דע"מ כתובתה ראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים ולרב יהודה דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאים הראשונים שעל דעת כלם החזירה והא איתותב רב יהודה עכ"ל. הרי בפירוש דעת הרשב"א ז"ל דאפי' כתב לה מזון בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי וגרשה תוך הזמן והחזירה אין לה מזונות דכל זמן שאת עמי בהני נישואין משמע ולא מנשואין שניי' והביא ראיה מן הירושלמי. וכ"נ ממתני' דפ' המדיר /כתובות/ דתנן המדיר את אשתו  
 418.  שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - אבן העזר סימן נו ד"ה קבלתי מכתבך 
קבלתי מכתבך ונזכרתי עמדך לפני בק"ק יאמפלא והתמדתך בתורה והנאני שבאת עד הלום להיות מורה צדק לעדת ה'. ומה שאתה מתרעם שכתבת אלי פעמים ומנעתי מלכתוב לך תשובה. אין זה דרכי לשום בר אוריין וק"ו לתלמידי אשר טפחתי ורביתי אבל מיום היותי במדינה זו לא ראיתי ממך אפילו אות אחת ואולי נאבדו כתביך בדרך וכעת הגיעני מכתבך. ועל דבר המסדר קידושין ובירך ברכת אירוסין וברכת נישואין בלי עשרה בודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קידושין. אבל עם כל זה הקידושין והחופה גמרו קנינם. לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שאין הברכות מעכבות ואף לכתחילה רשאי לעשות נישואין אם אי אפשר למצוא עשרה ורשאי לישא בלא ברכה ואין הברכות מעכבות הביאה וכשיזדמנו לו עשרה יברך פשיטא שאין כאן שום מיחוש אלא אפילו לדעת הרשב"א שהביא הב"ש בסי' ס"ב סק"ד שבמקום שאין עשרה אין לעשות נישואין מ"מ נראה לפענ"ד אף שלהרשב"א הברכות מעכבות מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היה שם עשרה זה אינו מעכב ובדיעבד עלתה הברכה אף בלי עשרה. וראיה לדבר ששם במשנה במסכת מגילה פרק הקורא עומד אין פורסין על שמע וכו' ואין קורין בתורה וכו' וברכת חתנים וכו' פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם. והנה אם היה כל זה עיכוב אפילו בדיעבד א"כ איך התירו בירושלמי לכתחילה אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן שגומר ואיך יגמור זה לבטלה בשלמא אם בדיעבד עלתה לו אלא שלכתחילה הצריכו עשרה מפני כבוד קדושת השם יש לומר שבזה שהתחיל בעשרה התחיל בהיתר.  
 419.  שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - אבן העזר סימן נו ד"ה קבלתי מכתבך 
קבלתי מכתבך ונזכרתי עמדך לפני בק"ק יאמפלא והתמדתך בתורה והנאני שבאת עד הלום להיות מורה צדק לעדת ה'. ומה שאתה מתרעם שכתבת אלי פעמים ומנעתי מלכתוב לך תשובה. אין זה דרכי לשום בר אוריין וק"ו לתלמידי אשר טפחתי ורביתי אבל מיום היותי במדינה זו לא ראיתי ממך אפילו אות אחת ואולי נאבדו כתביך בדרך וכעת הגיעני מכתבך. ועל דבר המסדר קידושין ובירך ברכת אירוסין וברכת נישואין בלי עשרה בודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קידושין. אבל עם כל זה הקידושין והחופה גמרו קנינם. לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שאין הברכות מעכבות ואף לכתחילה רשאי לעשות נישואין אם אי אפשר למצוא עשרה ורשאי לישא בלא ברכה ואין הברכות מעכבות הביאה וכשיזדמנו לו עשרה יברך פשיטא שאין כאן שום מיחוש אלא אפילו לדעת הרשב"א שהביא הב"ש בסי' ס"ב סק"ד שבמקום שאין עשרה אין לעשות נישואין מ"מ נראה לפענ"ד אף שלהרשב"א הברכות מעכבות מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היה שם עשרה זה אינו מעכב ובדיעבד עלתה הברכה אף בלי עשרה. וראיה לדבר ששם במשנה במסכת מגילה פרק הקורא עומד אין פורסין על שמע וכו' ואין קורין בתורה וכו' וברכת חתנים וכו' פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם. והנה אם היה כל זה עיכוב אפילו בדיעבד א"כ איך התירו בירושלמי לכתחילה אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן שגומר ואיך יגמור זה לבטלה בשלמא אם בדיעבד עלתה לו אלא שלכתחילה הצריכו עשרה מפני כבוד קדושת השם יש לומר שבזה שהתחיל בעשרה התחיל בהיתר.  
 420.  שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - אבן העזר סימן נו ד"ה קבלתי מכתבך 
קבלתי מכתבך ונזכרתי עמדך לפני בק"ק יאמפלא והתמדתך בתורה והנאני שבאת עד הלום להיות מורה צדק לעדת ה'. ומה שאתה מתרעם שכתבת אלי פעמים ומנעתי מלכתוב לך תשובה. אין זה דרכי לשום בר אוריין וק"ו לתלמידי אשר טפחתי ורביתי אבל מיום היותי במדינה זו לא ראיתי ממך אפילו אות אחת ואולי נאבדו כתביך בדרך וכעת הגיעני מכתבך. ועל דבר המסדר קידושין ובירך ברכת אירוסין וברכת נישואין בלי עשרה בודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קידושין. אבל עם כל זה הקידושין והחופה גמרו קנינם. לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שאין הברכות מעכבות ואף לכתחילה רשאי לעשות נישואין אם אי אפשר למצוא עשרה ורשאי לישא בלא ברכה ואין הברכות מעכבות הביאה וכשיזדמנו לו עשרה יברך פשיטא שאין כאן שום מיחוש אלא אפילו לדעת הרשב"א שהביא הב"ש בסי' ס"ב סק"ד שבמקום שאין עשרה אין לעשות נישואין מ"מ נראה לפענ"ד אף שלהרשב"א הברכות מעכבות מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היה שם עשרה זה אינו מעכב ובדיעבד עלתה הברכה אף בלי עשרה. וראיה לדבר ששם במשנה במסכת מגילה פרק הקורא עומד אין פורסין על שמע וכו' ואין קורין בתורה וכו' וברכת חתנים וכו' פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם. והנה אם היה כל זה עיכוב אפילו בדיעבד א"כ איך התירו בירושלמי לכתחילה אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן שגומר ואיך יגמור זה לבטלה בשלמא אם בדיעבד עלתה לו אלא שלכתחילה הצריכו עשרה מפני כבוד קדושת השם יש לומר שבזה שהתחיל בעשרה התחיל בהיתר.  
 421.  שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - אבן העזר סימן נו ד"ה ודע שהכסף 
ודע שהכסף משנה בפרק א' מהל' תפלה כתב שם הל' ו' וז"ל: ומספקא לי מלתא אם הני מילי לדידהו שהעולים לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכו' אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף אם נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים וכו' ולא יעלה עוד אחר או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל הראשון צריכין כולם לעלות ולזה דעתי נוטה. הרי שהאחרים עולים ומברכים בלי עשרה ואם היה זה מיחשב ברכה לבטלה אפילו בדיעבד לא היה מותר לכתחילה לכל הני בשביל הראשון שכבר התחיל. ועוד ראיה ששם במגילה דף כ"ג ע"ב מקשה הגמ' ואדם מי קדיש וכתבו התוס' בד"ה ואדם וכו' וקשה דאמאי לא אמר דמיירי בעבד כנעני שיכול אדם להקדישו וכו' וי"ל דאם איתא דמיירי בעבד כנעני סגי בשלשה וכו' כדאיתא בירושלמי גזירה שמא ישמעו ויברחו וכו'. ואם איתא דמן התורה אפילו דיעבד מעכב עשרה א"כ בפחות מעשרה לא עלתה לו פדיון א"כ איך מפני גזירה שמא יברחו התירו בשלשה והרי אח"כ נמצא זה המשתמש בו נהנה מהקדש ואף שאין מועלין בקרקעות ועבדים מ"מ איסורא איכא, ועוד דאפילו איסור דאורייתא ומעילה ממש איכא בהנאת שערו לאחר שיגזזנו מראשו ועיין במס' סנהדרין דף ט"ו ע"א, אלא ודאי שכל זה רק למצוה לשומו בעשרה אבל לא לעכב. וכיון דכולהו בחדא מחתא מחתינהו במשנה א"כ כולהו רק למצוה ולא לעכב וא"כ גם ברכת חתנים בעשרה היינו למצוה ובדיעבד עלתה הברכה בפחות מעשרה. העולה מזה דאפילו לברך מחדש אין חיוב ולפי שראיות הנ"ל אינן ברורות כל כך אין הפסד שכאשר יזדמן שם נישואין יעמדו גם הזוג הזה סמוך לחופה ויכוונו לצאת בברכה שיברכו להחתן וכלה האחרים.  
 422.  שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - אבן העזר סימן נו ד"ה ודע שהכסף 
ולזה דעתי נוטה. הרי שהאחרים עולים ומברכים בלי עשרה ואם היה זה מיחשב ברכה לבטלה אפילו בדיעבד לא היה מותר לכתחילה לכל הני בשביל הראשון שכבר התחיל. ועוד ראיה ששם במגילה דף כ"ג ע"ב מקשה הגמ' ואדם מי קדיש וכתבו התוס' בד"ה ואדם וכו' וקשה דאמאי לא אמר דמיירי בעבד כנעני שיכול אדם להקדישו וכו' וי"ל דאם איתא דמיירי בעבד כנעני סגי בשלשה וכו' כדאיתא בירושלמי גזירה שמא ישמעו ויברחו וכו'. ואם איתא דמן התורה אפילו דיעבד מעכב עשרה א"כ בפחות מעשרה לא עלתה לו פדיון א"כ איך מפני גזירה שמא יברחו התירו בשלשה והרי אח"כ נמצא זה המשתמש בו נהנה מהקדש ואף שאין מועלין בקרקעות ועבדים מ"מ איסורא איכא, ועוד דאפילו איסור דאורייתא ומעילה ממש איכא בהנאת שערו לאחר שיגזזנו מראשו ועיין במס' סנהדרין דף ט"ו ע"א, אלא ודאי שכל זה רק למצוה לשומו בעשרה אבל לא לעכב. וכיון דכולהו בחדא מחתא מחתינהו במשנה א"כ כולהו רק למצוה ולא לעכב וא"כ גם ברכת חתנים בעשרה היינו למצוה ובדיעבד עלתה הברכה בפחות מעשרה. העולה מזה דאפילו לברך מחדש אין חיוב ולפי שראיות הנ"ל אינן ברורות כל כך אין הפסד שכאשר יזדמן שם נישואין יעמדו גם הזוג הזה סמוך לחופה ויכוונו לצאת בברכה שיברכו להחתן וכלה האחרים.  
 423.  שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן קג ד"ה מכתבו הגיעני 
מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בעובדא דאתא לקמי' בחרשת שאינה שומעת ואינה מדברת שהכינה כל צורכי נישואי' והוכן להיות החופה ביום ד' וביום ב' מתה אחותה ומלבד ההפסד גם אולי יחזור המשודך ורו"מ כ' דבזה יש להקל גם להטו"ז כיון שהוא /שהיא/ חרשת ופטור /ופטורה/ מכל המצות וגם להסוברים דגם איסור דרבנן לא ספינן לקטן בידים מ"מ לפמ"ש תו"ס פסחים פ"ח דמותר לספות לקטן שלא למנויו משום דאביו מקיים מצות חינוך ובנ"ד החתן לא קיים עדיין פו"ר א"כ יש להקל ולכן התיר לעשות הנישואין ולא הבעילה וקצת מופלגים מערערים עלי' בזה והנה יפה הורה רו"מ דהנה בגוף הדין אי בחרש לא ספינן לי' בידים כבר הביא הח"ס או"ח סי' פ"ג ד' תה"ד בפו"כ סי' ס"ב שכ' דהא דאסרה תורה שלא להאכיל בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותן לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו ונראה מזה דדוקא בקטן אסור להאכילו משא"כ בחרש וח"ס העמיס דד"ז תליא ב"ב /בב'/ לישני בשבת קי"ג ע"ב א"ד לחרש א"ד לקטן ובדרבנן יש להקל ובדאורייתא להחמיר וגם מ"ש הח"ס ראי' מרשב"א גיטין נ"ה התם נמי בדאורייתא אבל בדרבנן יש לצדד להקל וא"כ באבילות דשאר ימים דלכ"ע רק דרבנן י"ל דל"ש כלל איסור לספות בידים גבי חרש גם למחמירים בקטן והן אמת שמצאתי בבדה"ב לב"י יו"ד סוס"י קנ"ו שהעתיק ד' רי"ו דחרש ושוטה שוין בכל דיניהם לקטן לענין דלא ספינן בידים וכל דיני קא"נ ע"ש ואולם הרי דעת תה"ד אינו כן ומ"ש הח"ס דהא קיי"ל דלא דרשי' טד"ק הרי דעת הנוב"ק אה"ע סי' ע"ה דהא דלא ספינן בידים הוא רק מדרבנן וזהו נראה טעמו של הרשב"א דס"ל דבדרבנן מותר לספות ובמק"א הקשיתי בהא דחולין י"א בהא דיליף דאזלי' בת"ר =בתר רוב= מפסח דדילמא נקב קש"מ =קרום של מח= וכ"ת דפלי ובדיק לי' והא כתיב ועצם לא תשברו בו והרי אפשר דבדוק /דבדיק/ לי' ע"י קטן כיון דמדאורייתא שרי לספות לקטן ובע"כ דאסור מה"ת וגם בגוף דינו של הרשב"א הבאתי מהירושלמי פ"ב דדמאי מ"ד ופי' הר"מ והרע"ב שם דמבואר דגם דמאי דקיל מכל שאר איסורי דרבנן משום דרוב ע"ה מעשרין כנודע ואפ"ה אסור לספות לקטן אבל בנ"ד בדין אבילות הרי בסי' שצ"ג סעי' ג'  
 424.  שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן קג ד"ה מכתבו הגיעני 
מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בעובדא דאתא לקמי' בחרשת שאינה שומעת ואינה מדברת שהכינה כל צורכי נישואי' והוכן להיות החופה ביום ד' וביום ב' מתה אחותה ומלבד ההפסד גם אולי יחזור המשודך ורו"מ כ' דבזה יש להקל גם להטו"ז כיון שהוא /שהיא/ חרשת ופטור /ופטורה/ מכל המצות וגם להסוברים דגם איסור דרבנן לא ספינן לקטן בידים מ"מ לפמ"ש תו"ס פסחים פ"ח דמותר לספות לקטן שלא למנויו משום דאביו מקיים מצות חינוך ובנ"ד החתן לא קיים עדיין פו"ר א"כ יש להקל ולכן התיר לעשות הנישואין ולא הבעילה וקצת מופלגים מערערים עלי' בזה והנה יפה הורה רו"מ דהנה בגוף הדין אי בחרש לא ספינן לי' בידים כבר הביא הח"ס או"ח סי' פ"ג ד' תה"ד בפו"כ סי' ס"ב שכ' דהא דאסרה תורה שלא להאכיל בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותן לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו ונראה מזה דדוקא בקטן אסור להאכילו משא"כ בחרש וח"ס העמיס דד"ז תליא ב"ב /בב'/ לישני בשבת קי"ג ע"ב א"ד לחרש א"ד לקטן ובדרבנן יש להקל ובדאורייתא להחמיר וגם מ"ש הח"ס ראי' מרשב"א גיטין נ"ה התם נמי בדאורייתא אבל בדרבנן יש לצדד להקל וא"כ באבילות דשאר ימים דלכ"ע רק דרבנן י"ל דל"ש כלל איסור לספות בידים גבי חרש גם למחמירים בקטן והן אמת שמצאתי בבדה"ב לב"י יו"ד סוס"י קנ"ו שהעתיק ד' רי"ו דחרש ושוטה שוין בכל דיניהם לקטן לענין דלא ספינן בידים וכל דיני קא"נ ע"ש ואולם הרי דעת תה"ד אינו כן ומ"ש הח"ס דהא קיי"ל דלא דרשי' טד"ק הרי דעת הנוב"ק אה"ע סי' ע"ה דהא דלא ספינן בידים הוא רק מדרבנן וזהו נראה טעמו של הרשב"א דס"ל דבדרבנן מותר לספות ובמק"א הקשיתי בהא דחולין י"א בהא דיליף דאזלי' בת"ר =בתר רוב= מפסח דדילמא נקב קש"מ =קרום של מח= וכ"ת דפלי ובדיק לי' והא כתיב ועצם לא תשברו בו והרי אפשר דבדוק /דבדיק/ לי' ע"י קטן כיון דמדאורייתא שרי לספות לקטן ובע"כ דאסור מה"ת וגם בגוף דינו של הרשב"א הבאתי מהירושלמי פ"ב דדמאי מ"ד ופי' הר"מ והרע"ב שם דמבואר דגם דמאי דקיל מכל שאר איסורי דרבנן משום דרוב ע"ה מעשרין כנודע ואפ"ה אסור לספות לקטן אבל בנ"ד בדין אבילות הרי בסי' שצ"ג סעי' ג'  
 425.  כתב עת אור תורה שיט, תשנ"ד, תתלז - תתמג 
נושא המאמר: הגיל הראוי לנישואין 
שהתמיד בהם אלא אם כן הוא מהיחידים. עכ"ל. והמתבונן היטב בדבריו רעד יאחזהו אשר מפיו לפידים יהלוכו כמה חמור איחור זמן הנישואין. ומכל מקום פשוט שבדורות אלו אין נוהגין לישא אשה מבן י"ד או י"ג שנה וכדברי הרב באר היטב. וכן דעת מרן החיד"א בברכי יוסף אה"ע (סי' א'  
 426.  כתב עת אור תורה שיט, תשנ"ד, תתלז - תתמג 
נושא המאמר: הגיל הראוי לנישואין 
ומעלה חייב להשתדל בדבר לקיים את דברי הראשונים ואת דברי מרן השלחן ערוך ולא לדחות זאת במדוחי שוא אשר מהבל ימעטו, ועכ"פ לא יעבור מעשרים שנה. וחקוקים בזכרוני דברי המקנה בקידושין (מח.) שפירש דברי הגמ' עברו עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה על פי מה שאמרו  
 427.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד תקפב ד"ה להלן עמדת 
הדין. התובעת לא קיבלה מאתים אלף ש"ח כתוצאה מפסיקת בית המשפט, אלא מאה אלף ש"ח שהוא מחצית ממאתים אלף ש"ח שטוען הנתבע לשיטתו. וגם בזה יש לקחת בחשבון שהדירה שקיבל הנתבע שווה יותר ממה שהעריך השמאי. החלטות בית המשפט נומקו והערעורים שעתר הנתבע על החלטה זו נדחו. ב. הדירה הקטנה לא נרכשה מכספים להם טוען הנתבע אלא מכספים משותפים. הנתבע לא כלל את גירסתו. בכתב הגנה מיום 04/08/09 כתבה התובעת כי הדירה נרכשה בעיקר ממכירת דירה שהיתה לצדדים לכך נוספו כספי הפנסיה של הנתבע שהיוו חלק זעום מעלות הנכס. (ראה סעיף 13)הדירה הראשונה נרשה מכספי התובעת, הנתבע אף הכיר בכך וחתם על תצהיר בו הוא מתחייב להשיב לתובעת סכום של עשרים ותשעה אלף דולר במידה ויתגרשו או ייפרדו או תימכר הדירה, התצהיר לא זכה ליחס בפסיקת בית המשפט וחישבו כבר איזון, וגם הנתבע לא התייחס לכך בסיכומיו. (מצרף תצהיר) ג. בחודש מרץ 2009 עזב הנתבע את הבית לטובת אשה אחרת, למרות שהנתבעת כיבדה אותו במשך למעלה מעשרים שנות נישואיהם. ד. התובעת דרשה שלום בית, והנתבע הוא זה שפתח תיק תביעה לגירושין והתובעת הסכימה לכך כאשר ראתה שאין ברירה והתנתה זאת בקבלת זכותה לכתובה. (מצרף פסקי דין שהאשה לא מפסידה זכותה לכתובה במקרה זה) ה. התובעת מכחישה בכל תוקף את טענת הנתבע לבגידה, מבקשת לראות לתוצאות בדיקת הפוליגרף החיובית מצידה הוכחה לאמינות גירסתה.  
 428.  שו"ת מבי"ט חלק א סימן כח ד"ה עוד מעשה 
עוד מעשה בא לידי על גביית נדוני' אלמנה שכל חפצי נדונית' היו בעין ומהם בלי שום פחיתה בגופם ולא בזולא והוריתי כהוראת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל פכ"ב /הלכה ל"ב, מהלכות אישות/ שכל שהן עושין מעין מלאכתם נוטלת אותם כמות שהן כי כן מנהג העיר כאן וקצ' מחכמי העיר אמרו שלא היה מנהג זה אלא בין המוסתערביים תושבי הארץ לא בין הספרדים שבאים ממקומות שאין מנהגן כך אלא כפי הוראת הרי"ף ז"ל פ' אלמנה לכ"ג וזה יתברר ממה שדנו הדיינים הקדומים לנו. אבל בנדון זה שרוב חפצי הנדוניא לא נפחתו ממה שהיו בזמן הנישואין כי כמעט לא נשתמשו מהם וגם לא הוזלו מאז עד עתה משווין אלא ששמו אותם אז ביותר משווין כפי מנהג הארץ שהם מעלים החפצים בשומת הכתובה כמו רביע יותר משווין אני אומר כי גם לדברי הרי"ף ז"ל אינו חייב לתת לה החפצים שהביאה בפחות ממה ששמו אותם בזמן הנישואים אלא א"כ פחתו משווין מחמת תשמישין או מחמת שהוזלו אבל אם לא פחתו וגם לא הוזלו ועומדין כמו שהיו גם כי אינם שוים כמו ששמו אותם בזמן הנישואים מפני שהעלה אותן יותר משוויין נראה לי שאינו חייב לפרוע לה אותו העלוי שהעלו אותן החפצים יותר מכדי שוויין כיון שלא פחתו ולא הוזלו שהרי נפסקה הלכה כרבי יהודה לגבי רבי אמי פ' אלמנה לכ"ג דהיא אומר' כלי אני נוטלה הדין עמה משום שבח בית אביה והיינו בדליכא בהו יוקרא ולא שבח דאי איכא יוקרא ושבח הוי לבעל וכדאמר ר' יהודה גופיה בהכניסה ב' כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפי' דנוטלת א' בכתובתה ואח' נותנת דמי' ונוטלתו כדאיתא התם וכן אם הוזלו או פחתו ועמדו על ת"ק נוטלת שניהם בת"ק משום שבח ומשלם לו /לה/ ת"ק ואם כן ג"כ כשהבעל רוצה ליתנו לה כל שלא פיחתו ולא הוזלו מ"מ שהיו כשעת השומא יהיה הדין עמו שתקחם גם כי לא יהיו שוים כפי מה שהעלום עליו בשומא כי לא קבל עליו אותה השומא כחוב אלא בשבילן שפחתו או שהוזלו אבל כל שהן עומדי' כמו שהיו שלא פחתו ולא הוזלו יכול הוא לומר לה תקחי אותם כמה שהן שהרי כמו שהיא יכול' ליטלן ע"כ משום שב"א יכול הוא ג"כ ליתנם לה ע"כ כיון שהם מיוחדי' לה ואין הבעל רשאי למוכרן וגם נוטלתן בלא שבועה וכמו שכתב הריב"ש  
 429.  שו"ת מבי"ט חלק א סימן כח ד"ה עוד מעשה 
עוד מעשה בא לידי על גביית נדוני' אלמנה שכל חפצי נדונית' היו בעין ומהם בלי שום פחיתה בגופם ולא בזולא והוריתי כהוראת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל פכ"ב /הלכה ל"ב, מהלכות אישות/ שכל שהן עושין מעין מלאכתם נוטלת אותם כמות שהן כי כן מנהג העיר כאן וקצ' מחכמי העיר אמרו שלא היה מנהג זה אלא בין המוסתערביים תושבי הארץ לא בין הספרדים שבאים ממקומות שאין מנהגן כך אלא כפי הוראת הרי"ף ז"ל פ' אלמנה לכ"ג וזה יתברר ממה שדנו הדיינים הקדומים לנו. אבל בנדון זה שרוב חפצי הנדוניא לא נפחתו ממה שהיו בזמן הנישואין כי כמעט לא נשתמשו מהם וגם לא הוזלו מאז עד עתה משווין אלא ששמו אותם אז ביותר משווין כפי מנהג הארץ שהם מעלים החפצים בשומת הכתובה כמו רביע יותר משווין אני אומר כי גם לדברי הרי"ף ז"ל אינו חייב לתת לה החפצים שהביאה בפחות ממה ששמו אותם בזמן הנישואים אלא א"כ פחתו משווין מחמת תשמישין או מחמת שהוזלו אבל אם לא פחתו וגם לא הוזלו ועומדין כמו שהיו גם כי אינם שוים כמו ששמו אותם בזמן הנישואים מפני שהעלה אותן יותר משוויין נראה לי שאינו חייב לפרוע לה אותו העלוי שהעלו אותן החפצים יותר מכדי שוויין כיון שלא פחתו ולא הוזלו שהרי נפסקה הלכה כרבי יהודה לגבי רבי אמי פ' אלמנה לכ"ג דהיא אומר' כלי אני נוטלה הדין עמה משום שבח בית אביה והיינו בדליכא בהו יוקרא ולא שבח דאי איכא יוקרא ושבח הוי לבעל וכדאמר ר' יהודה גופיה בהכניסה ב' כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפי' דנוטלת א' בכתובתה ואח' נותנת דמי' ונוטלתו כדאיתא התם וכן אם הוזלו או פחתו ועמדו על ת"ק נוטלת שניהם בת"ק משום שבח ומשלם לו /לה/ ת"ק ואם כן ג"כ כשהבעל רוצה ליתנו לה כל שלא פיחתו ולא הוזלו מ"מ שהיו כשעת השומא יהיה הדין עמו שתקחם גם כי לא יהיו שוים כפי מה שהעלום עליו בשומא כי לא קבל עליו אותה השומא כחוב אלא בשבילן שפחתו או שהוזלו אבל כל שהן עומדי' כמו שהיו שלא פחתו ולא הוזלו יכול הוא לומר לה תקחי אותם כמה שהן שהרי כמו שהיא יכול' ליטלן ע"כ משום שב"א יכול הוא ג"כ ליתנם לה ע"כ כיון שהם מיוחדי' לה ואין הבעל רשאי למוכרן וגם נוטלתן בלא שבועה וכמו שכתב הריב"ש  
 430.  שו"ת מבי"ט חלק א סימן כח ד"ה עוד מעשה 
עוד מעשה בא לידי על גביית נדוני' אלמנה שכל חפצי נדונית' היו בעין ומהם בלי שום פחיתה בגופם ולא בזולא והוריתי כהוראת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל פכ"ב /הלכה ל"ב, מהלכות אישות/ שכל שהן עושין מעין מלאכתם נוטלת אותם כמות שהן כי כן מנהג העיר כאן וקצ' מחכמי העיר אמרו שלא היה מנהג זה אלא בין המוסתערביים תושבי הארץ לא בין הספרדים שבאים ממקומות שאין מנהגן כך אלא כפי הוראת הרי"ף ז"ל פ' אלמנה לכ"ג וזה יתברר ממה שדנו הדיינים הקדומים לנו. אבל בנדון זה שרוב חפצי הנדוניא לא נפחתו ממה שהיו בזמן הנישואין כי כמעט לא נשתמשו מהם וגם לא הוזלו מאז עד עתה משווין אלא ששמו אותם אז ביותר משווין כפי מנהג הארץ שהם מעלים החפצים בשומת הכתובה כמו רביע יותר משווין אני אומר כי גם לדברי הרי"ף ז"ל אינו חייב לתת לה החפצים שהביאה בפחות ממה ששמו אותם בזמן הנישואים אלא א"כ פחתו משווין מחמת תשמישין או מחמת שהוזלו אבל אם לא פחתו וגם לא הוזלו ועומדין כמו שהיו גם כי אינם שוים כמו ששמו אותם בזמן הנישואים מפני שהעלה אותן יותר משוויין נראה לי שאינו חייב לפרוע לה אותו העלוי שהעלו אותן החפצים יותר מכדי שוויין כיון שלא פחתו ולא הוזלו שהרי נפסקה הלכה כרבי יהודה לגבי רבי אמי פ' אלמנה לכ"ג דהיא אומר' כלי אני נוטלה הדין עמה משום שבח בית אביה והיינו בדליכא בהו יוקרא ולא שבח דאי איכא יוקרא ושבח הוי לבעל וכדאמר ר' יהודה גופיה בהכניסה ב' כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפי' דנוטלת א' בכתובתה ואח' נותנת דמי' ונוטלתו כדאיתא התם וכן אם הוזלו או פחתו ועמדו על ת"ק נוטלת שניהם בת"ק משום שבח ומשלם לו /לה/ ת"ק ואם כן ג"כ כשהבעל רוצה ליתנו לה כל שלא פיחתו ולא הוזלו מ"מ שהיו כשעת השומא יהיה הדין עמו שתקחם גם כי לא יהיו שוים כפי מה שהעלום עליו בשומא כי לא קבל עליו אותה השומא כחוב אלא בשבילן שפחתו או שהוזלו אבל כל שהן עומדי' כמו שהיו שלא פחתו ולא הוזלו יכול הוא לומר לה תקחי אותם כמה שהן שהרי כמו שהיא יכול' ליטלן ע"כ משום שב"א יכול הוא ג"כ ליתנם לה ע"כ כיון שהם מיוחדי' לה ואין הבעל רשאי למוכרן וגם נוטלתן בלא שבועה וכמו שכתב הריב"ש  
 431.  שו"ת מבי"ט חלק א סימן כח ד"ה עוד מעשה 
שאין בהם פחת ולא זול ואם יש בהם פחת או זולא ישלם לה הפחת או הזולא וכן נרא' מדברי הריב"ש ז"ל בתשובותיו הנז' שכתב שיכול לומר לה טלי כליך אלא שאם פחתו או הוזלו פחתו לו כמו שקבל עליו וצריך לשלם לה הפחת במעות וכו' ע"כ משמע דאינו משלם שום דבר אלא כשפחתו או הוזלו הא לאו הכי אינו משלם שום דבר גם כי אינם שוים כמו ששמו אותם כי לא קבל העילוי עליו כחוב אלא כשפחתו עוד דנכסים אלו נכסי צ"ב =צאן ברזל= מיקרו דמשמע שהם קיימי' לעולם עליו באחריותו וכל שהם כמו שהיו שלא פחתו ולא הוזלו הרי הם קיימי' ואין לו עליהם שום חיוב ומחזירן כמו שהם שהרי לא נתחייב עליהם כי אם כשפחתו וכמו שהתנו חכמי /חכמים/ אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכל שלא פחתו אין תקנה אחרת עוד בהם וכל כיוצא בזה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ובתקנות אלגאזיר שהבי' ה"ר דוראן ז"ל בתשובותיו כתב ומסתברא שאם שמו אותם ביותר ירצ' או בלו קצת מחמת שנשתמשה בהם תטל' בשומ' הראשונה. ויצא לנו מכלל כל זה שכל שהכלים שהכניסו הם בעין כמו שהיו בזמן הנישואי' שלא נפחתו וגם לא הוזלו ממה שהיו שוים אז בזמן הנישואים גם כי אינם שוים כל הסך ששמו אותם יכול להחזירם לה כמו שהם בשומא ששמו אותם או שהעלו אות' ביותר מכדי דמיהן ואפילו לדעת הרי"ף ז"ל כי לא קבל עליו העילוי יותר מכדי שווין אלא כשאינם בעין או כשנפחתו כמו שכתבנו. ועוד אני אומר כי אפילו כשנפחתו או הוזלו לא ישלם הפחת או הזול אלא כפי שוויין לא כפי מה שהעלם בשומא שאם שמו כלי או חפץ א' בחמשה ולא היה שוה אלא ארבעה והוזלו הכלים כמותו רביע ממה שהיו שוים או שנפחת רביע ולא היה שוה עתה אלא שלשה לא ישלם אלא אח' תשלום השיווי שהוא ד' ולא נאמר שישלם שתים תשלום שומא החמשה כי לא קבל עליו שומת החמשה בחוב אלא כשבלה מכל וכל או נגנב ונאבד וסברא היא דכיון שהן נכסי צ"ב שאינו יכול למוכרן ונוטלתן בלא שבועה כמו שאמרנו שהי' יכולה לומר כלי אני נוטלת משום שב"א =שבח בית אביה= והוא גם הוא יכול לכופה שתקחם אם כן הרי הם כמו אם היו שלה ממש כשהם כמו שהיו ולא נתחייב עליהם אלא להעמידן בקיומן שיהיה הפחת  
 432.  שו"ת מבי"ט חלק א סימן כח ד"ה עוד מעשה 
או הזולא וכן נרא' מדברי הריב"ש ז"ל בתשובותיו הנז' שכתב שיכול לומר לה טלי כליך אלא שאם פחתו או הוזלו פחתו לו כמו שקבל עליו וצריך לשלם לה הפחת במעות וכו' ע"כ משמע דאינו משלם שום דבר אלא כשפחתו או הוזלו הא לאו הכי אינו משלם שום דבר גם כי אינם שוים כמו ששמו אותם כי לא קבל העילוי עליו כחוב אלא כשפחתו עוד דנכסים אלו נכסי צ"ב =צאן ברזל= מיקרו דמשמע שהם קיימי' לעולם עליו באחריותו וכל שהם כמו שהיו שלא פחתו ולא הוזלו הרי הם קיימי' ואין לו עליהם שום חיוב ומחזירן כמו שהם שהרי לא נתחייב עליהם כי אם כשפחתו וכמו שהתנו חכמי /חכמים/ אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכל שלא פחתו אין תקנה אחרת עוד בהם וכל כיוצא בזה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ובתקנות אלגאזיר שהבי' ה"ר דוראן ז"ל בתשובותיו כתב ומסתברא שאם שמו אותם ביותר ירצ' או בלו קצת מחמת שנשתמשה בהם תטל' בשומ' הראשונה. ויצא לנו מכלל כל זה שכל שהכלים שהכניסו הם בעין כמו שהיו בזמן הנישואי' שלא נפחתו וגם לא הוזלו ממה שהיו שוים אז בזמן הנישואים גם כי אינם שוים כל הסך ששמו אותם יכול להחזירם לה כמו שהם בשומא ששמו אותם או שהעלו אות' ביותר מכדי דמיהן ואפילו לדעת הרי"ף ז"ל כי לא קבל עליו העילוי יותר מכדי שווין אלא כשאינם בעין או כשנפחתו כמו שכתבנו. ועוד אני אומר כי אפילו כשנפחתו או הוזלו לא ישלם הפחת או הזול אלא כפי שוויין לא כפי מה שהעלם בשומא שאם שמו כלי או חפץ א' בחמשה ולא היה שוה אלא ארבעה והוזלו הכלים כמותו רביע ממה שהיו שוים או שנפחת רביע ולא היה שוה עתה אלא שלשה לא ישלם אלא אח' תשלום השיווי שהוא ד' ולא נאמר שישלם שתים תשלום שומא החמשה כי לא קבל עליו שומת החמשה בחוב אלא כשבלה מכל וכל או נגנב ונאבד וסברא היא דכיון שהן נכסי צ"ב שאינו יכול למוכרן ונוטלתן בלא שבועה כמו שאמרנו שהי' יכולה לומר כלי אני נוטלת משום שב"א =שבח בית אביה= והוא גם הוא יכול לכופה שתקחם אם כן הרי הם כמו אם היו שלה ממש כשהם כמו שהיו ולא נתחייב עליהם אלא להעמידן בקיומן שיהיה הפחת עליו וכן נראה מתשוב' ריצב"א ותוס' בסוף  
 433.  שו"ת מבי"ט חלק א סימן כח ד"ה עוד מעשה 
אלא היכא שאין עושין מעין מלאכתם אפילו פחתו אינו חייב הבעל להורא' הגאוני' ז"ל וכתב הרי"ף ז"ל התם אלא מהו אע"ג דדינ' דגמ' הכי לא מחייבינן ליה לבעל בכחישה וביתרון דמים דכיון דלא נהגי עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צ"ב וכתבה להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל עליה הילכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא משמע דמנהג עלמא כסברת הגאוני' ז"ל והרמב"ם ז"ל סוף פ' כ"ה הביא סברת הגאוני' וכתב ומנהג פשוט הוא זה וכל הנושא על מנהג זה קבל עליו אחריות הנדוניא וכשם שאינו מחזיר הפחת כך אינו נוטל את השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה ע"כ הרי שמנהג זה הנדוניא פשוט אפי' לא יהיה דין התלמוד כן ואע"ג דכתב בעל מ"מ ואין מנהג ארצותינו כן והריב"ש ז"ל ג"כ כתב שאין מנהג גלילותיה' כן אפ"ה מנהג גלילות אלו הוא כסברת הגאוני' ז"ל והוא פשוט בין תושבי הארץ וגם אנחנו הבאי' מארצו' אחרות נמשכנו אחר מנהגם כיון שהיא סברת הגאונים ז"ל וכמה דברים מעניני הכתובה אנו נמשכי' אחר מנהגם כמו בירושה כמנהג דמשק ושאר כל התנאים שרגילים פה לכתוב בכתוב' וכל שלא יתברר מעשרים שנה עד פה שבאו רוב העומדים בגליל שאי זה ב"ד קבוע במדינה זו נהג כמה פעמים לגבות הנדוניא שלא כמנהג תושבי הארץ הרי המנהג של תושבי הארץ הוא קבוע גם עלינו ואני כשב' לידי הגביתי כמנהג הארץ כל שעושין מעין מלאכתם שתקח' כפי מה ששמו אז וכן עשיתי עתה וקצת מן החכמי' יצ"ו גמגמו על דבר זה לומר שלא ראו זה כי אם בתושבי הארץ שהם כותבים בכתובות כל חפץ וחפץ בכמה שמו אותו כדי לידע כמה יפחתו מסך הכתובה ואני אומ' שאין לא ראינו ראי' וגם אנחנו קהלות הספרדי' כותבי' על פנקס הסופר וציר החתן שומר הנכסי' כל אחד ואחד בפרט ואם יפטר החתן וימצא כתו' בכמ' שמו כל חפץ יפרעו לאלמנ' החפץ שתאבד או נגנב או כלה שאינו עושה מעין מלאכתו בכמה שנישו' ושאר החפצים שעושים מעין מלאכת' תקחם כשומא הראשונ' ואם לא יהיה כתו' ויתברר ע"פ עדים בכמה שמו אותם תקחם ג"כ כפי השומ' ואם יפול ביניהם הפרש בכמה שמו אותם יהיה ע"פ שבועה וכשלא יהיה אפשר להתברר ישומו אותם כפי מה שהיו משערים שהיו שמין אותם בזמן הנישואים וזהו  
 434.  כתב עת ישורון ג, תשנ"ז, רפד - רפח 
נושא המאמר: מי שתורתו אומנותו לענין קריאת שמע 
דינו של הרמב"ם שתלמידי חכמים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשותו, מקורו הוא מגמרא כתובות (סב:) דאיירי במי שהיה תלמיד חכם בשעת נישואין וזה דרך של תלמידי חכמים לצאת לתלמוד תורה אצל רבותיו, או לדבוק חברים בישיבה, א"כ סברה וקבלה. אבל דינו השני שהוא היה רך וענוג  
 435.  כתב עת ישורון ג, תשנ"ז, רפד - רפח 
נושא המאמר: מי שתורתו אומנותו לענין קריאת שמע 
דרך של תלמידי חכמים לצאת לתלמוד תורה אצל רבותיו, או לדבוק חברים בישיבה, א"כ סברה וקבלה. אבל דינו השני שהוא היה רך וענוג בשעת נישואין דחיוב עונתו בכל יום, ואחר הנישואין נעשה תלמיד חכם שעונתו רק פעם אחת בשבת אמאי אינה יכולה לעכב כמו חמר שנעשה גמל  
 436.  כתב עת ישורון ג, תשנ"ז, רפד - רפח 
נושא המאמר: מי שתורתו אומנותו לענין קריאת שמע 
תורה אצל רבותיו, או לדבוק חברים בישיבה, א"כ סברה וקבלה. אבל דינו השני שהוא היה רך וענוג בשעת נישואין דחיוב עונתו בכל יום, ואחר הנישואין נעשה תלמיד חכם שעונתו רק פעם אחת בשבת אמאי אינה יכולה לעכב כמו חמר שנעשה גמל כמבואר בגמרא (סב:) מטעם רוצה אשה בקב ותיפלות  
 437.  שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר סימן קא ד"ה תשובה. החמ"ח 
תשובה. החמ"ח סי' נ' סק"ה ס"ל מן הנשואין ודאי לא הדרי הקדושין ומלשון מהרי"ו שהביא משמע במורדת לא הדרי משום גזירה. ובבית מאיר משמע מדינא לא הדרי דאף למ"ד לאו לטבועין היינו רק שיהיו קיימים עד הנשואים וכן מצאתי בשט"מ ס"פ המדיר דע"ו ב' גבי ואף למ"ד לטבועין כו' דכ"ז רק עד הנשואין שהרי כ' דמעיקרא לא ניתנו הקדושין לטבועין אלא צריך שיהיו עומדין בעין כדי שיחזרו לו אם לא תנשא לו וכ"כ עוד שם בשם רש"י במה"ק אלא צריך שיהי' עומדין בעין כדי שיחזרו לו אם לא נשאת לו כו' עכ"ל מבואר דהא דלא נתנו לטבועין היינו רק עד שנשאת לו. ודומה למש"ש בגמרא בב"ב (דקמ"ה ע"א) לענין שושבינות כששמח עמו שבע ימי המשתה ולא הספיק לפורעו עד שמת והכא גבי דידה כיון שנשאת לו כבר נגמר הדבר. ועי' בערוך ערך טבע פסק בפשיטות דקיי"ל כר"מ דקדושין לטבועין ניתנו והט"ז ס"ק ג' ג"כ כ' אחר הנישואין לא שייך כלל ענין קדושין הדרי אח"כ מצאתי בתורת חיים במסכת ב"ב פ"ט דקמ"ה בד"ה הלכתא שהביא תשו' מהרי"ל דבנשואה הדרי ודברי רמ"א בהג"ה וכ' וז"ל ודבריהם תמוהים כו' יעו"ש שהאריך בראיות לסתור דבריהם וסיים לכך נראה דהנושא את האשה ומת לא הדרי קדושין ונותנים לה הכתובה מלבד טבעת קדושין עכ"ל אך ס' המקנה ועצ"א החזיקו ביד הב"ש ע"פ מהרי"ל. ובאמת במהרי"ל עצמו בתשו' מבואר שאינו נראה לו רק שאין משיבין את הארי. והיינו בדיני ממונות אבל בדבר ערוה חמורה כנ"ד חלילה להקל. ונ"ל דנד"ז דהקדושין עדיף ממתנה דבמתנה תלוי בדעתן לבד ע"כ יש סברא לומר אדעתא למיקם קמיה כו'. אבל הטבעת קדושין הוא קנין שבו ועל ידו קונה את האשה וה"ל כקונה ממוכר. לא כנותן מתנה כמבואר בהדיא בש"ע רסי' מ"ב וכ"מ במשנה פ"ק דמעשר שני. וגבי קנין ודאי אין לומר אדעתא דהכי לא קנה כו'. דהא אדרבה י"ל בשעת הנשואין נגמר הקנין לגמרי. וגבי קנין לא אזלינן בתר אומדנא. אא"כ התנה ואמר דזבין אדעתא למיסק לא"י. וכן חילקו התוס' ספ"ט דב"ק דק"י סע"ב גבי אדעתא דהכי לא קידשה נפשה בין אירוסין לנשואין. וכן חילק מהר"מ במרדכי פרק החולץ. ועוד נלע"ד דלא גרע מיאוש ושינוי רשות. ר"ל יאוש ביד האשה שהרי  
 438.  שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ה ד"ה (יד) אולם 
(יד) אולם הריטב"א בחי' (ר"פ הנושא את האשה) כ' בזה"ל, וסבור הייתי דמודה הרמב"ם במי שקיבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון בזמן ההוא, שלא אמר רבינו ז"ל אלא במתחייב מעצמו דרך מתנה וגמ"ח. אבל אין זה בדבריו ז"ל, דא"כ בפוסק לזון את בת אשתו, האיכא שכר שנישאת לו האשה הזאת. ולא אתי עלה רבינו ז"ל אלא מטעם שפסק עמה בשעת נישואין, והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה. ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו, ואפ"ה אמר רבינו ז"ל שאם נעשה ערב בדשא"ק ונתנו לו על פיו פטור. אלא ודאי דלא שאני ליה למרן (הרמב"ם) ז"ל בין הא להא. וכן אמר לי רבינו ז"ל. עכ"ל. וכבר העיר לנכון המשנה למלך (ס"פ יא מה' מכירה) ע"ד הבני שמואל והפני משה מדברי הריטב"א הנ"ל. (וכן העיר המל"מ שם ע"ד הפני משה, שראיתו מפ' הניזקין, קדם וזכה בה הבני שמואל עצמו שם. ושזו אחת מן הקושיות שהק' הרמב"ן על רבינו, וכמ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן). ע"ש. וכן מוכח גם מד' הרשב"א בתשו' ח"ב (סי' פט) שכ', בענין ראובן שחייב עצמו בקנין לשמעון לתת לו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או חזן, דשפיר משתעבד אף להרמב"ם דס"ל שאין אדם מתחייב בדשא"ק, שכל כיו"ב נקרא קצוב, שהרי קצץ מה שהיה מתחייב בו והוא המנה, אע"פ שאין קצבה להמשך השנים. ולא עוד אלא שאפי' לא קצץ סך נודע אלא חייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה וכיו"ב ה"ז כקוצץ וחייב וכו'. וראיה לזה מב"ב (סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו וכו'. אלמא דאע"ג דלא קצץ פירות ידועים אלא חלק ידוע לימי חייו אפ"ה חייב. ואע"ג דאוקימנא במשייר מקום מעשר. התם משום דאין אדם מקנה דשלב"ל =דבר שלא בא לעולם= הלא"ה כל כה"ג קנה. ע"כ. והרי שם ג"כ מקבל טובת הנאה של קניית השדה, ואם איתא דבכה"ג מודה הרמב"ם דמתחייב, מאי מוכח הרשב"א מההיא דב"ב (סג). א"ו דס"ל שאין חילוק בזה לדעת הרמב"ם. וכד' הריטב"א הנ"ל. וכן הוכיח במישור בס' מראה הגדול ח"ב (דל"א ע"ב). ע"ש. והן אמת כי בשו"ת בית דוד (חחו"מ סי' יג) כ', שמצא כתוב בהגהה כת"י בגליון המהרש"ח, שמדברי הריטב"א מוכח להיפך, וכתב שהמגיה הזה  
 439.  שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ה ד"ה (יד) אולם 
לזון את בת אשתו, האיכא שכר שנישאת לו האשה הזאת. ולא אתי עלה רבינו ז"ל אלא מטעם שפסק עמה בשעת נישואין, והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה. ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו, ואפ"ה אמר רבינו ז"ל שאם נעשה ערב בדשא"ק ונתנו לו על פיו פטור. אלא ודאי דלא שאני ליה למרן (הרמב"ם) ז"ל בין הא להא. וכן אמר לי רבינו ז"ל. עכ"ל. וכבר העיר לנכון המשנה למלך (ס"פ יא מה' מכירה) ע"ד הבני שמואל והפני משה מדברי הריטב"א הנ"ל. (וכן העיר המל"מ שם ע"ד הפני משה, שראיתו מפ' הניזקין, קדם וזכה בה הבני שמואל עצמו שם. ושזו אחת מן הקושיות שהק' הרמב"ן על רבינו, וכמ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן). ע"ש. וכן מוכח גם מד' הרשב"א בתשו' ח"ב (סי' פט) שכ', בענין ראובן שחייב עצמו בקנין לשמעון לתת לו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או חזן, דשפיר משתעבד אף להרמב"ם דס"ל שאין אדם מתחייב בדשא"ק, שכל כיו"ב נקרא קצוב, שהרי קצץ מה שהיה מתחייב בו והוא המנה, אע"פ שאין קצבה להמשך השנים. ולא עוד אלא שאפי' לא קצץ סך נודע אלא חייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה וכיו"ב ה"ז כקוצץ וחייב וכו'. וראיה לזה מב"ב (סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו וכו'. אלמא דאע"ג דלא קצץ פירות ידועים אלא חלק ידוע לימי חייו אפ"ה חייב. ואע"ג דאוקימנא במשייר מקום מעשר. התם משום דאין אדם מקנה דשלב"ל =דבר שלא בא לעולם= הלא"ה כל כה"ג קנה. ע"כ. והרי שם ג"כ מקבל טובת הנאה של קניית השדה, ואם איתא דבכה"ג מודה הרמב"ם דמתחייב, מאי מוכח הרשב"א מההיא דב"ב (סג). א"ו דס"ל שאין חילוק בזה לדעת הרמב"ם. וכד' הריטב"א הנ"ל. וכן הוכיח במישור בס' מראה הגדול ח"ב (דל"א ע"ב). ע"ש. והן אמת כי בשו"ת בית דוד (חחו"מ סי' יג) כ', שמצא כתוב בהגהה כת"י בגליון המהרש"ח, שמדברי הריטב"א מוכח להיפך, וכתב שהמגיה הזה לא ראה שהמהרש"ח עצמו בחידושיו כ' שנראה מד' הפו' שאין דעת הרמב"ם כן, ועכ"ז סבר וקביל לחילוק זה. וקושית הריטב"א י"ל דמ"ש הרמב"ם בפוסק לזון את בת אשתו, היא גופה קאמר, שמכיון דהוי בשעת נישואין חשיב כדמים וגמר  
 440.  שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ה ד"ה (יד) אולם 
לדברים הנקנין באמירה. ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו, ואפ"ה אמר רבינו ז"ל שאם נעשה ערב בדשא"ק ונתנו לו על פיו פטור. אלא ודאי דלא שאני ליה למרן (הרמב"ם) ז"ל בין הא להא. וכן אמר לי רבינו ז"ל. עכ"ל. וכבר העיר לנכון המשנה למלך (ס"פ יא מה' מכירה) ע"ד הבני שמואל והפני משה מדברי הריטב"א הנ"ל. (וכן העיר המל"מ שם ע"ד הפני משה, שראיתו מפ' הניזקין, קדם וזכה בה הבני שמואל עצמו שם. ושזו אחת מן הקושיות שהק' הרמב"ן על רבינו, וכמ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן). ע"ש. וכן מוכח גם מד' הרשב"א בתשו' ח"ב (סי' פט) שכ', בענין ראובן שחייב עצמו בקנין לשמעון לתת לו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או חזן, דשפיר משתעבד אף להרמב"ם דס"ל שאין אדם מתחייב בדשא"ק, שכל כיו"ב נקרא קצוב, שהרי קצץ מה שהיה מתחייב בו והוא המנה, אע"פ שאין קצבה להמשך השנים. ולא עוד אלא שאפי' לא קצץ סך נודע אלא חייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה וכיו"ב ה"ז כקוצץ וחייב וכו'. וראיה לזה מב"ב (סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו וכו'. אלמא דאע"ג דלא קצץ פירות ידועים אלא חלק ידוע לימי חייו אפ"ה חייב. ואע"ג דאוקימנא במשייר מקום מעשר. התם משום דאין אדם מקנה דשלב"ל =דבר שלא בא לעולם= הלא"ה כל כה"ג קנה. ע"כ. והרי שם ג"כ מקבל טובת הנאה של קניית השדה, ואם איתא דבכה"ג מודה הרמב"ם דמתחייב, מאי מוכח הרשב"א מההיא דב"ב (סג). א"ו דס"ל שאין חילוק בזה לדעת הרמב"ם. וכד' הריטב"א הנ"ל. וכן הוכיח במישור בס' מראה הגדול ח"ב (דל"א ע"ב). ע"ש. והן אמת כי בשו"ת בית דוד (חחו"מ סי' יג) כ', שמצא כתוב בהגהה כת"י בגליון המהרש"ח, שמדברי הריטב"א מוכח להיפך, וכתב שהמגיה הזה לא ראה שהמהרש"ח עצמו בחידושיו כ' שנראה מד' הפו' שאין דעת הרמב"ם כן, ועכ"ז סבר וקביל לחילוק זה. וקושית הריטב"א י"ל דמ"ש הרמב"ם בפוסק לזון את בת אשתו, היא גופה קאמר, שמכיון דהוי בשעת נישואין חשיב כדמים וגמר ומקנה, וערב לית ליה הנאה ממש, ומה שסמך על אמונתו לא חשיב כמעות. עכת"ד. גם התומים (סי' ס סק"ה) לאחר שנתעורר מד' הריטב"א שאינו  
 441.  שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ה ד"ה (יד) אולם 
באמירה. ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו, ואפ"ה אמר רבינו ז"ל שאם נעשה ערב בדשא"ק ונתנו לו על פיו פטור. אלא ודאי דלא שאני ליה למרן (הרמב"ם) ז"ל בין הא להא. וכן אמר לי רבינו ז"ל. עכ"ל. וכבר העיר לנכון המשנה למלך (ס"פ יא מה' מכירה) ע"ד הבני שמואל והפני משה מדברי הריטב"א הנ"ל. (וכן העיר המל"מ שם ע"ד הפני משה, שראיתו מפ' הניזקין, קדם וזכה בה הבני שמואל עצמו שם. ושזו אחת מן הקושיות שהק' הרמב"ן על רבינו, וכמ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן). ע"ש. וכן מוכח גם מד' הרשב"א בתשו' ח"ב (סי' פט) שכ', בענין ראובן שחייב עצמו בקנין לשמעון לתת לו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או חזן, דשפיר משתעבד אף להרמב"ם דס"ל שאין אדם מתחייב בדשא"ק, שכל כיו"ב נקרא קצוב, שהרי קצץ מה שהיה מתחייב בו והוא המנה, אע"פ שאין קצבה להמשך השנים. ולא עוד אלא שאפי' לא קצץ סך נודע אלא חייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה וכיו"ב ה"ז כקוצץ וחייב וכו'. וראיה לזה מב"ב (סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו וכו'. אלמא דאע"ג דלא קצץ פירות ידועים אלא חלק ידוע לימי חייו אפ"ה חייב. ואע"ג דאוקימנא במשייר מקום מעשר. התם משום דאין אדם מקנה דשלב"ל =דבר שלא בא לעולם= הלא"ה כל כה"ג קנה. ע"כ. והרי שם ג"כ מקבל טובת הנאה של קניית השדה, ואם איתא דבכה"ג מודה הרמב"ם דמתחייב, מאי מוכח הרשב"א מההיא דב"ב (סג). א"ו דס"ל שאין חילוק בזה לדעת הרמב"ם. וכד' הריטב"א הנ"ל. וכן הוכיח במישור בס' מראה הגדול ח"ב (דל"א ע"ב). ע"ש. והן אמת כי בשו"ת בית דוד (חחו"מ סי' יג) כ', שמצא כתוב בהגהה כת"י בגליון המהרש"ח, שמדברי הריטב"א מוכח להיפך, וכתב שהמגיה הזה לא ראה שהמהרש"ח עצמו בחידושיו כ' שנראה מד' הפו' שאין דעת הרמב"ם כן, ועכ"ז סבר וקביל לחילוק זה. וקושית הריטב"א י"ל דמ"ש הרמב"ם בפוסק לזון את בת אשתו, היא גופה קאמר, שמכיון דהוי בשעת נישואין חשיב כדמים וגמר ומקנה, וערב לית ליה הנאה ממש, ומה שסמך על אמונתו לא חשיב כמעות. עכת"ד. גם התומים (סי' ס סק"ה) לאחר שנתעורר מד' הריטב"א שאינו  
 442.  שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ה ד"ה (יד) אולם 
דלא שאני ליה למרן (הרמב"ם) ז"ל בין הא להא. וכן אמר לי רבינו ז"ל. עכ"ל. וכבר העיר לנכון המשנה למלך (ס"פ יא מה' מכירה) ע"ד הבני שמואל והפני משה מדברי הריטב"א הנ"ל. (וכן העיר המל"מ שם ע"ד הפני משה, שראיתו מפ' הניזקין, קדם וזכה בה הבני שמואל עצמו שם. ושזו אחת מן הקושיות שהק' הרמב"ן על רבינו, וכמ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן). ע"ש. וכן מוכח גם מד' הרשב"א בתשו' ח"ב (סי' פט) שכ', בענין ראובן שחייב עצמו בקנין לשמעון לתת לו מנה בכל שנה כל ימי היותו סופר או חזן, דשפיר משתעבד אף להרמב"ם דס"ל שאין אדם מתחייב בדשא"ק, שכל כיו"ב נקרא קצוב, שהרי קצץ מה שהיה מתחייב בו והוא המנה, אע"פ שאין קצבה להמשך השנים. ולא עוד אלא שאפי' לא קצץ סך נודע אלא חייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה וכיו"ב ה"ז כקוצץ וחייב וכו'. וראיה לזה מב"ב (סג) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו וכו'. אלמא דאע"ג דלא קצץ פירות ידועים אלא חלק ידוע לימי חייו אפ"ה חייב. ואע"ג דאוקימנא במשייר מקום מעשר. התם משום דאין אדם מקנה דשלב"ל =דבר שלא בא לעולם= הלא"ה כל כה"ג קנה. ע"כ. והרי שם ג"כ מקבל טובת הנאה של קניית השדה, ואם איתא דבכה"ג מודה הרמב"ם דמתחייב, מאי מוכח הרשב"א מההיא דב"ב (סג). א"ו דס"ל שאין חילוק בזה לדעת הרמב"ם. וכד' הריטב"א הנ"ל. וכן הוכיח במישור בס' מראה הגדול ח"ב (דל"א ע"ב). ע"ש. והן אמת כי בשו"ת בית דוד (חחו"מ סי' יג) כ', שמצא כתוב בהגהה כת"י בגליון המהרש"ח, שמדברי הריטב"א מוכח להיפך, וכתב שהמגיה הזה לא ראה שהמהרש"ח עצמו בחידושיו כ' שנראה מד' הפו' שאין דעת הרמב"ם כן, ועכ"ז סבר וקביל לחילוק זה. וקושית הריטב"א י"ל דמ"ש הרמב"ם בפוסק לזון את בת אשתו, היא גופה קאמר, שמכיון דהוי בשעת נישואין חשיב כדמים וגמר ומקנה, וערב לית ליה הנאה ממש, ומה שסמך על אמונתו לא חשיב כמעות. עכת"ד. גם התומים (סי' ס סק"ה) לאחר שנתעורר מד' הריטב"א שאינו מחלק בזה, וכתב שבטלה דעתו כנגדו. חזר וכתב שחילוק זה חזק כראי מוצק מכמה ראיות, וגם הוא כ' ליישב קו'  
 443.  שו"ת יביע אומר תוכן העניינים חלק ז' - אבן העזר 
פריה ורביה, ולדעת מרן וגדולי האחרונים אף רבינו גרשום מאוה"ג לא החרים במקום מצות פו"ר, הילכך יש להתיר לבעל לישא אשה אחרת, אלא שעליו להשליש גט פיטורין כדמו"י בבית הדין דשם, כדי שתוכל לקבלו משליח ב"ד בעת שתחפוץ להנשא. והבעל יתחייב שאם יוזמן לבית הדין להתדיין עמה על תביעותיה, יעמוד בפני ביה"ד ויבצע כל פסק דין שינתן על ידם. סימן ד אודות השאלה מציריך, שוייץ, בארם שחיבק חיק נכריה, ואח"כ גייר אותה ע"י בית דין של הדיוטות, ונישאת לו בחו"ק, ושוב נפרדה ממנו ע"י הערכאות, והלכה ונישאת בערכאות לגוי אחר ונתעברה ממנו, ומסרבת בתוקף לבוא לב"ד לקבל גט מבעלה. ומתכחשת ליהדותה, ומצהירה ברבים שהיא רואה את עצמה נוצריה גמורה, וכיום האיש חזר בתשובה וברצונו לישא אשה כשרה כדמו"י, העלה שמצוה להזדקק להיתר האיש הנצב בזה לסדר לו חופה וקידושין עם האשה אשר הוכיח ה' לו, מכמה טעמי תריצי המבוארים שם. סימן ה אודות ערעור על פסק דין של בית הדין האיזורי בירושלים, שהתירו לבעל לישא אשה על אשתו, משום שעברו יותר מעשרים שנה שהם נשואים ולא זכה להפקד ממנה בזרע של קיימא, והאשה מערערת על פסק הדין, העלה שהצדק עם בית הדין במתן היתר הנישואין לבעל, ובלבד שהבעל ישליש גט פיטורין בב"ד שבשעה שתרצה אשתו תוכל לבוא לב"ד להתגרש ע"י שליח ב"ד. ואין הבעל זקוק למאה רבנים, אך נכון שביה"ד יעשו לו התרה על השבועה שנשבע בשעת החופה שלא לישא אשה על אשתו, ואח"כ ישא אשה אחרת עליה, כשאינה רוצה להתגרש. סימן ו אודות אשה שלפי דבריה נישאת לבעלה הראשון בחופה וקידושין כדמו"י, ונפרדה ממנו בערכאות בלבד, ללא קבלת גט, ונישאת לאיש אחר וילדה לו שלשה בנים, ובת אחת אשר זכתה להתחנך בבית הספר החרדי "בית יעקב" ומתנהגת למופת ביראת שמים ובצניעות, ועתה הגיע פרקה להנשא, וקמה וגם נצבה השאלה אם היא מותרת לבא בקהל, העלה להתיר אותה להנשא, כי אין האם נאמנת לפסול אותה, ואפשר שלא נישאת לראשון בחופה וקידושין, כיון שאין עדים לכך, או שמא קיבלה גט מהראשון כשנפרדה ממנו. ועוד שיש ספק ספיקא, בצירוף הספק שמא נתעברה מגוי, המצויים שם,  
 444.  שו"ת ישכיל עבדי חלק א - יורה דעה סימן יג ד"ה ב) והנה 
ב) והנה מ"ש הר' ז"ל בענין ב' עסקים שא' הרויח והב' הפסיד שהמקום ימלא חסרונו, כבר כתבו דד' הנוב"י ז"ל שם בסי' קצ"ח שאם שניהם היו בשנה אחת דמחשב מזה ע"ז, אך משנה על שנה לא יעו"ש, וכן חידש שם דמה שנזכר במ' ר"ה שנה לענין בל תאחר, לא נאמר אלא בבכור ובקדשים אבל לא לענין מעשרות וערכין וכיוצא ועי' להפתש"ו ז"ל בסי' מט"ר שם שהביא דברי הנוב"י ז"ל הנ"ל, והביא עוד דברי השער אפרים סי' פ"ד שחילק בזה בין אם עשה כבר חשבון או לא יעו"ש, וכבר הבי"ד הגאון בדש"ש ז"ל שם וחלק עליו, וכ' שגם הר' שבו"י כ' כן יעו"ש. ובענין ההוצאות שמוציא בהליכתו בדרכים למו"מ אם מותר לנכות יציאותיו מן הריוח קודם שיפריש ממנו המעשר, כ' הרב בדש"ש ז"ל שם דכבר נשאל בזה בחוות יאיר והשיבו ע"ז תרי גברי רברבי מוהרד"א והח"י ז"ל שמנכה ההוצאות והם נקראים קרן שמעלה דמיהם על דמי הסחורות וכן מנכה כל הנזק וההוצאה שאירע בעסק ההוא, ואפי' גניבה ואבידה וגזילה שלא פשע, ושכר פועלים וכתפים ומלבושים שהם לצורך הדרך או כדי להתכבד שילוו לו בהקפה, (וכן אסיק הר' פרי השדה ח"ג הנ"ל בסי' נ"ה וקס"א יעו"ש), אך שכר טרחו ועמלו ואף שעושה מלאכה עם הפועלים אינו מנכה לו, והוצאות אכילה ושתיה שמוציא בדרך בלכתו לסחורה אסיק הבדש"ש שם שמנכה לפי חש' ברכת הבית, ואם הולך על הספק אולי יזדמן להרויח בסרסרות וכיוצא כ' השבו"י שאינו מנכה וד' הבדש"ש ז"ל שמנכה, ואם מותר לשלם תוספת שכר ממעשר להביא משרת או משרתת יותר גדולים להשגיח בצרכי הבית יותר, והוא מספיק לו בקטנים, אסיק שם בשם השבו"י דאסור והבי"ד בפתש"ו שם ועל מ"ש שם להתיר לשלם שכר כלי זמרים ומשרת סעודת נישואין, חלק עליו הר' בדש"ש ז"ל, וכן במה שמוציאין לכבוד אורחים אם לא באורחים עניים  
 445.  שו"ת ישכיל עבדי חלק א - יורה דעה סימן יג ד"ה ב) והנה 
ב) והנה מ"ש הר' ז"ל בענין ב' עסקים שא' הרויח והב' הפסיד שהמקום ימלא חסרונו, כבר כתבו דד' הנוב"י ז"ל שם בסי' קצ"ח שאם שניהם היו בשנה אחת דמחשב מזה ע"ז, אך משנה על שנה לא יעו"ש, וכן חידש שם דמה שנזכר במ' ר"ה שנה לענין בל תאחר, לא נאמר אלא בבכור ובקדשים אבל לא לענין מעשרות וערכין וכיוצא ועי' להפתש"ו ז"ל בסי' מט"ר שם שהביא דברי הנוב"י ז"ל הנ"ל, והביא עוד דברי השער אפרים סי' פ"ד שחילק בזה בין אם עשה כבר חשבון או לא יעו"ש, וכבר הבי"ד הגאון בדש"ש ז"ל שם וחלק עליו, וכ' שגם הר' שבו"י כ' כן יעו"ש. ובענין ההוצאות שמוציא בהליכתו בדרכים למו"מ אם מותר לנכות יציאותיו מן הריוח קודם שיפריש ממנו המעשר, כ' הרב בדש"ש ז"ל שם דכבר נשאל בזה בחוות יאיר והשיבו ע"ז תרי גברי רברבי מוהרד"א והח"י ז"ל שמנכה ההוצאות והם נקראים קרן שמעלה דמיהם על דמי הסחורות וכן מנכה כל הנזק וההוצאה שאירע בעסק ההוא, ואפי' גניבה ואבידה וגזילה שלא פשע, ושכר פועלים וכתפים ומלבושים שהם לצורך הדרך או כדי להתכבד שילוו לו בהקפה, (וכן אסיק הר' פרי השדה ח"ג הנ"ל בסי' נ"ה וקס"א יעו"ש), אך שכר טרחו ועמלו ואף שעושה מלאכה עם הפועלים אינו מנכה לו, והוצאות אכילה ושתיה שמוציא בדרך בלכתו לסחורה אסיק הבדש"ש שם שמנכה לפי חש' ברכת הבית, ואם הולך על הספק אולי יזדמן להרויח בסרסרות וכיוצא כ' השבו"י שאינו מנכה וד' הבדש"ש ז"ל שמנכה, ואם מותר לשלם תוספת שכר ממעשר להביא משרת או משרתת יותר גדולים להשגיח בצרכי הבית יותר, והוא מספיק לו בקטנים, אסיק שם בשם השבו"י דאסור והבי"ד בפתש"ו שם ועל מ"ש שם להתיר לשלם שכר כלי זמרים ומשרת סעודת נישואין, חלק עליו הר' בדש"ש ז"ל, וכן במה שמוציאין לכבוד אורחים אם לא באורחים עניים  
 446.  שו"ת ישכיל עבדי חלק א - יורה דעה סימן יג ד"ה ב) והנה 
דברי הנוב"י ז"ל הנ"ל, והביא עוד דברי השער אפרים סי' פ"ד שחילק בזה בין אם עשה כבר חשבון או לא יעו"ש, וכבר הבי"ד הגאון בדש"ש ז"ל שם וחלק עליו, וכ' שגם הר' שבו"י כ' כן יעו"ש. ובענין ההוצאות שמוציא בהליכתו בדרכים למו"מ אם מותר לנכות יציאותיו מן הריוח קודם שיפריש ממנו המעשר, כ' הרב בדש"ש ז"ל שם דכבר נשאל בזה בחוות יאיר והשיבו ע"ז תרי גברי רברבי מוהרד"א והח"י ז"ל שמנכה ההוצאות והם נקראים קרן שמעלה דמיהם על דמי הסחורות וכן מנכה כל הנזק וההוצאה שאירע בעסק ההוא, ואפי' גניבה ואבידה וגזילה שלא פשע, ושכר פועלים וכתפים ומלבושים שהם לצורך הדרך או כדי להתכבד שילוו לו בהקפה, (וכן אסיק הר' פרי השדה ח"ג הנ"ל בסי' נ"ה וקס"א יעו"ש), אך שכר טרחו ועמלו ואף שעושה מלאכה עם הפועלים אינו מנכה לו, והוצאות אכילה ושתיה שמוציא בדרך בלכתו לסחורה אסיק הבדש"ש שם שמנכה לפי חש' ברכת הבית, ואם הולך על הספק אולי יזדמן להרויח בסרסרות וכיוצא כ' השבו"י שאינו מנכה וד' הבדש"ש ז"ל שמנכה, ואם מותר לשלם תוספת שכר ממעשר להביא משרת או משרתת יותר גדולים להשגיח בצרכי הבית יותר, והוא מספיק לו בקטנים, אסיק שם בשם השבו"י דאסור והבי"ד בפתש"ו שם ועל מ"ש שם להתיר לשלם שכר כלי זמרים ומשרת סעודת נישואין, חלק עליו הר' בדש"ש ז"ל, וכן במה שמוציאין לכבוד אורחים אם לא באורחים עניים  
 447.  כתב עת רבי אליהו פרדס תשל"ד, מד - מט 
נושא המאמר: הרב והדיין בהלכה 
בשם ה' אינו בגדר "ישיבה", אבל האבות למדו תורה ממש, כי הלא רואים אנו במקומות רבים שמצוות התורה היו נוהגות גם לפני מתן - תורה, מעשר באברהם ומלכי - צדק, וכן ביצחק כדרשת רבותינו על הפסוק וימצא בשנה ההיא מאה שערים (בראשית כו - יב), שבעת ימי משתה ביעקב, וכן  
 448.  כתב עת צהר ג, תשנ"ח, ל - לב 
נושא המאמר: נישואי בחורה שעברה את גיל ארבעים 
עד מ' שנה אבל כל משך הזמן היתה דעתה עליה לינשא אלא שמחמת סיבות הזמן לא מצאה בן זונה אבל יודעת היא בעצמה שלא הסיחה דעתה מן הנישואין יכולה לינשא אף אחר מ' שניה כמו האלמנה ששהתה יותר מעשר שנים. ואולם לשיטת התוס' אינו כן, שהרי התוס' ביבמות כ"ד ע"א  
 449.  שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד אבן העזר סימן טו ד"ה ושום ב"ד 
ושום ב"ד לא רצה לקבל את התיק, ונשאר הענין עד שגדלה הבת ויש לה יותר מעשרים ובאה להנשא, ודרשו מהנהלת בתי הדין להראות להם באיזה ב"ד יוכלו לעמוד בדין על זה. ונמצא בתיק מכתב ממשרד לענייני דתות, מהנהלת בתי הדין הרבניים, שכתבו בקשה לביה"ד ירושלים, וז"ל, רצו"ב צילום לבקשת היתר נישואין, עם מכתב מהעורכת דין הנ"ל, נא לעיין בבקשה לאישור מעמד הבת, ט' אלול תשל"ט. ושוב נמצא בתיק מכתב ממנהל בתי הדין הרבניים, הרב אליהו בן דהאן הי"ו, מתאריך ז' תמוז תשס"א, וז"ל, לכבוד הרב הגדול עזרא בצרי שליט"א, אב ביה"ד המיוחד בירושלים, הנדון שולמית, בתיק זה ניתנה החלטה בענין אמה של הגברת שולמית, ההחלטה ניתנה לפני שנים רבות בהרכב שאינו קיים יותר, כיון שמדובר בענין קשה וחמור, אבקש מכת"ר לקבל את התיק ולקבוע להם מועד לדיון מוקדם ככל האפשר, וחתום הרב אליהו בן דהאן הי"ו, מנהל בתי הדין הרבניים.  
 450.  שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן רעז ד"ה א) ר' 
א) ר' משה הנ"ל מיום הולדו עד שעה שנכנס להרב בארטפעלד למלא תופס נישואין לא הי' עליו שום לע"ז ולא שום שמועה של ממזרות או ספק ממזרות, ולא לעזו המדינה לא עליו ולא על אמו והוחזק ככל ישראל כשר בחזקת כשרות, אלא בשעה שבא למלא תופס נישואין בתמו הלך וגילה שאמו היתה גרושה כשנשאה לאביו וזה היה כעשרים וחמש שנים, ודבר זה לא ידענו לא שאמו נתגרשה ולא שהיה לה בעל מקודם וגם אין נפ"מ לנו בזה להלכה שהרי אביו לאו כהן הוא שעכ"פ נחשוד אותו שעבר עבירה ונשא גרושה ונחשוד אותו גם ממילא שנשא גם א"א, חדא דאנן קיי"ל חשוד על הקל אינו חשוד על החמור, ועיין תוס' בכורות ל' חשוד אשביעית חשיד אמעשר ותוס' חולין ה' דחלב ודם שוין וחשוד לזה חשוד לזה, ועיין תוס' ב"מ צ' ובראב"ד פ"ג דתרומות ה"כ ובכ"מ סוף הל' עבדים בענין חשש חשד ועיין טויו"ד סי' א' במומר לאחד משאר עבירות ובב"ח שם בקונטרוס אחרון ועיין ש"ך שם סקי"ח שדחה לדברי הב"ח ועיין תוס' בכורות כ"ה ע"ב כהנים היאך מותר לאכול משחיטתן ועיין ב"ב רובם בגזל ודו"ק.  
 451.  שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן רעז ד"ה א) ר' 
א) ר' משה הנ"ל מיום הולדו עד שעה שנכנס להרב בארטפעלד למלא תופס נישואין לא הי' עליו שום לע"ז ולא שום שמועה של ממזרות או ספק ממזרות, ולא לעזו המדינה לא עליו ולא על אמו והוחזק ככל ישראל כשר בחזקת כשרות, אלא בשעה שבא למלא תופס נישואין בתמו הלך וגילה שאמו היתה גרושה כשנשאה לאביו וזה היה כעשרים וחמש שנים, ודבר זה לא ידענו לא שאמו נתגרשה ולא שהיה לה בעל מקודם וגם אין נפ"מ לנו בזה להלכה שהרי אביו לאו כהן הוא שעכ"פ נחשוד אותו שעבר עבירה ונשא גרושה ונחשוד אותו גם ממילא שנשא גם א"א, חדא דאנן קיי"ל חשוד על הקל אינו חשוד על החמור, ועיין תוס' בכורות ל' חשוד אשביעית חשיד אמעשר ותוס' חולין ה' דחלב ודם שוין וחשוד לזה חשוד לזה, ועיין תוס' ב"מ צ' ובראב"ד פ"ג דתרומות ה"כ ובכ"מ סוף הל' עבדים בענין חשש חשד ועיין טויו"ד סי' א' במומר לאחד משאר עבירות ובב"ח שם בקונטרוס אחרון ועיין ש"ך שם סקי"ח שדחה לדברי הב"ח ועיין תוס' בכורות כ"ה ע"ב כהנים היאך מותר לאכול משחיטתן ועיין ב"ב רובם בגזל ודו"ק.  
 452.  שו"ת ישכיל עבדי תוכן העניינים חלק ה - יו"ד 
חומרא סימן יג מיני כלי זכוכית שאינם נשברים, מה דינם לענין בו"ח ופסח סימן יד ע"ד בעבד המלך פ"ה מה' יסוה"ת ה"ד סימן טו מי שהלוה כסף של אלמנה בהיתר עיסקא בשמו, אם מותר להיות אמצעי לאלמנה ברוחים סימן טז היתר עיסקא על מלות ממשלתיות סימן יז איזה ענינים נכללו בהיתר עיסקא של הממשלה סימן יח במה שנהגו להלוות בתנאי שבמקרה של ירידת הכסף לשלם את ההבדלים סימן יט אם מותר להיות ערב במקום שאין בטחון שלא ישתמשו בהם לצורכם, ב. בדבר מכירת השטרות (נשמט מס' הסימן) בדין וסת סימן כ בהמנהג שבחורות לובשות מכנסים כגברים סימן כא טבעת בתוך הרחם, ענין חציצה בטבילה סימן כב ע"ד בישכי"ע ח"א יו"ד סי' י"א או"ד כג. ענין מקוה סימן כד שיעור המקוה, בס"מ סימן כה א. שיעורי מקואות, לפי הדעות השונות ב. מבנה המקוה, ג. איך בנו במקומות שונים, ד. ומה המצוה מן המובחר סימן כו מים הנמשכים ע"י מכונה חשמלית מהתהום סימן כז א. ב' שנדרו לעלות לא"י ומת א' מהם, ב. אשה שנדרה לעלות לא"י ובעלה שמע ושתק, ג. איש שהתנה לפני הנישואין שאינו מתחייב לה מה שחייבתו תורה, ד. חוטי ברזל של עירוב הרחוקים זמ"ז כנ' אמה, ה. תרו"מ משש שבע בצלים, ו. בשיעור פדיון בכור, ז. חולה שלא נימול בזמנו מסיבת מחלה והגיע זמן פדיונו מי קודם, ט. מנקת שחלה בנה והוכנס לביה"ח, אם מותר לחזור לינוק, י. באשה שהלך בעלה למדה"י ובא עליה איש זר, ושוב נודע שמת הבעל אם מותרת להנשא לבועל סימן כח מי שגמר בלבו לא לעשן בב"י ר"ה, ובלי"ב אירע לו מיחוש שינים ולהשקיט הכאב עישן והמשיך אם עבר על איסור נדר סימן כט אם מותר לצאת מא"י לחו"ל ולהרביץ תורה סימן ל בעה"ב שויתר לדייר חלק משכ"ד באם יתן לו למפרע, איך צריך לחשוב המעשר סימן לא ע"ד בס' ודובר שלום חו"מ סי' ב' סימן לב תלונות על רב המקומי. סימן לג בענין הנ"ל סימן לד במינוי רב סימן לה ערעור רב על מועה"ד סימן לו אשה שתמכה ברב, ונודע אח"כ שלא היה ברשות בעלה סימן לז ע"ד בשאלת שלום יו"ד סי' ב' באיכות מצוה חשובה סימן לח מושג תיבת "פנים" סימן לט מי שנדחקה לו השעה ולקח ממון יתומים הנמצא תח"י אם חייב להחזיר כשיעשיר  
 453.  שו"ת משנה הלכות חלק י סימן קצח ד"ה ולפ"ז לכאורה 
ולפ"ז לכאורה בדידן נמי כל זמן שהמעשר לפנינו ובידו לתקן ע"י שישאל עליו לא פקע חיוב הברכה רק לאחר שנתן המעשר לכהן שאז אינו יכול לישאל עליו הו"ל כבתר נישואין דפקע חיוב הברכה לגמרי כיון שאין בידו לישאל עוד.  
 454.  שו"ת משנה הלכות חלק י סימן קצח ד"ה ולפ"ז לכאורה 
ולפ"ז לכאורה בדידן נמי כל זמן שהמעשר לפנינו ובידו לתקן ע"י שישאל עליו לא פקע חיוב הברכה רק לאחר שנתן המעשר לכהן שאז אינו יכול לישאל עליו הו"ל כבתר נישואין דפקע חיוב הברכה לגמרי כיון שאין בידו לישאל עוד.  
 455.  שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן קא ד"ה והנה במה 
והנה במה שהזכרתי למעלה דברי הגאון רב"פ בחי' עט"ח שהוכיח מהרמב"ם דשביעית ל"ה הפקר מעצמו אלא מ"ע שיפקירהו בעה"ב וכ"ז שלא הפקיר אינו הפקר יש לי סתירה מהירו' פ"ז דפיאה ה"ז בהא דהנוטע כרם להקדש כו' וחייב בשביעית כו' (שהזכיר הגאבד"ק קאצק נ"י) ושם אר"א ולמה לית אתן אמרין כו' דאמרי דברי ר"י מפני שקדם נדר' להבקרו וכאן מפני שקדם הבקרו להקדישו וע"ש בפ"מ משום דאפקעתא דמלכא הוא וא"ת דשביעית תלוי שיפקיר בעה"ב הרי משכחת שהקדיש קודם שהפקיר וע' בכפ"ת לסוכה ל"ט ע"ב בתו"ס ד"ה ולשביעית כו' שהביא ג"כ ראי' מירושלמי ותו"ס שם דשביעית אפקעתא דמלכא הוא ובעיקר דין הפקר שחזר וזכה בו שדעת מהריט"א ותשו' מהרי"א הנ"ל שנתבטל ההפקר למפרע יש לי להעיר מהירושלמי פ"א דמעשרות ה"א הפקיר קמה וחזר וזכה בה והפריש תרומה ה"ז תרומה כו' אר"י חבורה הי' מקשה הרי הקדש הרי אין ידך וידו שוין כו' אלא כי אנן קיימין בשהפקיר שבלים וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב כו' מה בין הקדש /נ"ל שיש להוסיף את המלה להפקר/ הפקר יצא מיד בעלים הקדש לא יצא ידי הגזבר אר"א אפי' ידי בעלים לא יצא מאחר שא"ל פדה את ראשון כו' וע"ש בפ"מ דבהפקר שיצא אז לגמרי מיד בעלים אפי' חזר וזכה כבר נפטר לגמרי משעת הפקר אך לפמ"ש השעה"מ שם ליישב הא דב"ב /דב"ק/ כ"ח דמיירי שהפקיר אדעתא שלא לחזור ולזכות בה דבזה שפיר נפקע חיוב מעשר משא"כ בהפקיר אדעתא לחזור ולזכות בו י"ל גם דברי הירושלמי הנ"ל דמיירי בהפקיר לחלוטין ועכ"פ מ"ש הגאון מקאצק דכיון דהקדש מיקרי קצירכם לענין עומר גם הפקר מיקרי קצירכם הנה מירושלמי הנ"ל מוכח שאין דומין זל"ז דהקדש לא נפיק מרשות בעלים משא"כ הפקר וע"פ ד' הירושלמי הנ"ל נראה דהא דבהמת הקדש פטור מבכורה היינו בהקדש של צבור שאין עליו שם בעלים אבל בעלים שהקדיש דהוא קודם לפדיון לא פקע שם בעלים מיני' וחייב בבכורה וצ"ע שלא נזכר בפוסקים לחלק בזה ומ"ש רו"מ במה שחידש הג' מקאצק נ"י בספרו חי' אה"ע סי' ל"ג דבקידש יבמה לשוק והיבם בא עלי' נפקעו הקידושין והביא ראי' מתו"ס יבמות ט"ז ע"א שכתבו דלא תהי'  
 456.  שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן קא ד"ה והנה במה 
מפני שקדם נדר' להבקרו וכאן מפני שקדם הבקרו להקדישו וע"ש בפ"מ משום דאפקעתא דמלכא הוא וא"ת דשביעית תלוי שיפקיר בעה"ב הרי משכחת שהקדיש קודם שהפקיר וע' בכפ"ת לסוכה ל"ט ע"ב בתו"ס ד"ה ולשביעית כו' שהביא ג"כ ראי' מירושלמי ותו"ס שם דשביעית אפקעתא דמלכא הוא ובעיקר דין הפקר שחזר וזכה בו שדעת מהריט"א ותשו' מהרי"א הנ"ל שנתבטל ההפקר למפרע יש לי להעיר מהירושלמי פ"א דמעשרות ה"א הפקיר קמה וחזר וזכה בה והפריש תרומה ה"ז תרומה כו' אר"י חבורה הי' מקשה הרי הקדש הרי אין ידך וידו שוין כו' אלא כי אנן קיימין בשהפקיר שבלים וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב כו' מה בין הקדש /נ"ל שיש להוסיף את המלה להפקר/ הפקר יצא מיד בעלים הקדש לא יצא ידי הגזבר אר"א אפי' ידי בעלים לא יצא מאחר שא"ל פדה את ראשון כו' וע"ש בפ"מ דבהפקר שיצא אז לגמרי מיד בעלים אפי' חזר וזכה כבר נפטר לגמרי משעת הפקר אך לפמ"ש השעה"מ שם ליישב הא דב"ב /דב"ק/ כ"ח דמיירי שהפקיר אדעתא שלא לחזור ולזכות בה דבזה שפיר נפקע חיוב מעשר משא"כ בהפקיר אדעתא לחזור ולזכות בו י"ל גם דברי הירושלמי הנ"ל דמיירי בהפקיר לחלוטין ועכ"פ מ"ש הגאון מקאצק דכיון דהקדש מיקרי קצירכם לענין עומר גם הפקר מיקרי קצירכם הנה מירושלמי הנ"ל מוכח שאין דומין זל"ז דהקדש לא נפיק מרשות בעלים משא"כ הפקר וע"פ ד' הירושלמי הנ"ל נראה דהא דבהמת הקדש פטור מבכורה היינו בהקדש של צבור שאין עליו שם בעלים אבל בעלים שהקדיש דהוא קודם לפדיון לא פקע שם בעלים מיני' וחייב בבכורה וצ"ע שלא נזכר בפוסקים לחלק בזה ומ"ש רו"מ במה שחידש הג' מקאצק נ"י בספרו חי' אה"ע סי' ל"ג דבקידש יבמה לשוק והיבם בא עלי' נפקעו הקידושין והביא ראי' מתו"ס יבמות ט"ז ע"א שכתבו דלא תהי' משמע דגם ע"י הוי' לא פקע זיקה א"כ מדמסיים קרא יבמה יבא עלי' היינו ג"כ בכה"ג ומוכח דפקעי קידושין והנה גוף הערתו כבר העיר בתשו' ח"ס אה"ע ח"ב סי' ע"ט ותי' דראוי שיבא עלי' ע"י כפי' שיגרשנה המקדש ומדברי הלבוש סי' קע"ט שהביא שם שפסק דמקדש בשוגג שומרת יבם צריך גירושין קודם שיחלוץ לה שתהי' ראוי ליבם  
 457.  שו"ת אחיעזר חלק ב - יורה דעה סימן לו ד"ה (ג) וע"ד 
(ג) וע"ד אשר העיר בכהן שלא הוחזק לכהן במקום שאין מכירין אותו אי נאמן על המום שנפל מאליו מצד הפה שאסר כו' כמו בבכור שלא הוחזק כמבואר בבכורות ל"ו יפה הביא ד' תשו' שער אפרים לענין שבוי' במקום שלא הוחזק לכהן המובא בפ"ת לאהע"ז סי' ז' ס"ק ח' אולם לכאורה יש להשיב ע"ז דהא אין זה מיגו דהי' מפסיד מת"כ ואף שאין תרו"מ =תרומות ומעשרות= בזה"ז ובחו"ל הא מפסיד מת"כ דפדיון הבן ומת"כ דבכור שהי' מחויב ליתן לכהן אחר גם למש"כ התוס' בב"ב קל"ד בד"ה הואיל דמ"מ לפוטרה מיבם מהימן אע"ג דע"י גירושין הי' פוסלה מכהונה והא הוי מיגו לחצי טענה שאני התם דאין זה משום מיגו רק משום בידו וכיון דבידו לגרשה ולפוטרה מן היבם מהימן אבל להתירה לכהונה אין זה בידו לא מהימן (ובזה ילע"י ביבמות קט"ז בתוד"ה באותה שעה שהקשו דאמאי לא מהמנינן לה מיגו שהיתה יכולה לומר גירשתני דהא הוי מיגו לחצי טענה דהא בגרשתני פסולה לכהונה ועי' באו"ת בכללי מיגו) אבל בתורת מיגו לא מהימן אבל לענין שבוי' צדקו ד' השע"א דמהימן בתורת מיגו דהא לענין דידי' הוי רק לכתחילה דהא אם כנס לא יוציא כמבואר בתשובת רעק"א סי' פ"ה שהביא תוספתא מפורשת כמובא בפ"ת שם וא"כ הוי מיגו טוב דהא אי בעי לא הי' אומר דהוא כהן ואח"כ אחר הנישואין הא אם כנס לא יוציא הי' אומר שהוא כהן ול"ה מפסיד המת"כ בשביל שתיקתו דמעיקרא משא"כ בבכור דגם בדיעבד אילו הי' נודע שהוא כהן הבשר אסור אף שמפסיד עי"ז אותו בכור שמחויב ליתן לכהן וע"ז י"ל דהוי ממון שאין לו תובעים ואולם יש לומר דאי בעי שתיק הוי בגדר הפה שאסר דעדיף ממיגו כמבואר בב"ק ע"ב בתוד"ה אין לך בו וברמב"ן ב"ב ע' ועי' בש"ך סי' ק"ח ס"ק ז' דהוא מחלוקת הרמב"ן והתוס' בב"ב שם, ולכאורה ילה"ר מב"מ ז' דפליגי בשנים אדוקים בשטר במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו והא למש"כ התוס' בכתובות י"ט מדס"ל דצריך לקיימו דנאמן לומר פרוע במיגו דמזויף ומדס"ל דא"צ לקיימו ס"ל דירא לומר מזוייף דיתברר שקרו עפ"י עדים ועכצ"ל דמדס"ל דצריך לקיימו היינו דאילו יבואו עדים אין נפ"מ בממון דבין כך אי מקיימים אף בטענת פרוע מחויב לשלם ול"ה מיגו לחצי  
 458.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק ז סימן קפג ד"ה בדבר שנשאלתי 
בדבר שנשאלתי, בעיר אחת שיש שם רב אב"ד שבא לשם זה איזו שנים, ויש בעיר הנ"ל שני דיינים מומחים, אחד מהם כבר משמש בהוראה שם יותר מעשרים שנים והוא מורה מובהק ומוסמך, וכמעט רוב הוראות שבעיר הן על ידו, וגם דיין הב' הוא דיין מומח' והיתה לו חזקת הרבנות מאביו וא"ז הרבנים ז"ל שישבו שם על כסא הרבנות, אך בעת שאביו של"ח הוכרח להתפשר עם הקהלה ולותר על כסא הרבנות ולקבל על עצמו תואר מו"צ, והדיינים הם מסדרי גיטין וחליצות וכל טו"ת שבין אדם לחבירו הכל מתנהג על פיהם, והרב אב"ד איננו מורה כמעט שום הוראה בעיר. והיה שם המנהג עד עכשיו שכל סידור קידושין אשר הרב אב"ד לא רצה לסדר היו הדיינים מסדרי הקידושין ומזה היה להם הכנסה שהמחותנים נתנו להם איזה סכום כנהוג, אבל הרח"ש קיבל הרב מכל נישואין. ועתה יש להרב איזה תערומת על הדיינים על לא חמס בכפם בדבר איזה פסק ד"ת שהוציאו, וע"כ יצא נגדם ואינו מניח להם להיות מסדרי קידושין, ושולח במקומם איש אחד שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין, והדיינים צועקים שמקפח פרנסתם, כי מעולם החזיקו בזכות זה. זה תורף טו"ת:  
 459.  שו"ת היכל יצחק אבן העזר ב סימן לד ד"ה וכ"ת תינח 
וכ"ת תינח על העבר, אבל על מה שעתיד הבעל להיות חייב מה תאמר, בשלמא אם תאמר שהחיוב הוא חד פעמי ניחא, שבאופן זה הרי נמחל החיוב פעם לתמיד. משא"כ אם תאמר שחיוב המזונות הוא חיוב המתחדש והולך דבר יום ביומו, [וביתר דיוק אם תאמר שחיוב מזונות האשה דרבנן, שאז יש מקום לאמר שהחיוב הוא ענין של דבר יום ביומו, וכמו שהסביר הגאון רבי יצחק אלחנן ז"ל לענין מזונות האלמנה] לכאורה יכול אתה לטעות ולחשוב שהוא הדין שאינה יכולה למחול את המזונות שלעתיד [והלא זוהי מחלוקת בירושלמי מעשרות פרק ג' הלכה א' כתובות ריש פרק המדיר ושם פי"ג הלכה א' מחלוקת התנאים אם מזונות דאורייתא או דרבנן], אומר אני שאפילו אם מזונות דרבנן, ואפילו אם נאמר כנ"ל, מכ"מ אין זה שייך לענין אין אדם מוחל על דשלב"ל =דבר שלא בא לעולם=, שזה לא אמרו רבינו נסים ז"ל אלא בדבר שאין לו שום אחיזה בהוה לא של גורם לא של סבה וכדומה, משא"כ לענין מזונות האשה, שאפילו תאמר שהוא דבר יום ביומו מכ"מ הסבה שגרמה למצב זה התקיימה בעבר בשעת הנישואין, וכל זמן שמצב הנישואין קיים היא קיימת ועומדת.  
 460.  שו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן נח ד"ה כד) ח"ב 
לו, אם צריך כפרה. וכתב ע"ז הגרח"פ, ולפע"ד אינו צריך כפרה, והביא ראיה ממעשה רב, הוא המהר"ם ריקאנטי (שהובא בבית יוסף סי' תרנא), שחלם בליל חג הסוכות על אותו חסיד שהיה כותב שם ה', ומרחיק אות ה' אחרונה ומיחה בו. ש"מ שאפילו החולם על מי שעושה מעשה איסור א"צ כפרה, והרהמ"ח דחהו, שאף שמהר"ם חלם בליל יו"ט על מעשה החסיד, אך לא ראהו בחלום שהוא כותב "ביו"ט", ובזה אין ספק כלל, והספק הוא כשראה בחלום שהוא עושה מעשה איסור, כגון שראה בחלום שהוא מחלל שבת באיזו מלאכה. שי"ל שמן השמים הראוהו שהוא חילל שבת, ולא הרגיש במעשהו, ורצו לרמוז לו שהוא צריך כפרה. עכת"ד. והנה כיון שלא מצאנו לרבותינו חכמי התלמוד שחששו לדברי חלומות, אלא לגבי נדוהו בחלום, שהוא צריך התרה, הבו דלא להוסיף עלה, ובכל השאר אמרינן שהחלום היה ע"י שד, שנאמר עליו החלומות שוא ידברו. כדאיתא בברכות (נה ב), וכההיא דסנהדרין (ל ב) שבא בעל החלום ואמר לו, או שנראה אליו אביו בחלום, ואמר לו, מעות שאתה מבקש, כך וכך הן, ובמקום פלוני הן, ושל מעשר שני הן, זה היה מעשה, ובא לפני חכמים, ואמרו חכמים, דברי חלומות אינן מעלים ולא מורידים. והמעות חולין. ולא חששו לספק איסור. וכ"כ הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה פרשת מקץ (שאילתא כט אות טו), דהא פשיטא שאין מוציאים ממון מחזקתו ע"פ חלום. ודוקא בנידוי קים להו לחז"ל שאין מראים חלום כזה לשוא, משא"כ בשאר חלומות, שבודאי אין לחוש לעשות על פיהם. ע"ש. והרי אפילו בנידוהו בחלום העלה הכנה"ג בשו"ת בעי חיי (חיו"ד סי' קסח), שאף קודם שיעשו לו התרה, אינו צריך לנהוג בשום דבר של המנודה. ואף שהר"ן (נדרים ח ב) נסתפק בזה, קי"ל ספקא דרבנן לקולא. ואע"פ שהש"ך (סי' שלד ס"ק נד) כתב, שהוא שוה למנודה לכל דיניו, במחכ"ת לא חש לקמחיה. שמעולם לא ראינו למי שנידוהו בחלום שינהוג כמנודה קודם שיתירו לו, ואם הלכה רופפת בידיך, פוק חזי מאי עמא דבר. ע"ש. והכי עביד עובדא בנפשיה הגאון רבי משה פארדו, וכמ"ש בשו"ת שמו משה (חיו"ד סי' ב). ע"ש. הילכך אפילו אם נאמר שמהר"ם ריקאנטי ראה את החסיד כותב כן "באותו לילה", שהיה ליל יו"ט,  
 461.  שו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן נח ד"ה כד) ח"ב 
הנקרא ברבוטא הוא דג טהור, ופעם אחת הורה רבינו אפרים להתירו, ואמרו לו בחלום שהתיר שרצים, וחזר בו ואסרו, וכתב הנודע ביהודה ע"ז, שבאמת דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, שהחלומות שוא ידברו, והדג טהור, אע"פ שרבינו אפרים היה צדיק וחסיד גדול וחשש להחמיר. ע"ש. וכיוצא בזה כתב הגאון רבי פתחיה בירדוגו בשו"ת נופת צופים (חיו"ד סי' יג אות ו) שאחר שכתב לדחות מה שאסר הגר"ח בן עטר את הארבה שבאים מדי פעם בפעם בארצות המערב, וכתב הגר"ח בן עטר, כי מן היום שהפריש את קהלתו ומנעם מאכילת הארבה, לא נראו עוד, ולא נשאר רק זקן אחד שהיה מפטפט כנגדו, והראוהו בחלום שהוא אוכל שקצים, דהיינו הארבה שאכל בו ביום. כתב ע"ז הגאון הנ"ל, ואני אומר, חלומות שוא ידברו, ורעיוניה על משכבוהי סליקו. ודברי חלומות לא מעלים ולא מורידים. וגם אנכי הרואה שבשנת תקמ"א באו מן הארבה חיילים חיילים לרוב, וכל העולם פשטו ידיהם באכילתם, וסמכו על המסורת שלהם. וכן היה בשנת התקע"ג. ע"ש. והנה בשו"ת הראב"ן (סי' כו) איתא, מעשה שאירע לחתני שהוציא יין מן החבית לכלי קטן, ששתה ממנו גוי יין שהיה כשר, ונעשה הכלי נסך. ושאלתיו אם הכלי היה נגוב, ואמר הן, והתרתיו, והלכתי לישון, ונראה אלי מורי חמי בחלום, והיה קורא השותים במזרקי יין (עמוס ו ו), ובהקיצותי הבנתי שהודיעני על היין שהוא נסך, שלא היה הכלי נגוב, ונסיתי ולקחתי הכלי עצמו והנחתיו שני ימים ולילה אחד ולא נוגב, וידעתי כי לא יפה הורתי, ואסרתי היין שבחבית (משום ניצוק), והתעניתי ב' ימים, וגם השותים אותו. ע"כ. נראה שלא מטעם החלום התענה, אלא שאחר שניסה ונתברר לו שהיה הכלי לח, ולא נגוב, לכן אסר. והנה הגאון מהר"ד פארדו בספר חסדי דוד על התוספתא (מע"ש פ"ה, דף מד ע"ד), כתב, דהא דלא חיישינן לחלום מספק לאסור המעות דשמא של מע"ש הן. אף דספק איסורא לחומרא, לפי שהיה מצטער ע"ז מבעו"י, ובודאי שלפי מה שהיה מהרהר ראה בחלום, מש"ה אפילו ספיקא ליכא, אבל אם לא היה מהרהר בזה מבעו"י, אין הכי נמי דחיישינן. ע"כ. אולם הרמ"א בהגה (ס"ס רנט) כתב בשם הגהות מרדכי (פ"ק דב"ב סי' תרנח) בזה"ל: "אם אמרו לו  
 462.  שו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה סימן קסח ד"ה תשובה לאפס 
העיר ולא נתנו חלוק בין נשוי אשה לשאינו נשוי אשה וע"כ אני אומר ששמעון זה הנפטר כיון שיש שנה ויותר שעומד בעיר ניקופול כתושבי העיר נחשב ותחת עולם היה עומד גם אם מת בבלאחיאה אינה טענה כיון שדירת קבע היה לו עם אחיו בניקופול וקרה מקרה שבדרך הליכתו להסתחר נפטר במקום אחר לא הפסידו תושבי ניקופול העול שהיה עליו מהם לסייע בכל הדברים הבאי' על אנשי העיר שהרי כל דעתו לחזור למקום שיצא משם דינו כמקום שממנו יצא זה פשוט ואין צריך להאריך ואח' שכן הוא שעשינו לשמעון תושב ניקופול ק"ל דהאומר תנו מאתים דינרים לעניים יתנו לעניי אותה העיר זה פשוט בתוספת' הביאה הרמב"ם ז"ל פ"ז הלכות מתנות עניים והביאה הטור י"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רנ"ג א"כ מה לי לעניים מה לי ליתומות ואחר שזה צוה שיאמרו לאחיו שיתן שני אלפים לבנים ליתומות נראה ודאי ליתומות אותה העיר קאמר אשר הוא הנפטר בעת פטירתו תושב ממנה הן אמת כי נראה בעיני שאין כח ביד פרנסי העיר להוציא מידו אלא בשתהיה יתומה מזומנת יראה בעיני הפרנסים שהוא מקום הגון לסיי' בנישואיה חייב ליתן ואם לא יתן עובר על מצוה לקיים דברי המת ומונע טוב מבעליו אבל איני רואה כח מספיק לכופו שהרי כתב הרשב"א ז"ל תשו' הביאה הב"י בי"ד סי' רנ"ט על ראובן שהקדיש מנה מנכסיו בשעת מיתה ושיקח שמעון בנו מהם קרקע להקדש כו' תשובה שמעון זה עובר הוא כו' אבל מ"מ ממון דאין לו תובעים שהרי יכול ליתן הפירות למי שירצה ושלא ליתן לאדם אחר וכיון שכן אין לגבאי ההקדש לתובעו ולכופו שאינו בעל דברים שלו ואעפ"י שהם יד עניי העיר ע"כ אינו מחוייב ליתן אלא ליתומות ואעפ"י שיש לו ליתן ליתומות העיר מ"מ אין היתומות רשומות ויש יכולת בידו לומר לא לזאת אני נותן אלא לזו א"כ דמי לההיא דהרשב"א ז"ל ואע"ג דיש לחלק ולומר דדוקא בההיא אמר הרשב"א ז"ל שאין לגבאי הקדש לתובעו ולכופו כו' משום שאמר השכיב מרע בפי' שיקח בנו שיחלק בנו כו' גם אמר אומר כו' אבל בנ"ד דליכא חד מכל אלו אי אפשר היה לומר שיש כח לגבאי לכופו אלא שאני אומר שסוף סוף אין הדבר מבורר שיוכלו לכופו ואחר שהדבר בספק י"ל המוציא מחברו עליו הראיה שהרי פסקו הפוסקים  
 463.  שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אבן העזר סימן ב ד"ה יב) שוב 
יב) שוב ראיתי שכיונתי בזה לדעת הגאון הפוסק שפסקיו הם קילורין לעינים ה"ה הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל (אה"ע סי' קכ"א) "בענין שנשאת היה ידוע בשעת הנישואין שיצטרך תוך זמן מועט שילך למלחמה ומת שם ואחיו מומר" שכ' בזה שגם כי "לא מצינו מי שסמך אף על טעם המהר"ם שהביא המרדכי ביבמות אות ק"ג גבי נפלה לפני יבם מומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו', בעובדא זו דמשונה מסתם מעשה נישואין בעולם דהרי ניסת לו, אחרי שכבר היה לו ולה ולהעדים ולכו"ע ידוע שהוא צריך לילך לצבא שהוא ספק גדול שימות וכיון שיש לו אח זה הרי ידוע ממילא שתהא זקוקה ליבם זה באם ימות במלחמה. וכיון שהוא חבר המפלגה וכופר בכל עניני התורה ולא יפטרה בחליצה וכו', וכו'. וזה הא ודאי אין לומר כלל שבשביל רצונה להנשא לו נישאת לו אף בידיעה ברורה שרק ימים מועטים יהיה עמה בודאי, ואח"כ ילך בצבא למלחמה שמצוי שימות ותשאר עגונה לעולם, שברור לכל שבשביל זמן מועט בימים ואפילו חדשים לא תתרצה שום אשה להנשא. אף שטב למיתב טן דו, דהא דמתרץ שם בגמרא ריש קי"א דאנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו. הא פירש"י דניחא ליה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזדקק לאחיו, והוא פירוש מוכרח, דהא ברור דלא ניח"ל במוכה שחין וכו', ולכן כיון דבעובדא שהיו נישואיה בימים שידעה שאיכא ספק גדול שיקחוהו לצבא וימות במלחמה, מוכרחים לומר שלא ידעה שתהא זקוקה ליבם זה ליבום וחליצה וכו'. ואילו היתה יודעת שזוקק ליבום לא היתה ניסת גם לאח הכשר בשביל איזה ימים. אף כפליים מעשרים יום. וגם יותר, וחסרון כזה שתהא אסורה לעולם הוא חסרון היותר גדול שאף בנישואין שלא שייך להתנות במומים קטנים, מ"מ אדעתא שתיאסר לא נישאה וכו'. ומסתבר שאף מצד הבעל איכא אומדנא זו דגם הוא הרי ודאי יודע שבשביל ימים המעטים לא היה מוצא שום אשה בעולם שתנשא, אם לא על תנאי שאם ימות בלא בנים לא קידשה והוי אומדנא ברורה שהיא רק על תנאי משני הצדדים וכו' וכו'. ופשוט שאף אם זה שניסת לו בסתם ולא התנו כלום, היה משום שלא ידעו שאיכא זיקת יבום וחליצה כלל, ולא משום שידעו מעניני תנאים נמי  
 464.  שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אבן העזר סימן ב ד"ה יב) שוב 
יב) שוב ראיתי שכיונתי בזה לדעת הגאון הפוסק שפסקיו הם קילורין לעינים ה"ה הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל (אה"ע סי' קכ"א) "בענין שנשאת היה ידוע בשעת הנישואין שיצטרך תוך זמן מועט שילך למלחמה ומת שם ואחיו מומר" שכ' בזה שגם כי "לא מצינו מי שסמך אף על טעם המהר"ם שהביא המרדכי ביבמות אות ק"ג גבי נפלה לפני יבם מומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו', בעובדא זו דמשונה מסתם מעשה נישואין בעולם דהרי ניסת לו, אחרי שכבר היה לו ולה ולהעדים ולכו"ע ידוע שהוא צריך לילך לצבא שהוא ספק גדול שימות וכיון שיש לו אח זה הרי ידוע ממילא שתהא זקוקה ליבם זה באם ימות במלחמה. וכיון שהוא חבר המפלגה וכופר בכל עניני התורה ולא יפטרה בחליצה וכו', וכו'. וזה הא ודאי אין לומר כלל שבשביל רצונה להנשא לו נישאת לו אף בידיעה ברורה שרק ימים מועטים יהיה עמה בודאי, ואח"כ ילך בצבא למלחמה שמצוי שימות ותשאר עגונה לעולם, שברור לכל שבשביל זמן מועט בימים ואפילו חדשים לא תתרצה שום אשה להנשא. אף שטב למיתב טן דו, דהא דמתרץ שם בגמרא ריש קי"א דאנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו. הא פירש"י דניחא ליה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזדקק לאחיו, והוא פירוש מוכרח, דהא ברור דלא ניח"ל במוכה שחין וכו', ולכן כיון דבעובדא שהיו נישואיה בימים שידעה שאיכא ספק גדול שיקחוהו לצבא וימות במלחמה, מוכרחים לומר שלא ידעה שתהא זקוקה ליבם זה ליבום וחליצה וכו'. ואילו היתה יודעת שזוקק ליבום לא היתה ניסת גם לאח הכשר בשביל איזה ימים. אף כפליים מעשרים יום. וגם יותר, וחסרון כזה שתהא אסורה לעולם הוא חסרון היותר גדול שאף בנישואין שלא שייך להתנות במומים קטנים, מ"מ אדעתא שתיאסר לא נישאה וכו'. ומסתבר שאף מצד הבעל איכא אומדנא זו דגם הוא הרי ודאי יודע שבשביל ימים המעטים לא היה מוצא שום אשה בעולם שתנשא, אם לא על תנאי שאם ימות בלא בנים לא קידשה והוי אומדנא ברורה שהיא רק על תנאי משני הצדדים וכו' וכו'. ופשוט שאף אם זה שניסת לו בסתם ולא התנו כלום, היה משום שלא ידעו שאיכא זיקת יבום וחליצה כלל, ולא משום שידעו מעניני תנאים נמי  
 465.  שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אבן העזר סימן ב ד"ה יב) שוב 
שכ' בזה שגם כי "לא מצינו מי שסמך אף על טעם המהר"ם שהביא המרדכי ביבמות אות ק"ג גבי נפלה לפני יבם מומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו', בעובדא זו דמשונה מסתם מעשה נישואין בעולם דהרי ניסת לו, אחרי שכבר היה לו ולה ולהעדים ולכו"ע ידוע שהוא צריך לילך לצבא שהוא ספק גדול שימות וכיון שיש לו אח זה הרי ידוע ממילא שתהא זקוקה ליבם זה באם ימות במלחמה. וכיון שהוא חבר המפלגה וכופר בכל עניני התורה ולא יפטרה בחליצה וכו', וכו'. וזה הא ודאי אין לומר כלל שבשביל רצונה להנשא לו נישאת לו אף בידיעה ברורה שרק ימים מועטים יהיה עמה בודאי, ואח"כ ילך בצבא למלחמה שמצוי שימות ותשאר עגונה לעולם, שברור לכל שבשביל זמן מועט בימים ואפילו חדשים לא תתרצה שום אשה להנשא. אף שטב למיתב טן דו, דהא דמתרץ שם בגמרא ריש קי"א דאנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו. הא פירש"י דניחא ליה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזדקק לאחיו, והוא פירוש מוכרח, דהא ברור דלא ניח"ל במוכה שחין וכו', ולכן כיון דבעובדא שהיו נישואיה בימים שידעה שאיכא ספק גדול שיקחוהו לצבא וימות במלחמה, מוכרחים לומר שלא ידעה שתהא זקוקה ליבם זה ליבום וחליצה וכו'. ואילו היתה יודעת שזוקק ליבום לא היתה ניסת גם לאח הכשר בשביל איזה ימים. אף כפליים מעשרים יום. וגם יותר, וחסרון כזה שתהא אסורה לעולם הוא חסרון היותר גדול שאף בנישואין שלא שייך להתנות במומים קטנים, מ"מ אדעתא שתיאסר לא נישאה וכו'. ומסתבר שאף מצד הבעל איכא אומדנא זו דגם הוא הרי ודאי יודע שבשביל ימים המעטים לא היה מוצא שום אשה בעולם שתנשא, אם לא על תנאי שאם ימות בלא בנים לא קידשה והוי אומדנא ברורה שהיא רק על תנאי משני הצדדים וכו' וכו'. ופשוט שאף אם זה שניסת לו בסתם ולא התנו כלום, היה משום שלא ידעו שאיכא זיקת יבום וחליצה כלל, ולא משום שידעו מעניני תנאים נמי בטלו הקידושין כידוע מדיני התנאים, דאין לנו צורך שידעו דינים, אלא שלא היה רצון להתקדש ע"ד זה שתצטרך באם ימות חליצה מאיש זה, שאם הוא באופן אנן סהדי ברור נחשב כהתנו ובטלו דהא בעובדות דאיתא בגמרא באומדנות בכל מקום  
 466.  שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אבן העזר סימן ב ד"ה יב) שוב 
ולה ולהעדים ולכו"ע ידוע שהוא צריך לילך לצבא שהוא ספק גדול שימות וכיון שיש לו אח זה הרי ידוע ממילא שתהא זקוקה ליבם זה באם ימות במלחמה. וכיון שהוא חבר המפלגה וכופר בכל עניני התורה ולא יפטרה בחליצה וכו', וכו'. וזה הא ודאי אין לומר כלל שבשביל רצונה להנשא לו נישאת לו אף בידיעה ברורה שרק ימים מועטים יהיה עמה בודאי, ואח"כ ילך בצבא למלחמה שמצוי שימות ותשאר עגונה לעולם, שברור לכל שבשביל זמן מועט בימים ואפילו חדשים לא תתרצה שום אשה להנשא. אף שטב למיתב טן דו, דהא דמתרץ שם בגמרא ריש קי"א דאנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו. הא פירש"י דניחא ליה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזדקק לאחיו, והוא פירוש מוכרח, דהא ברור דלא ניח"ל במוכה שחין וכו', ולכן כיון דבעובדא שהיו נישואיה בימים שידעה שאיכא ספק גדול שיקחוהו לצבא וימות במלחמה, מוכרחים לומר שלא ידעה שתהא זקוקה ליבם זה ליבום וחליצה וכו'. ואילו היתה יודעת שזוקק ליבום לא היתה ניסת גם לאח הכשר בשביל איזה ימים. אף כפליים מעשרים יום. וגם יותר, וחסרון כזה שתהא אסורה לעולם הוא חסרון היותר גדול שאף בנישואין שלא שייך להתנות במומים קטנים, מ"מ אדעתא שתיאסר לא נישאה וכו'. ומסתבר שאף מצד הבעל איכא אומדנא זו דגם הוא הרי ודאי יודע שבשביל ימים המעטים לא היה מוצא שום אשה בעולם שתנשא, אם לא על תנאי שאם ימות בלא בנים לא קידשה והוי אומדנא ברורה שהיא רק על תנאי משני הצדדים וכו' וכו'. ופשוט שאף אם זה שניסת לו בסתם ולא התנו כלום, היה משום שלא ידעו שאיכא זיקת יבום וחליצה כלל, ולא משום שידעו מעניני תנאים נמי בטלו הקידושין כידוע מדיני התנאים, דאין לנו צורך שידעו דינים, אלא שלא היה רצון להתקדש ע"ד זה שתצטרך באם ימות חליצה מאיש זה, שאם הוא באופן אנן סהדי ברור נחשב כהתנו ובטלו דהא בעובדות דאיתא בגמרא באומדנות בכל מקום לא הוזכר חילוק בין אינשי דעלמא לת"ח. ולכן בעובדא זו היא מותרת לינשא בלא חליצה וכו', עכ"ל.  
 467.  שו"ת שמחת כהן תוכן העניינים חלק יו"ד ב 
האם יכולים לנכות ההפסד מהריוח לפני הפרשת מעשר כספים, ומה התנאים שיש בזה. - סימן צח האם צריך להפריש מעשר מהרווחים הרשומים בשטרי - חוב שטרם נגבו. - סימן צח האם יכול להשתמש בכספי מעשר לנישואי בתו לת"ח עני. - סימן צט, סימן קא אם יכולים לתת כסף מעשר למלמדי תינוקות שמקבלים מהקהל משכורת קטנה שאינה מספיקה, אך אינם נחשבים עניים כי לפעמים מקבלים מנדרים ונדבות של הקהל. - סימן קא אם יכול לקנות ספרים לעצמו ממעשרות שהוא מפריש. - סימן קא, סימן קעא  
 468.  שורת הדין כרך י עמוד קלז ד"ה הצדדים נישאו 
הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 11/4/78. מנישואין אלו, לא נולדו ילדים עקב בעיות רפואיות של האשה. בדיונים שהתנהלו בפנינו טען הבעל שתי טענות שבגינם יש לחייב את האשה בגירושין: א. מאחר והם חיו יחדיו למעלה מעשרים שנה ולרוע המזל לא הצליחה האשה להביא ילדים לעולם. ב. האשה בעלת ריב ומדון והחיים איתה בלתי נסבלים.  
 469.  שו"ת לבושי מרדכי תוכן העניינים יורה דעה מהדורה תליתאי 
הדחה ראשונה סימן כא סתימת שיניים שאינה קבועה אם הוי חציצה והמסתעף בענין חציצה בבית הסתרים סימן כב בקבוקים הנקחין מן העכו"ם אם צריכין טבילה סימן כג לסחור ולהתעסק בנבילות וטריפות סימן כד [א] הרואה זיבת דם מחמת הבדיקה אם יש להקל בבדיקה [ב] שיטת הרמב"ם במקוה חסר סאה שנפל לתוכה פחות מג"ל מים שאובין טמאים סימן כה הרואה כתם שאפשר לתלות ביום א' לליבונה מה דינה לענין הפסק טהרה סימן כו נאמנות האשה הממונה על הטבילה כששיקרה כמה פעמים בענין עד הבדיקה סימן כז לשמש במוך ובאיסור השחתת זרע באשה סימן כח בדין קביעת וסת סימן כט אם לקבוע הסילונות של מי המקוה ע"י חוטי ברזל סימן ל מקוה ממעיין שמימיו הולכים ומתחסרים אי נפסל משום זוחלין סימן לא [א] השקה למי מעיין [ב] תיקון מקוה שיש בה זחילה שאינה ניכרת [ג] דעת הרא"ה בהשקת מקוה למי מעיין [ד] ובענין הדלקת נר עלקעטע"ר בשבת ע"י נכרי סימן לב אופן עשיית מקוה של מי גשמים סימן לג עוד בענין עשיית מקוה סימן לד [א] נדר כסף לכתיבת ס"ת אי מותר לשנות לצורך נישואי יתומה [ב] ביאור בסוגיא דאסרה עצמה על כל היהודים סימן לה [א] התרת נדר לאשה שנדרה להתענות בחמישי [ב] המקדיש בגדיו לבית הכנסת [ג] אי מותר לזרוע ג' ימים קודם הפסח ואם מהני מכירה [ד] מוהל שחזר עור הערלה לכסות העטרה האם איבד חזקתו סימן לו הנודר שלא לאכול בשר אי גם רוטב בכלל סימן לז אם אפשר להעביר ולסלק מלמד בלא טעם סימן לח אימתי נאמר הדין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר סימן לט קביעת זמן השקיעה וצאת הכוכבים לענין שבת קדש ולענין מילה סימן מ אם הפרקים הנמצאים בחומשים הם מהלכה למשה מסיני, ובדעת ר"ת בפרשה סדורה סימן מא [א] דין נייר שנכתבו עליו חידושי תורה [ב] בסוגיא דכתבי הקדש שנמצאו בעיר הנדחת סימן מב [א] הקובע מזוזות מהודרות יותר [ב] ברכה על טלית תפילין וסוכה כשיש הפסק [ג] הסרת המזוזות מבית שכור או כדי להחליפן למהדורות יותר [ד] נוסח ברכת מזוזה ברכת מצוות על החייב מפני החשד בנר חנוכה ובשחיטת בן פקועה [ה] ברכה בהחלפת מזוזות [ו] תעשה ולא מן העשוי במזוזה ובמעקה סימן  
 470.  שו"ת דברי מלכיאל חלק ג סימן קכד ד"ה ולענין מש"ל 
ולענין מש"ל דתוספתא דסוטה מיירי שמצפה לשם תאוה נראה להוכיח כן מהא דאיתא ביבמות ל"ד ע"ב דבת ר"ח אמרה לרבא דלהכי ילדה אף ששהתה יותר מעשר שנים בלא בעל מפני שדעתה היה להנשא לו. וכתבו התו' שם שהיה לרבא אשה אחרת ושהתה מלהנשא לאחר לפי שהיתה מצפה שתתקיים נבואתה שתהא אשת רבא כדאיתא בב"ב י"ב. הרי מפורש שהיתה מצפה למיתת אשת רבא. ועכצ"ל כמש"ל שכיון שלא היה זה בשביל תאוה מותר. אך יש לדחות ששם לא היתה מתאוה לו רק המתינה לזה באשר היה קבוע בלבה שתתקיים נבואתה. ועוי"ל דהנה בקדושין פ"א ע"ב איתא שבת ר"ח נתקדשה כשהיתה קטנה מאד ע"ש. והיינו לרמב"ח שהיה בעלה הראשון כפירש"י ביבמות שם וכדאיתא בב"ב י"ב ע"ב. וא"כ י"ל שרמב"ח נפטר כשהיתה קטנה עדיין. ולזה י"ל שבקוטנה היה דעתה על רבא לפי שזכרה את נבואתה שהגידה בקוטנה כדאיתא בב"ב שם. וכשהגדילה וידעה להזהר שלא להרהר ולצפות ע"ז שוב לא עברו עשר שנים עד שנשאת לרבא. ועוד נראה שא"צ כלל לומר שהיתה לרבא אשה. כי התו' הוכיחו זה ממה שלא נישאת לו תיכף. ולפמ"ש שהיתה קטנה י"ל שהמתינה עד שתגדל לפי דאיתא בקדושין שם שרב חנן בר רבא תמה על ר"ח שקידשה בעודה קטנה ולזה נזהרה בזה אח"כ. וכשגדלה י"ל שאיזה שנים היתה מניעה מצד רבא שהיה עדיין בבית רבו וכדומה. וע' קדושין כ"ט ע"ב בתוד"ה הא לן שלדעת ר"ת בבבל היו ע"פ רוב לומדים קודם נשואין. ונראה שבזה פליגי תרי לישני שבכתובות ס"ג יונתך או זוגתך (כן גירסת המהרש"א ומהרמשי"ף שם) דמ"ד זוגתך ס"ל שהיה זה אחר נישואין. ומ"ד יונתך ס"ל שהיה זה קודם נישואין רק שכבר היתה מיוחדת לו והמתינה עליו כיונה זו שאין לה אלא בן זוגה וכמש"ש במהרש"א ואקצר:  
 471.  שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן לא ד"ה וביחוד ע"י 
פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש די משמע שקידוש הלבנה ממש קבלת פני שכינה ואין להקביל פני שכינ' בי"ט ושב' חוץ לתחו' מ"מ בר מן דין ובר מדין דע"כ קידוש הלבנ' לא שייך חוץ לתחום דאי ס"ד למ"ד יש תחומין למעלה מי' יש חשש איסור תחום בקידוש החדש א"כ מאי קא מיבעי' ליה רב חנינא במס' עירובין דף מ"ג ע"א יש תחומין למעלה מי' או אין תחומין למעלה מי' וכו' כי תבעי לך בעמוד גבוה עשרה ואינו רוחב ד' א"נ דקאזיל בקפיצה פירש"י בקפיצה בשם או בספינה תיפוק ליה דנפקא מיניה נמי לענין קידוש הלבנה אי מותר לקדש בשבת וי"ט או לא אי נימא יש תחומין אסור ואי נימא אין תחומין מותר דלמה ליה לש"ס דנקיט נפקא מיניה לענין קפיצה ע"י שם הלא דבר הוא זה /זה הוא/ בכלל משתמשים בתגא חלף עיין בי"ד סי' קע"ט ס"ק ט"ו ובש"כ שם ס"ק ח"י ורוב העוסקים בשמות אין נפטרין בשלום והוא מלתא דלא שכיחא והוי ליה למימר מילתא דשכיחא לקדש הלבנה בשבת שהוא דבר הנוהג מידי חדש בחדשו אלא ע"כ דאין שום צד איסור כלל לענין קידוש הלבנה אף למ"ד דיש תחומין למעלה מעשרה וביחוד לפי מה שכתוב בתשובת רמ"ע מפאנו סי' ע"ח טעם לאיסור קידוש הלבנה משום דמיחזי כיוצא חוץ לתחום ע"ש בספיח וקציר תמוה בעיני מציאת איסור זה משום דמיחזי כיוצא חוץ לתחום למנוע מן המצות קידש הלבנה השקולה כקבלת פני שכינה והמחמיר בזה הוא מן המתמיהין והמיקל בזה תע"ב ברכת הלבנה ועיין בתשובת הרדב"ז כתב הטעם איסור קידוש הלבנה בשבת משום יש תחומין למעלה מי' וכמה חלש טעם זה ע"ש ומ"ש מהרי"ל טעם שני וז"ל ועוד דנראה ברכת הלבנה כעין תחינה ואין לאומרו בי"ט עכ"ל הנה יגעתי ולא מצאתי שום תחינה בברכה זו וברכה זו כשאר ברכות דמי' כמו הרואה לבנה בתוקפתו כמדומה לו ואפילו אי נימא לדברי מהרי"ל י"ל שיש בקשות בקידוש הלבנה מ"מ שריא כדאיתא במסכת שבת דף ט"ז ע"ב וז"ל תניא אסור לתבוע צרכיו בשבת ור' זעירא שאל ר' חייא בר אבא מהו מימר רעינו פרנסינו בשבת א"ל תופס ברכות כך הן עכ"ל וכן איתא בפסיקתא ומובא בילקוט ישעי' דף נ"ו ע"ב וז"ל ר' זעירא בעי קמי ר' חייא בר אבא אילון דאמרינן רועינו זונינו פרנסינו בשבת מהו א"ל תופס  
 472.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יט עמוד 280 ד"ה על כל 
על כל פנים לצאת מספק נדר לצדקה כלפי הבן, ובפרט שלדעת רוב הפוסקים מעשר כספים יש בו חיוב דרבנן, עיין בדיני ממונות ח"א דף ת"ג, אף שאין יורדין לנכסים בצדקה אלא כופין על הצדקה בגוף עיין שם בהלכות צדקה, מכל מקום כיון שיש כאן ספק נדר לצדקה, והספק כנ"ל, ועוד הספק שמא לא היה דבור, אולם ברור שבחתימה מחשבה היתה בודאי ויש להחמיר גם במחשבה. עי' דיני ממונות ח"א דף ת"ח. על כן מחיוב צדקה זה כלפי הבן היה נלע"ד לחייב אם האשה תעבוד שעשרה אחוז ממה שהיא מרויחה נטו יכנס לבנק לחסכון על שם הבן כדי שכשיגדל יוכל לעשות בזה עסק או לעזרה לדירה ולנישואין.  
 473.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יט עמוד 280 ד"ה אלא שכל 
אלא שכל זה הוא אומדנא ויש בזה כמה ספקות, ומכיון שבלאו הכי ראוי להפריש מעשר כספים, והקרוב קרוב קודם ובצירוף מה שהתחיבה שיש בזה ספק נדר אף שהתחיבה עשרים אחוז מכל מקום גם בזה בספיקות אפשר לבי"ד לעשות פשרה עיין בשו"ע יו"ד שיש לבי"ד לעשות פשרה בנכסי יתומים להצילם ממחלוקות, יש לחייבה במעשר כספים רק כאשר היא עובדת לזכותו של הבן והיא תשגיח שהכסף יוצא אמנם לכך שיוכל לעזור לו בעתיד או בעבודה או בדירה או בנישואין.  
 474.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יט עמוד 280 ד"ה אלא שכל 
אלא שכל זה הוא אומדנא ויש בזה כמה ספקות, ומכיון שבלאו הכי ראוי להפריש מעשר כספים, והקרוב קרוב קודם ובצירוף מה שהתחיבה שיש בזה ספק נדר אף שהתחיבה עשרים אחוז מכל מקום גם בזה בספיקות אפשר לבי"ד לעשות פשרה עיין בשו"ע יו"ד שיש לבי"ד לעשות פשרה בנכסי יתומים להצילם ממחלוקות, יש לחייבה במעשר כספים רק כאשר היא עובדת לזכותו של הבן והיא תשגיח שהכסף יוצא אמנם לכך שיוכל לעזור לו בעתיד או בעבודה או בדירה או בנישואין.  
 475.  שו"ת יביע אומר חלק ז - אבן העזר סימן יא ד"ה ב) ניהדר 
ב) ניהדר אנפין לנידון דידן, שהנה ידוע לנו על פי המסמכים שהגב' לאה כהן נולדה בשנת 1941, אך לא ידוע לנו מתי התקיים הגיור של אמה, כי שמא הגיור היה לפני שנה או יותר מהתאריך הנ"ל, ונמצא שנולדה מן הגיורת לאב ישראל, והורתה ולידתה בקדושה, ומותרת לכהן, או שמא הגיור של האם היה אחר שנולדה המבקשת, והתגיירה עם אמה, כדברי הסבתא שלה, וממילא היא אסורה לכהן. ואילו היה ספק ממש לפנינו לפני הנישואין של המבקשת היינו צריכים לומר העמד האם על חזקתה שהיתה גויה, והשתא הוא שנתגיירה, (כלומר אחר לידת המבקשת), והמבקשת פסולה לכהונה, וכדתנן בכהאי גוונא במשנה חלה (פרק ג' משנה ו'), ובחולין (קלד א). ע"ש. אולם מאחר והמבקשת נישאת לפני עשרים ושבע שנה על ידי הרבנות במרסיי כדמו"י, יש לנו לומר כדברי חז"ל (פסחים ד ב) חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ומסתמא חקרו ודרשו בבית הדין על גיורה, ונודע להם שאחר גיורה של האם, נתעברה המבקשת ונולדה לאב ישראל, והורתה ולידתה בקדושה, ולכן עשו מעשה להשיאה לכהן. והן אמת שבפסחים (ט א) ובנדה (טו ב) יש ב' לשונות בגמרא, אם חזקת חבר זו חזקה ודאית, או על כל פנים לא יצאה מכלל ספק, מכל מקום המשנה למלך (בפרק י' מהלכות מעשר הלכה ב') הוכיח במישור מדברי הרמב"ם שם שחזקה ודאית היא זו. (וזה שלא כמו שכתב הגאון רבי שלמה קלוגר בספר מי נדה (טו ב) בתוספות ד"ה אפילו ילדה, דקיימא לן כלישנא בתרא דספק וספק הוא. ע"ש). ועיין בשו"ת הרשב"א חלק א' (סימן שסא), ובשו"ת חקרי לב חלק א' מיורה דעה (סימן קיח דף קפג ע"א). ע"ש. ואחר שהוחזקה זה שנים רבות שכשרה לכהונה, אין לפוסלה לכהונה אלא בשני עדים שיעידו בבית דין שנתגיירה עם אמה, כדקיימא לן בקידושין (עו ב) אין ערער בפחות משנים. ועיין בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קלח ורל"ו) בנידון מי שהוציאו עליו לעז שהוא ממזר, וכן העיד עליו עד אחד, והשיב שאינו נאמן לפוסלו, ואפילו להצריך בדיקה אחריו אינו צריך, שלדעת הרמב"ם והשלחן ערוך צריך שתהיה עדות גמורה להוציאו מחזקת כשרות. ע"ש. וכן כתב המהריב"ל חלק א' (כלל ב' סימן ב'). וכן כתב הלחם  
 476.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד תקלו ד"ה בית הדין 
בית הדין שוחח עם הצדדים, עם כל צד בנפרד על מנת לסייע בידם לגמור את נישואיהם שהרי בית אין כאן, כבר למעלה מעשר שנים שהצדדים פרודים, וחובתו של ביה"ד לעשות כל שביכולתו להסביר לאשה שאין טעם לשמור על נישואין הרשומים על הנייר בלבד.  
 477.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד תקלו ד"ה בית הדין 
בית הדין שוחח עם הצדדים, עם כל צד בנפרד על מנת לסייע בידם לגמור את נישואיהם שהרי בית אין כאן, כבר למעלה מעשר שנים שהצדדים פרודים, וחובתו של ביה"ד לעשות כל שביכולתו להסביר לאשה שאין טעם לשמור על נישואין הרשומים על הנייר בלבד.  
 478.  כתב עת אור תורה רכט, תעט - תפה 
נושא המאמר: בספק ממזרות 
וגם הבעל השני שאומר על הבת שהיא בתו, אינו נאמן, בה בשעה שהאשה טוענת שיתכן שהיא מבעלה הראשון, שהיה רגיל לבוא אצלה גם לאחר נישואיה בערכאות לבעל השני, כדי לבקר את ילדיו ממנה, וחיתה עמו חיי אישות, וזה היה גם בערך תשעה חדשים קודם לידת הבת, ולכן משערת  
 479.  כתב עת ספר הזכרון (להגר"ב זולטי) תקסו - תקעב 
נושא המאמר: היתר נישואין בקהל ה' 
הבעל השני שאומר על הבת שהיא בתו, אינו נאמן, בה בשעה שהאשה טוענת שיתכן שהיא מבעלה הראשון, שהיה רגיל לבוא אצלה גם לאחר נישואיה בערכאות לבעל השני, כדי לבקר את ילדיו ממנה, וחיתה עמו חיי אישות, וזה היה גם בערך כתשעה חדשים קודם לידת הבת, ולכן משערת היא שהבת  
 480.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק כ עמוד 237 ד"ה על כל 
על כל פנים לצאת מספק נדר לצדקה כלפי הבן, ובפרט שלדעת רוב הפוסקים מעשר כספים יש בו חיוב דרבנן, עיין בדיני ממונות ח"א דף ת"ג, אף שאין יורדין לנכסים בצדקה אלא כופין על הצדקה בגוף עיין שם בהלכות צדקה, מכל מקום כיון שיש כאן ספק נדר לצדקה, והספק כנ"ל, ועוד הספק שמא לא היה דבור, אולם ברור שבחתימה מחשבה היתה בודאי ויש להחמיר גם במחשבה. עי' דיני ממונות ח"א דף ת"ח. על כן מחיוב צדקה זה כלפי הבן היה נלע"ד לחייב אם האשה תעבוד שעשרה אחוז ממה שהיא מרויחה נטו יכנס לבנק לחסכון על שם הבן כדי שכשיגדל יוכל לעשות בזה עסק או לעזרה לדירה ולנישואין.  
 481.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק כ עמוד 237 ד"ה אלא שכל 
אלא שכל זה הוא אומדנא ויש בזה כמה ספקות, ומכיון שבלאו הכי ראוי להפריש מעשר כספים, והקרוב קרוב קודם ובצירוף מה שהתחיבה שיש בזה ספק נדר אף שהתחיבה עשרים אחוז מכל מקום גם בזה בספיקות אפשר לבי"ד לעשות פשרה עיין בשו"ע יו"ד שיש לבי"ד לעשות פשרה בנכסי יתומים להצילם ממחלוקות, והיא תשגיח שהכסף יוצא אמנם לכך שיוכל לעזור לו בעתיד או בעבודה או בדירה או בנישואין.  
 482.  שו"ת תורת חיים (גרי"ח זוננפלד) סימן לט ד"ה בספק זה 
בספק זה בענין עירובי חצירות ותבשילין כאחד, הנה בשע"ת סימן תקכ"ז והגהות רעק"א בס"ס שס"ו הביאו שאם מניח ע"ח וע"ת ביחד מברך על מצות עירובין, ובירושלמי דמאי פרק ה' ה"ב (מובא באחרונים) נחלקו אם לכלול תרומה ומעשר בחדא ברכה, ועיין בתפארת ישראל למשניות שבת פ"ב ט"ז, ובתוס' פסחים דף ק"ב ע"ב ד"ה שאין בשם ר"מ דהיה אומר ז' ברכות על כוס ברכהמ"ז דחדא מילתא הוא דברכהמ"ז גורם לברכת נישואין ואכמ"ל (ראה שם בהגהת דגל הרבנים הנ"ל). והאב"ד דקאליש זצ"ל הוסיף בזה דלפי מה שמשמע מדעת הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"ט הלכה י"ג לענין קידוש וברכהמ"ז אין קפידא, אלא בשתיהן מן התורה, ובאחרונים העלו דבשניהם מדרבנן אין קפידא, וא"כ בנידון דידן הא ע"ח וע"ת שתיהן מדרבנן וא"כ אין כאן משום אין עושין מצוות חבילות חבילות.  
 483.  שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן רמ ד"ה שוב נתישבתי 
שוב נתישבתי דדבר זה תלוי בב' פירושים של רש"י בגמ' קידושין דף ל' ע"א א"ל רבא לר' נתן בר אמי אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה ופרש"י אדידך על צוארי דבריך בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה משיתסר שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו לשון אחר אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרין ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכבד יסורין ותוכחות ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט וזה עיקר ע"כ. והנה ללישנא קמא נראה דמשיתסר ועד עשרין ותרתין צריך להשיאו אשה א"כ נראה דיותר מי"ג נמי חייב אב להשיאו אבל ללישנא בתרא דמיירי מתוכחות א"כ אין ראי' כלל לענין נישואין ודו"ק. ועיין עוד בסמוך דף נ"א ע"ב לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה משמע דבוגרת לאו מצוה דרמיא עליה הוא וא"כ הכ"נ בבנו גדול ודו"ק.  
 484.  שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן רמ ד"ה שוב נתישבתי 
שוב נתישבתי דדבר זה תלוי בב' פירושים של רש"י בגמ' קידושין דף ל' ע"א א"ל רבא לר' נתן בר אמי אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה ופרש"י אדידך על צוארי דבריך בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה משיתסר שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו לשון אחר אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרין ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכבד יסורין ותוכחות ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט וזה עיקר ע"כ. והנה ללישנא קמא נראה דמשיתסר ועד עשרין ותרתין צריך להשיאו אשה א"כ נראה דיותר מי"ג נמי חייב אב להשיאו אבל ללישנא בתרא דמיירי מתוכחות א"כ אין ראי' כלל לענין נישואין ודו"ק. ועיין עוד בסמוך דף נ"א ע"ב לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה משמע דבוגרת לאו מצוה דרמיא עליה הוא וא"כ הכ"נ בבנו גדול ודו"ק.  
 485.  שו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר) - הערות סימן ס הערה 2 
של הציווי הזה, וביטולו ועבירתו, מתוך קביעות הזמן להכשרת הקרבן, דלא פלוג והוא נמשך וכולל בכל גווני גם ללא הצורך בבירורו חזקת קיים. וכן י"ל בהא דתוס' יבמות הנ"ל, דברוב עניני כיבוד אב ואם רגילים להיות ע"י הכשר מצוה, ולפיכך הוא דאינו דוחה ל"ת אפילו כשעוסק האידנא בגוף המצוה, ושייך שפיר דלא פלוג ונמשך דינה של מצות הכיבוד מתוך הרוב של אופני קיומה גם על כל שאר אופני קיומה. ובכל אלה אין עיכוב והפסק וסתירה ביחס לעיקרו והמשכו שבעצם מציאותו של הדינא דאורייתא, כמו שהוא ביחס הדינא דאורייתא של גט כריתות, לומר בו בעצמו לא פלוג, כמו שבכעין דידיה תיקנו דרבנן במיאון שהוא בין שלא ברצונו ובין ברצונו. ובתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' סד כ' די"ל משום גט מעושה דצריך בי"ד מומחים לכן לא פלוג והצריכו שלשה גם בכל גט דעלמא, ולכאורה קשה בד"ק דהא בכל עניני לא פלוג הוא משום הדין העיקרי והמצוי תדיר נמשך ואינו מחולק ומשתנה גם בשאר אופנים, ביבמות סו שבאלמנה כהנת, שהיא היותר שייכת לעניני אכילת תרומה, וגם היותר ראויה תמיד בנישואיה, כמ"ש תוס' פסחים קיג - ד ד"ה ואינו מיסב ע"פ דהג"מ שם מ"ט וערש"י שם ד"ה בת כהן עבדי מלוג שלה לא יאכלו בתרומה, משום דאתי לאורויי התירא אחר מיתת בעלה להאכילם בטעות מתוך שהיו רגילים מחמת אביה מקודם נישואיה, ולכן לא פלוג ונמשך הדין הזה גם באלמנה בת ישראל שאין בה החשש הזה, ושם ק"ז שבנישואי קטנה אין מיאון, משום שלא יאמרו יש תנאי בנישואין, גמורים של גדולה, לא פלוג והוא הדין גם אם נתקדשה רק במסירת האב לשלוחי הבעל. ובכתובות נ"ב דתיקנו רבנן שיכתוב הבעל כתובת בנין דיכרין, יתר על חולקהון דעם אחוהון מאשה אחרת, כדי להבטיח יותר סידור נדוניא מצד האב לבתו, ולפי שרוב הכתובות יש בהן נדוניא של האב לא פלוג והטילו תנאי זה על הבעל גם באופן שאין לה נדוניא מצד האב שהוא יסוד התקנה, וכן לאידך גיסא גם כשאין הבת בין הבנים יורשת בכתובת אמה הנדוניא של אבי אמה, מטעם דין ירושה, שכנחלה שויוה רבנן, לא פלוג והוא הדין גם כשהיא בת בין הבנות, ואע"פ שאין כאן עיכוב מצד דין הירושה, ובבא מציעא נג שאין המעשר נפדה בירושלים מפני דין  
 486.  שו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר) - הערות סימן ס הערה 2 
הכשר מצוה, ולפיכך הוא דאינו דוחה ל"ת אפילו כשעוסק האידנא בגוף המצוה, ושייך שפיר דלא פלוג ונמשך דינה של מצות הכיבוד מתוך הרוב של אופני קיומה גם על כל שאר אופני קיומה. ובכל אלה אין עיכוב והפסק וסתירה ביחס לעיקרו והמשכו שבעצם מציאותו של הדינא דאורייתא, כמו שהוא ביחס הדינא דאורייתא של גט כריתות, לומר בו בעצמו לא פלוג, כמו שבכעין דידיה תיקנו דרבנן במיאון שהוא בין שלא ברצונו ובין ברצונו. ובתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' סד כ' די"ל משום גט מעושה דצריך בי"ד מומחים לכן לא פלוג והצריכו שלשה גם בכל גט דעלמא, ולכאורה קשה בד"ק דהא בכל עניני לא פלוג הוא משום הדין העיקרי והמצוי תדיר נמשך ואינו מחולק ומשתנה גם בשאר אופנים, ביבמות סו שבאלמנה כהנת, שהיא היותר שייכת לעניני אכילת תרומה, וגם היותר ראויה תמיד בנישואיה, כמ"ש תוס' פסחים קיג - ד ד"ה ואינו מיסב ע"פ דהג"מ שם מ"ט וערש"י שם ד"ה בת כהן עבדי מלוג שלה לא יאכלו בתרומה, משום דאתי לאורויי התירא אחר מיתת בעלה להאכילם בטעות מתוך שהיו רגילים מחמת אביה מקודם נישואיה, ולכן לא פלוג ונמשך הדין הזה גם באלמנה בת ישראל שאין בה החשש הזה, ושם ק"ז שבנישואי קטנה אין מיאון, משום שלא יאמרו יש תנאי בנישואין, גמורים של גדולה, לא פלוג והוא הדין גם אם נתקדשה רק במסירת האב לשלוחי הבעל. ובכתובות נ"ב דתיקנו רבנן שיכתוב הבעל כתובת בנין דיכרין, יתר על חולקהון דעם אחוהון מאשה אחרת, כדי להבטיח יותר סידור נדוניא מצד האב לבתו, ולפי שרוב הכתובות יש בהן נדוניא של האב לא פלוג והטילו תנאי זה על הבעל גם באופן שאין לה נדוניא מצד האב שהוא יסוד התקנה, וכן לאידך גיסא גם כשאין הבת בין הבנים יורשת בכתובת אמה הנדוניא של אבי אמה, מטעם דין ירושה, שכנחלה שויוה רבנן, לא פלוג והוא הדין גם כשהיא בת בין הבנות, ואע"פ שאין כאן עיכוב מצד דין הירושה, ובבא מציעא נג שאין המעשר נפדה בירושלים מפני דין קליטתן של מחיצות חומת ירושלים, דמדרבנן היא מונעת את פדייתו, שעיקר דינו זה של מעשר וקליטתו הוא בקיומן של המחיצות, לא פלוג והוא הדין כשנפלו המחיצות, וכן בעניני דאורייתא הנ"ל, בכיבוד או"א דתוס'  
 487.  שו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר) - הערות סימן ס הערה 2 
פלוג ונמשך דינה של מצות הכיבוד מתוך הרוב של אופני קיומה גם על כל שאר אופני קיומה. ובכל אלה אין עיכוב והפסק וסתירה ביחס לעיקרו והמשכו שבעצם מציאותו של הדינא דאורייתא, כמו שהוא ביחס הדינא דאורייתא של גט כריתות, לומר בו בעצמו לא פלוג, כמו שבכעין דידיה תיקנו דרבנן במיאון שהוא בין שלא ברצונו ובין ברצונו. ובתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' סד כ' די"ל משום גט מעושה דצריך בי"ד מומחים לכן לא פלוג והצריכו שלשה גם בכל גט דעלמא, ולכאורה קשה בד"ק דהא בכל עניני לא פלוג הוא משום הדין העיקרי והמצוי תדיר נמשך ואינו מחולק ומשתנה גם בשאר אופנים, ביבמות סו שבאלמנה כהנת, שהיא היותר שייכת לעניני אכילת תרומה, וגם היותר ראויה תמיד בנישואיה, כמ"ש תוס' פסחים קיג - ד ד"ה ואינו מיסב ע"פ דהג"מ שם מ"ט וערש"י שם ד"ה בת כהן עבדי מלוג שלה לא יאכלו בתרומה, משום דאתי לאורויי התירא אחר מיתת בעלה להאכילם בטעות מתוך שהיו רגילים מחמת אביה מקודם נישואיה, ולכן לא פלוג ונמשך הדין הזה גם באלמנה בת ישראל שאין בה החשש הזה, ושם ק"ז שבנישואי קטנה אין מיאון, משום שלא יאמרו יש תנאי בנישואין, גמורים של גדולה, לא פלוג והוא הדין גם אם נתקדשה רק במסירת האב לשלוחי הבעל. ובכתובות נ"ב דתיקנו רבנן שיכתוב הבעל כתובת בנין דיכרין, יתר על חולקהון דעם אחוהון מאשה אחרת, כדי להבטיח יותר סידור נדוניא מצד האב לבתו, ולפי שרוב הכתובות יש בהן נדוניא של האב לא פלוג והטילו תנאי זה על הבעל גם באופן שאין לה נדוניא מצד האב שהוא יסוד התקנה, וכן לאידך גיסא גם כשאין הבת בין הבנים יורשת בכתובת אמה הנדוניא של אבי אמה, מטעם דין ירושה, שכנחלה שויוה רבנן, לא פלוג והוא הדין גם כשהיא בת בין הבנות, ואע"פ שאין כאן עיכוב מצד דין הירושה, ובבא מציעא נג שאין המעשר נפדה בירושלים מפני דין קליטתן של מחיצות חומת ירושלים, דמדרבנן היא מונעת את פדייתו, שעיקר דינו זה של מעשר וקליטתו הוא בקיומן של המחיצות, לא פלוג והוא הדין כשנפלו המחיצות, וכן בעניני דאורייתא הנ"ל, בכיבוד או"א דתוס' יבמות, שהרוב הם בהכשר מצוה, ולא פלוג לדחות ל"ת גם כשהם בגוף המצוה, ובבישול בכלי  
 488.  שו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר) - הערות סימן ס הערה 2 
גם על כל שאר אופני קיומה. ובכל אלה אין עיכוב והפסק וסתירה ביחס לעיקרו והמשכו שבעצם מציאותו של הדינא דאורייתא, כמו שהוא ביחס הדינא דאורייתא של גט כריתות, לומר בו בעצמו לא פלוג, כמו שבכעין דידיה תיקנו דרבנן במיאון שהוא בין שלא ברצונו ובין ברצונו. ובתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' סד כ' די"ל משום גט מעושה דצריך בי"ד מומחים לכן לא פלוג והצריכו שלשה גם בכל גט דעלמא, ולכאורה קשה בד"ק דהא בכל עניני לא פלוג הוא משום הדין העיקרי והמצוי תדיר נמשך ואינו מחולק ומשתנה גם בשאר אופנים, ביבמות סו שבאלמנה כהנת, שהיא היותר שייכת לעניני אכילת תרומה, וגם היותר ראויה תמיד בנישואיה, כמ"ש תוס' פסחים קיג - ד ד"ה ואינו מיסב ע"פ דהג"מ שם מ"ט וערש"י שם ד"ה בת כהן עבדי מלוג שלה לא יאכלו בתרומה, משום דאתי לאורויי התירא אחר מיתת בעלה להאכילם בטעות מתוך שהיו רגילים מחמת אביה מקודם נישואיה, ולכן לא פלוג ונמשך הדין הזה גם באלמנה בת ישראל שאין בה החשש הזה, ושם ק"ז שבנישואי קטנה אין מיאון, משום שלא יאמרו יש תנאי בנישואין, גמורים של גדולה, לא פלוג והוא הדין גם אם נתקדשה רק במסירת האב לשלוחי הבעל. ובכתובות נ"ב דתיקנו רבנן שיכתוב הבעל כתובת בנין דיכרין, יתר על חולקהון דעם אחוהון מאשה אחרת, כדי להבטיח יותר סידור נדוניא מצד האב לבתו, ולפי שרוב הכתובות יש בהן נדוניא של האב לא פלוג והטילו תנאי זה על הבעל גם באופן שאין לה נדוניא מצד האב שהוא יסוד התקנה, וכן לאידך גיסא גם כשאין הבת בין הבנים יורשת בכתובת אמה הנדוניא של אבי אמה, מטעם דין ירושה, שכנחלה שויוה רבנן, לא פלוג והוא הדין גם כשהיא בת בין הבנות, ואע"פ שאין כאן עיכוב מצד דין הירושה, ובבא מציעא נג שאין המעשר נפדה בירושלים מפני דין קליטתן של מחיצות חומת ירושלים, דמדרבנן היא מונעת את פדייתו, שעיקר דינו זה של מעשר וקליטתו הוא בקיומן של המחיצות, לא פלוג והוא הדין כשנפלו המחיצות, וכן בעניני דאורייתא הנ"ל, בכיבוד או"א דתוס' יבמות, שהרוב הם בהכשר מצוה, ולא פלוג לדחות ל"ת גם כשהם בגוף המצוה, ובבישול בכלי הקודש, שעיקרו ורובו הוא בבילוע ולא פלוג  
 489.  שו"ת מבי"ט חלק ב סימן קלח ד"ה שאלה מי 
מודעא וגירש בביטול כרצונו כשר ג' מסר מודעא וגירש בביטול באונס שלא כדין פסול ד' מסר מודעא וגירש בביטול באונס כדין כשר. עוד יש ב' חלוקות באונס והן אנסוהו כדין או אנסוהו שלא כדין לגרש ונסתלק האונס וגירש כשר והחלוקה הישרה למגרש הוא שלא נאנס ולא מסר מודעא וגירש כרצונו ומעתה נברר האונסין והמודעות שאירעו בנדון שאלה זו גם כי קשה הוא לבררם מפי כתבים אפי' שבאו דרך ארוכה בשני חיבורים שחבר כל א' מכתות החכמים המתירים והאוסרים ספר בפני עצמו והדפיסו בענין הצעת המעש' שהיה ומעש' הגירושין עם העדויות וביטול המודעות ומפלת המגרש שהכריזו עליו וצעקת הרועים רועי ישראל בכתבים אשר כתבו כת המתירי' לאוסרי' בפרט ששה רבני ישיבת מנטוו' והאוסרי' להם וקול ענו' גבורה אשר חבר הרב ה"ר ברוך חזקיניו נר"ו להשמיע ולהורות כשרות הגט בלי שום אונס כלל וכן האוסרים האריכו בספרם ג"כ בהמשכות הדברי' שהוצעו לפניהם ועל ידם והסכמת קהלה לסייעה וכותבים כתב כולל לכל קהלות הקדש שיהיו בעזרם לסייעם על הדין והאמת לפי דעת' ויצאו יותר מעשרה שליטים חכמי' אשר בעיירות להיות מעירם לעזור לכת האוסרי' וקצתם חזרו בהם אח"כ ומה שיצא מכלל פסק הרב ה"ר משה פרווינצא' נר"ו וחברו הרב ה"ר פנחס נר"ו האוסרי' שנתנו יד למגר' למודעותיו ועמודי התווך אשר זיווג הבית הנפרד בגט זה נכון וסמוך עליהם הם הרב המופלג בחכמה ושנים ה"ר ברוך חזקיטו נר"ו להכשיר הגט והרב הלוח' במלחמת' של תורה בשערים נודע שמו ה"ר משה פרווינצאל נר"ו לפסול הגט ומה שעולה בהכשר סדר נתינת כהלכתו בא בדרך ארוכה וברורה בספר המכשירי' ומה שבא בפיסול הגט לא נתבררו עדין בספר הפוסלים את הגט כי אם שכתבו שהיו ביד המגרש מודעות מספיקות לדעתם לפיסול הגט ושיראו אותם בהזדמן יחד החכמים במקום מיוחד אשר בזה נפל אש המחלוקת ביניהם ולא נודע איה מקום כבוד החכמים וב"ד היפה יהיה קבוע ועל זה גזרו על הרב נר"ו ה"ר משה יצ"ו וחברו ה"ר פנח' שיבטלו דבריה' ויראו המודעות והם השיבו ונתנו טעם לדבריה' איך ולמה לא קיימו גזרתם וכתבו על זה לכל הקהלות ובאו להם פסקים מרבנים ידועים רוב משא  
 490.  שו"ת יביע אומר חלק ז - אבן העזר סימן ו ד"ה ג) ומעתה 
ג) ומעתה הואיל והאשה אינה נאמנת לפסול את בתה ע"י אמירתה שנישאת לבעלה הראשון בחופה וקידושין, וגם הרשימה שחתום עליה הרב שהאשה נשואה לאו דסמכא היא, שאין כאן עדות גמורה בשני עדים המעידים בפני ב"ד, יש מקום להתיר את הבת לבא בקהל, והבעל השני שאומר שהיא בתו מלבד שי"ל שאינו נאמן, לפי מה שהאשה הצהירה בפני הרבנים שיתכן מאד שהבת היא מבעלה הראשון שהיה רגיל לבוא אצלה גם לאחר נישואיה לשני, כדי לבקר את ילדיו שנשארו בהחזקתה, ולשלם לה דמי מזונותיהם, ונזדמן שהתיחדו שם, וחיתה עמו חיי אישות, וזה היה גם בערך כתשעה חדשים קודם לידת הבת, וא"כ קרוב לודאי שהבת היא מבעלה הראשון, ונתנה אמתלא לדבריה שהטעם שהחרישה עד היום ולא אמרה טענה זו עד כה, כי היתה יראה מאד מבעלה השני, שאם ישמע כדברים האלה יזדעזע ויחרד מאד, ואפשר שיפגע ברוחו. כי זה יותר מעשרים שנה היא חיה עמו. ובכל הזמן הזה סבור הוא שהבת ממנו היא, וכאשר כתב כת"ר כל זה במכתבו. וע' באור זרוע ח"א (סי' תרנז) שכ' בנידונו, ומה שאומר הרב להכשיר הבן מטעם ספק ספיקא, ספק שנתגרשה כבר, ושמא מעכו"ם נבעלה ונתעברה, אינו נראה, שרוב המצויים אצלה ישראל הם, ויותר נ"ל שיש לה מיגו דאי בעיא אמרה בעלי בא עלי, וזה מצוי, שפעמים הוא בא ולא יראוהו, כמו שאנו אומרים בגיטין (כט ב) שמא פייס, ולגמלא פרחא נמי חיישינן (יבמות קטז א). ע"כ. אלמא דאף בנתגרשה חיישינן שמא נתפייס וחזר ובא עליה, וממנו נתעברה, ומשום דגייסי אהדדי שפיר חיישינן להא וכמ"ש בגיטין (פא ב) ובפרש"י שם, דאנן סהדי דכיון דגייסי אהדדי לא פרשו זה מזה. ע"ש. וכן ראיתי להגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק ח"א (חאה"ע סי' ז אות ו) בנידון בעל ואשה שמחמת קטטה ומריבה שביניהם נפרדו זמ"ז (בלי גט), והאשה דרה סמוך למקום מגורי הבעל, ואחר זמן רב ילדה האשה בן, וטענה שהבן הזה מבעלה הוא, שהיה מבקר אצלה כמה פעמים בביתה ונתעברה ממנו, והבעל מכחיש בכל תוקף, וכתב, שיש ספק ספיקא להכשיר הילד, שמא מבעלה הוא, ושמא מנכרי, וקי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ולכן יש להתירו לבוא בקהל. והאריך  
 491.  שו"ת יביע אומר חלק ז - אבן העזר סימן ו ד"ה ג) ומעתה 
ג) ומעתה הואיל והאשה אינה נאמנת לפסול את בתה ע"י אמירתה שנישאת לבעלה הראשון בחופה וקידושין, וגם הרשימה שחתום עליה הרב שהאשה נשואה לאו דסמכא היא, שאין כאן עדות גמורה בשני עדים המעידים בפני ב"ד, יש מקום להתיר את הבת לבא בקהל, והבעל השני שאומר שהיא בתו מלבד שי"ל שאינו נאמן, לפי מה שהאשה הצהירה בפני הרבנים שיתכן מאד שהבת היא מבעלה הראשון שהיה רגיל לבוא אצלה גם לאחר נישואיה לשני, כדי לבקר את ילדיו שנשארו בהחזקתה, ולשלם לה דמי מזונותיהם, ונזדמן שהתיחדו שם, וחיתה עמו חיי אישות, וזה היה גם בערך כתשעה חדשים קודם לידת הבת, וא"כ קרוב לודאי שהבת היא מבעלה הראשון, ונתנה אמתלא לדבריה שהטעם שהחרישה עד היום ולא אמרה טענה זו עד כה, כי היתה יראה מאד מבעלה השני, שאם ישמע כדברים האלה יזדעזע ויחרד מאד, ואפשר שיפגע ברוחו. כי זה יותר מעשרים שנה היא חיה עמו. ובכל הזמן הזה סבור הוא שהבת ממנו היא, וכאשר כתב כת"ר כל זה במכתבו. וע' באור זרוע ח"א (סי' תרנז) שכ' בנידונו, ומה שאומר הרב להכשיר הבן מטעם ספק ספיקא, ספק שנתגרשה כבר, ושמא מעכו"ם נבעלה ונתעברה, אינו נראה, שרוב המצויים אצלה ישראל הם, ויותר נ"ל שיש לה מיגו דאי בעיא אמרה בעלי בא עלי, וזה מצוי, שפעמים הוא בא ולא יראוהו, כמו שאנו אומרים בגיטין (כט ב) שמא פייס, ולגמלא פרחא נמי חיישינן (יבמות קטז א). ע"כ. אלמא דאף בנתגרשה חיישינן שמא נתפייס וחזר ובא עליה, וממנו נתעברה, ומשום דגייסי אהדדי שפיר חיישינן להא וכמ"ש בגיטין (פא ב) ובפרש"י שם, דאנן סהדי דכיון דגייסי אהדדי לא פרשו זה מזה. ע"ש. וכן ראיתי להגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק ח"א (חאה"ע סי' ז אות ו) בנידון בעל ואשה שמחמת קטטה ומריבה שביניהם נפרדו זמ"ז (בלי גט), והאשה דרה סמוך למקום מגורי הבעל, ואחר זמן רב ילדה האשה בן, וטענה שהבן הזה מבעלה הוא, שהיה מבקר אצלה כמה פעמים בביתה ונתעברה ממנו, והבעל מכחיש בכל תוקף, וכתב, שיש ספק ספיקא להכשיר הילד, שמא מבעלה הוא, ושמא מנכרי, וקי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ולכן יש להתירו לבוא בקהל. והאריך  
 492.  שו"ת ישכיל עבדי חלק ג - אבן העזר סימן ז ד"ה ו) היוצא 
ו) היוצא מכל האמור דששה ריעותות יש בנ"ד לסמוך עליהם להתירה בלא גט, יסוד המוסד הרא') הוא שקידשה בע"א דרוב ככל הפוסקים עלתה הסמכתם שלא לחוש לקידושיו כלל. ב) מצד לשון הקידושין דלא היו בו ידים מוכיחות שאמר לה קידשתי אותך ואינו מבו' למי קידשה. ג) שלא אמר לשון להבא אלא לשון שעבר דבכל כיוצ"ב אפי' בהיה מדבר על עסקי קידושיה לא מהני בכה"ג דהיו בפני ע"א. ד) דקידשה בלילה ויש להסתפק אם הוו קידושין או לא כיון דאתקש הויה ליציאה, ה) מצד דקידשה טרם הנישואין וישנם שכ' להדיא דהתקנה היתה להפקיע הקידושין. ו) דעבר על ההסכמה שהסכימו שלא לקדשה בפחות מעשרה, וגם בזה יש להסתפק דאפשר דהיתה כונתם להפקיע הקידושין וא"כ בהצטרפות כולם יש להקל להוציאה בלא גט ועם כי בענין ההפקעה כתב הכנה"ג שם באות ל"ח ממהר"ש יונה בתשו' סי' כ' דאפי' למ"ד דמהני ההפקעה לבטל הקידושין כיון שכוונת התקנה לגדור פרץ בפני עושה עולה אם קידש א' בשוגג שלא ידע בהסכמה קידושיו קידושין ע"כ, וא"כ ה"נ בנ"ד אפשר דלא ידע מההסכמה, הנה ודאי דכ"ז אינו אלא בליכא רק אותה הריעותא שעבר על ההסכמה לחוד, משא"כ בכל כה"ג דנ"ד דעלו ובאו בו כמה ריעותות ודאי דגם מהר"ש יונה יודה דלא הוו קי'.  
 493.  שו"ת ישכיל עבדי חלק ג - אבן העזר סימן ז ד"ה ז) ויש 
ז) ויש לעשות בזה ס"ס. ס' אי הלכה כד' רוה"פ דקידושי ע"א לא מהנו ול"מ, ואת"ל דהלכה כהמחמירים, אפשר דבכה"ג דיש ריעותא בלשון הקידו' מודו דלא הוו קידושין, ואת"ל דגם בכה"ג סו' להחמיר כיון דהיה מדבר עמה על עסקי קידושין, אפשר דבכה"ג דהיו הקידושין בלילה, וגם שעברו על ההסכמה דלא יקדשו לפני הנישואין ופחות מעשרה, ומכ"ש דגם שנים לא היו דודאי דאפי' המחמירים בעלמא בע"א בכה"ג יודו דאין חוששין לקידושין, כיון דבכל חדא וחדא מהנך יש להסתפק דל"ה קידושין כנ"ל, ומאחר דאית לן תלתא ספיקי להקל ודאי דכ"ע יודו להתיר כמו שמפו' יוצא בדברי המשכה"ר מע' ק' אות ל' ובדברי שער אשר הנ"ל, ומכ"ש דבאלו הג' ספיקות עלו ובאו כמה ריעותות כאמור בדברינו ודאי דלית דין צריך בושש דכ"ע יודו להתיר, ומעתה ותצא דינ'א דאתתא דא דנ"ד שריא להתנסבא לכל גבר דתצביין זה הנלע"ד. וצו"י י"מ ומי"נ כיר"א הצעיר עבדיה הדאיה ס"ט  
 494.  שו"ת יביע אומר חלק ט - אבן העזר סימן ח ד"ה האשה ד 
האשה ד. היתה נשואה לבעלה הקודם י. א. במשך יותר מעשר שנים, וילדה לו שלושה ילדים. ולא איתדר להו, כי הבעל היה נרקומן ואלים, האשה הגישה לביה"ד תביעת גירושין, וגם השיגה צו מביה"ד האוסר על בעלה לבקר בביתם מהטעם הנ"ל, הדיונים נמשכו כארבע שנים, ולפני כשנה וחצי נתגרשה האשה בגט כדמו"י. ברם דא עקא, כי תקופה קצרה לפני גירושיה, נוצר קשר בינה לבין בעלה הנוכחי ש. א. וכחודש קודם שנתגרשה בגט שכבה עם האיש הזה, ואחר גירושיה התחתנה עמו כדמו"י, אז הבעל והאשה היו חילוניים גמורים, וכעבור חצי שנה מנישואיהם הופיעה עליהם רוח טהרה וחזרו בתשובה שלימה, והעבירו את הילדים שברשות האשה לחינוך חרדי, והבעל נכנס ללמוד בישיבת הרב ניסים מויאל שליט"א, וגם האשה נמשכה אחריו ונהגו כבעלי תשובה אמתיים בתורה ובמצות. ולאחרונה התעוררו על הבעיה הכאובה בדבר נישואיהם, אם אין האשה אסורה לבעלה ש. מדין אסורה לבעל ואסורה לבועל. ואע"פ שאין שום עדות על ניאופם, מ"מ הציעו את הבעיה הקשה לפני מיזמתם, והורתי להם שיפנו לביה"ד עם הנחיות מסויימות ואולי ימצאו מזור למכאובם, וכאשר יבואר להלן.  
 495.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד תכ ד"ה ב) טענת 
גם הבעל טוען כי עזב על מנת שירגעו הרוחות. מנגד, הבעל טוען כי הדבר קרה בעידנא דריתחא. בדיון שהתקיים בתאריך טו' בטבת התשע"א (22/12/2010), טוען הבעל שמספר הפעמים שכינה אותה בשמות אלו היה פחות מעשר פעמים. אולם, האשה טענה מנגד כי זה קרה כל הזמן ארבע או חמש פעמים בחודש שהיה מכנה אותה וזה התחיל מיד אחר הנישואין. עוד טוענת האשה, כי הוא זרק ופיזר את כל תכולת הארון, גם טורק דלתות. גם על טענה זו, הבעל הודה, אלא שטען כי זה ג"כ בעידנא דריתחא.  
 496.  שו"ת מהר"י בירב סימן נו ד"ה ובשמעי את 
ובשמעי את הדבר נעותי משמוע נבהלתי מראות אחר זה הלכתי לעזה ולירושלם והכרזתי על כל מי שיודע עדות בזה הענין שיבא ויעיד: והנה איש מבני טראבלס בא בהיותי בעזה איני זוכר שמו והעיד שאמת שהיה קטטה ביניהם מקודם אבל בזמן הקידושין והנישואין עשו שלום ביניהם וכשגזלו נכסי בדרך נגזל גם הקונטרס שהיה כתוב זה העדות בתוכם אחר זה הלכתי לירוש' והכרזתי ג"כ על כל מי שיודע עדות ונתקבצו כל אנשי טראבלס וכולם נשבעו שמעולם לא נשמע ולא נעשה כזאת בארצם ולא שמעו דבר זה ומהם אמרו שנמצאו בדבר במעמד ההוא ויודעים המעשה איך אירע ומיד חיליתי פניו של החכם כה"ר משה קאשטר והסופר ויצאנו לעזרת בית הכנסת ובאו העדים א' לא' למצוא חשבון מכח ההכרזה ההיא ולקחתי ד' עדים שכולם מעידים פה א' שלא היה באותו הענין שום אונס אלא שהיה אביה עומד בחופה כדרך כל האנשים העומדי' בחופת בנותיהם שנעשו כחפצם וכרצונם אמת הוא שקודם לכן עברו דברים בין אבי החתן ואבי הכלה אבל בקודם הקידושין והנישואין עשו שלום ביניהם והלכו כלם בהסכמה ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ושלחתי אלו העדיות ליד החכם השלם כמה"ר שמואל ן' סיד ז"ל והחכם כהר' יוסף ן' מדור וכו' וכעת אינם נמצאים בידם ואמרו המתירים שיש להם העתק אות באות ששלח אותו להם החכם השלם כה"ר לוי בן חביב מירושלים והעתיקו אותו לי אבל אני זוכר שחסר גוף העדות שקבלתי שבעדות שמעון בן מעתוק שהוא א' מן העדים שהיה קטטה בן אבי החתן ואבי הכלה ושעשה שלום ביניה' ועשה שלום סעודה גדול' בביתו ושבערב קודם הנישואי' והקידושין קרא לאבי החתן ואבי הכלה ולשיך אברהים קאבססי ואכלו ושתו בביתו ומשם יצאו כולם באהבה ובשלום ובשמחה ובששון ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ברצון אביה וזה לא מצאתי בתוך ההעתק וגם סידור העדיות לא היה כך שכל א' וא' קבלנו לבד שהפרש היה בין עדות לעדות יותר מעשרה כדי דיבור ואולי יותר מעשרים אבל בזה אומר שאולי בראותם שכל הב' עדיות היו בנושא א' סדרוהו באותו אופן אלא שקשה לי איך נפל במקרה כשר עם פסול וזומם עם כשר:  
 497.  שו"ת מהר"י בירב סימן נו ד"ה ובשמעי את 
ובשמעי את הדבר נעותי משמוע נבהלתי מראות אחר זה הלכתי לעזה ולירושלם והכרזתי על כל מי שיודע עדות בזה הענין שיבא ויעיד: והנה איש מבני טראבלס בא בהיותי בעזה איני זוכר שמו והעיד שאמת שהיה קטטה ביניהם מקודם אבל בזמן הקידושין והנישואין עשו שלום ביניהם וכשגזלו נכסי בדרך נגזל גם הקונטרס שהיה כתוב זה העדות בתוכם אחר זה הלכתי לירוש' והכרזתי ג"כ על כל מי שיודע עדות ונתקבצו כל אנשי טראבלס וכולם נשבעו שמעולם לא נשמע ולא נעשה כזאת בארצם ולא שמעו דבר זה ומהם אמרו שנמצאו בדבר במעמד ההוא ויודעים המעשה איך אירע ומיד חיליתי פניו של החכם כה"ר משה קאשטר והסופר ויצאנו לעזרת בית הכנסת ובאו העדים א' לא' למצוא חשבון מכח ההכרזה ההיא ולקחתי ד' עדים שכולם מעידים פה א' שלא היה באותו הענין שום אונס אלא שהיה אביה עומד בחופה כדרך כל האנשים העומדי' בחופת בנותיהם שנעשו כחפצם וכרצונם אמת הוא שקודם לכן עברו דברים בין אבי החתן ואבי הכלה אבל בקודם הקידושין והנישואין עשו שלום ביניהם והלכו כלם בהסכמה ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ושלחתי אלו העדיות ליד החכם השלם כמה"ר שמואל ן' סיד ז"ל והחכם כהר' יוסף ן' מדור וכו' וכעת אינם נמצאים בידם ואמרו המתירים שיש להם העתק אות באות ששלח אותו להם החכם השלם כה"ר לוי בן חביב מירושלים והעתיקו אותו לי אבל אני זוכר שחסר גוף העדות שקבלתי שבעדות שמעון בן מעתוק שהוא א' מן העדים שהיה קטטה בן אבי החתן ואבי הכלה ושעשה שלום ביניה' ועשה שלום סעודה גדול' בביתו ושבערב קודם הנישואי' והקידושין קרא לאבי החתן ואבי הכלה ולשיך אברהים קאבססי ואכלו ושתו בביתו ומשם יצאו כולם באהבה ובשלום ובשמחה ובששון ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ברצון אביה וזה לא מצאתי בתוך ההעתק וגם סידור העדיות לא היה כך שכל א' וא' קבלנו לבד שהפרש היה בין עדות לעדות יותר מעשרה כדי דיבור ואולי יותר מעשרים אבל בזה אומר שאולי בראותם שכל הב' עדיות היו בנושא א' סדרוהו באותו אופן אלא שקשה לי איך נפל במקרה כשר עם פסול וזומם עם כשר:  
 498.  שו"ת מהר"י בירב סימן נו ד"ה ובשמעי את 
ובשמעי את הדבר נעותי משמוע נבהלתי מראות אחר זה הלכתי לעזה ולירושלם והכרזתי על כל מי שיודע עדות בזה הענין שיבא ויעיד: והנה איש מבני טראבלס בא בהיותי בעזה איני זוכר שמו והעיד שאמת שהיה קטטה ביניהם מקודם אבל בזמן הקידושין והנישואין עשו שלום ביניהם וכשגזלו נכסי בדרך נגזל גם הקונטרס שהיה כתוב זה העדות בתוכם אחר זה הלכתי לירוש' והכרזתי ג"כ על כל מי שיודע עדות ונתקבצו כל אנשי טראבלס וכולם נשבעו שמעולם לא נשמע ולא נעשה כזאת בארצם ולא שמעו דבר זה ומהם אמרו שנמצאו בדבר במעמד ההוא ויודעים המעשה איך אירע ומיד חיליתי פניו של החכם כה"ר משה קאשטר והסופר ויצאנו לעזרת בית הכנסת ובאו העדים א' לא' למצוא חשבון מכח ההכרזה ההיא ולקחתי ד' עדים שכולם מעידים פה א' שלא היה באותו הענין שום אונס אלא שהיה אביה עומד בחופה כדרך כל האנשים העומדי' בחופת בנותיהם שנעשו כחפצם וכרצונם אמת הוא שקודם לכן עברו דברים בין אבי החתן ואבי הכלה אבל בקודם הקידושין והנישואין עשו שלום ביניהם והלכו כלם בהסכמה ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ושלחתי אלו העדיות ליד החכם השלם כמה"ר שמואל ן' סיד ז"ל והחכם כהר' יוסף ן' מדור וכו' וכעת אינם נמצאים בידם ואמרו המתירים שיש להם העתק אות באות ששלח אותו להם החכם השלם כה"ר לוי בן חביב מירושלים והעתיקו אותו לי אבל אני זוכר שחסר גוף העדות שקבלתי שבעדות שמעון בן מעתוק שהוא א' מן העדים שהיה קטטה בן אבי החתן ואבי הכלה ושעשה שלום ביניה' ועשה שלום סעודה גדול' בביתו ושבערב קודם הנישואי' והקידושין קרא לאבי החתן ואבי הכלה ולשיך אברהים קאבססי ואכלו ושתו בביתו ומשם יצאו כולם באהבה ובשלום ובשמחה ובששון ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ברצון אביה וזה לא מצאתי בתוך ההעתק וגם סידור העדיות לא היה כך שכל א' וא' קבלנו לבד שהפרש היה בין עדות לעדות יותר מעשרה כדי דיבור ואולי יותר מעשרים אבל בזה אומר שאולי בראותם שכל הב' עדיות היו בנושא א' סדרוהו באותו אופן אלא שקשה לי איך נפל במקרה כשר עם פסול וזומם עם כשר:  
 499.  שו"ת מהר"י בירב סימן נו ד"ה ובשמעי את 
כזאת בארצם ולא שמעו דבר זה ומהם אמרו שנמצאו בדבר במעמד ההוא ויודעים המעשה איך אירע ומיד חיליתי פניו של החכם כה"ר משה קאשטר והסופר ויצאנו לעזרת בית הכנסת ובאו העדים א' לא' למצוא חשבון מכח ההכרזה ההיא ולקחתי ד' עדים שכולם מעידים פה א' שלא היה באותו הענין שום אונס אלא שהיה אביה עומד בחופה כדרך כל האנשים העומדי' בחופת בנותיהם שנעשו כחפצם וכרצונם אמת הוא שקודם לכן עברו דברים בין אבי החתן ואבי הכלה אבל בקודם הקידושין והנישואין עשו שלום ביניהם והלכו כלם בהסכמה ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ושלחתי אלו העדיות ליד החכם השלם כמה"ר שמואל ן' סיד ז"ל והחכם כהר' יוסף ן' מדור וכו' וכעת אינם נמצאים בידם ואמרו המתירים שיש להם העתק אות באות ששלח אותו להם החכם השלם כה"ר לוי בן חביב מירושלים והעתיקו אותו לי אבל אני זוכר שחסר גוף העדות שקבלתי שבעדות שמעון בן מעתוק שהוא א' מן העדים שהיה קטטה בן אבי החתן ואבי הכלה ושעשה שלום ביניה' ועשה שלום סעודה גדול' בביתו ושבערב קודם הנישואי' והקידושין קרא לאבי החתן ואבי הכלה ולשיך אברהים קאבססי ואכלו ושתו בביתו ומשם יצאו כולם באהבה ובשלום ובשמחה ובששון ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ברצון אביה וזה לא מצאתי בתוך ההעתק וגם סידור העדיות לא היה כך שכל א' וא' קבלנו לבד שהפרש היה בין עדות לעדות יותר מעשרה כדי דיבור ואולי יותר מעשרים אבל בזה אומר שאולי בראותם שכל הב' עדיות היו בנושא א' סדרוהו באותו אופן אלא שקשה לי איך נפל במקרה כשר עם פסול וזומם עם כשר:  
 500.  שו"ת מהר"י בירב סימן נו ד"ה ובשמעי את 
בית הכנסת ובאו העדים א' לא' למצוא חשבון מכח ההכרזה ההיא ולקחתי ד' עדים שכולם מעידים פה א' שלא היה באותו הענין שום אונס אלא שהיה אביה עומד בחופה כדרך כל האנשים העומדי' בחופת בנותיהם שנעשו כחפצם וכרצונם אמת הוא שקודם לכן עברו דברים בין אבי החתן ואבי הכלה אבל בקודם הקידושין והנישואין עשו שלום ביניהם והלכו כלם בהסכמה ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ושלחתי אלו העדיות ליד החכם השלם כמה"ר שמואל ן' סיד ז"ל והחכם כהר' יוסף ן' מדור וכו' וכעת אינם נמצאים בידם ואמרו המתירים שיש להם העתק אות באות ששלח אותו להם החכם השלם כה"ר לוי בן חביב מירושלים והעתיקו אותו לי אבל אני זוכר שחסר גוף העדות שקבלתי שבעדות שמעון בן מעתוק שהוא א' מן העדים שהיה קטטה בן אבי החתן ואבי הכלה ושעשה שלום ביניה' ועשה שלום סעודה גדול' בביתו ושבערב קודם הנישואי' והקידושין קרא לאבי החתן ואבי הכלה ולשיך אברהים קאבססי ואכלו ושתו בביתו ומשם יצאו כולם באהבה ובשלום ובשמחה ובששון ועשו הקידושין והנישואין כדת וכהלכה ברצון אביה וזה לא מצאתי בתוך ההעתק וגם סידור העדיות לא היה כך שכל א' וא' קבלנו לבד שהפרש היה בין עדות לעדות יותר מעשרה כדי דיבור ואולי יותר מעשרים אבל בזה אומר שאולי בראותם שכל הב' עדיות היו בנושא א' סדרוהו באותו אופן אלא שקשה לי איך נפל במקרה כשר עם פסול וזומם עם כשר:  
 501.  שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן ד ד"ה בישיבת ביה"ד 
בישיבת ביה"ד שהתקיימה בכ"ה אלול תשל"ד, השיב הבעל לשאלות ביה"ד, יש לי שערות בבית הערוה ככל אדם, אבר המין מתקשה קצת, ויוצא ממנו טיפות זרע, אבל לא בזרם, ומיד ישן האבר, אני מודה שערכתי לבני כולם ברית מילה, והחזקתים כבני לכל דבר, במשך כל הזמן למעלה מעשרים שנה, לשאלת ביה"ד א"כ מדוע שתקת כל הזמן מאחר שאתה מכיר את מצבך, לא השיב הבעל כלל. לטענות הבעל השיבה האשה, לאחר נישואינו עבר זמן ולא הריתי, אז הלכנו לרופא מומחה שנשלחנו אליו ע"י קופת חולים, הרופא בדק את שנינו, וקבע, שבהיות ואני צעירה, והרחם אינו בשל כראוי, לא נכנסתי להריון, אבל יהיו לנו עוד הרבה ילדים, ויצאנו שמחים מהרופא. הבעל אישר את דברי אשתו שאחר הנישואין זמן מה הלכו אל הרופא, אך אינו זוכר מה אמר הרופא, אולם הוא זוכר היטב כי אז הוציא זרע אך לא נבדקו האשכים. לשאלות נוספות של ביה"ד הוא משיב: אשתי צנועה והגונה, ואף פעם לא נעלמה מן הבית כי היא עקרת בית נאמנה, אני אינני חושד בה כלל בשום דבר כי היא הגונה לחלוטין, אין לה קשר עם שום אדם חוץ ממני. האשה טוענת בפניו, זוהי רשעות לטעון שהילדים אינם ילדיו הרי הוא יודע שמעולם לא יצאתי מפתח ביתי, ואפילו לקולנוע מעולם לא הלכתי, ומעולם לא הייתי עם אדם אחר חוץ מבעלי. הבעל חוזר ומאשר את דברי אשתו, שאמת הדבר שהיא צנועה והגונה, ומעולם לא היה לה קשר עם שום אדם חוץ ממנו.  
 502.  שו"ת הגם שאול חלק ב סימן יט ד"ה בחורה אחת 
בחורה אחת אמרה לבחור כי שכב אותה ונתעברה ממנו, הבחור הודה שבא עליה אך מצאה בעולה, ועל העבור לא ידע, ואחר כמה דברים ופיוסים וגם הפחדות מעונש (כי היתה פחותה מעשרים) (קע"ע) [קיבל על עצמו] לישא אותה, ונשאה כמעט מאונס הסובבים אותו בדברים קשים ורכים, אך לבו בל עמה, עברו ימי העבור וילדה בן, והבעל עודנו מתחרט על הנישואין כי לא מצאה חן בעיניו, ונתגלע הריב ביניהם עדי הגיעו לתורת משפט, היא תובעת בעלה להתישר עמה, והוא עונה אותה בפומביות רבה לנוכח, אין לי חפץ בך, אני רוצה לגרש ולפרוע כתובה, ובכל אופן אינני מזדווג עמך לעולם כלל, הוא המציא מכתב שכתבה האשה לאיזה עתון להתיעץ עמו על מצבה עם בעלה ומספרת לו מה שקרה לה מיום ראשון.  
 503.  שו"ת בנין אב חלק ד סימן עד ד"ה כמו כן 
כמו כן יש בידי בקשה מפורשת ממסדר הקידושין והעד להוציא היתר נישואין לאשה, וז"ל "אנו הח"מ מסדר הקידושין ועד הקידושין בקידושין של האשה... שנערך במאנטריאל ביום 15 לדצמבר 1974 למספרם עם האיש... מודיעים בזה שאחרי בירור מקיף התברר שהאיש הנ"ל אינו יהודי וערכנו את החופה וקידושין בטעות בלי לבדוק את זהותו האמיתי, ע"כ אנו מסכימים ומבקשים מהרבנים הפוסקים להוציא כתב היתר נישואין לאשה האומללה הנ"ל מאחר והאיש... נעלם זה יותר מעשרים שנה וכאמור הקידושין נערך בטעות ולא חל כלל וכלל. וע"ז באנו על החתימה ח' סיון תשנ"ז לפ"ק פה מאנטריאל, משה יעקב ווערנער, אשר מסעוד בן עוליאל ס"ט", עכ"ל. ועל יסוד מכתבים אלה בניתי יסודותי.  
 504.  שו"ת בנין אב חלק ד סימן עד ד"ה כמו כן 
כמו כן יש בידי בקשה מפורשת ממסדר הקידושין והעד להוציא היתר נישואין לאשה, וז"ל "אנו הח"מ מסדר הקידושין ועד הקידושין בקידושין של האשה... שנערך במאנטריאל ביום 15 לדצמבר 1974 למספרם עם האיש... מודיעים בזה שאחרי בירור מקיף התברר שהאיש הנ"ל אינו יהודי וערכנו את החופה וקידושין בטעות בלי לבדוק את זהותו האמיתי, ע"כ אנו מסכימים ומבקשים מהרבנים הפוסקים להוציא כתב היתר נישואין לאשה האומללה הנ"ל מאחר והאיש... נעלם זה יותר מעשרים שנה וכאמור הקידושין נערך בטעות ולא חל כלל וכלל. וע"ז באנו על החתימה ח' סיון תשנ"ז לפ"ק פה מאנטריאל, משה יעקב ווערנער, אשר מסעוד בן עוליאל ס"ט", עכ"ל. ועל יסוד מכתבים אלה בניתי יסודותי.  
 505.  שו"ת תורת חיים (גרי"ח זוננפלד) תוכן עניינים 
בלשון לע"ז - בקדושת השמות והכנויים בכתיבתם והגייתם, באופן שכוונתו לשם חול, בשבועות ל"ה א' וסנהדרין צ' א'. סימן כ"ז בענין תפילה וק"ש בימי נדותה - מביא ראיות להתיר מדיוק השו"ע, ומדברי הרמב"ן בפירושו על התורה. סימן כ"ח בענין נוסח הברכה ב"על" או ב"למד" - בדברי הר"ן פסחים ז' ב'. סימן כ"ט בנוסח ברכות המצוות - בדברי הרא"ש שם. סימן ל' בדין ברכות הריח והנהנין - בגדרי ריח שאין בו ממש, לחלק בין תקיעת שופר להנאת שמיעת קול, בגדרי מעילה ומצוות לאו להנות ניתנו. סימן ל"א בדין עניית אמן על ברכת תינוק. סימן ל"ב בענין אם מותר לנגב ידיו במטפחת בעת שמברך אשר יצר - ברכות ט"ז א' ובירושלמי ברכות פרק ב' הלכה ה'. סימן ל"ג שיטת רבינו תם בענין בין השמשות. סימן ל"ד בדין גרמא בשבת ובנזקין - לחלק בין מרבה בחבילה למוסיף קיסמין בשבת על המדורה, בחילוק בגדרי מזיק ומלאכת שבת. סימן ל"ה ביאור שיטות הרמב"ם והראב"ד בדין בישול כמאכל בן דרוסאי - פרק ט' מהלכות שבת הלכה ה', ובמנחות נ"ז א'. סימן ל"ו בדין המבשל שמן בשבת ולענין קביעות למעשר - מו"מ עם הגר"ר קצנלבויגן זצ"ל, בדברי הרמב"ם כ"ב משבת, בהגהות מיימוניות שם, ובשבת מ' ב'. סימן ל"ז הערה בענין נקב בחבית (בשו"ע או"ח סי' שי"ד) - ובסוגיא דשבת קמ"ו א'. סימן ל"ח בענין הסרת אבק מהמנעלים בשבת - בגדרי כיבוס בבגד ובעור. סימן ל"ט בעניני עירובין - במערב על מזון שבמקום אחר, במערב ב' עירובין ביחד, בביאור התואר "עירוב" ובדם ביצים. סימן מ' בדין מילה שלא בזמנה ביו"ט שני של גלויות - וביו"ט ב' דר"ה. סימן מ"א בענין אכילה בערבי פסחים - באיסור לאחר ט', בהתחיל בהיתר, בחילוק בין איסור אכילה בערבי שבתות ויו"ט לבין ערב פסח, בסוגיא דפסחים ק' ב' וק"ז ב'. סימן מ"ב בענין אכילת מצה ומרור לטמא בערב פסח - בסוגיא דפסחים כ"ט ב', ושם ק"כ א' ובדברי הצל"ח שם. סימן מ"ג הערות בפרק ערבי פסחים - בפסחים ק"ב ב', בספק ברכות, ובמצות אכילת פסחים. סימן מ"ד סדר ערב פסח שחל בשבת - פסקי דינים מלוקטים ומסודרים לערב שבת ולשבת של ערב פסח. סימן מ"ה בדיקת חמץ וחשש שיור פירורים, (פסחים ט' א') - משא ומתן בסוגיא הנ"ל.  
 506.  שו"ת שופריה דיעקב חלק א (יורה דעה, אבן העזר) סימן לג ד"ה נדרשנו לחוות 
נדרשנו לחוות דעתינו לריב ומשפט שבין בתו הגדולה של הר"א אמזאלג ובעלה הר"א למסעאלי ובין הבחור יצחק יתום הראא"ם הנז'. ע"ע חלק הבת הנז' בירושת אמה שנלב"ע בחיי אביה הנז'. ואחר ההתבוננות בכתבי ב' הכתות ראינו שתוכן טענותיהם כך הוא שטוען הרא"ל הנז' בעד אשתו שאשתו הנז' לא קבלה מאביה מחלקה בירושת אמה אפי' א' מעשרה ממה שראוי לה לפי מה שנגלה עכשיו אחר מותו מרוב עשרו שכולו או רובו ידוע לכל באי שער עירו שהי"ל במצ"פ אשתו אם הבת הנז' ועוד מפליג הבעל הנז' לומר שלא קיבלה אפי' א' מאלף. ההוא אמר שעולה לה עשרת אלפים וקבלה מאה. והבחור והמדברים בעדו משיבים אם לא קיבלה כל חלקה מה יהיה. וכבר השיאה אביה ועשה לה נדונייא לפי כבודו. ומן הסתם שסילקה בעד כן בהסכמת הארוס הוא הבעל הנז' וזיכתה לאביה כל הנשאר מחלקה קי"ט וכמד"ן כל דבר כדינו וזכה האב בכל ז"ג =זכות גמורה= בכל או"ה כי כן המנהג בכל בת יורשת נחלה מאמה ומאביה שמשיאין אותה האב והאחין ומסלקין אותה ומזכה כל הנשאר מחלקה לאביה או לאחיה בעד הנדו' שעושין לה. ומלבד שמן הסתם כן הוא. עו"ז בנד"ז יש בידם עד אחד שנסתלקה כראוי בקנין גמור מידה ומיד הבעל הנז' בשעת הנישואין כמשפט הבנות המסתלקות בעת נישואיהן. חזר הבעל וטען ואם נסתלקה והסכים הוא מאי הוי ואכתי מחילה בטעות היא. שהאב הנז' ידוע שהיה מסתיר עסקיו וענייניו ולא היה אדם מכיר בעושרו ואפי' בעיני יודעיו לא היה אמוד בחייו שיש לו למחצה לשליש ממה שנגלה לו עכשיו אחר מותו. הגם שנר' בעיניהם שהכל הי"ל במצ"פ אשתו לפי מהות משאו ומתנו מזמן פטירת אשתו שהוא מועט מן המועט ממה שהיה בחיי אשתו. ואם יודעיו ומכיריו לא היו יודעים ערך עושרו ובעיניהם דבר פלא מה שנגלה לו עכשיו. ק"ו לבת שוממה צפונה בירכתי בית אביה דמנין לה לידע בעושר אביה. ואם תדע שמץ דבר מנהי מנין לה לידע השיעור הרב הזה שנגלה עכשיו. ובפרט אם האב אמר לה שזהו חלקה באמת. שבקל היא מאמנת לדבריו. ואפי' את"ל שיש כתוב בשטר הסילוק שאמרה בפני עדים אני מודה שקבלתי כל חלקי ואני מזכה השאר לאבי. או שאמרה יודעת אני שיותר ויותר מזה עולה  
 507.  שו"ת דרכי נועם חלק יורה דעה סימן יא ד"ה תשובה אף 
תשובה אף על גב דנדרים קי"ל שאינם חלים ע"ד שאין בו ממש ושבועה חלה אפי' על דב' שאין בו ממש כגון האי דהכא שנשבע לגלות אזן חבירו מכל מה שישמע בבית השר ובר מן דין בנדון דהכא מן הדין חייב לגלות אזן חבירו בדבר שאם לא יגלה אזנו יבא היזק לחבירו אפילו על עסקי ממון לפי שהגוים מעסקי ממון נמשכים לנזקים אחרים שהרי היאודי /היהודי/ לפניהם כתא מכמר וכל היודע היזק שיבא לחבירו ואינו מזהירו עובר על לא תעמוד על דם רעך. ואמנם לענין השאלה אם השבועה במקומה עומדת אף על פי שהיה הפסק בנתים או לא יש ללמוד זה ממ"ש הר"ן ז"ל ריש פ' הנושא משם הרי"טבא ז"ל על מי שקבל לזון את בת אשתו. וז"ל מסתבר' שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואף על פי שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנישואין אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר א' שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר הכא נמי מנישואין הראשונים קאמר. ומביא ראיה מן הירושה ע"ש. הכא נמי בנדון שלפנינו איכא למימר דפנים חדשות באו לכאן מאחר שכבר נסתלק שמעון מאותו בית כבר נפטר ראובן מאותה שבועה ואף על פי שאח"כ חזר ופייס לא לתנאו הראשון חזר כמו שהוכיח שם מן הירושלמי שאם גרשה ואחר כך החזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים והתם אעפ"י שהוא החזירה בעצמו אמרינן דתנאים ראשונים הלכו להם. כ"ש הכא בנ"ד שראובן לא החזירו ולא היה סיבה בחזרתו דודאי אמרינן כבר נתבט' אותו תנאי. אי נמי התם אעפ"י שהמחוייב ע"י מעשה הביא עצמו לידי פיטור דהיינו שגירש' אעפ"י שאח"כ החזירה מרצונו עכ"ז אהנו מעשיו לבטל התנאי. כ"ש הכא שהוא לא עשה מעשה ליפטר ממנו ומאליו בא לו הפיטור ע"י הגוי שסילקו ואין חזרתו בידו ודאי איכא למימר טפי פנים חדשות באו לכאן ואותה שבועה אזלה לה. ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דקאמר כל זמן שאת עמי ואם כן כיון שגירשה הרי אינה עמו ולכן אף על גב שהחזירה לא לתנאים הראשוני' החזירה אבל בנדון דידן השבועה היתה סתם  
 508.  שו"ת דרכי נועם חלק יורה דעה סימן יא ד"ה תשובה אף 
תשובה אף על גב דנדרים קי"ל שאינם חלים ע"ד שאין בו ממש ושבועה חלה אפי' על דב' שאין בו ממש כגון האי דהכא שנשבע לגלות אזן חבירו מכל מה שישמע בבית השר ובר מן דין בנדון דהכא מן הדין חייב לגלות אזן חבירו בדבר שאם לא יגלה אזנו יבא היזק לחבירו אפילו על עסקי ממון לפי שהגוים מעסקי ממון נמשכים לנזקים אחרים שהרי היאודי /היהודי/ לפניהם כתא מכמר וכל היודע היזק שיבא לחבירו ואינו מזהירו עובר על לא תעמוד על דם רעך. ואמנם לענין השאלה אם השבועה במקומה עומדת אף על פי שהיה הפסק בנתים או לא יש ללמוד זה ממ"ש הר"ן ז"ל ריש פ' הנושא משם הרי"טבא ז"ל על מי שקבל לזון את בת אשתו. וז"ל מסתבר' שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואף על פי שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנישואין אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר א' שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר הכא נמי מנישואין הראשונים קאמר. ומביא ראיה מן הירושה ע"ש. הכא נמי בנדון שלפנינו איכא למימר דפנים חדשות באו לכאן מאחר שכבר נסתלק שמעון מאותו בית כבר נפטר ראובן מאותה שבועה ואף על פי שאח"כ חזר ופייס לא לתנאו הראשון חזר כמו שהוכיח שם מן הירושלמי שאם גרשה ואחר כך החזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים והתם אעפ"י שהוא החזירה בעצמו אמרינן דתנאים ראשונים הלכו להם. כ"ש הכא בנ"ד שראובן לא החזירו ולא היה סיבה בחזרתו דודאי אמרינן כבר נתבט' אותו תנאי. אי נמי התם אעפ"י שהמחוייב ע"י מעשה הביא עצמו לידי פיטור דהיינו שגירש' אעפ"י שאח"כ החזירה מרצונו עכ"ז אהנו מעשיו לבטל התנאי. כ"ש הכא שהוא לא עשה מעשה ליפטר ממנו ומאליו בא לו הפיטור ע"י הגוי שסילקו ואין חזרתו בידו ודאי איכא למימר טפי פנים חדשות באו לכאן ואותה שבועה אזלה לה. ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דקאמר כל זמן שאת עמי ואם כן כיון שגירשה הרי אינה עמו ולכן אף על גב שהחזירה לא לתנאים הראשוני' החזירה אבל בנדון דידן השבועה היתה סתם  
 509.  שו"ת דרכי נועם חלק יורה דעה סימן יא ד"ה תשובה אף 
תשובה אף על גב דנדרים קי"ל שאינם חלים ע"ד שאין בו ממש ושבועה חלה אפי' על דב' שאין בו ממש כגון האי דהכא שנשבע לגלות אזן חבירו מכל מה שישמע בבית השר ובר מן דין בנדון דהכא מן הדין חייב לגלות אזן חבירו בדבר שאם לא יגלה אזנו יבא היזק לחבירו אפילו על עסקי ממון לפי שהגוים מעסקי ממון נמשכים לנזקים אחרים שהרי היאודי /היהודי/ לפניהם כתא מכמר וכל היודע היזק שיבא לחבירו ואינו מזהירו עובר על לא תעמוד על דם רעך. ואמנם לענין השאלה אם השבועה במקומה עומדת אף על פי שהיה הפסק בנתים או לא יש ללמוד זה ממ"ש הר"ן ז"ל ריש פ' הנושא משם הרי"טבא ז"ל על מי שקבל לזון את בת אשתו. וז"ל מסתבר' שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואף על פי שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנישואין אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר א' שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר הכא נמי מנישואין הראשונים קאמר. ומביא ראיה מן הירושה ע"ש. הכא נמי בנדון שלפנינו איכא למימר דפנים חדשות באו לכאן מאחר שכבר נסתלק שמעון מאותו בית כבר נפטר ראובן מאותה שבועה ואף על פי שאח"כ חזר ופייס לא לתנאו הראשון חזר כמו שהוכיח שם מן הירושלמי שאם גרשה ואחר כך החזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים והתם אעפ"י שהוא החזירה בעצמו אמרינן דתנאים ראשונים הלכו להם. כ"ש הכא בנ"ד שראובן לא החזירו ולא היה סיבה בחזרתו דודאי אמרינן כבר נתבט' אותו תנאי. אי נמי התם אעפ"י שהמחוייב ע"י מעשה הביא עצמו לידי פיטור דהיינו שגירש' אעפ"י שאח"כ החזירה מרצונו עכ"ז אהנו מעשיו לבטל התנאי. כ"ש הכא שהוא לא עשה מעשה ליפטר ממנו ומאליו בא לו הפיטור ע"י הגוי שסילקו ואין חזרתו בידו ודאי איכא למימר טפי פנים חדשות באו לכאן ואותה שבועה אזלה לה. ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דקאמר כל זמן שאת עמי ואם כן כיון שגירשה הרי אינה עמו ולכן אף על גב שהחזירה לא לתנאים הראשוני' החזירה אבל בנדון דידן השבועה היתה סתם  
 510.  שו"ת שואל ונשאל תוכן העניינים חלק א יורה דעה 
באשתו בימי ליבונה דרך תאוה, מה כפרתו. נ"ד בענין הנז'. נ"ה בענין הנז'. נ"ו מעוברת שהרגישה זיבת דבר לח ובדקה באצבעה ומצאה לובן ושחרורית כמלמולי זיעה. ע"ו אשה שאיבדה וסתה ומצאה העדים מקולקלים, אם צריכים כפרה. קל"ה מראה ורדים ויש לה חוטי צמר כאותו מראה. נ"ז נקודה כמראה ורדים, אם יש לתלות שהיתה בתחילה. נ"ז אשה שמצאה דם בהשתנה ובדקה ונמצאת טהורה. קי"א אשה חולנית ויראה פן תתעבר, אם מותרת לכבד ביתה בחמין. ס"א אשה חולנית שקשה לה להביט בבית הסתרים שלא ישארו שערות. ס' אם מותר לטבול בשמיני לספירה ביום כשיש צורך. קל"ו אשה שטבלה בלא יהודית עומדת על גבה. קנ"ג ענין המשכת מים למקוה שיש בו רוב. קכ"א מקוה שהמפתח ביד הישראלית ובעליו הגוי יכול לפותחו, אם יש לחוש שיחליף מימיו בשאובין וכיוצא. קל"ו אם מותר לחמם מקוה ע"י יורה, או ישליך בו שאובין חמים. קל"ו אם מותר להריק חמים על ראש האשה ביציאתה מהטבילה. קל"ו אם מותר לנדה להתפלל וליגע בספרים. קי"ט ראובן שכתב בפנקסו להפריש מעשר בל"ן ונהג, אם מתירין לו. קפ"ג בענין הנז' שרשם בפנקסו שחייב למעשר כו"כ, אם מתירים לו. קפ"ג הנודר שאם יגדל אפרוחים יהיו הקדש וגידל, אם מתירין לו. קס"ו הנודר שכשישחוט ישלם כו"כ להקדש ושחט מסוכנת ובדק סכינים. קמ"א ראובן ושמעון שהמרו זא"ז שכשישלם לשכיריו יותר מהנהוג ישלם לו שמעון כו"כ, וראובן קבל שאם שמעון יקיים דבריו ישלם הוא כו"כ להקדש, אם יש חשש נדר. קמ"ד הדיין ששכרו מקופת הצדקה, אם נכון לסבב במגבית צדקה לקהל. נ"ב אם יכול המוהל לסרב מלמול עד שישלמו לו הקהל מה שתובע מהם. קפ"א ספק ממזר, איך עושים במילתו. ק"ח הנולד בשמונה ונראה שנגמר שערו וצפרניו, מתי מלין אותו. קמ"ג ס"ת שהנו"נין פשוטות שבו כמו ואו שהקו משוך מהגג הימני. ל"ו סתו"מ שנכתבו בדיו פשוט הבא מאירופא. קמ"א ס"ת שעשה בו פרשה פתוחה במקום סתומה. כ"ה יו"ד של שם הויה שנכתב כדינו ונמצא קו דק דבוק בעוקץ התחתון. קכ"ט למ"ד שראשם כזי"ן או כוא"ו, אם יכול לתקן. פ"ו קמ"ז ס"ת שהיו"ד של אלהיך אין בו העוקץ השמאלי לא העליון ולא  
 511.  שו"ת שואל ונשאל תוכן העניינים חלק א יורה דעה 
הנז'. נ"ו מעוברת שהרגישה זיבת דבר לח ובדקה באצבעה ומצאה לובן ושחרורית כמלמולי זיעה. ע"ו אשה שאיבדה וסתה ומצאה העדים מקולקלים, אם צריכים כפרה. קל"ה מראה ורדים ויש לה חוטי צמר כאותו מראה. נ"ז נקודה כמראה ורדים, אם יש לתלות שהיתה בתחילה. נ"ז אשה שמצאה דם בהשתנה ובדקה ונמצאת טהורה. קי"א אשה חולנית ויראה פן תתעבר, אם מותרת לכבד ביתה בחמין. ס"א אשה חולנית שקשה לה להביט בבית הסתרים שלא ישארו שערות. ס' אם מותר לטבול בשמיני לספירה ביום כשיש צורך. קל"ו אשה שטבלה בלא יהודית עומדת על גבה. קנ"ג ענין המשכת מים למקוה שיש בו רוב. קכ"א מקוה שהמפתח ביד הישראלית ובעליו הגוי יכול לפותחו, אם יש לחוש שיחליף מימיו בשאובין וכיוצא. קל"ו אם מותר לחמם מקוה ע"י יורה, או ישליך בו שאובין חמים. קל"ו אם מותר להריק חמים על ראש האשה ביציאתה מהטבילה. קל"ו אם מותר לנדה להתפלל וליגע בספרים. קי"ט ראובן שכתב בפנקסו להפריש מעשר בל"ן ונהג, אם מתירין לו. קפ"ג בענין הנז' שרשם בפנקסו שחייב למעשר כו"כ, אם מתירים לו. קפ"ג הנודר שאם יגדל אפרוחים יהיו הקדש וגידל, אם מתירין לו. קס"ו הנודר שכשישחוט ישלם כו"כ להקדש ושחט מסוכנת ובדק סכינים. קמ"א ראובן ושמעון שהמרו זא"ז שכשישלם לשכיריו יותר מהנהוג ישלם לו שמעון כו"כ, וראובן קבל שאם שמעון יקיים דבריו ישלם הוא כו"כ להקדש, אם יש חשש נדר. קמ"ד הדיין ששכרו מקופת הצדקה, אם נכון לסבב במגבית צדקה לקהל. נ"ב אם יכול המוהל לסרב מלמול עד שישלמו לו הקהל מה שתובע מהם. קפ"א ספק ממזר, איך עושים במילתו. ק"ח הנולד בשמונה ונראה שנגמר שערו וצפרניו, מתי מלין אותו. קמ"ג ס"ת שהנו"נין פשוטות שבו כמו ואו שהקו משוך מהגג הימני. ל"ו סתו"מ שנכתבו בדיו פשוט הבא מאירופא. קמ"א ס"ת שעשה בו פרשה פתוחה במקום סתומה. כ"ה יו"ד של שם הויה שנכתב כדינו ונמצא קו דק דבוק בעוקץ התחתון. קכ"ט למ"ד שראשם כזי"ן או כוא"ו, אם יכול לתקן. פ"ו קמ"ז ס"ת שהיו"ד של אלהיך אין בו העוקץ השמאלי לא העליון ולא התחתון. ק"א אם מותר להפריד דבוק שבין האלף והלמד של  
 512.  שו"ת אמרי אש תוכן העניינים יורה דעה 
אפיה בקמח שיש חשש שהתליע ובדין עשיית ספק ספיקא בידים סימן מב הערות בסוגית גיעולי נכרים ונטל"פ בבשר בחלב, חענ"נ, כבוש כמבושל, איסורין מבטלין זה את זה, ישוב דברי הרמב"ם במקור שהיתה מילה וטבילה במדבר ובמקור דערל אסור בתרומה, מיעוט כהנות מאיסור טומאה סימן מג חומץ הנעשה על ידי חומץ העשוי מיין נסך סימן מד יין כשר שהושם בחביות ששהה בהן סתם יינם יותר ממעת לעת סימן מה ניצוק ביין מבושל סימן מו גויים הדורכים ענבים במקלות, והאם תועיל כריכת ב' סודרין על המקלות, נגיעת גוי הלבוש בבתי ידים סימן מז ישוב דעת הסוברים דאין הבעלים נאמנים להכחיש עד אחד אלא לגבי עצמם סימן מח משרת שהוציא לעז על בעל הבית שהשקה אורחיו יין נסך סימן מט הגעלה ב' פעמים לכלים שבלוע בהם חומץ של יין נסך סימן נ מכירת דברים אסורים על ידי שותף גוי סימן נא מכירת נרות לבית ע"ז סימן נב האם מותר לשלם לאדם כדי שילך לצבא סימן נג אכילת בהמה שנרבעה ע"י גוי סימן נד עשיית מנורה לבית הכנסת מנויי עבודה זרה סימן נה גזירת המלכות לאסור נישואין לפני גיל שלושים למי שאינו לובש מלבושי גויים סימן נו קבלת ריוח מהיתר עיסקא שנעשה כתקנת מהר"ם אחר שעבר זמן הפרעון סימן נז הערות בענייני ריבית סימן נח ריבית בחוב שיכול לתבעו בכל זמן שירצה סימן נט צוואת רבי יהודה החסיד לא לשוב לבית קודם שבע שנים סימן ס חתן ששמו כשם חמיו סימן סא בדברי הסדרי טהרה והחוו"ד דראיה בלא הרגשה סותרת בז' נקיים סימן סב אשה שיש לה מכה המוציאה דם, וראתה שלא בשעת וסתה עם הרגשת זיבת דבר לח סימן סג אשה שיש לה פאר פאל"ל סימן סד בדברי רש"י דוסת שנקבע בימי זיבה אינו מועיל אף לענין שתהא דיה שעתה סימן סה בדיקת שפופרת ברמ"ת כשיודעת שהדם בא מן המקור סימן סו תליה בבתולים אחר שהיתה העראה בלא דם סימן סז תשובת החתם סופר בענין הנ"ל סימן סח נתינת מוך במקום סכנה סימן סט מצות עונה כשיש חשש שיוציא ז"ל סימן ע דין דם הבא מהמקור מהורידין ולא ממקור דם הנידות, ובדין נאמנות הרופאים סימן עא חיוב בדיקה כל יום בז' נקיים באשה המוצאת תמיד כתמים סימן עב אשה הרואה קרטין  
 513.  שו"ת שערי עזרה אבן העזר סימן יח ד"ה וסיים וז"ל 
וסיים וז"ל, אמנם אם היו הבנים כולם גדולים בין הזכרים ובין הנקבות, פשוט שהב"ד יכולים לכוף בדברים עכ"פ מטעם צדקה לסייע בסך מסוים לפי עשרם, ואפילו אם הזכרים קטנים ורק הבנות הגיעו לפרק נישואין רשאי האפוטרופוס ליתן סיוע לפי עשרם של הבנים לאחשובינהו וכו'. אבל אם הבנות קטנות להפריש עתה ממעות הזכרים קטנים משום הבנות לכשיגדלו אינו נכון, ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיינים, אם יראו אם יגדלו הבנים לא ישמעו לקול מורים כדור הזה הפרוץ בעוה"ר וישבו הבנות עד שילבינו, אפשר יש רשות לב"ד לקצוב המעשר מירושתם לחלק לבנות לכשיגיעו לנשואין והריוח יהיה עתה לזכרים וכו', ויש בזה קצת ועשית הישר והטוב וכו' זת"ד ז"ל ע"ש.  
 514.  שו"ת יביע אומר חלק ט - אבן העזר סימן לד ד"ה ג) ומה 
ברור אצלו שתיכף כשיחזרו לאיתן התורה מותרים הם לבא בקהל. וכן מוכח דעת מרן, שהביא בב"י (סי' ד) דעת השוללים חיתון עם הקראים, ובכל זאת לא הזכיר מזה דבר בשלחנו הטהור, וכתב, ולכן ברור בעיני שמרן אינו סובר לאסור החיתון שלהם, מטעמים הידועים לו. ואף שהרמ"א כתב להחמיר, מ"מ כבר הביא הגאון רבי אליהו חזן אב"ד אלכסנדריא בספרו שו"ת תעלומות לב ח"ד בשם גאוני עולם שזה בא להרמ"א מפני שלא ראה את דברי הרדב"ז שהתיר, ושהעיד בגדלו שכן עשה מעשה רב רבינו אברהם בן הרמב"ם. וידוע שהרדב"ז הוא בכלל הראשונים, אחרון לראשונים, וכלל גדול בידינו הוא שבכל מקום שהאחרונים לא ראו דברי הראשונים, נקטינן להלכה כדברי הראשונים. (וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' כה). עכ"פ קם דינא של הרדב"ז ושאר גאונים הנקובים בשמות בשו"ת תעלומות לב הנ"ל, וכבר נעשו מעשים להיתר, סמוך לדורינו, וקי"ל מעשה רב. וכעת באה לידי חוברת של ירחון אור תורה (אדר תשנ"ט) וראיתי שם במאמר לעמיתנו בתורה הגר"ש משאש שליט"א רבה של ירושלים, שכתב: הנה זה למעלה מעשרים שנה, שאני משרת בקודש כרב הראשי וראב"ד בירושלים ת"ו, וכל קראי שבא להתחתן עם בת ישראל הוא מקבל עליו דברי חברות, לקיים כל המצות דאורייתא ודרבנן ככל עם ישראל, ומחתנים אותו עם בת ישראל, וזהו ע"פ דברי הראש"ל פאר הדור הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א שפוסק כדברי הרדב"ז ומהריק"ש שהתירו הקראים לבוא בקהל, מכח הרבה ספקות וטעמים רבים, וכן עשו מעשה רבינו יעקב בי רב. ומהר"ש הלוי. ודבריו באו בקיצור בשו"ת יביע אומר ח"ב (אה"ע סי' כא), ועתה הניף ידו שנית באורך וברוחב בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאה"ע סי' יב), לא הניח פנה וזוית שלא נשתטח בה, בתשובה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וראיתי שהביא כמה גדולים ואבות בתי דין גם מארץ ישראל, שכולם פסקו להתיר הקראים, ועשו מעשה, ומהם הגרא"י אונטרמן הרב הראשי לישראל, והגאון רבי יהושע קניאל, הרב וראב"ד דחיפה, והרה"ג יעקב פינק אב"ד חיפה. והרה"ג שלמה ילוז אב"ד אשדוד. וכן היו עושים מעשה רבני מצרים בכל הדורות, והאחרונים שבהם הרה"ג ר' רפאל אהרן בן שמעון, הרב  
 515.  שו"ת יביע אומר חלק י - אבן העזר סימן כה ד"ה ד) ובפרט 
שרירא גאון שכך נהג הוא ואבותיו, ואמר לקהל לנהוג כן. ע"ש. וכ"כ בתשובת הריב"ש (סי' שצט), שיכולים הקהל לתקן, שכל מי שיקדש שלא בידיעת נאמני הקהל ובפני עשרה יהיו קידושיו מופקעים ובטלים, ומעתה מאותו זמן מפקירים הקהל הכסף שיקדש בו, שהפקר ב"ד הפקר, והמקדש נגד תקנה זו אין קידושיו קידושין, שסתם מקדש על דעת מנהג העיר מקדש, וכמ"ש בב"מ (קד א) הלל היה דורש לשון הדיוט וכו', ולחומר הענין אין לסמוך על זה להוציאה בלא גט, אא"כ בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא. ע"כ. וכתב המהר"ם אלשקר (סי' מח), שאע"פ שהרשב"א לא החליט בדבר, וסיים בתשובה הנ"ל שצריך להתיישב עוד בדבר, הנה בתשובות אחרות הורה כך למעשה אחר היישוב, וכמ"ש כן בשמו רבינו ירוחם. ע"ש. ועל זה סמכו למעשה גאוני ירושלים, וכמ"ש בשו"ת פרי הארץ ח"ג (חאה"ע סי' ב דף כו ע"ג) וז"ל: וכבר נודע לכל תושבי עה"ק ירושלים, אשר ישנה הסכמה קדומה בחרם ובנידוי ובכל תוקף מקדושים אשר בארץ המה, שלא לקדש שום בת ישראל טרם עת החופה והנישואין, וכל העובר על זה לקדש בקרב הארץ הרי הקידושין ההם מופקעים מעיקרן, ואפילו שיהיו במאה עדים, דאפקעינהו רבנן לקידושין מניה, והרי הוא נלכד ברשת נח"ש, והסכמה זו נהוגה אצלינו בכל תוקף עד יבא מורה צדק. "וכך אנו נוהגים הלכה למעשה". ע"כ. וע"ע בשו"ת ברך משה גלאנטי (ר"ס לג) שכתב וז"ל: ובהסכמה עלינו כחומר ותוקף כל ההסכמות והגזרות שנעשו מימות משה רבינו ועד היום, ששום בר ישראל לא יהיה רשאי לקדש אשה אא"כ יהיו שם עשרה אנשים מבני ישראל ומתוכם הרב המרביץ תורה אשר יהיה בימים ההם, והאיש אשר יעשה בזדון לקדש לו אשה ע"פ שנים עדים ולא יהיו באותו מעמד עשרה מישראל כנ"ל לא יהיו קידושיו קידושין, לא שרירין ולא קיימין, ולהוו הפקר כעפרא דארעא וכדבר שאין בו ממש, והכסף שמקדש בו יהיה הפקר גמור בכח ב"ד יפה שבידינו, וגזרה עומדת לעומת האיש המקדש כן בין לו בין לשני עדיו ההולכים עמו להעיד על קידושיו, לטרקינהו חיויא דרבנן דלית ליה אסותא, ונח"ש כרוך על עקבם, והבדילם ה' לרעה ככל אלות הברית, ושומע לנו ישכון בטח. ע"כ.  
 516.  שו"ת יביע אומר חלק י - אבן העזר סימן כה ד"ה ד) ובפרט 
רבנן לקידושין מניה, והרי הוא נלכד ברשת נח"ש, והסכמה זו נהוגה אצלינו בכל תוקף עד יבא מורה צדק. "וכך אנו נוהגים הלכה למעשה". ע"כ. וע"ע בשו"ת ברך משה גלאנטי (ר"ס לג) שכתב וז"ל: ובהסכמה עלינו כחומר ותוקף כל ההסכמות והגזרות שנעשו מימות משה רבינו ועד היום, ששום בר ישראל לא יהיה רשאי לקדש אשה אא"כ יהיו שם עשרה אנשים מבני ישראל ומתוכם הרב המרביץ תורה אשר יהיה בימים ההם, והאיש אשר יעשה בזדון לקדש לו אשה ע"פ שנים עדים ולא יהיו באותו מעמד עשרה מישראל כנ"ל לא יהיו קידושיו קידושין, לא שרירין ולא קיימין, ולהוו הפקר כעפרא דארעא וכדבר שאין בו ממש, והכסף שמקדש בו יהיה הפקר גמור בכח ב"ד יפה שבידינו, וגזרה עומדת לעומת האיש המקדש כן בין לו בין לשני עדיו ההולכים עמו להעיד על קידושיו, לטרקינהו חיויא דרבנן דלית ליה אסותא, ונח"ש כרוך על עקבם, והבדילם ה' לרעה ככל אלות הברית, ושומע לנו ישכון בטח. ע"כ. וע"ע בשו"ת שער אשר (חאה"ע סי' לא) שכתב בשם מהר"י בי רב, שאם תקנו חכמי העיר תקנה שלא לקדש בפחות מעשרה, ודאי שכוונתם היתה להפקיע הקידושין לגמרי, שאם לא כן מה הועילו בתקנתם. וכתב שהרבה אחרונים נמשכו בזה אחר מהר"י בי רב לבטל הקידושין. ע"ש. וכ"כ הרב המגיה בשו"ת עבודת השם (חאה"ע ס"ס טו), שכיון שמהר"י בי רב ודעמיה ס"ל שכל שהמקדש עבר על ההסכמה נפקעים הקידושין, יש לצרף לזה ספק נוסף להתיר מכח ס"ס. ע"ש. וכ"כ בשו"ת צל הכסף ח"ב (חאה"ע ס"ס ו, דף לא ע"א). וכ"כ בשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"א (חאה"ע סי' יד, דף עד ע"ד), שיש לצרף הסכמת חכמי העיר שלא לקדש כי אם ברשות חבר עיר ובעשרה, וכמ"ש בשו"ת בירך משה גלאנטי (ריש סי' לג) הנ"ל, לספק נוסף, להתיר את המתקדשת בלי גט. ע"ש. והניף ידו שנית בשו"ת פני יצחק (ח"א דף צו סע"ג, וחלק ו סי' ה דף י ע"ד) שכתב, ועיני ראו ולא זר נוסח הסכמה אשר באה מגאוני ירושלים ת"ו, מפני שראו בחכמתם שפשתה המספחת בזה מצד פריצי עמנו, ולכן גם בעי"ת בירות ודמשק נמשכו אחר ההסכמה הנז', והסכימו בכל אלות הברית בחרמות ונידויים על המקדש שלא בשעת החופה והנישואין, ועל עדי  
 517.  שו"ת דברי מלכיאל חלק ד סימן קלא ד"ה ולכאורה יש 
ולכאורה יש לדון מהא דאיתא בנדרים (דף ס"ג ע"ב) שאם היו מסרבים בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שאינה נהנית לי מותרת ליהנות לו שאין כוונתו רק על נישואין שסירבו בו. וכן אם היו מסרבים בו שיאכל וישתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולטעום צונן שלא נתכוין זה רק לאכילה ושתיה. הרי דאמרינן שכוונתו על דעת העוסקים עמו בשעת דיבורו. וא"כ ה"ה בנ"ד נימא שהשליח ראשון עשה את השליח השני על דעת המגרש שא"ל לעשות את זה. ולזה אף שאמר שמו בשינוי קצת. מ"מ נימא שכוונתו על אותו האיש שכיוון המגרש. והמגרש בודאי כיוון על גיסו. כי הלא הוא יודע שאין בכפר זה איש אחר בשם זה. אבל ז"א דרק שם שייך זה משום דגם נישואין הוי בכלל הנאה וכן אכילה ושתיה הוי בכלל טיפת צונן. אבל לא כשהגיד ענין אחר לגמרי. וכ"כ התו' בפסחים (דף ס"ג) דאם טעה ואמר על תרומה מעשר אינו כלום כי דברים שבלב אינן דברים. והרא"ש כתב בנדרים שם דמותר אף באכילה ושתיה. דכיון שלא אמר זה בפירוש. ומה שאמר לא כיוון לידור על זה. בטל דיבורו לגמרי. וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ח שבארתי בע"ה שאין מפרשים דיבורו בדבר שהוא היפוך מדבריו. ועוד דאטו אנו יודעים מי הוא השליח הראשון. ואפשר הוא מילידי סביבותינו ויודע טיב הכפר והכיר איזה איש בשם זה. וחשב שהוא דר בכפר זה. ולא סמך כלל על דברי המגרש. ומה שכתב הבעל לקרובו שעשה גיסו לשליח אין להעמיד על זה ע"פ דין כיון שבמעשה ב"ד לא נזכר זה:  
 518.  שו"ת דברי מלכיאל חלק ד סימן קלא ד"ה ולכאורה יש 
ולכאורה יש לדון מהא דאיתא בנדרים (דף ס"ג ע"ב) שאם היו מסרבים בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שאינה נהנית לי מותרת ליהנות לו שאין כוונתו רק על נישואין שסירבו בו. וכן אם היו מסרבים בו שיאכל וישתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולטעום צונן שלא נתכוין זה רק לאכילה ושתיה. הרי דאמרינן שכוונתו על דעת העוסקים עמו בשעת דיבורו. וא"כ ה"ה בנ"ד נימא שהשליח ראשון עשה את השליח השני על דעת המגרש שא"ל לעשות את זה. ולזה אף שאמר שמו בשינוי קצת. מ"מ נימא שכוונתו על אותו האיש שכיוון המגרש. והמגרש בודאי כיוון על גיסו. כי הלא הוא יודע שאין בכפר זה איש אחר בשם זה. אבל ז"א דרק שם שייך זה משום דגם נישואין הוי בכלל הנאה וכן אכילה ושתיה הוי בכלל טיפת צונן. אבל לא כשהגיד ענין אחר לגמרי. וכ"כ התו' בפסחים (דף ס"ג) דאם טעה ואמר על תרומה מעשר אינו כלום כי דברים שבלב אינן דברים. והרא"ש כתב בנדרים שם דמותר אף באכילה ושתיה. דכיון שלא אמר זה בפירוש. ומה שאמר לא כיוון לידור על זה. בטל דיבורו לגמרי. וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ח שבארתי בע"ה שאין מפרשים דיבורו בדבר שהוא היפוך מדבריו. ועוד דאטו אנו יודעים מי הוא השליח הראשון. ואפשר הוא מילידי סביבותינו ויודע טיב הכפר והכיר איזה איש בשם זה. וחשב שהוא דר בכפר זה. ולא סמך כלל על דברי המגרש. ומה שכתב הבעל לקרובו שעשה גיסו לשליח אין להעמיד על זה ע"פ דין כיון שבמעשה ב"ד לא נזכר זה:  
 519.  שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן כז ד"ה ד) וראה 
והביא לשון הרמב"ם (בפי"א מהל' ברכות ה"ה וה"ו) הנ"ל (בראש אות א), וכתב לדקדק ממה שתפס הרמב"ם דוגמא למצות הקיימות ונמשכות כגון ציצית ותפלין וסוכה, ולא נקט מזוזה ומעקה, דמוכח שדוקא באלו שהם חובת הגוף ממש, ללבוש הציצית והתפלין על גופו, וכן סוכה שמכניס גופו בסוכה, בזה הוא דוקא שיכול לברך אח"כ, שבכל רגע במצות אלו הוא עושה המצוה, ולכן לא הצריכוהו אפי' להסירם ולהניחם שנית כדי לברך, משא"כ במעקה ובמזוזה, שאף שהמצוה נמשכת זמן ארוך, מכל מקום עשייתה נגמרת כרגע, ולא מקרי עובר לעשייתן. ע"כ. ואינו מוכרח כלל, שהרי סיים הרמב"ם, "וכן כל כיוצא באלו", ונכלל בזה דין ברכת מזוזה לאחר קביעתה, שכל זמן שהוא דר בבית ההוא שיש בו מזוזה, הרי הוא מקיים המצוה, שדר בבית שיש מזוזה בפתחו, ובכל שעה הוא מקיים המצוה, וכמ"ש בשו"ת הגאון רעק"א (סוף סי' ט), הילכך יכול לברך אח"כ, ועד שבא מר ניהו רבה לדקדק מהרישא דלא נקט מעקה ומזוזה, הרי אדרבה יש לדקדק להיפך מן הסיפא, דנקט שחיטה וכסוי הדם והפרשת תרומה ומעשרות שאחר עשייתן לא נשאר מהם קיום והמשכה, ולא נקט רבותא שגם במעקה ומזוזה לא יברך אח"כ, אלא ודאי שאין מכאן ראיה כלל. ומ"ש עוד להשוות נ"ד למ"ש הרמב"ם (סוף פ"ג מהל' אישות), שאם קידש אשה ולא בירך ברכת אירוסין, לא יברך אחר הקידושין, שזו היא ברכה לבטלה, כי מה שנעשה כבר נעשה, והרי שם הקידושין נמשכים והולכים כל הזמן, ויש עליה שם ארוסה עד שעת החופה, ואעפ"כ כתב שלא יברך אח"כ, וזה דומה ממש למזוזה וכו'. ע"כ. והנה במחכ"ת נעלם מעינו הבדולח דברי האחרונים הנ"ל חבל נביאים, דכולהו ס"ל שאם לא בירך על המזוזה בשעת קביעתה יכול לברך אח"כ, משום דדמי לציצית ותפילין וסוכה. ומ"ש לדמות דין זה לברכת אירוסין, עמו הסליחה כי רב המרחק ביניהם, ולא קרב זה אל זה, שהמזוזה קבועה וקיימת בפתח הבית, ומצותה נמשכת כל זמן שהוא דר בה, עד שרצה המג"א (סי' יט) לומר, שאם קבע מזוזה בבית קודם שדר בתוכו, כשנכנס לדור בתוכו מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה, מוכח שבעצם ישיבתו יש מצוה בבית שיש בו מזוזה. [ואף דלא קי"ל הכי, היינו משום  
 520.  כתב עת מוריה תמב - תמד, תש"פ, רצט - שי
 
נושא המאמר: בנדון צירוף למנין עשרה ולזימון משני מקומות כשרואין אלו את אלו - הערות 
ביתר עילית יע"א. לכבוד הגאון הרב ר' יודא שליט"א שמחתי מאוד מהדברי תורה הנאמרים בהשכל ודעת, אשרי שלו ככה, וכדרכה של תורה השגתי קצת על מקצת דבריו, וצריך הכרע, ומזל טוב על נישואי בנו החתן ר' שלום מרדכי שליט"א וברכת נחת מכל יו"ח. ידי"נ חיים אלעזר וייס. נראה דווקא שם דלכתחילה היה בהבית ועקר ממקומו למקום אחר ורוצה עכשיו להצטרף מהמקום החדש  
 521.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן כט ד"ה ובאמת בעיקר 
ובאמת בעיקר פלוגתת הר"ן והרשב"א אי בס' בצדקה אזלינן לחומרא כ' המח"א דכ"ז א"נ דבצדקה שייך דין אמל"ג ויש בו קנין ממון להעני א"כ תיכף אנו דנין אי יש להעני זכות ממון ושפיר שייך חמ"ק אבל אי ליכא בזה רק חיוב נדר א"כ לע"ע אין הס' לענין ממון דגם אי חל הנדר מ"מ הוא רק חיוב הגוף א"כ אין החמ"ק מכריע לענין החיוב נדר. ועפ"ז מיושב קושית הר"ן מהא דס' לקט ומהא דנחתומין ועפ"ז ניחא דבשלמא בצדקה דבא רק מנדבת הנודר י"ל דאין להעני קנין כ"ז שלא בא לידו וממילא אין הח"מ מכריע בזה הס' וממילא הוי כס' איסור ולחומרא אבל לגבי לקט או מעשר עני דבע"כ צריך להפריש י"ל דיש להעני תיכף זכות בגווה דמתנות שלא הורמו כהורמו דמי ונודע דעת המהר"י קורקס הובא בכ"מ פ"ד מתרומות דל"ש אתי דיבור ומבטל דיבור לפי דבע"כ צריך להפריש ונודע דעת הרשב"א דמש"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלקו של כהן ועיין תוס' פסחים דל"ח ובקצה"ח סי' רמ"ג א"כ אם אנו דנין לענין מעשר עני א"כ הוי תיכף הס' לענין קנין ממון ושייך חמ"ק. עכ"פ שיטת הרשב"א והמהרי"ט הבין כן בשיטת הרי"ף דבצדקה ל"ש דין אמל"ג ורק חיוב נדר מוטל עליו ועיין קצה"ח סי' פ"ו וסי' רי"ב וסי' רמ"א וסי' ר"נ אך לשיטת האו"ת הדבר תלוי בס' בבע"י הנ"ל. והנה אי מותר לשנות מעני לעני הנה לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' כ"ב דבצדקה ל"א אמל"ג ובפרט בנודר לעניים שאינם מבוררים דבודאי ליכא בזה קנין משום דא"ב ולא עדיף ממסירה להדיוט ורק די"ל דחיוב נדר מוטל עליו בודאי מותר לשנות ובפרט דהוי מצוה גדולה להשיא בתולה עניה כמפורש בש"ע או"ח סי' קנ"ג דמוכרין בהכ"נ לצרכי נישואי יתומה וכ' הש"א שם דה"ה עניה ובשלמא בנודר לעני ידוע י"ל דכבר זכה בו העני וא"י לשנות בלי דעתו אבל בנ"ד שצוה לחלק הריוח בכל שנה וזה ודאי הוי לעניים שא"י דלא ידע מי יהי' העניים לדורות א"כ בודאי עוד לא זכו רק דחיוב נדר מוטל עליו בודאי דמותר לשנות למצוה אחרת כמ"ש במהרי"ק שורש ה' ובשו"ת מהרי"ט סי' ס"ג ובשו"ת שער אפרים סי' ס"ו ובשו"ת ח"ס חו"מ בהשמטות סי' כ"ז שכ' דבהקדש גוף המעות לחלקם לעניים של עיר חשיב כעניים ידועים אבל בנדר רק לחלק הרווחים מדי  
 522.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן כט ד"ה ובאמת בעיקר 
ובאמת בעיקר פלוגתת הר"ן והרשב"א אי בס' בצדקה אזלינן לחומרא כ' המח"א דכ"ז א"נ דבצדקה שייך דין אמל"ג ויש בו קנין ממון להעני א"כ תיכף אנו דנין אי יש להעני זכות ממון ושפיר שייך חמ"ק אבל אי ליכא בזה רק חיוב נדר א"כ לע"ע אין הס' לענין ממון דגם אי חל הנדר מ"מ הוא רק חיוב הגוף א"כ אין החמ"ק מכריע לענין החיוב נדר. ועפ"ז מיושב קושית הר"ן מהא דס' לקט ומהא דנחתומין ועפ"ז ניחא דבשלמא בצדקה דבא רק מנדבת הנודר י"ל דאין להעני קנין כ"ז שלא בא לידו וממילא אין הח"מ מכריע בזה הס' וממילא הוי כס' איסור ולחומרא אבל לגבי לקט או מעשר עני דבע"כ צריך להפריש י"ל דיש להעני תיכף זכות בגווה דמתנות שלא הורמו כהורמו דמי ונודע דעת המהר"י קורקס הובא בכ"מ פ"ד מתרומות דל"ש אתי דיבור ומבטל דיבור לפי דבע"כ צריך להפריש ונודע דעת הרשב"א דמש"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלקו של כהן ועיין תוס' פסחים דל"ח ובקצה"ח סי' רמ"ג א"כ אם אנו דנין לענין מעשר עני א"כ הוי תיכף הס' לענין קנין ממון ושייך חמ"ק. עכ"פ שיטת הרשב"א והמהרי"ט הבין כן בשיטת הרי"ף דבצדקה ל"ש דין אמל"ג ורק חיוב נדר מוטל עליו ועיין קצה"ח סי' פ"ו וסי' רי"ב וסי' רמ"א וסי' ר"נ אך לשיטת האו"ת הדבר תלוי בס' בבע"י הנ"ל. והנה אי מותר לשנות מעני לעני הנה לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' כ"ב דבצדקה ל"א אמל"ג ובפרט בנודר לעניים שאינם מבוררים דבודאי ליכא בזה קנין משום דא"ב ולא עדיף ממסירה להדיוט ורק די"ל דחיוב נדר מוטל עליו בודאי מותר לשנות ובפרט דהוי מצוה גדולה להשיא בתולה עניה כמפורש בש"ע או"ח סי' קנ"ג דמוכרין בהכ"נ לצרכי נישואי יתומה וכ' הש"א שם דה"ה עניה ובשלמא בנודר לעני ידוע י"ל דכבר זכה בו העני וא"י לשנות בלי דעתו אבל בנ"ד שצוה לחלק הריוח בכל שנה וזה ודאי הוי לעניים שא"י דלא ידע מי יהי' העניים לדורות א"כ בודאי עוד לא זכו רק דחיוב נדר מוטל עליו בודאי דמותר לשנות למצוה אחרת כמ"ש במהרי"ק שורש ה' ובשו"ת מהרי"ט סי' ס"ג ובשו"ת שער אפרים סי' ס"ו ובשו"ת ח"ס חו"מ בהשמטות סי' כ"ז שכ' דבהקדש גוף המעות לחלקם לעניים של עיר חשיב כעניים ידועים אבל בנדר רק לחלק הרווחים מדי  
 523.  שו"ת מהרי"ט חלק ב - אבן העזר סימן יח ד"ה ונראה שטעמן 
ונראה שטעמן של גדולים שהתירו התם באותם הנשים מחמת אותם שנתערבו ונשאו כותיות היינו משום דאותם שנשאו נשי' נכריות נכרי' וידועים היו במקומותם במושבותם ואין חילוף בין זרע כשר לזרע פסול כשנחקור עליהם ונדע שאינם מאותם הידועים שנשאו נשים נכריות כי הנם מועטים אבל מה שיפול ספק לפי רוב השנים יהיה אם אחרים אעפ"י שמשפחותם לבית אבותם תהיינה ידועות שאינן מאותן שנתערבו מ"מ אי אפשר לנו לידע אם אחת מאל' נשא אשה מאותם המשפחות דשכיחי דנסבי מינייהו וליכ' קלא ואות' הבת כדין זרה דייני' לה והואיל ואותן המשפחות הפסולות ידועות שם וקבועות במקומן איכא למיחש בהו דהו"ל כלוקח מן הקבוע וכדין ט' חנויות נמצא שהספק הוא בנישואי אביהן של אלו שבאו מהיכן נשאו אשה. אלא דאכתי יש לספק בזה דילמא אזלא איהי לגבייהו וכל דפריש מרובא פריש כדאמרי' בספ"ק דכתובות גבי קרונות של צפורי וכת' שם התוס' דלא מיקרי קבוע אלא בתוך ביתו ממש דאפי' בתוך העיר לא חשיב קבוע דדמי לנמצא בין החניות או נמצא תינוק מושלך בעיר וכיון שכן הו"ל תרי ספיקי להחמיר ספק אי אזלא איהי לגבייהו ומרובא פרשה ואת"ל אזלי אינהו לגבה אכתי שמא בת ישראלית היא ונראה דלא דמי דהתם נולד לה הספק בשעת הבעילה שלא ידעה למי נבעלה ואם באותה שעה פירש ממקום קביעות איסורו אזלי בתר רובא כדין כל דפריש אבל הכא בשעת הנישואין לא היה לנושא אותה ספק כלל אלא השתא לדידן הוא דנולד הספק באביו של זה מאיזו משפח' נשא אשה והואיל ובאות' העיר אתחזק איסור' והפיסול קבוע אלא שאנו מסתפקי' מהיכן נשא אשה הו"ל כנוטל מאחת מעשר חנויות שאע"פ שפירשה החתיכה ע"י נטילתו מ"מ לא פירשה ממקום ספק אלא מחנות הודאי פירשה אלא שאנו מסתפקי' בחנות עצמה וראיה מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים ט' צבורים של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעי' אי מצה שקיל אי חמץ שקיל היינו ט' חנויות פי' דהו"ל קבוע כמחצה על מחצה והקשו שם בתוס' אמאי חשיב לה קבוע מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד עכו"ם דבפ' גיד הנש' פריך לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור מדתנן ובנמצא הלך אחר הרוב ומשני בנמצא ביד עכו"ם ואו' ר"י דהכא  
 524.  שו"ת מהרי"ט חלק ב - אבן העזר סימן יח ד"ה ונראה שטעמן 
מועטים אבל מה שיפול ספק לפי רוב השנים יהיה אם אחרים אעפ"י שמשפחותם לבית אבותם תהיינה ידועות שאינן מאותן שנתערבו מ"מ אי אפשר לנו לידע אם אחת מאל' נשא אשה מאותם המשפחות דשכיחי דנסבי מינייהו וליכ' קלא ואות' הבת כדין זרה דייני' לה והואיל ואותן המשפחות הפסולות ידועות שם וקבועות במקומן איכא למיחש בהו דהו"ל כלוקח מן הקבוע וכדין ט' חנויות נמצא שהספק הוא בנישואי אביהן של אלו שבאו מהיכן נשאו אשה. אלא דאכתי יש לספק בזה דילמא אזלא איהי לגבייהו וכל דפריש מרובא פריש כדאמרי' בספ"ק דכתובות גבי קרונות של צפורי וכת' שם התוס' דלא מיקרי קבוע אלא בתוך ביתו ממש דאפי' בתוך העיר לא חשיב קבוע דדמי לנמצא בין החניות או נמצא תינוק מושלך בעיר וכיון שכן הו"ל תרי ספיקי להחמיר ספק אי אזלא איהי לגבייהו ומרובא פרשה ואת"ל אזלי אינהו לגבה אכתי שמא בת ישראלית היא ונראה דלא דמי דהתם נולד לה הספק בשעת הבעילה שלא ידעה למי נבעלה ואם באותה שעה פירש ממקום קביעות איסורו אזלי בתר רובא כדין כל דפריש אבל הכא בשעת הנישואין לא היה לנושא אותה ספק כלל אלא השתא לדידן הוא דנולד הספק באביו של זה מאיזו משפח' נשא אשה והואיל ובאות' העיר אתחזק איסור' והפיסול קבוע אלא שאנו מסתפקי' מהיכן נשא אשה הו"ל כנוטל מאחת מעשר חנויות שאע"פ שפירשה החתיכה ע"י נטילתו מ"מ לא פירשה ממקום ספק אלא מחנות הודאי פירשה אלא שאנו מסתפקי' בחנות עצמה וראיה מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים ט' צבורים של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעי' אי מצה שקיל אי חמץ שקיל היינו ט' חנויות פי' דהו"ל קבוע כמחצה על מחצה והקשו שם בתוס' אמאי חשיב לה קבוע מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד עכו"ם דבפ' גיד הנש' פריך לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור מדתנן ובנמצא הלך אחר הרוב ומשני בנמצא ביד עכו"ם ואו' ר"י דהכא מיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום הקביעות עכ"ד אלמא כל שלא נולד הספ' מחמת פרישתו שהרי יודעי' היו מאיזה מקום פירש אלא שבמקום קביעות עצמו אנו מסתפקים מהו הרי נולד הספק במקום הקביעות ועוד דלא קרינן פרישה אלא  
 525.  שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן סא ד"ה תשובה: בפסחים 
תשובה: בפסחים (דף מט ע"א) תניא רבי שמעון אומר, כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה. כגון מאי, אמר רבי יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ. (פירש רש"י, בת כהן צריכה להנשא לכהן ולא לפגום משפחתה ולהנשא לישראל). ואמר רבי יוחנן, בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה, מאי היא, אמר רב חסדא או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. במתניתא תנא או קוברה (בלא עת) או קוברתו או מביאתו לידי עניות. ופריך, והא אמר רבי יוחנן הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן שתורה וכהונה מעשרתן, לא קשיא, הא בתלמיד חכם הא בעם הארץ. ופירש רש"י, תלמיד חכם שבח הוא לו, אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן שזה נדבק בזרעו ונענשים על כך. וכן פסק הרמב"ם (בפרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה לא). וזו לשון הטור ומרן השלחן ערוך באבן העזר (סימן ב' סעיף ח'): עם הארץ לא ישא כהנת, ואם נשא אין זיווגם עולה יפה, שתמות היא או הוא במהרה, או תקלה תבא עליהם. אבל תלמיד חכם שנושא כהנת הרי דבר זה נאה ומשובח, תורה וכהונה במקום אחד. ובשו"ת חות יאיר (סימן ע') האריך לבאר מה הן סעודות מצוה, וכתב, שסעודת נישואין אפילו של בת תלמיד חכם לעם הארץ נחשבת סעודת מצוה, כי אין לנו בזמן הזה דין עם הארץ שדיברו בו חכמים בזה, כמו שאין לנו דין עם הארץ שנאמרו בו ששה דברים בפסחים (מט ע"ב). ע"כ. ונראה דמיירי בעם הארץ שלא למד תורה, אבל הוחזק שעוסק במצות ובגמילות חסדים, שהרי אחד מששה דברים שנאמרו בו בפסחים (מט ע"ב) שאין מקבלים ממנו עדות, ומבואר בהרמב"ם (פרק יא מהל' עדות הלכה א - ב) ובשלחן ערוך חשן משפט (סימן לד סעיף יז), שאם אינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ פסול לעדות, ורק אם אינו במקרא ובמשנה, אבל הוחזק שעוסק במצות ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי הישרים, כשר לעדות בדיעבד. ע"ש. (ועיין בסמ"ע ובנתיבות ובשאר אחרונים שם, ובספר עיון יעקב ברכות מז ע"ב). ומה שכתבו הטור והשלחן ערוך באבן העזר הנ"ל, שעם הארץ לא ישא בת כהן, מיירי שלא הוחזק שעוסק בתורה ובמצות ובגמילות חסדים. ולכן הביאו דבר זה להלכה. והגאון רבי יהושע שלמה ארדיט בספר חינא  
 526.  שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קכא ד"ה ממחותני הרב 
ממחותני הרב המופלא מהר"ר שמשון אב"ד במדינות דיסל דארף וז"ל מדינה שקבלו עליהם אותו לאב"ד והוא אצלם יותר מעשרים שנה וגם הסביבות בני כפרים הסמוכים אף שאינם שייכים למדינה זו קיימו וקיבלו עליהם לרב הנ"ל בהתרת קידושין וכל מילי השייכים להרב לדון ולשפוט עליהם ואירע מקרה שאחד ממדינה הסמוכה למדינה זאת שהיא יושבת תחת אב"ד אחר והי' שם אלמן אחד עשיר ואצלו משרתת אחד מבני הכפרים היושבים תחת רבנות שלי ולפי דבריה פתה אותה הבע"הב ובא עליה לשם קדושין ויהי כשנתעברה הימנו אמר לה שתלך לבית אביה וקבע זמן לבא שמה לכתוב התנאים ויהי כאשר הלכה היא אל בית אביה והיתה באמנה הוא פנה עורף והלך למדינה זו ושדך עצמו עם בתולה אחרת ובגד במפותתו וכאשר שמע כן אבי המשרתת הלך אל אב"ד מקום שהאלמן דר ותבע אותו לדין והאלמן כפר הכל שלא בא אליה וכן יצא הפסק מאב"ד שהאלמן ישבע שכדבריו כן הוא ובקש אבי המשרתת זמן ב"ד אולי יברר הדבר ועם הפסק הנ"ל בא אבי המשרתת לפני וספר לי המאורע והרא' לי פסק דינו ובקש מאתי כשיבא אבי המשודכת אלי בשביל התרת קדושין לבתו שתנשא לאלמן הנ"ל לא אתן שום התרה עד שיקיים הפסק שיש לו עליו אולי קודם שבועה יודה או יברר או ינשא את מפותתו והרכנתי לו את ראשי לדבריו כי נכון הוא ויום או יומים אחר זה בא לוי אלי עבור התרת קידושין לבתו המשודכת עם האלמן הנ"ל והי' באותו פעם ג"כ פרנסי ומנהיגי מדינה ויצא מאתנו לא די שלא יתנו לו התרת קדושין אלא שגזרנו עליו בחרם שלא יניח לקדש בתו ולהכניסה לחופה עד שיקיים הפס' של אבי המשרתת ויהי כאשר ראה שכלתה אליו הרעה זו לא השגיח בכל זה והלך לביתו והכין עצמו לנשואין בתו ולקח עצמו עשרה אנשים וגם ראובן האלמן ומלמד אחד לסדר לו קידושין ויהי כאשר נשמע הדבר לנו שלחנו אצלם ציר מיוחד התראה בחרם ובקנס שלא יעשה נישואין והוא עבר על כולם ועשה הנשואין כרצונו בכן החרים הרב בחרם הגדול עם הסכמת פ"ו מדינה והחרימו עליהם בעונשם הקשה מאוד למגדר מילתא עד שיבאו ויקבלו דינם ונשאלתי אי שפיר עבדו ע"פ שורת הדין.  
 527.  שו"ת בנימין זאב סימן רנג ד"ה ונחזור לעניינינו 
שמברך לפניו אפילו כ"ג ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות אל תקרי ולמשנאי אלא למשניאי ופירש"י למשניאי שגורמין לבני אדם לשנאותי שהרואה ת"ח שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה ואנו מוזהרין לכבד ולהדר ת"ח ואפילו יניק וחכים כרבי יוסי הגלילי כדאיתא פ' קמא דקדושין דאמר והדרת פני זקן זה שקנה חכמה אפילו יניק וחכים ואני הארכתי בדין זה בתשובה המתחלת צורבא מרבנן סימן רמ"ג ואפוכי מטרתא למה לי ואמרינן במכות פרק אלו הן הלוקי' אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאלו בס"ת כתיב מ' יכנו ואתו רבנן בצרו חדא ופירש"י כמה טפשאי שאר אינשי כמה שוטים הללו רוב בני אדם ואמרינן בב"ב פי"נ אמר רב אמי בישיבה הלך אחר החכמה במסיבה הלך אחר הזקנה אמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה ופירשב"ם בישיבה בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה מושיבין את החכם למעלה מן הזקן כו' עד ומבנות צלפחד איכא למילף דגבי שאלת הדין מקדים הכתוב חכמה תחילה במסיבה של משתה וה"ה לנישואין והוא דמופלג החכם בחכמה אז הלך אחר החכמה ולא אחר הזקנה והוא דמופלג בזקנה שזקן מאד אז חולקין לו כבוד בבית המשתה יותר מן החכם כו' עד והיכא דלא מופלג לא האי בחכמה ולא האי בזקנה נראה בעיני דבכל מקום הלך אחר הזקנה מדאמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה דהיכא דהוי תרוייהו מופלגין הולכין בישיבה אחר החכם ובמסיבה אחר הזקן מכלל דהיכא דלא הוו תרווייהו מופלגין לא האי ולא האי הולכין בכל מקום אחר אחד מהם וכיון דלא פירש איכא למימר דמסתמא הולכין אחר הזקן דבשביל שהבחור חכם קצת יותר ממנו אין לנו לבייש את הזקן והחכם אינו בוש בכך מאחר שהזקן ממנו יודע הוא שבשביל זקנותו חולקין לו כבוד עכ"ל אמנם אני בנימין מצאתי משם רבינו שמואל דהוא רשב"ם דלעיל בסמ"ג בעשאין סימן י"ג וז"ל וכתב שם רבינו שמואל שאם אין שם לא מופלג בחכמה ולא מופלג בזקנה שלעולם חכם קודם לזקן עכ"ל ויראה לע"ד דמדקאמר חכם קודם לזקן יש להבין דבין לישיבה בין לסעודה חכם קודם לזקן והכי משמע מדברי האשרי בגיטין פרק  
 528.  שו"ת בנימין זאב סימן רנג ד"ה ונחזור לעניינינו 
הולכין בישיבה אחר החכם ובמסיבה אחר הזקן מכלל דהיכא דלא הוו תרווייהו מופלגין לא האי ולא האי הולכין בכל מקום אחר אחד מהם וכיון דלא פירש איכא למימר דמסתמא הולכין אחר הזקן דבשביל שהבחור חכם קצת יותר ממנו אין לנו לבייש את הזקן והחכם אינו בוש בכך מאחר שהזקן ממנו יודע הוא שבשביל זקנותו חולקין לו כבוד עכ"ל אמנם אני בנימין מצאתי משם רבינו שמואל דהוא רשב"ם דלעיל בסמ"ג בעשאין סימן י"ג וז"ל וכתב שם רבינו שמואל שאם אין שם לא מופלג בחכמה ולא מופלג בזקנה שלעולם חכם קודם לזקן עכ"ל ויראה לע"ד דמדקאמר חכם קודם לזקן יש להבין דבין לישיבה בין לסעודה חכם קודם לזקן והכי משמע מדברי האשרי בגיטין פרק הנזקין וז"ל ואם החכם מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה בכל מקום הולכין אחר החכמה וכ"כ הטור בנו י"ד סימן רמ"ז וז"ל היו ביחד חכם מופלג בחכמה והוא בחור וזקן שמופלג בזקנה והוא חכם קצת אבל לא כבחור בישיבה של דין או של תורה הולכין אחר החכמה להושיב הבחור בראש ולדבר תחילה בישיבה של משתה או של נישואין הולכין אחר הזקנה להושיבו בראש ואם החכם מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה בכל מקום הולכין אחר החכמה כו' ואם אין שם שום אחד מהן מופלג לא זה בחכמה ולא זה בזקנה הזקן קודם בכל מקום עכ"ל ותימה לי הדיוט בנימין במה שכתב הטור דהיכא דליכא מופלגין הזקן קודם בכל מקום דבשלמא במסיבה דליכא התם דברי תורה כולי האי ואף אם יושיבוהו בראש ליכא קפידא כולי האי ניחא אבל היכא דיושיבוהו בראש בישיבה של תורה או לדין דהתם איכא תורה או דין תורה ויבוא לפניהם איזה פלפול מהלכה או דין מדיני התורה אם ישב ההוא זקן דאינו ת"ח בראש מה יענה לשואלו כיון דאינו בן תורה אדרבה בזיון הוא לו ולפ"ז נראה לע"ד דאפילו דהבחור אינו מופלג כיון שהוא חכם קצת מושיבין אותו למעלה ויש לדייק מהגהה אשר היא באשירי פי"נ משם מהרי"ח דכן הוא וז"ל ההגהה וחולקין כבוד לתלמיד במקום רבו כו' עד פירשב"ם דאי חד לא מופלג וחד מופלג או בזקנה או בחכמה הלך אחר המופלג להושיבו בראש לדבר תחילה ואי תרוייהו לא מופלגין הלך אחר הזקנה עכ"ל והתם לא  
 529.  שו"ת אגרות משה תוכן העניינים אורח חיים חלק ה' 
סימן לב שימוש בפסח בכלי זכוכית של חמץ ששהו י"ב חודש, וברכת נישואין בפחות מעשרה א. אם יש להחמיר בכלי חמץ של זכוכית ששהו י"ב חודש ב. ברכת נישואין כשאין עשרה  
 530.  שו"ת אגרות משה תוכן העניינים אורח חיים חלק ה' 
סימן לב שימוש בפסח בכלי זכוכית של חמץ ששהו י"ב חודש, וברכת נישואין בפחות מעשרה א. אם יש להחמיר בכלי חמץ של זכוכית ששהו י"ב חודש ב. ברכת נישואין כשאין עשרה  
 531.  שו"ת גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ב סימן ח ד"ה ואני אומר 
מאחר שהוא אסור לקחתה בלא קדושין כשהוא מקדש הרי זה עובר על מה שהתנה שלא ישא אשה על אשתו מכל מקום יש להשיב שהקדושין גורמין לבטל ד"ת לא התקינו חכמים להקדיש ואפילו שנאמר שלא נתנו דבריהם לשיעורין והקדישו שיקדש אין זה חשש שלא ישא אשה כיון שאלו נשבע שלא ישא יכול לקדש ושלא לישא ואפי' נשבע שלא יקדש ג"כ בפירוש הרי הוא אומר איני מקדש ברצוני אבל זו אני מקדש אותה בעל כרחי מפני גזרת חכמים ולא נשבעתי לבטל גזרת חכמים ומפני שנשבעתי יתירו לי. +א"א אע"ג דבלשון ב"א קרוי יבום ואינו קרוי נשואין מ"מ כל כה"ג אזלי' אחר הנודר לא אחר משמעות הדבור כדכתב הרמב"ם בפ"ח מה' נדרים אם היה טעון משא של צמר ופשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע כו' ה"ז מותר ללבוש וכולי ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו כו' אם מבקשים ממנו שיש' קרובתו ופצרו ונדר או נשבע שלא תהנה בו לעולם כו' הרי אלו מותרות ליהנות לו שאין כונתו אלא לשם אישו' ע"כ ומינה יש לדון לנ"ד דאין לנו לילך אחר משמעות דבור השבוע' להתיר שישא את היבמה דאע"ג שנישואי היבמה אינם בכלל לשון שנשב' שלא ישא אשה אחרת מ"מ כונת הכלה המשבעת לא ניחא לה שלא יהיה בעלה אסור רק בשאר נשים בלבד אלא רצונה הוא לכולל ולאסו' עליו גם את היבמה ואדרבא נרא' דטפי מקפדת לאסור על בעלה את היבמ' יותר משאר נשים מרוב שנאה שביניהם פוק חזי דעדות אשה על מיתת בעלה באשה בעלמא מהניא ועדותה על יבמתה לא מהניא דחשודא היא לקלקולא ובר מן דין באתרין כשמשביעין את החתן אין משביעין אותו בלה"ק אלא בשאר לשונות וכלהו נשי נסקרין בסקירה א' אפי' היבמה שאין הפרש בנישואי יבמה לנישואי שאר נשים בשאר לשונות וע"ע בזה לקמן.+ עוד כתב ומ"ש ועוד התנה על עצמו אלא נשואין שהם מדעתו אבל יבום שבע"כ הוא כדי לקיים המצוה דמצות יבום קודמת הדבר ברור שאינה טענה כלל דלא יצדק לומ' מצות יבום בע"כ אם לא יש תקנה אחרת כי אם ליבם ומאח' שמצות חליצה גם כן מצוה היא אף על פי שאמרו מצות יבום קודמת לא מפני שהיא קודמת נאמר שהוא מוכרח עליה כיון שהו' ירצה לחלוץ חולץ ומקיים מצוה אין כאן הכרח כלל צ"ע כיון שיש  
 532.  שו"ת גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ב סימן ח ד"ה ואני אומר 
יבום ואינו קרוי נשואין מ"מ כל כה"ג אזלי' אחר הנודר לא אחר משמעות הדבור כדכתב הרמב"ם בפ"ח מה' נדרים אם היה טעון משא של צמר ופשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע כו' ה"ז מותר ללבוש וכולי ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו כו' אם מבקשים ממנו שיש' קרובתו ופצרו ונדר או נשבע שלא תהנה בו לעולם כו' הרי אלו מותרות ליהנות לו שאין כונתו אלא לשם אישו' ע"כ ומינה יש לדון לנ"ד דאין לנו לילך אחר משמעות דבור השבוע' להתיר שישא את היבמה דאע"ג שנישואי היבמה אינם בכלל לשון שנשב' שלא ישא אשה אחרת מ"מ כונת הכלה המשבעת לא ניחא לה שלא יהיה בעלה אסור רק בשאר נשים בלבד אלא רצונה הוא לכולל ולאסו' עליו גם את היבמה ואדרבא נרא' דטפי מקפדת לאסור על בעלה את היבמ' יותר משאר נשים מרוב שנאה שביניהם פוק חזי דעדות אשה על מיתת בעלה באשה בעלמא מהניא ועדותה על יבמתה לא מהניא דחשודא היא לקלקולא ובר מן דין באתרין כשמשביעין את החתן אין משביעין אותו בלה"ק אלא בשאר לשונות וכלהו נשי נסקרין בסקירה א' אפי' היבמה שאין הפרש בנישואי יבמה לנישואי שאר נשים בשאר לשונות וע"ע בזה לקמן.+ עוד כתב ומ"ש ועוד התנה על עצמו אלא נשואין שהם מדעתו אבל יבום שבע"כ הוא כדי לקיים המצוה דמצות יבום קודמת הדבר ברור שאינה טענה כלל דלא יצדק לומ' מצות יבום בע"כ אם לא יש תקנה אחרת כי אם ליבם ומאח' שמצות חליצה גם כן מצוה היא אף על פי שאמרו מצות יבום קודמת לא מפני שהיא קודמת נאמר שהוא מוכרח עליה כיון שהו' ירצה לחלוץ חולץ ומקיים מצוה אין כאן הכרח כלל צ"ע כיון שיש דעות שהנשבע לעבור על דברי חכמים ז"ל שיש לו עיקר מן התורה אינה שבועה וע"ש ותו נמי דהאומרים מצות חליצה קודמת הוא מדרבנן והטעם משום דלא אפשר אכשור דרי אבל עיקר הדין מדאורייתא כולי עלמא מודו דיבום קודם והכי הוא פשטי דקרא ואפילו למאן דאמר דחליצ' קודמת אינו מן הדין אלא משום חולשת הדור קאמר אבל ההלכה היא דמדינא דאורייתא לכ"ע מצות יבום קודמת אלא דעבדינן תקנתא לעבור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדי שלא להכשל באיסו' אשת אח כיון דלא אכשור דרי והרדב"ז כתב דשתי  
 533.  שו"ת גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ב סימן ח ד"ה ואני אומר 
נשואין מ"מ כל כה"ג אזלי' אחר הנודר לא אחר משמעות הדבור כדכתב הרמב"ם בפ"ח מה' נדרים אם היה טעון משא של צמר ופשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע כו' ה"ז מותר ללבוש וכולי ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו כו' אם מבקשים ממנו שיש' קרובתו ופצרו ונדר או נשבע שלא תהנה בו לעולם כו' הרי אלו מותרות ליהנות לו שאין כונתו אלא לשם אישו' ע"כ ומינה יש לדון לנ"ד דאין לנו לילך אחר משמעות דבור השבוע' להתיר שישא את היבמה דאע"ג שנישואי היבמה אינם בכלל לשון שנשב' שלא ישא אשה אחרת מ"מ כונת הכלה המשבעת לא ניחא לה שלא יהיה בעלה אסור רק בשאר נשים בלבד אלא רצונה הוא לכולל ולאסו' עליו גם את היבמה ואדרבא נרא' דטפי מקפדת לאסור על בעלה את היבמ' יותר משאר נשים מרוב שנאה שביניהם פוק חזי דעדות אשה על מיתת בעלה באשה בעלמא מהניא ועדותה על יבמתה לא מהניא דחשודא היא לקלקולא ובר מן דין באתרין כשמשביעין את החתן אין משביעין אותו בלה"ק אלא בשאר לשונות וכלהו נשי נסקרין בסקירה א' אפי' היבמה שאין הפרש בנישואי יבמה לנישואי שאר נשים בשאר לשונות וע"ע בזה לקמן.+ עוד כתב ומ"ש ועוד התנה על עצמו אלא נשואין שהם מדעתו אבל יבום שבע"כ הוא כדי לקיים המצוה דמצות יבום קודמת הדבר ברור שאינה טענה כלל דלא יצדק לומ' מצות יבום בע"כ אם לא יש תקנה אחרת כי אם ליבם ומאח' שמצות חליצה גם כן מצוה היא אף על פי שאמרו מצות יבום קודמת לא מפני שהיא קודמת נאמר שהוא מוכרח עליה כיון שהו' ירצה לחלוץ חולץ ומקיים מצוה אין כאן הכרח כלל צ"ע כיון שיש דעות שהנשבע לעבור על דברי חכמים ז"ל שיש לו עיקר מן התורה אינה שבועה וע"ש ותו נמי דהאומרים מצות חליצה קודמת הוא מדרבנן והטעם משום דלא אפשר אכשור דרי אבל עיקר הדין מדאורייתא כולי עלמא מודו דיבום קודם והכי הוא פשטי דקרא ואפילו למאן דאמר דחליצ' קודמת אינו מן הדין אלא משום חולשת הדור קאמר אבל ההלכה היא דמדינא דאורייתא לכ"ע מצות יבום קודמת אלא דעבדינן תקנתא לעבור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדי שלא להכשל באיסו' אשת אח כיון דלא אכשור דרי והרדב"ז כתב דשתי סברות הם האחת אם הם  
 534.  פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ה עמוד ריב ד"ה וכתב הרי"ף 
בפני שלשה. וכתב הרמב"ן וא"ת אף הבנים לכתחילה פוסלין אותן והרי אמר לדבריך גוי אתה, ויש לדחוק ולומר שלא טבל לקריו מעולם. וכתב המאירי וגדולי הפוסקים תירצו שלא אמרו צריך שלשה אלא לכתחילה ר"ל שאין נוהגין בו מנהג ישראל להשיאו לכתחילה בנות ישראל עד שיתגיירו בפני שלשה או שיתברר בעדים שבפני שלשה נתגיירו, אבל בדיעבד לא פסלינן להו, ומקשים עליהם ממה שאמרו ביבמות מז. ההוא דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמרו לו לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי, ואדרבא לדבריו ישראל הוא, וכן במס' קדושין סב אי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי אמרו גר לא בידו הוא כלומר דהא צריך שלשה ומי יימר דמיזדקקי ליה בי דינא, ואם איתא גר נמי בידו, ומ"מ נראה מלשונם שכך הוא כוונתם דלכתחילה אפילו ראינוהו נוהג מנהג ישראל הואיל וכבר הוחזק בגוי אע"פ שהוא אומר שנתגייר בפני שלשה אינו נאמן לכתחילה שנשיאוהו בבת ישראל עד שיביא עדים ואע"פ שבלא עדים סומכין על דבריו בעדות לענין הנהגתו, בענין איסורין ושאר דברים לענין נישואין דוקא עד שיברר ואפילו כנס מוציאין כל שלא הוליד, אבל אם נשא והוליד אין פוסלין את בנו, ומאחר שראינו את אביו טובל לקיריו או את אמו טובלת לנדתה מחזיקין אותם שכבר נתגיירו בפני שלשה ולדעת זה הוא הדין בשאר הנהגות. ומתוך כך [עמוד ריג] נראה לי שכתבו בה גדולי המחברים גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל כגון טובלת לנדתה ומפרשת תרומה ומעשרות וכיו"ב וכן גר שראינוהו נוהג בדרכי ישראל כגון שטובל לקריו ועושה את המצוות הרי אלו בחזקת גירי הצדק אע"פ שאין שם עדים בפני מי נתגיירו ואעפ"כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותן עד שיביאו עדים הואיל והוחזק בגוי הא אם לא הוחזק בגוי נאמן אף לעצמו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  
 535.  שו"ת יביע אומר חלק ט - אבן העזר סימן לה ד"ה ג) ופשוט 
ג) ופשוט שאין ג"כ ראיה ממה שהאשה השניה לא זכתה להבנות ממנו, וכמ"ש הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאה"ע סי' קיז) בנידון אחד שנשא אשה ודר עמה יותר מעשר שנים, ולא זכו לבנים, וגירשה, ונשא אשה אחרת, וכעבור חמש שנים נתעברה, ובמשך ימי עיבורה יצא עליה קול זנות, והודית לבעלה שנבעלה באונס לגוי אחד, וגירשה הבעל, ונשא אחרת, ואחר שמנה שנים נפטר בלא בנים, ונשאל הרב אם אשתו האחרונה צריכה חליצה, והשיב, שכיון דקי"ל רוב בעילות אחר הבעל, וגם לאשה יש חזקת כשרות, ודאי שפטורה מן החליצה, ואין ראיה ממה שלא הוליד הבעל משתי נשיו, שי"ל שלא זכה להבנות מהן, שהרי מטעם זה אם שהה עשר שנים ולא ילדה אשתו מצוה לגרשה ולשאת אשה אחרת, שמא לא זכה להבנות מהראשונה, ויבנה מן האחרת, ואפילו היה לו כמה נשים ולא הוליד מהן הדין כן, ולכן בנ"ד דהוי רוב וחזקה, פטורה מן החליצה ומן היבום. ע"כ. וע"ע להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' יח) אודות ראובן שנשא לו ארבע נשים ולא הוליד מהן, ויצא קול בעיר שאינו ראוי להוליד, וגם הוא עצמו היה אומר שבזמן הנישואים הראשונים היה ראוי קצת להזריע, ושוב אחר עבור כשנה אחת נסתלקו כוחותיו, והבחין שאין לו זרע כלל. והנה עתה נמצאת אשתו מעוברת, והעולם מרננים אחריה, וגם הוא אומר שההריון אינו ממנו. אם מותר לבודקו ע"י הוצאת שז"ל, להכשיר הולד. וכתב לדון אם מותר בכה"ג להוציא זרע לברר אם הולד כשר או לא, ושוב כתב שנראה שאין להאמין לבעל שאומר שאין לו זרע, ושוב בלי ידיעתו, הלך איש אחד ועשה בדיקה לאיש הנ"ל בפני שני עדים, והוציא ממנו זרע לבטלה בידים, והיה יורה כחץ, ובאו העדים והגידו לבית דין מה שראו עיניהם, וכתב, שמאחר שנתברר שהיה לו זרע, אין ספק שההריון הוא מן הבעל, והרי אפילו אם האשה פרוצה, וידוע שזינתה, רוב בעילות אחר הבעל, וראוי לייסר את הבעל ולהלקותו על שהוציא שם רע על בת ישראל הכשרה. ע"ש. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאו"ח סי' ו), אודות אדם ששימש כשליח צבור בבית הכנסת, ונשא אשה וישב עמה כתשע שנים ולא נפקדו בבנים, ונפטרה האשה, ונשא אשה אחרת, וגם ממנה לא זכה לבנים במשך שנים רבות,  
 536.  שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן צט ד"ה וכעת בא 
וכעת בא לידי חוברת של ירחון אור תורה (אדר תשנ"ט) וראיתי שם במאמר לעמיתנו בתורה הגר"ש משאש רבה של ירושלים, שכתב, הנה זה למעלה מעשרים שנה, שאני משרת בקודש כרב הראשי וראב"ד בירושלים ת"ו, וכל קראי שבא להתחתן עם בת ישראל הוא מקבל עליו דברי חברות, לקיים כל המצות דאורייתא ודרבנן ככל עם ישראל, ומחתנים אותו עם בת ישראל, וזהו ע"פ דברי הראש"ל פאר הדור הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א שפוסק כדברי הרדב"ז ומהריק"ש שהתירו הקראים לבוא בקהל, מכח הרבה ספקות וטעמים רבים, וכן עשו מעשה רבינו יעקב בי רב. ומהר"ש הלוי. ודבריו באו בקיצור בשו"ת יביע אומר ח"ב (אה"ע סי' כא), ועתה הניף ידו שנית באורך וברוחב בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאה"ע סי' יב), לא הניח פנה וזוית שלא נשתטח בה, בתשובה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וראיתי שהביא כמה גדולים ואבות בתי דין גם מארץ ישראל, שכולם פסקו להתיר הקראים, ועשו מעשה, ומהם הגרא"י אונטרמן הרב הראשי לישראל, והגאון רבי יהושע קניאל, הרב וראב"ד דחיפה, והרה"ג יעקב פינק אב"ד חיפה. והרה"ג שלמה ילוז אב"ד אשדוד. וכן היו עושים מעשה רבני מצרים בכל הדורות, והאחרונים שבהם הרה"ג ר' רפאל אהרן בן שמעון, הרב וראב"ד בקהיר (מצרים), והרה"ג ר' אהרן מנדל הכהן רבם של האשכנזים בקהיר, והרה"ג רבי אליהו חזן, אב"ד אלכסנדריא של מצרים. שכולם הלכו אחר הוראות מרי דאתרא, רבינו הרמב"ם ורבינו אברהם בנו והרדב"ז ומהריק"ש, והרב דרכי נועם, שהיו מורי הוראות במצרים, וכולם עשו מעשה לקבל הקראים לכתחלה ולהתירם לבוא בקהל ה'. וכן העלה שם בתשובת יביע אומר הנ"ל בכחא דהיתרא. יישר חיליה ותוקפיה לאורייתא. ושם העלה להתיר ע"י ספק ספיקא, שמא הלכה כהרדב"ז וסיעתו שהקראים פסולים לעדות, ואין ממש בקידושין שלהם, ושמא הקראי הזה שבא לפנינו לא בא מזרע אשה שנתגרשה בגט שלהם ונישאה לאיש אחר כלל, ושמא בגט כשר נתגרשו. עכת"ד. שמח לבי גם אני שדברי נתקבלו להלכה ולמעשה אצל גדולי ההוראה בדורינו, ותאזרני שמחה. והנה אף שהגרי"א הרצוג הנ"ל כתב שם שיש חילוק בזה בין הקראים שבמצרים לקראים שברוסיא, מ"מ לדינא נראה  
 537.  שו"ת וידבר דוד אבן העזר סימן ד ד"ה ועל הספק 
ועל הספק הרביעי אם נ"מ יכנסו בכלל החלוקה או לא, עיין להרב מהר"י בסאן ז"ל סימן מ"ט שנשאל על נדון זה בעצמו, וכה דבר בקדשו בתוך התשובה אמנם השאלה היא אם התקנה הנהוגה במקום הזה היא לחלוק בנ"מ או לאו, וככה נשאלה שאלה זו בארץ הלזו בחיי מורינו הרב הגדול כמוהרנ"ח ז"ל, והסכימו כל חכמי העיר רוב מנין ורוב בנין שאין בנכסי מלוג תקנת טוליטולא אלא הכל לבעל, אלא שהרב הנז' ז"ל היה מחלק בין נפלו לה קודם נשואין ובין נפלו לה לאחר נישואין ולא הסכימו עמו, גם הרב הגדול מוהרשד"ם ז"ל כתב שאין לחלק, ובסוף הספר הנז' מסימן קנ"ב עד סימן קנ"ט הביא עשרה תשובות מעשרה רבנים הנקובים שם בשמותם שכולם מסכימים לדעת אחת דנכסי מלוג לא נכנסו בכלל תקנת טוליטו' והבעל יורשם, וכן ראו כמה רבנים שכן היו דנים וכן היו דנים ג"כ אחריהם, והרב רבינו בצלאל בתשובות י"ב וי"ג פשיטא ליה דנכסי מלוג הכל לבעל למנהג דמשק ונתן טעם לדבר ע"ש, והרב מזבח אדמה ז"ל חא"ה כתב וז"ל בענין נ"מ אם נכנסו בכלל החלוקה או הבעל יורש הכל, אשר שלחו רבני צפת"ו כתב לרבני ירושלם תוב"ב שואלים ודורשים בענין הנז', וכתבו שכבר יש בידם עדות גמורה מהרב הגדול מר"ן כמוהרר"א יצחקי זצ"ל ששמע שמנהג א"י הוא מנהג טוליטולא. וראה בפוסקים ז"ל שמנהג טוליטולא שנ"מ הכל לבעל, זולתי הרב בצלאל ז"ל בתשובה י"ב כתב שגם נכסי מלוג חולקין, ובתשובה י"ג איכא למשמע אפכא שהתקנה לא היתה על נכסי מלוג, וכ"כ הרב פרח מ"א ז"ל, אכתי הרב בצלאל ז"ל יחיד בדבר ולא מצו היורשים לומר קי"ל, וכ"ש לאפוקי מהבעל המוחזק, והגם כי מוהר"ם אלשיך ז"ל כתב בהסכמה ראשונה נ"מ בכלל החלוקה, הלא בהסכמה שנית שחזר בהם לא פורש בה ענין נ"מ, מאי הוי עלה ומספיקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק ע"כ וע"ז שלחו כתב לרבני ירושת"ו שיודיעום המנהג עכ"ל, וכתב הרב מזבח אדמה ז"ל ועיין בספר אד"ק ח"א וח"ב, וספר פרי הארץ ח"ב, וספר פרי האדמה ח"א וח"ב פכ"ב מהל' אישות, ופרי הא' ח"ג פט"ז מה"א דכ"ח ע"ב, ועיין בס' אד"ק ח"ב סימן ר' שכתב ופה עיה"ק נהגו בה תקנת השבון כתקנת טוליטולא אעפ"י שלא נכתבה בפירוש  
 538.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק א ד"ה עובדא הוה 
עובדא הוה באיש ואשה שעבר מזמן נשואיהם יותר מעשר שנים ולא זכו להיבנות. האשה שאלה וטיפלה ברופאים משך כמה שנים, וגם הבעל טיפל ברופאים זמן מה, לבסוף נסע לזמן מה לחו"ל לרגלי עסקיו, והתכתב משם עם אשתו במכתבי - שלום, ובחזרו עבר עליו פתאום רוח אחרת וביום בהיר אחד עשה דין לעצמו ועזב את אשתו ואת ביתו ועבר לגור אצל הוריו, ופרק מעליו כל חיוביו כלפי אשתו בשאר וכסות ועונה, ולאחר מיכן הגיש תביעה לפני ביה"ד לחייב את אשתו לקבל ממנו ג"פ =גט פיטורין= בטענה של פו"ר =פריה ורביה= ובמקרה של סירוב לתת לו היתר נישואין.  
 539.  שו"ת לבושי מרדכי תוכן העניינים מהדורה רביעאי 
המדרגות לארון קודש סימן לב הטמנת חמין (טשולנט) שמביאין מעיר פעסט לאפען ביום השבת סימן לג אשה הממונה על הטבילה שאינה מדקדקת כראוי סימן לד אם יכול הנכרי להפעיל מכונת ראדיו בשבת סימן לה בענין המשמשת במוך סימן לו לשנות מנוסח אשכנז לנוסח ספרד סימן לז [א] אם הש"ץ יכול להיות מקריא לתקיעות דמעומד. [ב] דבר הבא מכח רוב אי שייך בו דין קבוע סימן לח [א] עירובי חצרות במקום שאנשי הצבא נכנסו בבתים. [ב] מחט שנמצא תחוב בקורקבן מצד אחד במקום הדק סימן לט שיעור גובה המים במקוה סימן מ [א] קיבה קרושה מלוחה המונחת בקדירת חמץ שעבר עליו הפסח והערות בעניני ביטול ברוב. [ב] עוסק במצוה בלימוד התורה סימן מא תקנת טבילת עזרא והאיך ינהג כשאין בידו לטבול סימן מב [א] שחיטה בדרך כפייה ע"י הממשלה. [ב] סחורה בדברים אסורים סימן מג מחיקת השם ע"י גרמא סימן מד [א] שיעור כתמים המטמאים בזמן הזה. [ב] ניעור בשבת בגד צבוע מן הטל. [ג] בדעת הרמב"ם בבן נח המתעסק בעריות. [ד] קביעת מזוזה בברכה קודם ל' יום. [ה] בענין קנין למעשר סימן מה הסיר דלת הבית מן הציר אם צריך לקבוע את המזוזה מחדש כשהחזירה סימן מו [א] בסוגיא דכל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. [ב] עשיית מלאכה ביו"ט בחצי שיעור אי חשיב שוה לכל נפש סימן מז [א] בעניני בכור קדושתו בזמן הזה. [ב] דין קבורתו. [ג] מכירת העור ואחוריים לנכרי סימן מח בדבר ההיתר לקנות ולהכין בחול המועד לצורך יו"ט שני סימן מט סדר תשובה לאשה שמת תינוקה בשכבו במיטתה סימן נ הערה בסוגיא דאיסור חל על איסור סימן נא אופן כתיבת שם פרידא בגט סימן נב חזקת בעל תוקע ואופן התקיעות סימן נג הפרת הבעל לנדר שנדרה האשה בעת חליה ונוסח ההפרה סימן נד דיני חציצה בטבילה באוזן הפנימית ובנקבי השיניים סימן נה [א] חשש תערובות חמץ במים מזויערברי"ן. [ב] להכיר מעיין בבדיקת חעמיקע"ר סימן נו [א] בענין תוספת שביעית וסוגית שנת היובל. [ב] בהא דאין אומרים 'ותערב' בברכת כהנים של שמח"ת שחרית. [ג] שיעור זרת לגבי גובה מי המקוה סימן נז [א] באיסור קציצת אילן. [ב] במחלוקת ב"ש וב"ה בשיעור החלה סימן נח [א]  
 540.  שו"ת לבושי מרדכי תוכן העניינים מהדורה רביעאי 
ממעות המשלח כיצד מחלקים הרווחים. [ב] בענין חמץ נוקשה סימן ס [א] תיקון צורת הפתח בעיר שבצד אחד יש חריץ. [ב] צוה"פ בגשר שעל גבי הנהר סימן סא מקוה שיש על הרצפה אבנים וצרורות אי חוצצים בטבילה סימן סב פסילת מקוה שיש עליה כמה חששות סימן סג סידור חופה וקידושין לגר שהתגייר בפני כת המתחדשים סימן סד פדיון הבן ע"י תפילין כשאין לו תפילין אחרות סימן סה תקנה בבית הכנסת חדש להתפלל בנוסח ספרד סימן סו סתירת בית כנסת על מנת לבנות במקומה בית כנסת מורחב סימן סז [א] סתירת בית כנסת כשבביכ"נ החדש יהיה במקום זה מדרגות לעזרת נשים וחדר מועצות. [ב] והאיך לגבות לבנין זה סימן סח לישא אשה המסתכנת בלידתה סימן סט [א] דין קטן בן י"ג ויום אחד שלא בדקו אם הביא ב' שערות. [ב] שיעור גדלות בבן נח סימן ע דיינים ששונאים זה את זה אם יכולים ליישב יחדיו בסדור גט סימן עא איך משערים שיעור כזית בפת גבי חמץ וגבי מצה סימן עב בסוגיא דיאוש קונה סימן עג [א] נזיר שנשבע שלא יאכל חרצנים אי נאסר בחצי שיעור. [ב] בדרשה דממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור. [ג] מראה שחור בתפילין סימן עד שבירת עצם בקרבן פסח באבר שיצא מקצתו סימן עה שלא להוריד ממשרתו רב שהוחזק להורות איסור והיתר סימן עו [א] איסור יין מבושל של עכו"ם משום מראית העין. [ב] אופן בדיקת הוושט. [ג] אופן כתיבת שם העיר דיאנדיאש בגט סימן עז שנים שאסרו הנאה זה מזה מה דינם בבית הכנסת סימן עח באופן בחירת רב העיר סימן עט פטור בהמת הפקר מן הבכורה סימן פ להתיר עגונה על פי עד מחלל שבת בפרהסיא סימן פא בהיתר עגונה ע"י עדות בלא שם ההרוג אלא בכינויו סימן פב [א] חיבת הקדש מכשרת בפרה. [ב] החילוק בין נבלה שנסרחה למשקין שנסרחו. [ג] נתינה לאדם חשוב בפדיון הבן ובדין שוה כסף ככסף. [ד] תערובת ג' חתיכות נבלות בד' כשרות. [ה] ישוב סתירת הר"ן בענין שבועת הנוטלין סימן פג [א] הפורע לחבירו חוב של נ' זהובים והלה טוען שלא מצא רק מ"ה. [ב] כל העומד להקצץ כקצוץ דמי גבי גט. [ג] היוצא במנעל של עור ביוהכ"פ אם חשיב למשא סימן פד [א] נתינת בשר אחר חלב בתוך הבראטרעה"ר. [ב] בתעשה ולא מן העשוי סימן פה [א] גזירת  
 541.  שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן פז ד"ה ולענין מה 
ראויה ליטהר משום דליכא מצוה בקידושין כאלו שיהיה אסור לישאנה, שכתר"ה הביא שיטת הרא"ש בכתו' פ"א סי' י"ב ושיטת הר"ן כתו' ב' ע"א (מדפי הרי"פ) ד"ה ואסר שאף ברכת אירוסין אינה ברכה על עשיית המצוה אלא על קדושת ישראל שהבדילנו מהעמים והקדישנו באיסורי עריות ולקדש דוקא אשה כשרה ומותרת, ולא מובן הערת כתר"ה בזה דהא נגד זה איכא שיטת הרמב"ם פ"ג מאישות הכ"ג שהוא ברכה על המצוה ודוקא עובר לעשייתן וכן סובר הרמב"ן שהביא המ"מ, ואף הראב"ד שסובר דמברך אחר הקידושין לא פליג ע"ז שהיא ברכה על המצוה אך שמ"מ מצד חשש שמא תחזור בה האשה תיקנו שיברך אחר הקידושין כדמצינו בטבילה, ולא חש לקושית הרמב"ן מזה שלא אמרו בגמ', וגם להא דיש יותר למידק מהא דר"ח בפסחים דף ז' ע"ב אמר חוץ מן הטבילה בלבד, מאיזה טעם, ואולי משום דהירושלמי סברי דהבלבד דאר"ח הוא לאו דוקא, ומצינו בב"ק דף י"ג ע"א דר' יוחנן לא חש למה שנקט בברייתא אבא יוסף בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד ואמר דהוא למעוטי רק מעשר ולא שלמים ואף שהגמ' הקשה הא בבכור בלבד קאמר ואמר ע"ז קשיא הא קשיא אינה תיובתא להר"ח והרבה ראשונים, והרשב"ם אף שבב"ב דף נ"ב ע"ב ד"ה קשיא סובר דליכא חלוק בין קשיא לתיובתא כתב בדף קכ"ז ע"א ד"ה קשיא שאינה כתיובתא ועיי"ש בפל"ח על הרא"ש סימן ט"ז שהביא מרי"ף ורש"י והרא"ש בשם ר' האי גאון שקשיא אינה כתיובתא, שא"כ סובר ר' יוחנן כיון דבלבד איכא פעמים דהוא לאו דוקא, שלכן כדי שלא לעשות פלוגתא בין בבלי לירושלמי בזה יש לפרש דבלבד לאו דוקא, ובכל דבר שיש טעם גדול מברך ברכת המצוה אחר עשייתן, אבל מודה שהוא ברכת המצוה, ומנהגנו הא הוא כשיטת הרמב"ם ודעימיה דהא מברכין עובר לעשייתן שודאי הוא מטעם שהיא ברכה על המצוה שצריך שיהא עובר לעשייתן, והא דלא מברך החתן עצמו הוא מטעם שלא לבייש את מי שאינו יכול כדהביא הט"ז באה"ע סי' ל"ד סק"א בשם רש"ל וכן הוא בב"ש סק"ב בשם הפרישה, ובנוב"ת אה"ע סימן א' כתב מפורש שעיקר הברכה הוא להוציא את החתן שלכן כשהוא חרש שאינו שומע אין לברך, ופשוט  
 542.  שו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סימן סח ד"ה אבל ראיתי 
בעת שקדשה עצמה שייך לומר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה וה"ה גבי יבם משומד. ועוד אדרבה איפכא מסתברא דהיכא דנשתמד קודם שנתקדשה לאחיו דאסקא אדעתא ואיבעי ליה לאתנויי ולא אתנייה איהי היא דאפסידא אנפשה אבל היכא דלא הוה משומד בשעה שנתקדשה לאחיו דלא אסקא אדעתה שישתמד ולא הוה לה לאתנויי עליה איכא למימר דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה דסתם נשים אינן מתרצות בכך והא דלא אתנייה משום דמלתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא מסקי אדעתיהו לאתנויי עלה דכה"ג אשכחן בריש כתובות דבעי למפשט תלמודא אין אונס בגיטין מההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא ופסקיה מברא ואמר להו חזו דאתאי ואמר שמואל לאו שמיה מתיא ודחי לה אונסא דשכיחא שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשיה אבל אי טעמא דידהו משום דמשומד חשוב כגוי לענין שלא יהא זוקק לא לחליצה ולא ליבום אתיא שפיר דדוקא היכא דהוה משומד בשעה שנתקדשה לאחיו דלא חיילה עלה זיקא משום דס"ל נישואין ראשונים מפילים נפקא בלא חליצה אבל היכא דלא הוה משומד באותה שעה שנתקדשה לאחיו דחיילא עלה זיקא אף על גב דנשתמד אחר כך תו לא פקע זיקתיה מיניה וצריכה חליצה ואף על גב דגוי לאו בר חליצה הוא האי ישראל משומד הוא וחליצתו חליצה וגטו גט והא דחשיבא להו כגוי אינו אלא לענין זיקה כלל שלא יהא זוקק את אשת אחיו לא ליבום ולא לחליצה אי משום דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן ביהדות אף כאן ביהדות אי משום דכתיב כי ישבו אחים יחדיו מקיש ישיבת אחים להדדי מה מת אחד מהם ביהדות אף יבמה יבא עליה ביהדות כדלקמן אבל רש"י ז"ל היה סובר דחשיבא להו כגוי לכל מילי ולפיכך כתב עליהם בתשובה שדבריהם סותרים זה את זה שאם זיקתו זיקה וחליצתו חליצה לאחר שנשתמד מ"ל קדשה ואחר כך נשתמד מ"ל נשתמד קודם לכן ואם בשמדותו נחשב כגוי גמור האיך תהא חליצתו חליצה. ועוד אפילו אם ת"ל דחשיב להו כגוי לכל מילי ולאו בר חליצה הוא מ"מ ס"ל משום עגונא דאתתא אקילו בה רבנן ושרו לה בחליצה שכן כתוב בתשובת הגאונים  
 543.  שו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סימן סח ד"ה אבל ראיתי 
דהא אמרינן בפרק החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר לסורו הראשון ישראל משומד הוא ואם קדש קדושיו קדושין אלמא כישראל חשבינן ליה לא דמי דהתם בידיה הוא דקא עביד מעשה ואיסור כרת הוא אבל היכא דממילא הוא ואסור לאו בעלמא הוא איכא למיחש לעגונא דאתתא עד כאן לשונו. וגם רבינו ישעיה הראשון זכרו לברכה כתב בתשובה מאי דכתב מר על אותו שנשא אשה והיה לו אח משומד מקודם לכן והלך לעולמו וחיי לרבנן שבק וברא וברת ומוקי שמא בישראל לא שבק ואותו יבם משומד לא נודע מקומו ויש כבר שנים עשרה שנים שלא נודע איפוא הוא ואם חי ואם מת. מצאתי כתוב בהלכות גדולות לשון זה שומרת יבם שנפלה קמי יבם משומד לא משתריא לעולם עד שיחלוץ לה אבל אי כד נסבה בעל הוה משומד ההוא יבם קודם לכן לא צריכה הימנו חליצה ולא נתנו טעם לדבריהם אבל רב נחשון גאון זכרו לברכה נתן טעם לדבריו זה לשונו האי בר ישראל דקדיש אתתא והוה ליה אח משומד בשעת קדושין ומת ההוא בר ישראל אשתו פטורה מן החליצה מאי טעמא נישואין הראשונים מפילין ומדמפרש שסברת הגאון היא שכיון שקדמה שמדותו של זה לנשואין של זה כאילו לא היתה להם ישיבה אחת בעולם בין למאן דאמר נישואין הראשונים מפילים בין למ"ד מיתה מפלת הרי לא נשואים הראשונים הפילוה אצלו שהרי לא היה ראוי לה ולא מיתה הפילוה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב שכלם קדושים וכשרים ולכך נוטה לסמוך על דבריהם להתירה בלא חליצה חלילה לך חולין היא לך מעשות כדבר הזה וכלך מדרך זו ולא תהיה המכשלה הזאת תחת ידיך כי המשומד כישראל גמור הוא לכל דברי אסור בין לקדש בין לגרש בין לפטור מן היבום בין לזקוק ליבום דלאו כל כמינו להפקיע עצמו מקדושתו להיות כגוי אלא כישראל רשע מיקרי וקידושיו קידושין וגטו גט וחליצתו חליצה ככל בר ישראל וזוקק ופוטר דהכי אמרינן בשלהי פרקא קמא דיבמות אמר רב יהודה אמר רב גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא כו' עד והא איכא בנות ישראל ומשני בנתא דההוא דרא איצטרויי איצטרו  
 544.  שו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סימן סח ד"ה אבל ראיתי 
ליה לא דמי דהתם בידיה הוא דקא עביד מעשה ואיסור כרת הוא אבל היכא דממילא הוא ואסור לאו בעלמא הוא איכא למיחש לעגונא דאתתא עד כאן לשונו. וגם רבינו ישעיה הראשון זכרו לברכה כתב בתשובה מאי דכתב מר על אותו שנשא אשה והיה לו אח משומד מקודם לכן והלך לעולמו וחיי לרבנן שבק וברא וברת ומוקי שמא בישראל לא שבק ואותו יבם משומד לא נודע מקומו ויש כבר שנים עשרה שנים שלא נודע איפוא הוא ואם חי ואם מת. מצאתי כתוב בהלכות גדולות לשון זה שומרת יבם שנפלה קמי יבם משומד לא משתריא לעולם עד שיחלוץ לה אבל אי כד נסבה בעל הוה משומד ההוא יבם קודם לכן לא צריכה הימנו חליצה ולא נתנו טעם לדבריהם אבל רב נחשון גאון זכרו לברכה נתן טעם לדבריו זה לשונו האי בר ישראל דקדיש אתתא והוה ליה אח משומד בשעת קדושין ומת ההוא בר ישראל אשתו פטורה מן החליצה מאי טעמא נישואין הראשונים מפילין ומדמפרש שסברת הגאון היא שכיון שקדמה שמדותו של זה לנשואין של זה כאילו לא היתה להם ישיבה אחת בעולם בין למאן דאמר נישואין הראשונים מפילים בין למ"ד מיתה מפלת הרי לא נשואים הראשונים הפילוה אצלו שהרי לא היה ראוי לה ולא מיתה הפילוה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב שכלם קדושים וכשרים ולכך נוטה לסמוך על דבריהם להתירה בלא חליצה חלילה לך חולין היא לך מעשות כדבר הזה וכלך מדרך זו ולא תהיה המכשלה הזאת תחת ידיך כי המשומד כישראל גמור הוא לכל דברי אסור בין לקדש בין לגרש בין לפטור מן היבום בין לזקוק ליבום דלאו כל כמינו להפקיע עצמו מקדושתו להיות כגוי אלא כישראל רשע מיקרי וקידושיו קידושין וגטו גט וחליצתו חליצה ככל בר ישראל וזוקק ופוטר דהכי אמרינן בשלהי פרקא קמא דיבמות אמר רב יהודה אמר רב גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא כו' עד והא איכא בנות ישראל ומשני בנתא דההוא דרא איצטרויי איצטרו למדנו מכאן שישר' משומד קדושיו קדושין שאף על פי שהרשיע וכפר והפקיר לעבודה זרה לא כל הימנו להפקיע קדושת ישרא' מעליו בשמדותו כו' וכיון שנתברר לנו שקדושיו  
 545.  עמודי אש סימן כ אות י 
שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר כו'. ורב הונא שנה בה קאמר ולא כשילש. עכ"ל. וצריך לי עיון על התשב"ץ שכתב דבספק נפשות אמרינן דבב' זמני הוי חזקה, דהא קטלינן נפשא בודאי כעת מספק שמא ימסור, דהא קיימא לן כרשב"ג והוא אינו מוחזק עדיין למסור. ואם כן אדרבה צריכין אנו לפסוק דבעינן ג' זמני כרשב"ג. ונראה דזהו טעמן של הפוסקים בחושן משפט דבעינן ג' פעמים דהוא ספק נפשות של המוסר. ובמה שכתב התשב"ץ דרב הונא שנה קאמר ולא שלש, יש ליישב דברי הרמב"ם הלכות תשובה [פרק ד הלכה א] האומר אחטא ואשוב כו'. ועמדו המפרשים שם דאמאי לא העתיק תרי זמני כדרב הונא. עי"ש. ועם האמור יש לומר דרב הונא דקאמר ב' זימני הוא לפי שפסק כרבי דבב' זימני הוי חזקה, אבל לדידן דפסקינן כרשב"ג אם כן על כרחך דהמשנה הוא לאו בדוקא דהא גם בתרי זימני לא איתחזק, ועל כן העתיק רק פעם אחת כברייתא, והמשנה לישנא בעלמא קאמר ולא בדוקא. מה שאין כן לרב הונא פירוש המשנה דדוקא קאמר, דסובר דבב' זימני הוי חזקה. ואתי שפיר. ועיין ברמב"ם הלכות מעשר [פרק יג הלכה ט] איזהו תגר, זה שהביא ב' וג' פעמים. וקשה לי, דהא בירושלמי [פרק ב דדמאי הלכה א] איזה תגר, כל שהביא ושינה ושילש. וכן הוא בתוספתא דדמאי פרק ג. ולמה כתב הרמב"ם דבב' פעמים סגי. ולפי דברי המהרי"ט יש ליישב דהרמב"ם סבירא ליה דהתוספתא אתיא כרשב"ג דסבירא ליה בג' זימני הוי חזקה. אבל לפי מה דפסקינן דלגלויי מלתא סגי בב' פעמים, לכן פסק כן דבב' פעמים סגי. אך יש לומר דהרמב"ם פירש התוספתא והירושלמי, דהאי ושילש הוא או ששילש. דהיינו מה שכתב הרמב"ם ב' וג' פעמים. ועיין חולין [קל"ב, ב], כהן טבח ב' וג' פעמים פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב במתנות. ועיין תוספות שבת [דף ס ע"ב] ונדה [לז, ב] שכתבו בשם ר"י דב' לרבי וג' לרשב"ג. עי"ש. ולדברי המהרי"ט, הא לאחזוקי גברא סגי בב' פעמים ואמאי פסק הרמב"ם בהלכות ביכורים [פרק ט הלכה ט] וטור ושלחן ערוך יורה דעה [סימן סא] דב' וג' שבתות הא סגי בב' פעמים לאחזוקי לתגר. מיהו בלאו הכי צריך עיון מדוע בהלכות מעשר בב' וג' פעמים הוחזק לתגר וחייב, ובמתנות אינו חייב עד פעם ד'. ועיין  
 546.  עמודי אש סימן כ אות י 
דדוקא קאמר, דסובר דבב' זימני הוי חזקה. ואתי שפיר. ועיין ברמב"ם הלכות מעשר [פרק יג הלכה ט] איזהו תגר, זה שהביא ב' וג' פעמים. וקשה לי, דהא בירושלמי [פרק ב דדמאי הלכה א] איזה תגר, כל שהביא ושינה ושילש. וכן הוא בתוספתא דדמאי פרק ג. ולמה כתב הרמב"ם דבב' פעמים סגי. ולפי דברי המהרי"ט יש ליישב דהרמב"ם סבירא ליה דהתוספתא אתיא כרשב"ג דסבירא ליה בג' זימני הוי חזקה. אבל לפי מה דפסקינן דלגלויי מלתא סגי בב' פעמים, לכן פסק כן דבב' פעמים סגי. אך יש לומר דהרמב"ם פירש התוספתא והירושלמי, דהאי ושילש הוא או ששילש. דהיינו מה שכתב הרמב"ם ב' וג' פעמים. ועיין חולין [קל"ב, ב], כהן טבח ב' וג' פעמים פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב במתנות. ועיין תוספות שבת [דף ס ע"ב] ונדה [לז, ב] שכתבו בשם ר"י דב' לרבי וג' לרשב"ג. עי"ש. ולדברי המהרי"ט, הא לאחזוקי גברא סגי בב' פעמים ואמאי פסק הרמב"ם בהלכות ביכורים [פרק ט הלכה ט] וטור ושלחן ערוך יורה דעה [סימן סא] דב' וג' שבתות הא סגי בב' פעמים לאחזוקי לתגר. מיהו בלאו הכי צריך עיון מדוע בהלכות מעשר בב' וג' פעמים הוחזק לתגר וחייב, ובמתנות אינו חייב עד פעם ד'. ועיין במעדני יום טוב פרק הזרוע. וצריך לומר כיון דבמתנות גם אחר זה אסור רק מפני מראית העין, לכן מקלינן. גם צריך עיון, קמיע דאמרינן בשבת דלאתמחי גברא בעינן ג' פעמים, הא למהרי"ט סגי בב' פעמים. ובעיקר חילוקו של המהרי"ט לא ידעתי מי הכריחו לזה, דמי סניא למימר כמו שכתב הרמב"ן ורשב"א ושארי פוסקים בטעם הדבר דנישואין לחומרא, ומלקות כיון דבחייבי כריתות עסקינן מבערין עושי רשעה מישראל, ווסתות דרבנן לקולא, ושור המועד המוציא מחבירו עליו הראיה. ואין צריך לחילוקו של המהרי"ט. והשתא אתי שפיר ההוא דתמורה דמספיקא לא מפקינן לגברא מחזקת כשרות, ועל כן בעינן ג' פעמים. על כל פנים מבואר דמה דבב' זימני אסרינן דלא תנשא לשלישי הוא מחמת ספיקא, ועל כן פסק הרמב"ם דלא תצא. מה שאין כן בג' דזה לכולי עלמא אסורה בזה מודה דתצא. ובזה אתי שפיר לשון הרמב"ם בתשובתו שכתב שיש מן החכמים שסבירא להו שלא תנשא. ונתקשה הברכי יוסף [סימן ט ס"ק ד] דמאי כתב דיש מן  
 547.  שו"ת שואל ומשיב מהדורה רביעאה חלק א סימן מט ד"ה והנה הגיעני 
והנה הגיעני מכתב בחורף שנת תרי"ב מזבאריו וחקר אם במקדש לעובר דהיינו שהאב אומר את תהא מקודשת להעובר אם יהיה זכר אם הוה קידושין להר"י ברזילי דהא הוה מתורת זכיה ואין זכייה לעובר וגם דהא נצטרך לומר אגלאי מלתא למפרע ואנן קי"ל כר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן כמבואר בהחולץ דף ל"ה וע"ז רצה לומר דבכל דבר שלא נולד חדשות רק שנתגלה כך שפיר שייך תגלי מלתא למפרע ורק בנפל שנעשה חדשות שייך לומר תגלי מלתא למפרע וע"ז אמר ר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע משא"כ בדבר שלא נשתנה שפיר אמרינן תגלי מלתא למפרע: והנה לכאורה רציתי להביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף כ"ו לענין תמד שאם קנה בכסף מעשר קודם שתחמץ דאמרינן תגלי מלתא למפרע וקשה הא שם הוה כמו עתידות ולא שייך תגלי מלתא למפרע כמ"ש התוס' בהחולץ שם וע"כ דבכה"ג שלא נעשה חדשות גם ר"ל מודה. אמנם אחר העיון ל"ק משם על התוס' דהתוס' לא קאמרו רק בנפל דאליהו צריך לומר עתידות אבל שם כל שנתחמץ אחר כך ע"כ דהי' כח היין בחרצינם רק דאנן לא ידענו וא"כ לא הוה על לעתיד רק על אותה עת שקנה דאם לא כן לא היתה מחמץ כלל וע"כ דהי' אז יין ובכה"ג אמרינן תגלי מלתא למפרע ומה שחלק הוא בין אם נעשה חדשות והקשה על התוס' שהקשו מספיקות והרי ספיקות לא נתחדש ענין הנה באמת לק"מ דכל שנצטרך לומר שנתגלה למפרע שדעתו היה ע"ז לא אמרינן ועיין מלמ"ל פ"ו מאישות שהאריך בזה והביא חלוקו של התוס' וחלוקו של הגמ"י ע"ש ודו"ק ועיין מהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות פ"ג גבי שפעה חררת דם מפלפל ג"כ בענין תגלי מלתא למפרע: והנה בשנת תרי"ב ג' ניסן ג' ויקרא נשאלתי מהרב החריף מוה' וואלף סאנדהויז מרישא ני' במה שאירע אחד שקידש לו אביו אשה בעודנו קטן ומת בקטנותו וקבלה האשה חליצה ואח"כ נישאת לאיש אחר והיתה עמו כעשרים שנה והי' לה בנים ממנו ומת הבעל ונשאת לכהן וכאשר נודע לב"ד שלחו לו להפרישה עד יתברר הדין וע"ז האריך מעלתו דלכאורה כיון דקידושי קטן אינם קדושין כמבואר באהע"ז סי' מ"ג ס"א א"כ ממילא החליצה ל"ה חליצה כלל ואף שקבלה חליצה מכל מקום לא גרע מאילו היתה ספק חליצה  
 548.  פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יח עמוד 26 ד"ה ומש"כ לדחות 
ומש"כ לדחות הראי' מהא דתשו' הרא"ש והשו"ע ש"היא קלה מסובין", הא קמן שהרא"ש והרשב"א לא נחתו להא דיש לחכות, והמדובר כשעבר זמן רב, רק פחות מעשר שנים (כמבואר ברמ"א), מאז נישואיהם ואין תוחלת ותקוה. ובר מן דין הרי מדובר כשהבעל מכחיש מכל וכל, א"כ אינו דומה להא דמבקשים ממנה שתמחול לו ותוותר על החיוב של עונה לזמן הנסיון. משא"כ כאן שלדבריו היא משקרת, ול"ש בזה שתוותר, ובזה הוא באמת עובר, אם האמת כדבריה, והרי כך מפורש ברשב"א וכנ"ל, יהיה זה מכוח מ"ע או ל"ת.  
 549.  שו"ת יביע אומר חלק א - אורח חיים סימן לז ד"ה (ב) איברא 
(ב) איברא דמרן החיד"א ז"ל בברכי יוסף (סי' תרד סק"ב), כ' לדייק ממ"ש הרמ"א שמרבין בסליחות בערב יוהכ"פ, שזה מורה שהלילה אינו יו"ט, אך למקום שאין מרבין בסליחות, גם הלילה יו"ט. ובס' בית הרואה הוכיח מפ"ק דכתובות (ה) התם אית ליה רווחא, ופרש"י שהסעודה למחר, אלמא הלילה לאו יו"ט. ואינה ראיה כל עיקר. עכ"ל. ואולי כוונתו לומר, שחילוק הגמ' הוא דשאני עיוה"כ שעיקר הסעודה היא למחר, ואין זמנה בהול כ"כ, כדי שישחט בן עוף לליל עיוה"כ. משא"כ בנישואין שעיקר השמחה היא בלילה הראשון, וכמ"ש (מו"ק ט) עיקר שמחה חד יומא. ומתוך שהוא בהול חיישי' שמא ישחוט בן עוף. אכן ראיתי למהר"א ישראל בכסא אליהו (סי' תרד סק"ד) שכ' ע"ד הברכ"י, ואני אומר בקושטא דאי דייקינן כולי האי לא תנינן, ומעיד אני עלי שמים וארץ שזה לי יותר מעשרים שנה בעודני בירושלים ת"ו קיימתי מסברא ראיה זו, ואמרתי דבר זה בפני גדולים רבנן סבוראי תקיפי דארעא דישראל, ושבחוה רבנן. עכ"ד. גם ראיתי להרב מר בריה דרבינא בשו"ת משה ידבר (הלכות יוהכ"פ סי' ב) שהביא הראיה הנ"ל בשם הגאון מר אביו, והוסיף להביא ראיה מדתנן (נדרים סג:), קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום, אינו אסור אלא עד לילי הצום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. ופי' הר"ן, דהיינו עיוה"כ, ולילי הצום לאו דוקא, שהרי אוכל הוא מבערב, אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר. ע"כ. ומוכח להדיא שאין הלילה בכלל. עכת"ד. ובאמת שכבר הביא ראיה זו ג"כ הגאון מר אביו בס' ארעא דישראל (מע' ר אות ט) הנ"ל. ע"ש. ויש לדחות קצת שאע"פ שמצוה לאכול בליל עיוה"כ, לא היה דרכם לאכול בשר אלא ביום, לחזק כחם בשביל הצום. ועוד שהמפרש (נדרים שם) כ' דהיינו שאר צומות. ע"ש. וכן מוכח בריטב"א שם. (וע"ע בחידושי הרש"ש שם). ועכ"פ נקוט מיהא שדעת הרבה גדולים שאין מצוה לאכול בליל עיוה"כ. וכ"כ הגאון מהר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סי' טז אות יד). וכ"כ בס' אורח לחיים (פרשת אמור דכ"ג ע"ב), והובא במקור חסד על ס' חסידים (סי' קסז סוף אות יב). ע"ש. וע"ע בשו"ת התעוררות תשובה (סי' קעט). ובס' תורת אביגדור (סי' קו). ובס' פרי יצחק פראג (כתובות ה).  
 550.  שו"ת בנימין זאב סימן קמד ד"ה ולפ"ז כל 
ולפ"ז כל זמן שלא טבלו הבא על אחת מהן חייב כרת ומכל מקום לענין היולדת ביומי מלאת היכא דפסקה וספרה ז' ימים נקיים וטבלה מותרת לבעלה ואחר כך ראתה דם הרי אותו דם דם טהור הוא עד ימי מלאת דהיינו מ' לזכר ופ' לנקבה וכתב סמ"ג בעשאין סימן רמ"ג יולדת שטבלה אחר ז' ימים לזכר ואחר י"ד ימים לנקבה או אחר ספירת ז' ימי' נקיים אם היתה יולדת בזוב הרי היא ככל יומי טוהר שלה כטמא שטבל ועדין לא העריב שמשו והרי היא טובלת יום בכל אותן הימי' ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר ובמלאת הימים הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו ועד שלא ימלאו הימים אוכלת במעשר ופוסלת בתרומה ומטמאה את הקדש ונראה לרבינו משה שצריכה טבילה בסוף ימי מלאת לקדש עכ"ל אמנם נראה לע"ד דכל זה תלוי במנהג כאשר כתב גם הרמב"ם ז"ל כדלעיל והכי משמע מדברי האשירי בסימני מסכת נידה וז"ל במקום שרגילין לבעול על דם טוהר צריך לפרוש ליל ארבעים וא' לזכר וליל פ"א לנקבה אפילו לא תראה וכן משמע נמי בספרו שילהי פב"כ וז"ל אבל בפסק ראשון דיולדת בזוב אפילו ראתה בשבוע ב' טובלת אחר י"ד אפילו לא פסקה דקי"ל מעיין א' הוא התור' טמאתו והתורה טהרתו ומותרת לבעלה במקום שנהגו על דם טוהר עכ"ל הא קמן שתלו הענין במנהג ולפי פירושם משמע דאין למחות בידם במקום שנהגו כי מי יאמר להם מה תעשו כי יוכלו לומר קים לן כהנהו גאוני דלעיל דמתירין ולדמות דבריה' ממה שכתב המרדכי בכתובות פרק נערה גבי כתב לה כסות וכלים דנחלקו רש"י ור"ת כדמייתי לה ר"י שם בדיבור המתחיל כתב לה פירות וכלים דרש"י מוקי לה מן האירוסין כלומר הך ברייתא דכתב לה אבל מן הנישואין בעלה יורשה ור"ת מוקי לה הך ברייתא מן הנשואין ומוכיח שם ר"ת דאי מן האירוסין לא הוה קרי לה חיתון ועלה כתב מהמרדכי ריש פרק נערה בשם ה"ר שמואל בר ברוך דאם יתפוש החתן המע"ה ויאמר קים לי כרש"י דפסק מן האירוסין ואינם יכולין לעכב על ידו ואתה שרוצה להוציא מידי הבא ראיה דהלכה כר"ת וטול וה"נ איכא למימר הכא על הנוהגי' היתר דיש להם כמה גאונים לסמוך עליהם ויוכלו לומר קים לן כהנהו מתירין ואף דאיכא אוסרין לא אסרו אלא משום חומרא  
 551.  שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן נה ד"ה יז) ח"ב 
יז) ח"ב חאו"ח סימן לז. מ"ש הרהמ"ח בשם הריב"ש (סי' תח) שאיסור ברכה לבטלה, הוא לא רק במזכיר שם בן ארבע אותיות, אלא הוא הדין במזכיר שם "אלהינו" לבטלה, שייך ג"כ האיסור הזה. ומזה למד שיש לבטל מנהג העונים בשבע ברכות של חתנים: "אלהינו מלך העולם", שמזכירים השם לבטלה, שזהו בכלל לא תשא את שם ה"א לשוא. ע"כ. יש סמוכין לזה מהגמרא ברכות (מה ב) והלכתא כמר זוטרא דכיון דבעי לאדכורי (בזימון בעשרה) שם שמים, בציר מעשרה לאו אורח ארעא. וכן בברכות (נ א) אמר רב הונא בריה דרב יהושע, לא אמרן אלא (זימון) בשלשה, דליכא שם שמים, אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא. ע"ש. וזימון בעשרה הוא באמירת נברך אלהינו, אלמא שנחשב שם שמים. וכ"כ הגאון יד מלאכי (כלל סט) להביא ראיה לזה מברכות (כח ב) דקאמר רב יוסף, י"ח ברכות שבתפלה כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע, ובפרטם אי אתה מוצא י"ח הויות אלא עם שם אלהינו ואלהיכם שבק"ש. אלמא דחשיבי אזכרות. ע"ש. וע"ע בספר כסא אליהו (סי' מו ס"ק יא). ע"ש. וע"ע בספר טל אורות (דף ה ע"ג), שהביא מ"ש הלבוש באה"ע (סי' לה), שנראה מדבריו שאין חשש ש"ש לבטלה באמירת שם "אלהינו", והוא תמוה, דמה לי ש"ש המיוחד לשם בן ארבע, לשם אלהינו. וכן מפורש בשו"ת הריב"ש (סי' תח), שגם שם אלהינו אסור לאומרו לבטלה, ודלא כהלבוש, שאילו היה רואה דברי הריב"ש לא היה כותב כן. ומ"ש מרן בכמה מקומות שיברך בלא שם ומלכות, משום שגם תיבת אלהינו בכלל שם דקאמר, ולכן לא הזכירו בהדיא. ע"כ. ומכאן תשובה על מ"ש הגר"י אבולעפייא בשו"ת פני יצחק ח"א (חאה"ע ס"ס יב), שהמקדש אשה ע"י שליח, בשעת החופה חוזר החתן ומקדש, ויאמר ברכת אירוסין בלא הזכרת השם, אלא יאמר: ברוך אתה אלהינו מלך העולם. ושכן פסק בשו"ת ראש משביר (חאה"ע סי' כא), ושלא כמ"ש בשו"ת בית דוד שאין לומר גם תיבת אלהינו, ושכן ראוי להורות כהראש משביר. ע"כ ותימה עליו, שהרי גם הזכרת "אלהינו" יש בה משום שם שמים לבטלה. שוב אחר זמן רב מצאתי אליו בספר לב נשבר (סוף סי' א דף י ע"ב), שהעיר לו הגאון ר' חיים כהן אב"ד טראבלס המערב על מ"ש בשו"ת פני יצחק הנ"ל,  
 552.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן א ד"ה נחזור להנ"ל 
הרמב"ם א"כ קידושי כסף הוא ג"כ מדרבנן א"כ הוי קידושי דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן עיי"ש. ולפי"ז אף לשיטת רש"י ב"מ מ"ח דבקידש הלוקח בחפץ שקנה בכסף מועיל הקידושין ועי' במח"א. אך אם קידש רק קידושי דרבנן א"צ גט דמדרבנן הפקיעו הקנין והראי' מש"ס דב"ק דע"א קאמר הש"ס באומר עקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גניבתך ופריך הש"ס וכיון דאי תבע קמן לדינא ל"א זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא והקשה המח"א הא בבעין ל"א בדמים קנינהו אך באמת א"ש דהוקשו עוד דבלא"ה כסף אין קונה ועכצ"ל דהש"ס ס"ל דלענין ד' וה' אזלינן בתר ד"ת כמפורש שם בש"ס דלמ"ד מע"ש דרבנן ל"ח שחיטה שא"ר ונודע שיטת הבעה"מ דמה"ת אף בבעין אמרינן קלב"מ ומשו"ה אפילו בשיבר אח"כ פטור ועי' במלחמות שם ובקצה"ח סי' ש"נ א"כ שפיר פריך הש"ס דממ"נ מה"ת אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב  
 553.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן א ד"ה נחזור להנ"ל 
לפני פסולי עדות דרבנן עיי"ש. ולפי"ז אף לשיטת רש"י ב"מ מ"ח דבקידש הלוקח בחפץ שקנה בכסף מועיל הקידושין ועי' במח"א. אך אם קידש רק קידושי דרבנן א"צ גט דמדרבנן הפקיעו הקנין והראי' מש"ס דב"ק דע"א קאמר הש"ס באומר עקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גניבתך ופריך הש"ס וכיון דאי תבע קמן לדינא ל"א זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא והקשה המח"א הא בבעין ל"א בדמים קנינהו אך באמת א"ש דהוקשו עוד דבלא"ה כסף אין קונה ועכצ"ל דהש"ס ס"ל דלענין ד' וה' אזלינן בתר ד"ת כמפורש שם בש"ס דלמ"ד מע"ש דרבנן ל"ח שחיטה שא"ר ונודע שיטת הבעה"מ דמה"ת אף בבעין אמרינן קלב"מ ומשו"ה אפילו בשיבר אח"כ פטור ועי' במלחמות שם ובקצה"ח סי' ש"נ א"כ שפיר פריך הש"ס דממ"נ מה"ת אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב להפריש רק חלק י' הנשאר והכא לענין וסת ל"מ א"נ דחשש נפל הוא רק מדרבנן  
 554.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן א ד"ה נחזור להנ"ל 
והראי' מש"ס דב"ק דע"א קאמר הש"ס באומר עקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גניבתך ופריך הש"ס וכיון דאי תבע קמן לדינא ל"א זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא והקשה המח"א הא בבעין ל"א בדמים קנינהו אך באמת א"ש דהוקשו עוד דבלא"ה כסף אין קונה ועכצ"ל דהש"ס ס"ל דלענין ד' וה' אזלינן בתר ד"ת כמפורש שם בש"ס דלמ"ד מע"ש דרבנן ל"ח שחיטה שא"ר ונודע שיטת הבעה"מ דמה"ת אף בבעין אמרינן קלב"מ ומשו"ה אפילו בשיבר אח"כ פטור ועי' במלחמות שם ובקצה"ח סי' ש"נ א"כ שפיר פריך הש"ס דממ"נ מה"ת אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב להפריש רק חלק י' הנשאר והכא לענין וסת ל"מ א"נ דחשש נפל הוא רק מדרבנן חזקת הוסת מהני בודאי לסייע דאין נפל ואף א"נ דז"ה כמת מחמת חולי ונימא דבחלה הוי ד"ת אך כ' בת"ש הראשונה דלהנו"ב חזקת הוסת הוי חזקה גמורה רק מה"ת חזקת טהרה מהני יותר משו"ה  
 555.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן א ד"ה נחזור להנ"ל 
הש"ס באומר עקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גניבתך ופריך הש"ס וכיון דאי תבע קמן לדינא ל"א זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא והקשה המח"א הא בבעין ל"א בדמים קנינהו אך באמת א"ש דהוקשו עוד דבלא"ה כסף אין קונה ועכצ"ל דהש"ס ס"ל דלענין ד' וה' אזלינן בתר ד"ת כמפורש שם בש"ס דלמ"ד מע"ש דרבנן ל"ח שחיטה שא"ר ונודע שיטת הבעה"מ דמה"ת אף בבעין אמרינן קלב"מ ומשו"ה אפילו בשיבר אח"כ פטור ועי' במלחמות שם ובקצה"ח סי' ש"נ א"כ שפיר פריך הש"ס דממ"נ מה"ת אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב להפריש רק חלק י' הנשאר והכא לענין וסת ל"מ א"נ דחשש נפל הוא רק מדרבנן חזקת הוסת מהני בודאי לסייע דאין נפל ואף א"נ דז"ה כמת מחמת חולי ונימא דבחלה הוי ד"ת אך כ' בת"ש הראשונה דלהנו"ב חזקת הוסת הוי חזקה גמורה רק מה"ת חזקת טהרה מהני יותר משו"ה כ' דסמוך לוסת  
 556.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן א ד"ה נחזור להנ"ל 
דלאו מכירה הוא והקשה המח"א הא בבעין ל"א בדמים קנינהו אך באמת א"ש דהוקשו עוד דבלא"ה כסף אין קונה ועכצ"ל דהש"ס ס"ל דלענין ד' וה' אזלינן בתר ד"ת כמפורש שם בש"ס דלמ"ד מע"ש דרבנן ל"ח שחיטה שא"ר ונודע שיטת הבעה"מ דמה"ת אף בבעין אמרינן קלב"מ ומשו"ה אפילו בשיבר אח"כ פטור ועי' במלחמות שם ובקצה"ח סי' ש"נ א"כ שפיר פריך הש"ס דממ"נ מה"ת אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב להפריש רק חלק י' הנשאר והכא לענין וסת ל"מ א"נ דחשש נפל הוא רק מדרבנן חזקת הוסת מהני בודאי לסייע דאין נפל ואף א"נ דז"ה כמת מחמת חולי ונימא דבחלה הוי ד"ת אך כ' בת"ש הראשונה דלהנו"ב חזקת הוסת הוי חזקה גמורה רק מה"ת חזקת טהרה מהני יותר משו"ה כ' דסמוך לוסת הוי ד"ת וכ"ז היכי שצריכין לסתור חזקת טהרה אבל הכא דלא יהי' בזה סתירה רק דיש עוד ראי'  
 557.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן א ד"ה נחזור להנ"ל 
דהש"ס ס"ל דלענין ד' וה' אזלינן בתר ד"ת כמפורש שם בש"ס דלמ"ד מע"ש דרבנן ל"ח שחיטה שא"ר ונודע שיטת הבעה"מ דמה"ת אף בבעין אמרינן קלב"מ ומשו"ה אפילו בשיבר אח"כ פטור ועי' במלחמות שם ובקצה"ח סי' ש"נ א"כ שפיר פריך הש"ס דממ"נ מה"ת אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב להפריש רק חלק י' הנשאר והכא לענין וסת ל"מ א"נ דחשש נפל הוא רק מדרבנן חזקת הוסת מהני בודאי לסייע דאין נפל ואף א"נ דז"ה כמת מחמת חולי ונימא דבחלה הוי ד"ת אך כ' בת"ש הראשונה דלהנו"ב חזקת הוסת הוי חזקה גמורה רק מה"ת חזקת טהרה מהני יותר משו"ה כ' דסמוך לוסת הוי ד"ת וכ"ז היכי שצריכין לסתור חזקת טהרה אבל הכא דלא יהי' בזה סתירה רק דיש עוד ראי' דנתעברה וזה גרם הסילוק דם א"כ הוי חזקה גמורה ומסייע דנתעברה קודם כ"ה תשרי שהי' זמן וסתה א"כ חשיב כלו לו חדשיו  
 558.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן א ד"ה נחזור להנ"ל 
דרבנן ל"ח שחיטה שא"ר ונודע שיטת הבעה"מ דמה"ת אף בבעין אמרינן קלב"מ ומשו"ה אפילו בשיבר אח"כ פטור ועי' במלחמות שם ובקצה"ח סי' ש"נ א"כ שפיר פריך הש"ס דממ"נ מה"ת אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב להפריש רק חלק י' הנשאר והכא לענין וסת ל"מ א"נ דחשש נפל הוא רק מדרבנן חזקת הוסת מהני בודאי לסייע דאין נפל ואף א"נ דז"ה כמת מחמת חולי ונימא דבחלה הוי ד"ת אך כ' בת"ש הראשונה דלהנו"ב חזקת הוסת הוי חזקה גמורה רק מה"ת חזקת טהרה מהני יותר משו"ה כ' דסמוך לוסת הוי ד"ת וכ"ז היכי שצריכין לסתור חזקת טהרה אבל הכא דלא יהי' בזה סתירה רק דיש עוד ראי' דנתעברה וזה גרם הסילוק דם א"כ הוי חזקה גמורה ומסייע דנתעברה קודם כ"ה תשרי שהי' זמן וסתה א"כ חשיב כלו לו חדשיו ובכה"ג דהרופא אומר סיבת החולי ונראה שדבריו כנים ומהימן עכ"פ שבכוללת  
 559.  שו"ת מהר"ש ענגיל חלק א סימן א ד"ה נחזור להנ"ל 
אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב להפריש רק חלק י' הנשאר והכא לענין וסת ל"מ א"נ דחשש נפל הוא רק מדרבנן חזקת הוסת מהני בודאי לסייע דאין נפל ואף א"נ דז"ה כמת מחמת חולי ונימא דבחלה הוי ד"ת אך כ' בת"ש הראשונה דלהנו"ב חזקת הוסת הוי חזקה גמורה רק מה"ת חזקת טהרה מהני יותר משו"ה כ' דסמוך לוסת הוי ד"ת וכ"ז היכי שצריכין לסתור חזקת טהרה אבל הכא דלא יהי' בזה סתירה רק דיש עוד ראי' דנתעברה וזה גרם הסילוק דם א"כ הוי חזקה גמורה ומסייע דנתעברה קודם כ"ה תשרי שהי' זמן וסתה א"כ חשיב כלו לו חדשיו ובכה"ג דהרופא אומר סיבת החולי ונראה שדבריו כנים ומהימן עכ"פ שבכוללת העולם יכול להיות חולאת זו א"כ לכ"ע אין רק חשש דרבנן ומהני חזקת הוסת א"כ י"ל דאף שהפוסקים לא סמכו ע"ז שנחשוב ט' חדשים מזמן וסתה י"ל דהתם מיירי היכי דמת ע"י  
 560.  שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קכ ד"ה ענף א 
ענף א עובדא אתא לידי באחד שעוד בבחרותו נשתטה ושטותו הוא שאמר על עצמו שהוא משיח. וזה גרם לו לעשות עוד מעשה שטות שיש לו בולמוס לקרא בתורה ולהיות ש"ץ ואף שאין מניחין אותו הוא נלחם בכל כחו ואירע שלקח ס"ת וברח עמו. והיה נוסע מעיר לעיר באמרו שהוא צריך לתקן העולם והיה חוטף חפצים ומטמינם עד שיתנו הבעלים כסף לצורך גמ"ח. והיה עולה באילנות במקום שנמצאים בנ"א כדי לדרוש. ולפעמים הלך ערום באמרו שהוא כאדם קודם החטא ועוד עניני שטות בדברים כאלו שנמשך מצד שאומר על עצמו שהוא משיח וצריך לתקן העולם לפי דעתו ובשארי דברים היה פקח גמור בהבנת הדבר וזוכר ויודע הכל ומדבר ושואל כענין. וקודם הקידושין היה זמן רב ערך ג' שנים ויותר בחזקת חלים שלא עשה שום מעשה שטות והיה מלמד לילדים כראוי אך עצבות היה ניכר עליו ולא היה אוהב בחלמותו לשוחח הרבה בחברת אנשים. ואיזה ימים אחר הנישואין נתקלקל עוד הפעם והתחיל לעשות מעשה שטות הנזכרים למעלה והיה זה יותר משמונה שנים וזה קרוב לשנתים שבא לבית אביו שדר בכפר ועובד אדמתו ועושה כל המלאכות כפקח ולא עשה שום מעשה שטות ולא ניכר בו שום סימן שטותי לא בדבור ולא במעשה. והביאוהו לידי לדבר עמו שיתן גט לאשתו ובדקתיו מתחלה באיזה שיחות ואח"כ דברתי עמו שיתן גט ולא רצה בטעמים וחשבונות כמו אדם פקח בהבנה גמורה עד שנתרצה אחר יום שלם בהשלשת הרבה כסף עבורו ובכל הדברים מתחלה ועד אחר סדור הגט ונתינתו וגם למחר כל זמן היותו בפה. וקודם נסיעתו מפה שהיה אצלי ליפטר ממני היה במעשיו ודבורו כפקח גמור כפי שראינו אני וכל האנשים שהיו בעת הגט יותר מעשרה אנשים וכלנו הסכמנו שהוא פקח גמור בכל מעשיו ודבורו ומשאו ומתנו. וכן שמעתי שכל העת שישב בבית אביו היה כן. אך בתוך הרבה הדברים שדברתי עמו לחקרו ולדרשו אמר לי שבלבו עדין מחזיק שהוא משיח אך המעשים שעשה מבין שהם שטות אך בעת שעשה היה מוכרח לעשות שלא היה יכול להתאפק וכמו המצב עתה אמר שהיה בעת הקידושין שג"כ החזיק בלבו שהוא משיח אך מעשה שטות לא עשה. זהו כל מה שיודע אני בעצמי וששמעתי מאחרים  
 561.  שו"ת אשר לשלמה סימן נד ד"ה שאלה ראובן 
שאלה ראובן שמתה אשתו והניחה אחריה בת אחת וב' בנים ואח"ך מת ראובן ולעת נישואי הבת העניקו לה אחיה נדונייא ועשתה להם שטר מכירה שבעד סכי הנדונייא שהעניקו לה וכו' גמרה ומכרה להם חלקה העולה לה בירושת אביה וכתובת אמה ועשתה להם שטר מכירה גמור כל דבר כדינו אין דבר נגרע ובשטר מכירה כתוב וביען שהבתולה הנז' היא פחותה מבת עשרים שנה לכן הודענוה ידיעה נאמנה שאין ממכרה ממכר בקרקע מורישה היותה פחותה מעשרים ועכ"ז נשח"ך =נשבעה שבועה חמורה כדין= באנפי נפשה שלא לחזור ואם חזרה בשום פרט מכל האמור חי"ע חו"ג בכהקוש"ח =חייבה עצמה חיוב גמור בכל הקנינים ושבועה חמורה= לתו"ל לאחיה הנז' סך עשרת אלפים צ'ורו וכו' ק"ג ש"כ וכו' וקנו גם מיד הארוס בקושח"ך והסכים למעשה ארוסתו וכו' עוד עשתה להם שטר אחר בקוש"ח שבעד סכי הנדונייא שהעניקו וכו' גמרה וסילקה עצמה מחלקה העולה לה בירושת אביה וכתובת אמה סילוק גמור והקנית וזכית הכל כאשר לכל לאחיה הנז' הקנאה גמורה כפה"ה וכו'.  
 562.  שו"ת מהרש"ם חלק ב סימן ריד ד"ה יג. אך 
יג. אך דלכאורה עלה בלבי להביא סתירה לדעת הרמב"ם שסובר דגם למסקנא קיימא טעמא דדחסא דהא הרמב"ן והרשב"א הקשו בהא דדחיק הש"ס לעיל למצוא טעם לאיסור נישואין תוך ג' חדשים משום הבחנה והא הול"ל משום ספק איסור מעוברת דשמא כבר מעוברת היא ואסור לישא אותה ותי' דמשום ספק מעוברת אין לחוש ע"ש ולשי' רמב"ם דהוי משום סכנת הולד א"כ גם מספק יש להחמיר דהוי ספק נפשות ובשלמא משום דלהנקה קיימא הוי רק גורם בעלמא ומספק שרי אבל לשי' רמב"ם קשה. ונראה ליישב ומקודם אבאר ליישב קושי' הרב מטשארטקוב שהביא הנו"ב במה"ק חא"ע סי' ס"ט והרעיש בה העולם בהא דכ' התוס' ביבמות (דף ל"ז ע"א) שהקשו דאמאי סגי בג"ח ניחוש דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' וליבעי ג' חדשים וג' ימים דאם תנשא מיד אחר ג"ח ותלד לששה חדשים ויום א' ויש להסתפק שמא הוא בנו של ראשון ותי' דלא הי' משתהה כ"כ עד שלש ימים של הב' וע' במהרמ"ל שם דהכונה דעד שליש ימי עיבור של הב' דהיינו ב' חדשי' ובצירוף ג"ח של הבחנה בוודאי הי' ניכר אם הוא מן הראשון ואם אינו ניכר שוב ידוע שהוא מן השני והקשה הרב הנ"ל דהתינח לענין הבחנה אבל מ"מ איך מתייבמת אח"כ ג"כ ליבעי ג"ח וג"י דשמא לא נקלט עד ג"י ואחר ביאתו של יבם אחר מעוברת ופגע באשת אח שלא במקום מצוה וע' בנו"ב מ"ת סי' קל"ז ושו"ת רע"א סי' צ' ושאר אחרוני' בזה. אבל נראה דהא הנו"ב שם כ' דרוב פעמים אינה מתעברת ביום המיתה או סמוך לו ובשו"ת רע"א שם כ' די"ל דרוב פעמים נקלט מיד אך דהאחרוני' כ' דא"א לסמוך בזה על הרוב דהיכי דאיכא לברורי מבררינן וכמ"ש בשו"ת הש"מ חא"ע סי' ס"א וראייתו שם כבר קדמו הגאון או"ח והובא בנו"ב מת /מ"ת/ סי' קל"ט. והנה כבר הבאתי לעיל סברת הישויע"ק דהא דצריך לברר היינו אם יבורר בירור גמור אבל היכי דגם אחר הבירור נצטרך לסמוך על הרוב שוב א"צ לברר כלל א"כ הרי בכל יבום יש לחוש שמא הוליד בן בזנות ואפ"ה פוטר מיבום ואפי' הבן ממזר כידוע רק דסמכי' ארובא דכשר הי' וכן אם תלד האשה הבן י"ל דלמא לאו אביו הוא היבם וצ"ל דאזלי' בת"ר א"כ כיון דבין כך וב"כ צ"ל מכח הרוב א"כ שוב א"צ לברר כלל וסמכי'  
 563.  שו"ת משפט צדק חלק ב סימן כב ד"ה והנה הרשב"א 
והנה הרשב"א בתשובה [ח"א] סי' תתקס"ב כתב וז"ל, שאלת, ראובן שכתב שיור לאשתו, והערים וגרשה ביום שנשאה והחזירה, ואח"כ מתה בלא ולד של קיימא, ואמר דכיון שגרשה נתבטלו התנאים הראשונים והשיור, והיורשים טוענים שחייב לפרוע, שהרי אמרו תחלה כל זמן שתמות היא תחתיו בלא ולד של קיימא. תשובה, שחייב, דסתמו במקום שנהגו דדברים אלו נקראים בלשון הדיוט, ואפי' בערוה החמורה כמו שאמרו שם [בכתובות] מעשה באנשי אליכסנדריא שהיו מקדשין כו'. ועוד דהמגרש שהחזירה על דעת כתובה ראשונה, דתנן ב' גיטין וב' כתובות גובה כו' כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת, שהמגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובה ראשונה החזירה, ואע"ג דאמר רב הונא עלה בגמ' לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לא, וקי"ל הכי מדתניא חדשו נוטלים מה שחדשו, התם היינו דוקא במה שהוסיף לה משלו שעל דעת נישואין הראשונים ולא על דעת השניים, אבל מה ששייר האב ומה ששייר האשה הוא בעיקר הכתובה שהמכניס על דעת כן הכניס, וכשקבל על דעת כן קבל. ועוד שלא על דעת קדושין הראשונים לבד קבל אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד של קיימא, דומה למה שאמרו בפרק המוכר את הבית [ב"ב סג ע"א] בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, ואם אמר כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום, משום דכיון שאמר כל זמן ששדה זו בידך גרועי גרעי והרי יצאה מתחת ידו, אבל אי (אם) לא א"ל כן אפי' מכרו לאחר וחזר ולקחה עדיין תנאי הראשון קיים, והכי נמי לא שנא, עכ"ל.  
 564.  שו"ת שמחת כהן חלק אבן העזר סימן יג ד"ה ואיך שיהיה 
דכיון שהוציא מפיו ואמ"ל [ואמר "לי"] לא מהימן לומר שטעה אבל מן המשלח פשיטא שאינה צריכה גט ע"ש י"ל דהתם שאני דמעולם לא נתקדשה כלל למשלח דגם אי נימא דטעה וכוונתו על המשלח מ"מ דברים שבלב אינם דברים וכמבואר בדברי הרב שם אבל כאן כיון שאמר חיה הגדולה ומספקא לן אם מה שאמר חיה הוא בדוקא ומה שאמר הגדולה בטעות או להפך שתיהן צריכות גט, אבל לתשובה הב' דמהמנינן ליה לשליח שטעה הכא נמי מהמנינן ליה דמה שאמר הגדולה הוא בדוקא ורק שטעה בשמה א"כ הקטנה אינה צריכה גט כלל כיון דבטעות הזכיר שמה, דומיא דהתם דאע"ג דאמ"ל [דאמר "לי"] א"צ גט מהשליח אבל הבת הגדולה ודאי דצריכה גט. ולא מיבעיא לדעת מהריב"ל שם שכתב דלהאי תשובה הויא מקודשת גמורה למשלח וכן כתב להדיא רי"ו נתיב כ"ב ח"ג סימן ב' ע"ש דכל שכן הכא דהגדולה מקודשת קידושין גמורים, אלא אפילו לדעת מהר"ם לובלין שם דלתשובה זו אינה צריכה גט אלא מהשליח ולא מהמשלח והוכיח כן ממה שהביא מהר"ם ראיה לדבריו מההיא דאם כיון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, לא אמר כלום וכו' וכמו דהתם הוו חולין ה"נ אינה צריכה גט כלל, וכן הוכיח מסיום הך תשובה שכתב על כן יש לשליח לגרשה וימתין ג' חדשים ואח"כ יקדשנה הוא או אחר ולא הזכיר שיגרשנה כלל, התם שאני דהמשלח אין לו שייכות כלל באותם קידושין דגם שכוונתו עליו מ"מ הוי דברים שבלב אבל כאן שהזכיר הגדולה רק שטעה בשמה הויא מקודשת גמורה. ולדעת הפוסקים שהזכרתי לעיל שתירצו סתירת הנך שתי תשובות וחילקו בין היכא דאיכא הוכחה ורגלים לדבר שטעה דנאמן [לבין היכא דליכא רגלים לדבר], הכא נמי בנדון דידן י"ל דנאמן דהרי ג"כ איכא הוכחה דעל הגדולה נתכוון שהיא ראויה לנישואין שהרי הוא איש זקן ומה שרוצה להנשא הוא כדי שימצא מי שיטפל בו ובצרכיו וזה אי אפשר רק ע"י שישא את הגדולה. ועוד נראה דגם לדעת מהריב"ל והרב ישא ברכה דלא ניחא להו בהך תירוצא דמהראיות שנאמרו בהנך שתי תשובות נראה דאין לחלק בהכי מ"מ י"ל גם לתשובה הראשונה בנדון דידן נאמן המקדש לומר שכיון רק על הגדולה, דהטעם שכתב שם דאינו נאמן במיגו  
 565.  שו"ת שמחת כהן חלק אבן העזר סימן יג ד"ה ואיך שיהיה 
מפיו ואמ"ל [ואמר "לי"] לא מהימן לומר שטעה אבל מן המשלח פשיטא שאינה צריכה גט ע"ש י"ל דהתם שאני דמעולם לא נתקדשה כלל למשלח דגם אי נימא דטעה וכוונתו על המשלח מ"מ דברים שבלב אינם דברים וכמבואר בדברי הרב שם אבל כאן כיון שאמר חיה הגדולה ומספקא לן אם מה שאמר חיה הוא בדוקא ומה שאמר הגדולה בטעות או להפך שתיהן צריכות גט, אבל לתשובה הב' דמהמנינן ליה לשליח שטעה הכא נמי מהמנינן ליה דמה שאמר הגדולה הוא בדוקא ורק שטעה בשמה א"כ הקטנה אינה צריכה גט כלל כיון דבטעות הזכיר שמה, דומיא דהתם דאע"ג דאמ"ל [דאמר "לי"] א"צ גט מהשליח אבל הבת הגדולה ודאי דצריכה גט. ולא מיבעיא לדעת מהריב"ל שם שכתב דלהאי תשובה הויא מקודשת גמורה למשלח וכן כתב להדיא רי"ו נתיב כ"ב ח"ג סימן ב' ע"ש דכל שכן הכא דהגדולה מקודשת קידושין גמורים, אלא אפילו לדעת מהר"ם לובלין שם דלתשובה זו אינה צריכה גט אלא מהשליח ולא מהמשלח והוכיח כן ממה שהביא מהר"ם ראיה לדבריו מההיא דאם כיון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, לא אמר כלום וכו' וכמו דהתם הוו חולין ה"נ אינה צריכה גט כלל, וכן הוכיח מסיום הך תשובה שכתב על כן יש לשליח לגרשה וימתין ג' חדשים ואח"כ יקדשנה הוא או אחר ולא הזכיר שיגרשנה כלל, התם שאני דהמשלח אין לו שייכות כלל באותם קידושין דגם שכוונתו עליו מ"מ הוי דברים שבלב אבל כאן שהזכיר הגדולה רק שטעה בשמה הויא מקודשת גמורה. ולדעת הפוסקים שהזכרתי לעיל שתירצו סתירת הנך שתי תשובות וחילקו בין היכא דאיכא הוכחה ורגלים לדבר שטעה דנאמן [לבין היכא דליכא רגלים לדבר], הכא נמי בנדון דידן י"ל דנאמן דהרי ג"כ איכא הוכחה דעל הגדולה נתכוון שהיא ראויה לנישואין שהרי הוא איש זקן ומה שרוצה להנשא הוא כדי שימצא מי שיטפל בו ובצרכיו וזה אי אפשר רק ע"י שישא את הגדולה. ועוד נראה דגם לדעת מהריב"ל והרב ישא ברכה דלא ניחא להו בהך תירוצא דמהראיות שנאמרו בהנך שתי תשובות נראה דאין לחלק בהכי מ"מ י"ל גם לתשובה הראשונה בנדון דידן נאמן המקדש לומר שכיון רק על הגדולה, דהטעם שכתב שם דאינו נאמן במיגו דבידו לגרשה דאין המיגו  
 566.  שו"ת עשה לך רב חלק ה - קונטריס תורה מן השמים 
הארץ קדמה, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. אין אנו מתכונים להסביר דברי רבותינו שהם סודות ללא ספק, אך לפי פשוטם ברור הרמז שרמזה תורה, ב' רבתי של בראשית ברא, שבבריאה שמים קדמו, ואות גדולה היא עולם העליון. ולשכלול ארץ קדמה, ולכן בהבראם אות קטנה, היא עולם התחתון שהוא קדם. ---------- ותמת שרה... ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה (בראשית כ"ג ב'). כ' של ולבכתה זעירא. והדבר פשוט ביותר, כי בכי על מת הוא ענין לעולם התחתון, ואילו בעולם העליון המות הוא שמחה (ראה מקור חיים השלם חלק חמישי סוף פרק רע"ט, ו"עשה לך רב" חלק ב' עמוד כ'), ולכן אות קטנה השייכת לעולם התחתון. ---------- ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת וגו' (בראשית כ"ז מ"ו), ק' של קצתי זעירא (עיין מה שכתב הרב בעל הטורים). ולענ"ד נראה שכאן גילתה תורה ענין נפלא מאד. שכן רבקה הסתירה בדבריה את האמת, ולא גילתה ליצחק שעשו זומם להרוג את יעקב, שזו היתה כונתה האמתית לבקשתה לשלחו לפדן ארם, ונימקה בקשתה בצורך נישואין (עיין בפירוש הרה"ק אור - החיים). ומעשה זה אין בו שום איסור כשלעצמו, שהלא מותר אף לשנות מפני השלום וכ"ש שלא לגלות כל האמת, אלא שכל זה הוא ענין לעולם התחתון בלבד, ולא לעולם העליון שהוא עולם האמת כמבואר בפשיטות למעיין, ולכן אות קטנה השייכת לעולם התחתון. ---------- ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה'... נצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וגו' (שמות ל"ד ו' ז'). נ' של נצר חסד רבתי, כדי להבין זאת נקדים בקצרה (הענין נתבאר באורך בספרנו "מקור חיים השלם" חלק רביעי פרק ר"ט), כי שלש עשרה מדות אלקיות אלה נכרת עליהם ברית עם ישראל שאינן חוזרות ריקם. ואין הכונה באמירתם בלבד, אלא כאשר ישראל מסגלים לעצמם מדות אלקיות אלה ומתנהגים לפיהן. והנה כל המדות יכול אדם לסגל לעצמו ולנהוג בחייו לפיהן (עיין שם באורך ובביאור רחב) אך לא מדת "נצר חסד לאלפים", שכן פירושה הוא שהקב"ה נצר החסד אלפיים דורות, וזה דבר שאדם קצר ימים ושבע רוגז מטבע מהותו לא ניתן לו. ולכן מדה זאת שייכת לעולם העליון, עולם החיים האין סופיים, ולכן  
 567.  עמודי אש סימן ו אות ו 
הלבוש האלו שגם זתים וענבים תרומתן מדרבנן, כן כתב הרמב"ן בפרשת ראה וכתב שטעו בו גדולי המחברים. ובחידושי הגאון ר' עקיבא איגר למסכת תרומות [פרק ב משנה ו] כתב שכן כתב רבינו יונה פרק אלו דברים. והמהרש"א יומא [דף עו ע"ב] הביא שכן הוא בירושלמי חלה [פרק ג הלכה ה] אך הקשה על זה מהמשנה דתרומות שם דהתורם מזתים על שמן הוי תרומה, רק משום טירחא דכהן אינו תרומה. ובתפארת ישראל שם שתירץ דלכן הוי תרומה דהוי גמרו בידי אדם שיוכל לעשות יין ושמן. עי"ש. והנה לזה הירושלמי נראה שכיון בשו"ת מהרי"ט בראשונות [חלק א סימן ח"י] שכתב וזה לשונו: והא דאורייתא היא דהיינו תירוש ויצהר, אבל זיתים וענבים לפי הירושלמי לא הוי מדאורייתא. עכ"ל. כוונתו על הירושלמי דחלה הנ"ל. ועיין בעטרת ראש [בעטרת תפארת דף יח ע"א] שהניח בתימה על הר"א מפרש הירושלמי דחלה דסבירא ליה דזיתים וענבים לא הוי רק מדרבנן ממשנה דתרומות הנ"ל, ולפי מה שכתב התפארת ישראל לא קשיא מידי. הן אמת שראיתי להטורי אבן ראש השנה [טו, ב ד"ה מעשר] שלפי מה שפירש הירושלמי אין ראיה, דסובר דזיתים וענבים הוי דרבנן עי"ש. יש לכאורה להביא ראיה מהירושלמי דסובר דהוי דאורייתא ממה דאיתא ביומא [פרק ח הלכה ה] מניין שמאכילין אותו דבילה וצימוקין של תרומה, מן הדא: 'ויתנו לו פלח דבילה ושני צימוקים'. ופירש היפה מראה והפני משה דהכתוב בא ללמד שמותר להאכילו כו'. עי"ש. ואם נימא דגם ענבים המה מדרבנן אם כן מאי ראיה מהכתוב אלא שמע מינה דענבים הם מן התורה. אולם יש לדחות, דהפירוש שם כמו שפירש הקרבן העדה דהכתוב למדנו דהמה מאירים את העינים, ולפי זה לא מוכח מידי. על כל פנים הנה מבואר שדעת הרמב"ן ורבינו יונה והמהרש"א והלבוש דתרומת זתים וענבים המה דרבנן. וכן ראיתי בתשב"ץ [חלק ג סימן רג] שכתב פירות האילן מדבריהם כו', ואפילו זיתים וענבים כמו שכתב הרמב"ן. עכ"ל. וכן הוא בשו"ת מהרי"ל [סימן קפג] ובדיני ברכות שקודם הנישואין שבמהרי"ל, כתב וזה לשונו: אמר מהר"י סגל שכתב הנחמני רבים טעו בדין זה שאמרו זיתים וענבים מן התורה ואינו כן, ומייתי ראיה לדבריו דאינו חייב מדאורייתא  
 568.  עמודי אש סימן ו אות ו 
וענבים לא הוי רק מדרבנן ממשנה דתרומות הנ"ל, ולפי מה שכתב התפארת ישראל לא קשיא מידי. הן אמת שראיתי להטורי אבן ראש השנה [טו, ב ד"ה מעשר] שלפי מה שפירש הירושלמי אין ראיה, דסובר דזיתים וענבים הוי דרבנן עי"ש. יש לכאורה להביא ראיה מהירושלמי דסובר דהוי דאורייתא ממה דאיתא ביומא [פרק ח הלכה ה] מניין שמאכילין אותו דבילה וצימוקין של תרומה, מן הדא: 'ויתנו לו פלח דבילה ושני צימוקים'. ופירש היפה מראה והפני משה דהכתוב בא ללמד שמותר להאכילו כו'. עי"ש. ואם נימא דגם ענבים המה מדרבנן אם כן מאי ראיה מהכתוב אלא שמע מינה דענבים הם מן התורה. אולם יש לדחות, דהפירוש שם כמו שפירש הקרבן העדה דהכתוב למדנו דהמה מאירים את העינים, ולפי זה לא מוכח מידי. על כל פנים הנה מבואר שדעת הרמב"ן ורבינו יונה והמהרש"א והלבוש דתרומת זתים וענבים המה דרבנן. וכן ראיתי בתשב"ץ [חלק ג סימן רג] שכתב פירות האילן מדבריהם כו', ואפילו זיתים וענבים כמו שכתב הרמב"ן. עכ"ל. וכן הוא בשו"ת מהרי"ל [סימן קפג] ובדיני ברכות שקודם הנישואין שבמהרי"ל, כתב וזה לשונו: אמר מהר"י סגל שכתב הנחמני רבים טעו בדין זה שאמרו זיתים וענבים מן התורה ואינו כן, ומייתי ראיה לדבריו דאינו חייב מדאורייתא לעשר רק תירוש ויצהר. עכ"ל. ומזה תבין דמה שכתב בספר שערי צדק [שער מצות הארץ פרק ב בבינת אדם ס"ק א] וזה לשונו: ולפי זה מה שכתב החרדים על מין ענבים שעומדים ליין ונאכלין על פי הדחק שאם גמרן העכו"ם המנהג לאוכלן בלא תרומה, שסומכין על דברי הרמב"ן היינו על פי מה שכתב שם שכן הוא דעת רוב הפוסקים. אך לפי מה שכתבנו אין כאן סמך כלל, ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים שיפסוק כן. עכ"ל. והנה אתה רואה שכדעת הרמב"ן כן הוא דעת רבינו יונה והתשב"ץ והמהרש"א והלבוש והמהרי"ט ושפיר נוכל לסמוך עליהם. ומה שתמה על זה ממשנה דתרומות אינו תמיה כמו שכתבנו בשם התפארת ישראל. ודע שראיתי שדברי הרמב"ן סתראי נינהו, דבפרשת ראה כתב דזיתים וענבים המה מדרבנן וטעה מי שאינו אומר כן. ואלו בחידושיו למסכת בבא מציעא [פח, ב] והובאו בשיטה מקובצת שם כתב וזה לשונו: ואפשר  
 569.  מפתח נושאים 
צדקה - פרנסת בניו. 
שימוש בכספי מעשר כספים להחזקת בנים גדולים הלומדים בישיבה ולהוצאת נישואיהם וצרכיהם. 
 *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *