בכל יום בשעות המסחר בוול סטריט מתרחש ניסוי כלכלי עצום.
מיליוני אנשים — משקיעים פרטיים, קרנות ענק, אנליסטים, ויותר ויותר גם אלגוריתמים — מנסים כולם לעשות דבר אחד: למצוא מניה שהשוק מתמחר לא נכון.

ההיגיון פשוט. אם תמצא חברה ששווה 100 דולר אבל נסחרת ב-80, תוכל לקנות אותה ולהרוויח כשהמחיר יתיישר עם הערך האמיתי.
ומי לא רוצה להשים את היד במקום הנכון בזמן הנכון?!

אבל כאן עולה שאלה מעניינת.

אם כל כך הרבה אנשים חכמים מחפשים כל הזמן טעויות במחירים — למה בכלל אמורות להישאר טעויות?

זו השאלה שעומדת במרכז אחד הוויכוחים הגדולים ביותר בכלכלה המודרנית.

רעיון די מוזר מתחילת המאה ה-20

כדי להבין מאיפה הוויכוח הזה התחיל, צריך לחזור יותר ממאה שנה אחורה.

בשנת 1900 מתמטיקאי צרפתי בשם לואי באשלייה כתב עבודת דוקטורט בשם The Theory of Speculation. הוא הציע רעיון שהיה חריג מאוד לאותה תקופה: ייתכן שתנועות מחירי המניות מתנהגות כמו תהליך אקראי.

במילים אחרות — אם מניה עלתה אתמול, זה לא אומר כמעט כלום על מה שתעשה מחר.

הרעיון הזה נשמע אינטואיטיבית קצת מוזר. הרי משקיעים מנסים לנתח חברות, לקרוא דוחות, להבין מגמות. אז איך ייתכן שהמחירים מתנהגים כמעט כמו הטלת מטבע?

במשך שנים רבות העבודה של באשלייה כמעט נשכחה. רק בשנות ה-60 כלכלן אמריקאי בשם יוג'ין פאמה החזיר את הרעיון הזה למרכז הבמה — והפך אותו למה שנקרא היום תיאוריית השוק היעיל.

השוק אולי נראה אקראי — דווקא בגלל שהוא יעיל.

הטענה של פאמה הייתה מעניינת:
הסיבה שמחירי מניות נראים אקראיים היא לא שהשוק כאוטי, אלא להפך — שהוא יעיל מאוד.

תחשוב מה קורה כשמתפרסם מידע חדש על חברה.
דוח רווחים, החלטת ריבית, שמועה על מיזוג.

בתוך שניות אלפי משקיעים מנתחים את המידע הזה ופועלים בהתאם. קונים. מוכרים. משנים פוזיציות.

המחיר מתעדכן.

אם כך, המחיר שאנחנו רואים עכשיו כבר משקף את כל המידע הידוע (זה מה שנקרא - מגולם). לכן השינוי הבא במחיר יקרה רק כאשר יופיע מידע חדש — ומידע חדש הוא בהגדרה בלתי צפוי.

זו הסיבה שהמחירים נראים אקראיים.

פאמה גם ניסה לדייק את הרעיון הזה וחילק אותו לשלוש רמות.

הגרסה הבסיסית ביותר נקראת היעילות החלשה. לפי הגישה הזו, כל המידע ההיסטורי על מחירי מניות כבר מגולם במחיר הנוכחי. לכן ניתוח גרפים או תבניות טכניות לא אמור לתת יתרון קבוע למשקיע.

הרמה השנייה — היעילות החצי-חזקה — מרחיבה את הטענה. כאן ההנחה היא שהמחיר משקף את כל המידע הציבורי: דוחות כספיים, נתוני מאקרו, תחזיות אנליסטים.

אם זה נכון, גם ניתוח עמוק לא אמור לאפשר למשקיע להכות את השוק לאורך זמן.

יש גם גרסה שלישית, קיצונית יותר, שטוענת שהמחירים משקפים אפילו מידע פנים. רוב הכלכלנים לא באמת מאמינים שזה מתקיים במציאות, אבל היא משמשת כגבול תיאורטי.

ואז מגיעה טענת הנגד המבוססת על המציאות האנושית ההתהנהגותית זו שאנו מכירים מעצמנו ע"פ רוב.

והיא טוענת שהתיאוריה הזו אלגנטית מאוד.
אבל יש בה הנחה בעייתית אחת: שהיא מניחה שמשקיעים פועלים בצורה רציונלית.

בפועל, בני אדם רחוקים מלהיות רציונליים לחלוטין — במיוחד כשמדובר בכסף.

מחקרים של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הראו שהמוח האנושי מלא בהטיות פסיכולוגיות. למשל, אנשים חווים הפסד בצורה חזקה יותר מאשר רווח באותו גודל. התוצאה היא שהם לעיתים מחזיקים מניות מפסידות זמן רב מדי.

יש גם את אפקט העדר. כאשר השוק עולה, יותר ויותר אנשים רוצים להצטרף לחגיגה. כאשר הוא יורד, רבים ממהרים למכור (ע"ע מדד ת"א לאחרונה, ונאסד"ק).

במצבים כאלה המחירים יכולים להתרחק מהערך הכלכלי של החברות, שכן הקונים פעלו מרגש ולא משכל, אם אכן ההטיות הללו הם שדחפו אותם לקנייה.

לפעמים זה נגמר בבועה.

דוגמה קלאסית לכך היא בועת הדוט-קום של סוף שנות ה-90.

באותן שנים חברות אינטרנט רבות נסחרו בשווי עצום למרות שלא היו להן כמעט הכנסות. האווירה הייתה אופטימית מאוד — אולי אופטימית מדי.

כאשר הבועה התפוצצה בשנת 2000, רבים מהחברות האלו נעלמו לחלוטין.

גם משבר הסאב-פריים בשנת 2008 העלה שאלות דומות לגבי מידת היעילות של השווקים.

הייתי אולי אומר שעיקר הוויכוח ביניהם הוא האם השווי המתומחר של החברות, שמשקיעים וסוחרים מתמחרים את החברות, הינו שווי אמיתי?

אבל יש בעיה קטנה עם הביקורת הזו וטענת הנגד הטוענת שאפשר למצוא חברות שמתומחרות בזול ולא לפי שווין האמיתי.

למרות כל הדוגמאות לבועות, יש נתון אחד שמקשה מאוד על מי שטוען שקל לנצח את השוק.

חברת S&P (כן זאת שייצרה את מדד הS&P500 המפורסם כל כך) מפרסמת כבר שנים דוחו"ת מחקריים בשם SPIVA, שמשווים בין קרנות השקעה אקטיביות לבין המדדים שהן מנסות לנצח.

והנתונים… לא מאוד מחמיאים למנהלי הקרנות.

בטווח קצר חלקם מצליחים להכות את המדד.
אבל כאשר מסתכלים על תקופות של 10 או 15 שנים — יותר מ-90% מהם מפגרים אחריו!.
תקראו את השורה הזאת שוב!

זה לא אומר שאי אפשר להצליח. יש משקיעים יוצאי דופן כמו וורן באפט (ע"ע קרן פימי).

אבל מבחינה סטטיסטית, להכות את השוק לאורך זמן זו משימה קשה מאוד.
ולמצוא את הקרן האקטיבית הזו, זה כנראה קשה עד בלתי אפשרי...

אז איפה האמת בין התאוריות?

כנראה איפשהו באמצע.

השווקים אינם מושלמים. בני אדם עושים טעויות, ולפעמים נוצרים מחירים מופרזים — למעלה או למטה.

אבל מצד שני, השוק גם יעיל מספיק כדי להפוך את מציאת הטעויות האלו למשימה לא פשוטה בכלל.

וזו כנראה הסיבה לכך שמשקיעים רבים הגיעו למסקנה די פרקטית: במקום לנסות לבחור את המניה שתנצח — פשוט להחזיק חלק גדול מהשוק כולו ע"י קרנות סל רחבות המחקות מדדים.

זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד, ומאוד משמעמם לעיתים.

אבל עבור לא מעט אנשים, זו דווקא אסטרטגיה שעובדת די טוב לאורך זמן.

ואם אתם רוצים לעשות משהו מרגש עם כספכם תנו אותו לעניים, זה מרגש פי 100!

אהבתם? אשמח לשמוע... כי זה עלה לי בשעות, טיוטות, מחיקות, וכתיבות! בשבילכם...
המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.​

בעולם שבו כולם מדברים על 7%–10% בשנה כממוצע היסטורי, פתאום לשמוע על גוף שמדבר על 25%–30% לאורך זמן — זה נשמע כמעט לא שייך לאותה מציאות, ובעיקר מערער.​

כל כמה זמן מישהו מגלה את פימי מחדש, מסתכל על המספרים, ושואל:
“רגע, אז כל מה שאמרו לנו על השקעות פאסיביות לא נכון?, הנה הוכחה שאפשר להכות את המדד לאורך עשורים!”

זו שאלה לגיטימית.
אבל היא נשענת על הנחה שגויה.

היא מניחה שמדובר באותו משחק.

השקעה פאסיבית נולדה מתוך הכרה די פשוטה:
בשוק המניות — קשה מאוד להיות יותר חכם מהשוק.

לא כי אין אנשים חכמים.
אלא כי יש יותר מדי מהם, והמידע זז מהר מדי.

בסביבה כזו של שוק יעיל, לנסות “להכות את השוק” זה לרוב משחק יקר מאוד!

(אם אתם לא מסכימים עם האמירה הזו, אני ממליץ חכם לקרוא את המאמר הקודם שלי "השוק יעיל") .

ולכן, הגישה הפאסיבית מנצחת — לא כי היא מבריקה ומרגשת, אלא כי היא מציאותית.

ואז מגיעה פימי — ומבלבלת את כולם

Spoiler

כי על פניו, היא עושה בדיוק את מה שאמרו לנו שאי אפשר.

בפועל, היא בכלל לא שם.

אבל ככל שהעמקתי, הבנתי שמשהו שם באמת שונה.

זה לא שוק ההון כמו שאנחנו מכירים. נקודה.

רובנו, כשאנחנו מדברים על השקעות, מדברים על מדדים רחבים. קונים, מחזיקים, מקווים.

פימי לא שם.

וכאן מגיעה הנקודה הכי חשובה!

פימי לא מתמודדת עם השוק הציבורי, אלא היא קונה חברות פרטיות.
היא פועלת איפה שאין שוק במובן הרגיל, היכן שהשוק הרבה פחות יעיל.

היא פשוט נמצאת בזירה בה השוק שבו היא פועלת (חברות פרטיות) איננו יעיל! פשוטו כמשמעו. ​

אין מחיר שמתעדכן כל שנייה ומתמחר את החברה.

אין עשרות אנליסטים על כל חברה.

יש מציאות עסקית. לפעמים מורכבת. לפעמים מבולגנת, עם מסמכי שמאות באורך הגלות...

ושם — יש מקום לעבוד.

וזה באמת הסיפור.

פימי לא מנצחת כי היא “בחרה מניות טוב, והצליחה לזהות ראשונה”.

היא מנצחת כי היא נכנסה לחברות — ושינתה אותן.

פימי לא מחפשת את הסיפור הבא בהייטק. היא מחפשת חברות שכבר הוכיחו שיש להן מוצר ושוק — אבל משהו שם תקוע.

זה נשמע מאוד פשטני, אבל זה כל ההבדל.

כי ברגע שאתה שולט ויש לך יכולת ביד, אתה לא מחכה שהדברים יקרו. אתה גורם להם לקרות.

וזה כבר עולם אחר לגמרי.

השוק הציבורי מתגמל סבלנות ופשטות ובעיקר ביצועים מרהיבים כמו דוחו"ת חיוביים, ולא אוהב רעשי רקע... כמו מלחמות, פיטורי מנכלי"ם, ועוד...

לעומת זאת, דווקא השוק הפרטי מתגמל שליטה, משמעת, ויכולת לקבל החלטות לא נוחות. פיטורים. שינוי הנהלה. סגירת פעילויות.
דברים שמשקיעים לא אוהבים בלשון המעטה...

וזה חלק מהסיבות: שהפערים נוצרים.​

הראשונה — מידע
לא הכל גלוי.
לפני עסקה, פימי יושבת חודשים על חברה, נכנסת לעומק, מבינה דברים שהשוק פשוט לא רואה.

השנייה — שליטה
גם אם זיהית בעיה בחברה ציבורית — אין לך מה לעשות עם זה.
פימי יכולה להחליף הנהלה מחר בבוקר.

השלישית — תמחור
בעסקאות כאלה אין “מחיר שער”.
יש משא ומתן.
ולפעמים שם נוצר כל הרווח.

איפה היתרון האמיתי?​

1. הכסף נעול לחלוטין .

בשונה משוק ההון שבו אפשר לממש בכל שנייה.— ואתה מקבל על זה פרמיית נזילות.

כשאתה משקיע דרך לקרן כמו פימי, אתה נועל את הכסף לפחות לעשור קדימה.
אין כפתור “מכור”.

אז הגיוני שתקבל על זה כפיצוי — תשואה עודפת, (זה עדיין לא מצדיק 20% בממוצע מעל המדד, אבל אחוזים בודדים זה בהחלט מצדיק!).

2. הם לא בוחרים מניות — הם משנים מציאות.

משקיע רגיל קונה מניה ומקווה לטוב, קונה שליטה — וגורמת לטוב לקרות.

אם חושבים על זה רגע, זה בכלל לא אותו משחק כמו שכבר הסברתי בהרחבה.

3. השוק הפרטי פחות יעיל, לא מתומחר וזמין לכלל השוק. לא נגיש.

ומה עם התשואות החריגות?​

קל להתלהב מהמספרים, אבל צריך לזכור שפימי לא מפריכה את התיאוריה הפאסיבית.

היא פשוט פועלת מחוץ לה.

התיאוריה מדברת על שוק שבו יש מחיר ברור, מידע זמין, ותחרות גבוהה.

פימי פועלת במקומות שבהם כל אלה חלקיים או לא קיימים לחלוטין...

ושם — יש מרווח פעולה אמיתי.

עם הזמן, וככל שחפרתי יותר, הבנתי שהטעות הינה בכלל בהשוואה.

אז מה לומדים מזה?

בעיניי, דווקא משהו די מרגיע.

שאין פתרון אחד אולטימטיבי אף פעם... כמו בכל דבר בחיים!

יש מי שצריך פשטות, נזילות, פיזור בסכומים לא גדולים — ושם הפאסיבי עובד מצוין.
ויש מי שפועל בעולם שבו אפשר לגעת בנכס, לשנות אותו — ושם נוצרת תשואה מסוג אחר.

הבעיה מתחילה כשמערבבים בין העולמות.

הפאסיבי אומר:
“תהיה עצלן וחכם, תקבל את ממוצע העולם כמו שהוא”.

פימי אומרת:
“תשנה אותו — ואז תרוויח”.

שורה תחתונה​

מי שמנסה להשוות בין פימי להשקעה במדד — מפספס את הנקודה.

זה לא אותו סיכון, לא אותו עולם, ולא אותו סוג של תשואה.

ועדיין, למרות זאת — קשה להתעלם ממה שהם הצליחו לעשות לאורך השנים.

אז איך בכל אופן אפשר ללמוד מזה משהו, כמשקיעים פאסיביים...​

כי קל מאוד להסתכל על פימי ולהרגיש ש”אנחנו מפספסים משהו”.

אבל בפועל, רוב המשקיעים לא יכולים — וגם לא צריכים — לשחק את המשחק הזה.

ועדיין, גם עם כל ההבנה הזו — אני מודה שיש משהו בתוצאות שלהם שממשיך לגרום לי להרים גבה.

לא כי זה לא הגיוני.
אלא כי זה מזכיר כמה רחב העולם הזה באמת.
מצד אחד — הגישה הפאסיבית.
פשוטה: תקנה את השוק, אל תתחכם, ותן לזמן לעשות את שלו.

מצד שני — גופים כמו קרן פימי.
שוב ושוב מראים שאפשר לעשות הרבה יותר מזה.

ומה זה אומר למשקיע רגיל?​

כנראה דבר די פשוט.

אתה לא פימי.

ואתה גם לא יכול להיות:
אין לך שליטה בחברות.
אין לך גישה לעסקאות כאלה .
אין לך את המבנה הפיננסי [ואולי גם את הכשרון המסחרי] שמאפשר לך לחקות את זה.
אין לך אפילו את האפשרות להשקיע בקרן, (הדיבורים הם על רף כניסה של 2-5 מליון דולר!).

ולכן, עבור רוב האנשים —
השקעה פאסיבית מותאמת היא עדיין הבסיס הכי הגיוני.

שניהם צודקים.
הם פשוט לא מדברים על אותו דבר...

המאמר הינו אינפורמטיבי בלבד, ואינו ייעוץ או המלצה לשום פעולה כלשהי...

[קצת על המאמר: זה עלה לי בשעות ארוכות, ובניסוחים, מחיקות, טיוטות וכו'... אשמח שתגיבו, תסמנו, ותספרו לי האם אהבתם!
המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.​]

האם אנחנו באמת מוכנים למה ששוק ההון עלול לעשות לכסף שלנו לטוב ולרע?

האם אנחנו באמת מבינים את הסיכון בשוק ההון אפילו לטווח הארוך?

כשמסתכלים על גרף של שוק המניות לאורך עשרות שנים, הכול נראה כמעט טריוויאלי.

הקו עולה.

יש ירידות בדרך — לפעמים אפילו חדות — אבל במבט רחב (כשעושים זום אאוט) המגמה ברורה:
השווקים נוטים לעלות לאורך זמן.

מכאן נולדה אחת האמירות המפורסמות ביותר בעולם ההשקעות:

"בטווח הארוך שוק המניות תמיד עולה."

יש בזה הרבה אמת. אבל כמו הרבה משפטים פופולריים, שמכילים הכללות, גם כאן זה לא מדוייק.

כי השוק אולי עולה בטווח הארוך — אבל הדרך לשם יכולה להיות מאוד לא נעימה.

לפעמים אפילו במשך עשור שלם.

ממוצעים יכולים להטעות...

רוב האנשים מכירים את הנתון הבא:

שוק המניות האמריקאי הניב בערך 10% תשואה שנתית בממוצע לאורך ההיסטוריה.

זה מספר שמופיע כמעט בכל ספר השקעות, בכל מצגת פיננסית ובאין־ספור בלוגים.

אבל יש כאן נקודה חשובה.

המספר הזה הוא ממוצע.

בפועל, שוק ההון כמעט אף פעם לא עולה בצורה חלקה.

יש שנים של עליות חדות.
יש שנים של ירידות חדות.
ולפעמים יש גם כמה שנים שבהן השוק פשוט מתבוסס במקום.

|-מלכודת הממוצעים​-|

אחת הטעויות הנפוצות ביותר של משקיעים הוא להסתכל על הממוצע ההיסטורי ולחשוב שזה מה שהם יקבלו בוודאות.

לדוגמה, מדד S&P 500 הניב לאורך זמן בערך 10% בשנה בממוצע לפני אינפלציה. הרבה אנשים מתרגמים את הנתון הזה לציפייה פשוטה: התיק שלי יעלה בערך 10% בכל שנה, לטווח ארוך.

במציאות זה כמובן לא עובד כך.

השוק יכול לעלות 25% בשנה אחת, לרדת 30% בשנה אחרת, ולתת כמה שנים כמעט ללא תשואה בכלל. הממוצע נשאר יפה על הנייר — אבל הדרך אליו יכולה להיות מאוד לא נעימה.
||כך זה נראה?
||

|-למה התנודתיות "גונבת" תשואה​-|

יש כאן עניין מתמטי שרבים לא מודעים אליו.

נניח תיק של מיליון שקל.

בשנה הראשונה השוק עולה 20%, והתיק שווה 1.2 מיליון.
בשנה השנייה השוק יורד 20%.

אם נסתכל על הממוצע בנקודה הזאת, הרי שהממוצע הוא 0%.

אבל, כמה נשאר?

960 אלף שקל.

כלומר, למרות שהתשואה הממוצעת היא אפס, המשקיע הפסיד בפועל כסף, וכדי לתקן את הירידה של השוק הוא יהיה צריך להאיזר באורך רוח.

זו הסיבה שמשקיעים לא חווים את הממוצע של השוק האמיתי, אלא את הממוצע כולל התנודתיות — והוא בדרך כלל נמוך יותר. ככל שהתנודתיות גבוהה יותר, כך הפער גדל.

יש מי שמכנים את זה “מס התנודתיות”.

(מי שלמד על ריבית דריבית, צריך לדעת שזה עובד גם הפוך).

|-הסיכון שאנשים כמעט לא מדברים עליו...​-|

עוד גורם קריטי נקרא סיכון רצף התשואות. וכבר הרחיבו עליו בעבר באחד המאמרים.
ממליץ (זו ההמלצה היחידה שלי, חוץ מזה שום דבר אינו המלצה) לקרוא על זה כאן:
https://www.hasolidit.com/סיכון-רצף-התשואות-כי-גם-משקיעים-לטווח

בקצרה: הוא לא משפיע כמעט בכלל על מי שרק מפקיד כסף לתיק לאורך השנים. אבל עבור מי שמושך כסף מהתיק — למשל בפנסיה — הוא יכול להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון, בהנחה שכולנו נמשוך יום אחד, זה רלוונטי לכל אחד.

נניח שני משקיעים שמושכים כסף מתיק של מיליון שקל.

שניהם חווים בדיוק את אותן תשואות לאורך השנים. ההבדל היחיד הוא הסדר.

משקיע אחד חווה את השנים הטובות בתחילת הדרך.
השני חווה דווקא את השנים הרעות בהתחלה.

ושניהם מושכים כעת חלק מהכסף.

למרות שהתשואה הממוצעת זהה — התוצאה הסופית יכולה להיות שונה לגמרי. מי שחווה ירידות בתחילת הדרך עלול למצוא את עצמו מוכר חלק גדול מהתיק בדיוק כשהשוק בשפל.

ואז מי שחווה ירידות בתחילת הדרך נאלץ למכור חלק גדול מהתיק כשהמחירים נמוכים. כשהשוק מתאושש, נשאר פשוט פחות כסף שיכול להשתתף בעליות.

|-האם הזמן יעשה את שלו?-|

כשמדברים על השקעה לטווח ארוך, הרבה פעמים שומעים את המשפט:

"אם מחכים מספיק זמן — תמיד מרוויחים."

אבל ההיסטוריה מראה שהתמונה קצת יותר מורכבת לגבי ההגדרה של 'מספיק זמן'...

יש תקופות לא קצרות שבהן השוק פשוט לא מתקדם כמעט בכלל.

אחת הדוגמאות הידועות היא מה שנקרא לעיתים “העשור האבוד” של שוק המניות האמריקאי.

בין השנים 2000 ל-2010, מדד המניות האמריקאי המרכזי כמעט שלא התקדם.

בתחילת שנת 2000 המדד עמד בערך על 1,450 נקודות,
ועשר שנים מאוחר יותר — סביב 1,100–1,200 נקודות.

כלומר, אחרי עשור שלם, משקיע שהיה נכנס בדיוק בשיא בועת הדוט-קום היה מוצא את עצמו עם תשואה כמעט אפסית, ולעיתים אפילו שלילית (לפני דיבידנדים).

**תחשבו על זה, יוסי הקטנטן והחמוד שמיד אחרי החלאקה שלו, סבא שמואל מארה"ב קנה בשבילו S&P500 בשביל שיהיה כסף לבר מצוה של יוסי החמוד...

סבא שמואל הוא משקיע פאסיבי לכן הוא מתנזר מכל כלי התקשורת, ואין לו חצי מושג על מה שקורה בשווקים.

עבר עשור, יוסי כבר בחור בר מצוה, איזה התרגשות, סבא שמואל מתקשר לברוקר, "כמה כסף יש לי בתיק, לפי הממוצע אמור להיות לי פי 2 לפחות...".

"מיסטר שמואל", אומר הפקיד בחדר המסחר, "צר לי לאכזב אותך התיק לא הביא שום תשואה, ואפילו יש קצת הפסד".

למי שרוצה סיום טוב: סבא שמואל המתין כמה שנים והעניק לנכדו נדוניה יפה מאוד לחתונה...​**

וזו לא דוגמה יחידה.

גם בשווקים אחרים היו תקופות ארוכות של קיפאון.

לדוגמה:

יפן אחרי 1989

שוק המניות היפני הגיע לשיא בסוף שנות ה-80 מכפיל הרווח של השוק היפני אז היה אסטרונומי (סביב 60 ומעלה).
מאז עברו יותר משלושה עשורים שבהם המדד התקשה מאוד לחזור לרמות האלה.

זו תזכורת לכך שגם שווקים גדולים ומפותחים יכולים לעבור תקופות ארוכות של דשדוש.

מה המשמעות למשקיע?

הנקודה כאן איננה לטעון ששוק המניות לא משתלם.

ההיסטוריה דווקא מראה שבטווח ארוך מאוד — מניות היו בין ההשקעות המצליחות ביותר.

אבל חשוב להבין שגם בתוך מגמה ארוכת טווח של עלייה, יכולים להיות עשורים שלמים שלא מייצרים כמעט תשואה.

ולכן כאשר בונים תוכנית פיננסית — במיוחד אם היא מבוססת על משיכת כסף מהתיק בעתיד — כדאי לקחת בחשבון גם תרחישים כאלה.

לא כי הם בהכרח יקרו.

אלא כי ההיסטוריה מלמדת שהם בהחלט אפשריים.

(סתם כך שווה להרחיב על זה פעם... לא כל מדד רחב מתאושש מהר, המדד היפני כאמור, התאושש רק לאחר 34 שנים!)

במילים אחרות — תקופות ארוכות ללא תשואה הן לא תרחיש דמיוני.

|-אז למה אנשים כמעט לא חושבים על זה?​-|

הגעתי למסקנה שיש לכך כמה סיבות פסיכולוגיות די פשוטות.

ראשית, אנחנו מושפעים מאוד מהעבר הקרוב. אם בעשור האחרון השוק עלה יפה, קל להאמין שכך זה תמיד יהיה, זו הטיה פסיכולוגית שנקראת Recency Bias — הטיית האחרונות. עיין ערך מדד ת"א שקיבל מקום של כבוד בכוללים...
||מי צודק?

||

שנית, אנחנו נוטים להסתכל בעיקר על סיפורי הצלחה. מדברים הרבה על השוק האמריקאי, ופחות על מדינות שבהן שוק המניות דשדש שנים ארוכות.

ושלישית — קשה מאוד עד בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו התיק שלך לא מתקדם במשך שנים.

ומה עושים עם זה?​

המסקנה היא לא ששוק ההון מסוכן מדי או שצריך להימנע ממנו. להפך — לאורך זמן הוא עדיין אחד הכלים החזקים ביותר לבניית הון.

אבל כן חשוב להבין את הסיכונים האמיתיים ולהתכונן אליהם.

מה יקרה אם בעוד עשר שנים התיק שלנו יהיה בערך באותו מקום שבו הוא נמצא היום?

האם התוכנית הכלכלית שלנו עדיין תעבוד?

-כמה רעיונות שיכולים לסייע, (אני בטוח שיש לכם עוד כמה אשמח לשמוע בתגובות)-​

להימנע מתכנון שמבוסס רק על הממוצע ההיסטורי, ולקחת בחשבון עוד אפשרויות...
ולשמור על פיזור השקעות רחב ככל האפשר, פיזור גיאוגרפי הוא קריטי – מי שהיה מושקע רק ביפן בשנים הנ"ל, חווה טראומה פיננסית, בעוד שמי שהיה מפוזר גלובלית נהנה מהצמיחה של שאר המדינות.
ומי שמבין את הסיכונים מראש — בדרך כלל גם מתמודד איתם הרבה יותר טוב כשהם מגיעים.

לסיום:

סטטיסטיקה בהגדרתה היא ידע על העבר.

אבל חשוב לזכור שהיא לא הבטחה על העתיד.

הממוצעים ההיסטוריים יכולים לתת לנו כיוון כללי, אבל הם לא מספרים את כל הסיפור, וגם לא יכולים לספר.

הדרך האמיתית של שוק ההון מלאה בעליות, ירידות, תקופות טובות ותקופות מאתגרות.

ומי שמבין את זה מראש — בדרך כלל מגיע הרבה יותר מוכן לרגעים שבהם השוק מחליט להזכיר לנו עד כמה הוא יכול להיות בלתי צפוי.

|-"משקיע מקצוען בודק מה הסיכונים, משקיע חובבן בודק איפה היו תשואות העבר הגבוהות"​-|

נ.ב. במאמר זה סקרתי את הסיכונים בהשקעה עצמה, אבל לפני הכל חשוב לזכור את הסיכון מספר 1, שהוא המשקיע בעצמו!
ואחתום במשפט הידוע "קרקעית הבורסה מלאה בעצמותיהם של אלו שידעו בדיוק מה לעשות, וכשלו ליישם זאת".

המאמר הינו אינפורמטיבי בלבד, ואינו ייעוץ או המלצה לשום פעולה כלשהי...

קצת על המאמר: זה עלה לי בשעות ארוכות, ובניסוחים, מחיקות, טיוטות וכו'... אשמח שתגיבו, תסמנו, ותספרו לי האם אהבתם!
המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.

בעולם ההשקעות המודרני, אנו חיים בתוך סערה בלתי פוסקת של מידע.

קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך ים של כותרות מרעישות, מהדורות חדשות כלכליות שמשדרות תחושת דחיפות תמידית.

מדי יום, אנו נחשפים לניתוחים מלומדים ומעמיקים של מיטב המומחים על "מכפילי רווח מנופחים שעומדים להתפוצץ", על "הטיה מסוכנת וחסרת תקדים של המדד לטובת ענקיות הטכנולוגיה", או מקבלים אזהרות חמורות על כך שזהו "תזמון גרוע במיוחד" להשקיע בשוק המניות או במדינה מסוימת בשל נתונים מאקרו-כלכליים כאלה ואחרים.

ולפעמים זה הפוך, ואנחנו שומעים מומחים אופטימיים והכותרות בכל האתרים והעיתונות, מבטיחות רק עליות, בתקופות כאלה, הניתוחים המזהירים מתחלפים בתירוצים למה חייבים להיכנס "עכשיו": טענה ש"הטכנולוגיה החדשה שינתה את חוקי הכלכלה, ולכן מכפילי רווח גבוהים כבר לא רלוונטיים", או שהם מציגים את השוק כרכבת דוהרת שמי שלא יעלה עליה עכשיו, יפספס הזדמנות של פעם בדור, הסברים שהריבית נמוכה או שהאפיקים האחרים חלשים, ולכן המניות "חייבות" להמשיך לעלות מחוסר ברירה, כמו "הדולר נמוך אז אתם קונים יותר מניות עם הכסף שלכם"..

כנ"ל לגבי המניה המנצחת, שאותה אנחנו שמענו מפי המומחה התורני,
הוא מסתכל עלינו במבט של יודע כל, או משרבט לנו מאמר בז'רגון המקצועי, ואומר לנו - מניה פלונית היא מציאה על הריצפה, כן כן, למרות שאנחנו בעיקרון פאסיבים, אך אל לנו להיות שוטים המאבדים מה שנותנים לנו.
כמשקיעים, האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להקשיב למומחים הללו. אחרי הכל, הם מקדישים את חייהם המקצועיים לניתוח דו"חות כספיים, מגמות מסחר ונתוני אינפלציה.

הם יושבים עם עניבות, חליפות, עם כוס קפה שחור וחם מהביל בכל רגע שקיים לידם...

הם מציגים גרפים מרשימים, משתמשים בז'רגון מקצועי משכנע, ולעיתים קרובות הטענות שלהם מגובות בנתונים עובדתיים שקשה להתווכח איתם.

ואכן, המשותף לכל הטענות הללו הוא שהן עשויות להיות נכונות לחלוטין – אך הן מגיעות מתוך תפיסת עולם ספציפית מאוד: תפיסת העולם של ההשקעה האקטיבית.

עבור המשקיע הפסיבי, זה שבוחר לעקוב אחר השוק ולא לנסות להכות אותו, הוויכוח האם הטענות הללו נכונות או שגויות הוא לחלוטין משני.

למעשה, בבסיס השיטה הפסיבית עומדת ההבנה העמוקה שהטענות הללו, נכונות ככל שיהיו בעולם האקטיבי, הן פשוט חסרות משמעות ואפילו מזיקות כאשר בוחנים אותן דרך המשקפיים של משקיע לטווח ארוך.

כדי להבין מדוע נבואות הזעם/התחזיות האופטמיות פשוט לא רלוונטיות כשמרכיבים משקפיים פסיביים,עלינו להבין תחילה את הפער התהומי שבין שתי הפילוסופיות הללו.

שתי ספינות, בים אחד.​
כדי להמחיש את חוסר הרלוונטיות של טענות המומחים האקטיביים עבור המשקיע הפסיבי, ניאלץ להפליג בדימיננו אל עבר אחת הנמלים אי שם בארה"ב:

הסירה הקטנה: המאבק המתמיד בתנודות
במרחק לא רב מהחוף, היכן שהזרמים מתחילים להתחזק, נראתה סירה קטנה, עשויה עץ קל ומהיר. הקברניט שלה, איש נמרץ ודרוך, עמד ליד ההגה בעיניים שאינן נחות לרגע. זוהי סירתו של המשקיע האקטיבי, התזמונאי שמנסה לנחש את כיוון הרוח בכל דקה נתונה. עבורו, הים אינו מרחב של יציבות אלא שדה קרב של גלים וסערות קטנות.

הסירה הקטנה קרובה מאוד לפני המים. כל גל של מטר, שבעולם הספנות הגדול נחשב כמעט לזניח, מרגיש לה כמו סערה קיומית. כשהמים עולים ויורדים בחדות – הדימוי המושלם לתנודתיות של השוק – המשקיע בסירה הזו חש את הטלטלה בכל גופו. הוא חייב להסתכל ללא הרף על ה'מכפילים' של כל גל ועל ה'תזמונים' של הזרם. אם הוא לא ינווט בדיוק מתמטי מול כל גל וגל, אם הוא יאחר בשנייה להטות את ההגה, הסירה שלו עלולה להתהפך או להתמלא במים.

המחיר של הניווט הזה הוא כבד. הקברניט מרגיש כל טלטלה של השוק במעיים שלו. המתח הזה מוביל לטעויות – פנייה פתאומית מדי ימינה כשהיה צריך לפנות שמאלה, או ניסיון לעקוף גל שבסופו של דבר רק מעכב אותו. הוא מבזבז כמות אדירה של דלק ואנרגיה בניסיון להגיב לכל תנודה קטנה, ולעיתים קרובות הוא מוצא את עצמו מותש, בלב ים, כשהוא עדיין מנסה לתזמן את הגל הבא במקום להתקדם לעבר היעד.

נושאת המטוסים: עוצמת המסה והשקט​
לא רחוק משם, בנתיב מקביל, שטה עוצמה אחרת לגמרי. היא לא שטה – היא שולטת במרחב. זוהי נושאת המטוסים האדירה, כלי שיט מסיבי שגודלו אינו נתפס בעיני המתבונן מהצד. זוהי ספינתו של המשקיע הפאסיבי, זה שבחר בפיזור רחב ובחוסן מנטלי ככלי הניווט העיקרי שלו.

נושאת המטוסים אינה 'נלחמת' בגלים. היא פשוט עוברת דרכם. גל שגורם לסירה קטנה לרעוד עד היסוד, שבקושי מזיז את הקירות בסיפון של נושאת המטוסים. על הסיפון הרחב והיציב, הצוות יכול להמשיך בשגרת יומו גם כשהים גועש בחוץ. הקברניט הפאסיבי יודע שהמסה של הספינה שלו – המייצגת את הפיזור על פני כל השוק – נותנת לו הגנה טבעית ששום מהירות תמרון לא יכולה להחליף.

הקברניט של הענקית הזו לא בודק את המכפיל של כל גל בדרך. הוא לא צריך. הוא מסתכל על המכ"ם לטווח של מאות קילומטרים. היעד שלו נמצא עשרות שנים קדימה, והוא יודע שהדרך לשם רצופה בשינויי מזג אוויר, אבל הספינה שלו חזקה מספיק כדי לספוג את הכל. תנודות קטנות בערך המניה או רעשים פוליטיים רגעיים הם עבורו כמו טיפות גשם על פלדה – הם לא משנים את המסלול ולא מערערים את הביטחון.

||ספוילר: שיח חרשים!
קברניט הסירה: "נושאת המטוסים 'התקווה', כאן הסירה 'זריזות'! אתם רואים את מה שאני רואה?! יש גוש של עננים שחורים ב-15 מעלות צפון. המכפילים של הגלים שם זינקו ב-20% בעשר הדקות האחרונות! אני שובר חזק ימינה, יוצא מהמים האלה עכשיו!"

קברניט נושאת המטוסים:"כאן 'התקווה'. כן, רואים את העננים, 'זריזות'. נראה כמו גשם מקומי. אנחנו ממשיכים באותו נתיב, מהירות קבועה."

קברניט הסירה:"אתה משוגע?! המים שם רותחים! ראית מה קרה לחברה... כלומר, לסירה 'טכנולוגיה עילית'? היא חטפה גל אחד לא נכון וכמעט טבעה! אני עובר למצב ידני, מנסה לתזמן את הכניסה בין הגלים. אתה פשוט עומד לתת לסערה הזאת להכות בך?"

קברניט נושאת המטוסים:"תראה, 'זריזות', אני מבין אותך. בגובה שלך, כל גל הוא הר. אבל אני נמצא 30 מטר מעל פני המים. המסה שלי מורכבת מממשקל השווה ל-500 הספינות הגדולות בעולם, ומשולבת בכל נתיבי הסחר. אם הגל הזה יזיז אותי במילמטר, סימן שכל האוקיינוס בבעיה. ובמקרה כזה – גם הנמל שלך לא יהיה בטוח."

קברניט הסירה:"אבל אתה מפסיד את ההזדמנות! אם תפנה עכשיו, תוכל לחזור כשהשמש תצא בחיים!!! אני עובד קשה כאן, מנווט, מזיע, מנתח כל זרם. אתה פשוט יושב שם ולא עושה כלום?"

קברניט נושאת המטוסים:"זה בדיוק העניין. 'לעשות משהו' בספינה שלי זה המעשה הכי מסוכן שאני יכול לעשות. כדי לסובב את ההגה שלי אני צריך אישור משלושה אגפים ובזבוז של טונות אנרגיה. היתרון שלי הוא לא התמרון, אלא ההתמדה. אני לא מנסה לנצח את הים, אני פשוט סומך על זה שבטווח הארוך, הים תמיד זז קדימה. בזמן שאתה נלחם על החיים שלך מול גל של מטר, אני מוודא שהטבחים מכינים ארוחת צהריים לצוות. היעד שלי הוא בעוד 20 שנה, לא בעוד 20 דקות."

קברניט הסירה (נשימות כבדות):"אני לא מסוגל להבין את האדישות הזאת. אני מרגיש כל טלטלה! אני חייב להגיב!"

קברניט נושאת המטוסים:"נכון, אתה חייב. כי בנית סירה קטנה. אבל אל תתבלבל – העבודה הקשה שלך היא לא ערובה לרווח. אתה פשוט מנסה לא לטבוע. ניפגש בנמל המבטחים בעוד כמה עשורים? אם יישאר לך דלק..."||

משקיע פסיבי מרכיב משקפיים של עשורים, לא של ימים או חודשים.

מבעד למשקפיים הללו, טענת ה"תזמון הגרוע" ועוד שלל הטענות מתגלות כמגוחכות.

לא כי הם נכונות תמיד, אלא כי הם בוחנים את המציאות במשקפיים אקטיביות!

המשקיע שהרכיב את המשקפיים הפאסיביות, רואה רק דבר אחד:

ממוצע השוק!

המשקפיים של הפאסיבי,

אינם מטושטשות, כפי שחושבים האקטיביים.

אלא ההיפך הוא הנכון, בעוד שמשקפיו של המשקיע האקטיבי מראים לו את כל התמונה1776256776943.png

המשקפיים הפאסיביות צופות את התפתחות הכלכלה העולמית, ומבקשות להתמקד רק בממוצע השוק.

עד כדי כך שאני יכול לחשוף לכם, שאחת מרשתות האופטיקה הגדולות בישראל שקלה למכור אותם יחד עם אטמי אוזניים!

מסקנא מתבקשת - את ההשקעה הפאסיבית ניתן לראות אך ורק דרך משקפיים ייעודיות הנמכרות באופטיקת המשקיע הפאסיבי, זה נמצא רק שם.

אין לראות בכתוב: המלצה, הצעה, או חוות דעת לקנייה/מכירה של ניירות ערך או נכסים פיננסיים מכל סוג שהוא, הכותב אינו יועץ השקעות מוסמך. כל פעולה שתתבצע על סמך המידע במאמר זה היא על דעת הקורא ועל אחריותו הבלעדית בלבד.

אם אי אפשר לבחור מניות – אולי אפשר לפחות לתזמן את השוק?

ברצוני לנסות לנתח את אחת האסטרטגיות המפתות ביותר בעולם ההשקעות: תזמון השוק.

הרעיון נשמע כמעט מובן מאליו.
אם יודעים לזהות מתי השוק יקר — מוכרים.
כאשר הוא זול — קונים.

מי שיצליח לעשות זאת בצורה עקבית לא רק ינצח את המדד — אלא יעשה זאת בפער גדול, וכנראה שהדבר האחרון שיטריד אותו זה איך לחתן ילדים...

אז למה לא לעשות זאת?
למה כל הזמן אומרים לנו לקנות כל חודש, ולא לחכות לירידה הגדולה של ה-S&P 500?
לקנות אותו במחיר זול?

הרי אם אני מחכה כל השנה לקנות ספה ב-30% הנחה בבלאק פריידי — זה עובד מצוין.
אז למה בשוק המניות זה לא עובד?

אז זהו רעיון טוב… אבל ברגע שמגיעים לפרקטיקה, כאן הבעיה מתחילה!

כי כדי שתזמון שוק יעבוד באמת, צריך להצליח בשתי החלטות קשות מאוד:

1. מתי לצאת מהשוק אחרי שכבר קנית(נקודת הגאות), או לחילופין מתי להיכנס לראשונה.
2. מתי לחזור אליו (כלומר נקודת השפל).

וההיסטוריה מראה שזה הרבה יותר מסובך ממה שנדמה.

הבעיה עם יציאה מהשוק​

כאשר השוק מתחיל לרדת, רבים מרגישים שהפעם זה שונה.
הכותרות בעיתונים נעשות פסימיות יותר, התחזיות הכלכליות מתדרדרות, ולעיתים נראה הגיוני מאוד להקטין חשיפה למניות.

אבל דווקא בתקופות כאלה מתרחשת לעיתים תופעה מעניינת:

הימים הטובים ביותר בשוק נוטים להופיע קרוב מאוד לימים הגרועים ביותר.

כלומר, פעמים רבות — ממש מיד אחרי ירידות חדות — מגיעות גם העליות החדות ביותר.

למעשה, נתונים היסטוריים מראים שכ-7 מתוך 10 ימי העלייה הטובים ביותר בהיסטוריה התרחשו בטווח של כשבועיים מהימים הגרועים ביותר.

משמעות הדבר היא שמשקיע שיצא מהשוק בזמן ירידות עלול להחמיץ גם את תחילת ההתאוששות! שהיא הכי דרסטית ע"פ רוב..

ובשוק ההון, לפעמים כמה ימים בודדים של עליות חדות אחראים לחלק גדול מאוד מהתשואה ארוכת הטווח.

כמה ימים שעושים את כל ההבדל

מחקר של J.P. Morgan Asset Management בדק מה היה קורה למשקיע במדד S&P 500 במהלך 20 השנים האחרונות — אם הוא היה מפספס את הימים הטובים ביותר בשוק.

התוצאות די מדהימות, אפשר לומר.

משקיע שנשאר מושקע כל התקופה השיג תשואה שנתית ממוצעת של כ-9.8%.

אבל אם הוא החמיץ רק את 10 הימים הטובים ביותר — התשואה שלו כבר יורדת לכ-5.3% בלבד.

אם החמיץ 30 ימים טובים — התשואה כמעט נעלמת ומגיעה לכ-0.4% בלבד.

ואם החמיץ 40 ימים טובים — הוא כבר עובר להפסד ריאלי.

כלומר לפעמים כל ההבדל בין השקעה מוצלחת לבין השקעה מאכזבת… מסתכם בכמה ימים בודדים בשוק!, תקראו את זה שוב...

והבעיה היא כמובן שאי אפשר לדעת מראש מתי בדיוק יתרחשו הימים האלה.

לעיתים קרובות הם מגיעים דווקא כאשר האווירה בשוק מפחידה במיוחד.

כמו שאמר באפט "אהיה חמדן כשכולם פחדנים, ואהיה פחדן כשכולם חמדנים".

גם מקצוענים מתקשים בזה​

תזמון השוק לא מפתה רק משקיעים פרטיים.
גם מנהלי קרנות וקרנות גידור מנסים לעיתים לבצע התאמות כאלה.

אבל גם כאן התוצאות אינן מרשימות במיוחד לאורך זמן.

הסיבה פשוטה: כדי להצליח בתזמון שוק צריך לא רק לחזות מגמות כלכליות — אלא גם לנחש כיצד מיליוני משקיעים אחרים יגיבו אליהן.

וזה כבר משחק הרבה יותר מורכב.

פער ההתנהגות של המשקיעים.

יש אפילו מושג שמנסה לתאר את התופעה הזו:
פער ההתנהגות.

חברת המחקר DALBAR בוחנת כבר שנים את ביצועי המשקיעים בפועל לעומת ביצועי המדדים.

והנתון חוזר על עצמו שוב ושוב:

בעוד שמדד S&P 500 הניב לאורך עשורים תשואה ממוצעת של כ-10% בשנה,
המשקיע הממוצע השיג בפועל רק כ-6%–7%.

למה?

לא בגלל עמלות גבוהות במיוחד.
ולא בגלל בחירת מניות גרועה.

בעיקר בגלל תזמון.

אנשים נוטים לקנות אחרי עליות — כשהכול נראה בטוח (ע"ע מדד ת"א שלפתע כולם נזכרים שהוא קיים).
ולמכור דווקא בזמן ירידות — כשהפחד גדול.

במילים אחרות: לקנות ביוקר ולמכור בזול. שזה המודל העסקי הכי גרוע, תעצרו לחשוב רגע מה קורה לבעל מכולת שקונה ביוקר ומוכר בזול?

הסטטיסטיקה של השוק עצמו​

עוד נקודה מעניינת היא איך השוק מתנהג לאורך זמן.

מחקרים היסטוריים על מחזורי השוק מראים:

שוק שורי — תקופות של עליות — נמשך בממוצע כ-6.6 שנים עם תשואה מצטברת של כ-209%.

לעומת זאת, שוק דובי — תקופות ירידה — נמשך בממוצע רק כ-1.3 שנים עם ירידה של כ-33%.

כלומר העליות הן המצב הטבעי והממושך של השוק הממוצע, בעוד הירידות נוטות להיות קצרות ומהירות.

ולכן המתנה לירידה גדולה היא למעשה הימור נגד הסטטיסטיקה.

ומה לגבי לחכות למחיר זול?

כאן חוזרת התיאוריה של הספה בבלאק פריידי.

כאשר אתה מחכה למבצע על ספה — אתה יודע שהמחיר הרגיל הוא למשל 5,000 ₪, ובמבצע הוא ירד ל-3,500 ₪.

אבל מניות אינן ספה.

המחיר שלהן הוא מטרה נעה.

אם חיכית ל"הנחה" של 20%, אבל בזמן שחיכית (עלול לקחת כמה שנים) המניה עלתה ב-50% —
גם אחרי הירידה, אתה קונה במחיר גבוה בהרבה מהמחיר שבו סירבת לקנות קודם.

ומה קורה בפועל למשקיעים שמחכים?

מחקר של Schwab בדק ארבעה סוגי משקיעים לאורך 20 שנה:

הראשון — המתזמן המושלם — שקונה בדיוק בשפל של כל שנה.
השני — המשקיע המיידי — שמשקיע מיד כשהכסף נכנס.
השלישי — המתזמן הגרוע — שקונה בדיוק בשיא.
והרביעי — המהסס — שמחכה במזומן לזמן הנכון.

התוצאות אולי יפתיעו.

המתזמן המושלם כמובן הגיע למקום הראשון.

אבל המשקיע שהשקיע מיד הגיע למקום השני — בפער קטן מאוד ממנו.

ואפילו המשקיע שקנה תמיד בשיאים… עדיין הרוויח משמעותית לאורך זמן.

המפסיד הגדול ביותר היה דווקא המהסס — זה שישב על הגדר וחיכה להזדמנות המושלמת.

אז מה עושים משקיעים רבים בפועל?

בדיוק בגלל הקושי הזה, לא מעט משקיעים הגיעו למסקנה אחרת.

במקום לנסות לנחש את רגעי הכניסה והיציאה מהשוק, הם מעדיפים להישאר מושקעים לאורך זמן ולפזר השקעה על פני תקופות שונות.

הגישה הזו לא מבטיחה להימנע מירידות, כמובן.
שוק המניות תמיד יהיה תנודתי.

אבל היא מבוססת על רעיון פשוט:

אם קשה מאוד לדעת מתי השוק יעלה או ירד בטווח הקצר —
ייתכן שהאסטרטגיה הסבירה ביותר היא פשוט להישאר בשוק לאורך זמן.

אבל חשוב להבהיר נקודה מעניינת.

כאשר מדברים על השקעה פאסיבית, רבים מקבלים את הרושם שמדובר בגישה נוקשה מאוד:
קונים מדד, לא נוגעים בו, ומתעלמים לגמרי ממה שקורה בשוק.

אבל המציאות מעט יותר מורכבת מזה.

השקעה פאסיבית איננה בהכרח עיוורון מוחלט למה שקורה בשוק — עד כדי אי עשיית שום פעולה...
היא בעיקר ויתור על הניסיון לנחש את העתיד בטווח הקצר.

יש הבדל גדול בין ניסיון לחזות בכל רגע מה יעשה השוק מחר, לבין קבלת החלטות השקעה כלליות יותר על בסיס עקרונות רחבים לטווחים ארוכים.

לדוגמה, משקיעים פאסיביים רבים עדיין מבצעים פעולות כמו איזון תקופתי של התיק.

אם המניות עלו מאוד ביחס לאג"ח — הם מאזנים חזרה.
אם הייתה ירידה גדולה — לפעמים דווקא מוסיפים חשיפה.

במבט מסוים, גם זו צורה מסוימת של "תזמון", שהרי בסיס האיזון הוא למכור ביוקר ולקנות בזול...
אבל זהו תזמון שונה לחלוטין מזה שמנסים לבצע משקיעים שמחכים לרגע המושלם, כי הוא תזמון של בדיעבד...

זה לא ניסיון לחזות את השוק — אלא פשוט ניהול סיכונים.

הגישה הפאסיבית אינה אומרת "אל תעשה כלום".
היא אומרת בעיקר: אל תנסה להיות נביא של השוק.

ולכן עבור משקיעים רבים, הפתרון הוא שילוב בין שני רעיונות:

מצד אחד — להישאר מושקעים במדדים רחבים לאורך זמן.
ומצד שני — לנהל את התיק בצורה פשוטה ושיטתית, בלי לנסות לנחש מתי בדיוק יגיע המשבר הבא או מתי תתחיל העלייה הבאה.

כי בסופו של דבר, ההיסטוריה מראה שהשוק יודע להפתיע כמעט את כולם.

ולכן לפעמים דווקא מי שמנסה פחות לחזות את העתיד — ומקווה ושואף להשיג את הממוצע.
מצליח ליהנות ממנו יותר.

ואם אתה עדיין מרגיש שאתה יכול לחזות את השוק…

אני ממליץ לך לשבת שעה-שעתיים מול גרף ולנסות כל חמש דקות לנחש לאן הוא ילך עכשיו.

בהצלחה!

אשמח לשמוע, אם אהבתם? הצביעו!
המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.​

@קרעסטיר מי שעוקב אחריה יודע שהיא שינתה את כל מהלך חייה, היא הקימה משפחה והיא צריכה יותר מזומן היא כתבה על זה רבות, והיא עברה למניות דיבידנד, והיא גם כתבה את זה כתגובה לאלו ששאלו אותה על ההודעה הזו.
בקיצור בעיניי אין כאן איזה התפכחות, אלא יותר להט לתקוף את תמיר.

@מבין-עניין
מטרת המאמר איננה חס ושלום להפחית את חובת ההשתלדות כפי שקבעו רבותינו.
אלא להבהיר ולהנגיש לציבור את הסיכונים, אני מרגיש שזו חובה לא פחות גדולה!

@ניסן-עציוני אני ג"כ בתוכם!!!!
מזל טוב ענק.
מתי תחחיל לפרסם את המאמרים שלי?

שער הדולר - 2.89

היא כבר ערכה את הפוסט שלה בבלוג.
אבל היא כתבה שמה שהניא אותה ללכת ולהשאיל את הספר ולקרוא אותו היא ההודעה של מנדובסקי, שהוא מתכנן להוציא את הספר במהדורה חרדית
מה שעיקר מפריע לי זה שהספר כבר קיים 4 שנים בישראל, ורק בגלל ההודעה הנ"ל היא רצה לספרייה, זה כבר אומר הכל...

@בית-שמש תודה רבה לך!
עודדת אותי להמשיך!
לא ידעתי שיש כאן כאלו, אבל אני לומד תוך כדי תנועה...

@איש-בנימין מעריך מאוד את ההבהרה שלך!

@בית-שמש

@הקול-השפוי said:

חבל שאתה לא עם אותו שם בשנ הניקים שלך....

טופל!

"במילים אחרות, השקעה פסיבית בהגדרה לא יכולה להיות אוניברסלית. וככל שיותר אנשים ישקיעו באופן פסיבי, התמריץ להשקיע אקטיבית רק גדל (*). מה שעבד כשניהול הפסיבי היה 10% מהשוק עלול שלא לעבוד כשנגיע ל-70%. במובן זה הפסיביות הופכת לקורבן של ההצלחה של עצמה. “השקעות לעצלנים” הוא חלק מהתהליך מכיוון שהוא משווק את הצלחת האתמול כאם כל השיטות של מחר.

(*) זו, בין היתר, אחת הסיבות שאני עצמי כבר לא משקיעה פסיבית."
הציטוט.
למאמר המלא

בכל פעם שהדולר נחלש מול השקל, או שהשקל מתחזק מול הדולר, זה תמיד חוזר על עצמו.

משקיעים שמחזיקים קרנות על מדדים עולמיים רואים ירידות בשווי השקלי של האחזקות שלהם — ומיד מתחיל הדיון הקבוע:
“למה בכלל להיחשף לדולר?”
“אולי עדיף פשוט לקנות קרן מגודרת לשקל?”
“חבל להפסיד כסף רק בגלל מטבע”.
"קניתי S&P500 לפני חודשיים ולמרות שהיא עלתה בגרף אני הפסדתי כבר 7%"

זו תגובה מאוד טבעית, אבל שטוחה למדי.

בסוף, כולנו מסתכלים על המסך בשקלים וזה מובן, כי המשכנתא, המטרנה, והמשכורת, הכל בשקל.

כשהמספר של הסכום שם יורד, התחושה היא שמשהו “הלך לאיבוד”, אני בירידות... אני מפסיד...

אבל כאן בדיוק מתחיל הבלבול בין תנודתיות משקרת, לבין שינוי אמיתי בערך הכלכלי של הנכס!

וככל שחושבים על זה לעומק, עולה טענה מעט לא אינטואיטיבית:

ייתכן שגידור מט"ח הוא לא רק יקר כפי שיש טוענים (אגב, לא תמיד הוא יקר...) — אלא שבמקרים רבים הוא בכלל פותר בעיה שלא באמת קיימת, או גרוע מכך יוצר סיכון רב יותר.

האמת שהנושא הזה מעט סבוך, ויש בזה כמה חלקים, אשתדל להסביר ולעשות סדר בנושא, כך שכל אחד יוכל להבין בקלות את הנושא.

בשתי מילים: גידור מהו?

גידור הוא מערכת מורכבת למדי, וכדי שלא להאריך במקום שיש לקצר, אכתוב זאת בקצרצרה.

אדם שמגדר הוא בעצם משמר את יחסי המטבעות הנוכחיים אחד מול השני, כלומר הם יחס הדולר כעת הוא שדולר אחד שווה 2.80₪, אזי על ידי פעולת הגידור, מסוכם עם הגוף מולו נעשה ההסכם כי שער זה יישמר ויהי מה.

אז בעצם זה נשמע חלום, תחשבו על מי שגידר מיד אחרי הטבח של שמחת תורה, כששער הדולר היה 4₪, הרי שהשקעותיו לא מושפעים כלל מהתנודתיות המעצבנת שאנו חווים.

אם אתם ממש מעמיקים ותרצו להבין כיצד עושים זאת ברמה הפרקטית תוכלו לראות כאן >>>

אז למה בעצם לא לעשות זאת?!

1. הסיבה הראשונה שלא לגדר היא: עלויות!

קרן מחקה מדדי מניות, מגודרת מט"ח איננה קסם. מאחורי הגידור עומדים חוזים עתידיים, עסקאות החלף ועלויות מימון שנגזרות בין היתר מפערי הריביות בין ישראל לארה"ב. כשהריבית הדולרית גבוהה מהריבית השקלית, עלות הגידור יכולה להיות משמעותית מאוד לאורך זמן.

מה גם שהבעיה היא שלא מדובר בעלות חד־פעמית בהפקדה או ברכישה של נייר הערך, אלא בשחיקה מצטברת, לאורך שנים.

חצי אחוז שנגרע מדי שנה מהתשואה אולי נשמע זניח בטווח קצר, אבל לאורך 20–30 שנה הוא מתחיל לעבוד נגד המשקיע בדיוק באותו מנגנון שבו הריבית דריבית אמורה לעבוד לטובתו.

משקיעים רבים נוטים לחשוב שקרן מנוטרלת מטבע (מגודרת) היא סוג של "תעודת ביטוח חינמית" מפני תנודות שער החליפין.

המציאות הפוכה: לגידור יש תג מחיר קבוע, שקוף וכבד מאוד בפרט אם זה נעשה לאורך שנים.

כאשר משקיע משלם אחוז מסוים בכל שנה רק כדי "להגן" על התיק מפני תנודות המטבע, העלות הזו לא רק יורדת מהתשואה הנוכחית – היא נגרעת מההון המרכזי שאמור היה להמשיך לצמוח.

בטווח הארוך של 20 או 30 שנה, השחיקה של אפקט הריבית דריבית עקב עלויות הגידור עלולה להגיע למאות אלפי שקלים מכספו של המשקיע!

היסטורית, שערי חליפין של מטבעות חזקים נוטים לנוע בגלים ולחזור לממוצע לאורך זמן הניסיון "להרוויח" או "להימנע מהפסד" מהמטבע בטווח הקצר עולה ביוקר, בעוד שבטווח הארוך התנודות הללו נוטות להתקזז באופן טבעי וללא עלות.

כך שלרוב בכלל מתיייתר הצורך בגידור, אבל גם אם המטבע שלנו יתחזק מאוד לטווח הארוך ואנחנו נהיה עדים לשינוי בממוצע, עם כל זאת נצטרך שהמטבע ייחלש בעוד עשרות אחוזים בשביל שהגידור יצדיק את עצמו.

ובמקרה שכזה, שהמטבע אכן מתחזק לאורך זמן, אין ספק שהחוזק של השקל יחלחל לכל שכבות המשק לאורך זמן, בפרט בשוק מקומי קטן, כמו זה של ישראל, בו הרוב המוחלט של המוצרים הנמכרים ומוצרי הגלם מיובאים מחו"ל, אין דרך שבה השוק ימשיך להיות כל כך יקר בעוד המטבע כל כך חזק לאורך זמן, מטבע חזק נוטה להפעיל לחץ להוזלת מוצרים מיובאים ולהתאמת המחירים המקומיים ביחס למטבע.

נניח והיום נמכר שולחן פלסטיק מיובא ב120, ברגע שהמטבע התחזק ב30%, זאת אומרת שכל אחד יכול לייבא את השולחן ב30% פחות, אין סיבה שחנות שרוצה למשוך לקוחות לא תעשה זאת,

למעשה, אם המחירים הגבוהים יישארו לאורך זמן, הגיוני מאוד כי המשק על ידי התחרותיות הבריאה שלו יתמחר זאת היטב.

מחובתי לומר שייתכן מצבים בהם עלות הגידור היא אפסית, ולפעמים עלולה אפילו לתת תשואה עודפת למשקיע מגדר בטווח הקצר, אך לא אכנס לזה במאמר זה...

2. למה זה לא נכון לגדר.

לפני שבועיים התקשר אליי חבר, והוא אומר לי, "אתה לא מאמין מה אינווסקו מציעים לי, הצעה חלומית!".

אני שומע ובאמת מתלהב, הוא ממשיך...

"התקשר אליי המנהל שלהם לעדכן אותי שהוא מוכן לתת לי גידור בחינם לכל החיים, אמרתי לו כן, מיד!".

הבנתי את ההתלהבות שלו... ואז קצתי מהחלום שחלמתי בהקיץ.

לו היה הסיפור אמיתי, הייתי מיד אומר לו, "אל תעשה זאת" זה נראה טוב, אבל זה סיכון גדול!

כדי להבין מדוע, אנחנו חייבים להפריד בין שני מושגים שמשקיעים נוטים לבלבל ביניהם: מחיר (המספר שכתוב במטבע מסוים) לבין ערך הנכס הריאלי עצמו, כלומר הסיבה שממנה נגזרת המחיר שבני אדם מוכנים לשלם עבור אותו מצרך/נכס.

גם אם נוכל לקבל גידור בחינם, אני לא בטוח שזהו הצעד הנכון, אחרי שהבנו מהו גידור, ואיך הוא מקבע את היחס של המטבעות לרמה מסוימת, אם כן, הרי שאם המטבע שלי (השקל) ייחלש אהיה חשוף לסיכון גדול מאוד.

תארו לכם מצב של היפר אינפלציה, כמו שיש עכשיו באיראן, מצב בו כיכר לחם עולה 10,000₪, מהו יחס השקל דולר? ככל הנראה 5000 שקל עבור כל דולר.

אבל אני שהייתי החכם וקיבלתי את הגידור בחינם, וגידרתי בזמן שיחס הדולר שקל עמד על 3.5₪ לדולר אמריקני ממשיך לקבל את אותו היחס.

בזמן שהחבר שלי שלא גידר את ההשקעה שלו, מקבל שקלים בשווי של הדולר הנוכחי (יחס 5000₪ לדולר),

הבה נבחן את זה - כלומר אם יש לו תיק השקעות בשווי של 1000 דולר הרי שבמכירת ניירות הערך שלו הוא יקבל 5,000,000 שקל, אבל אני שהייתי הבחור הכי מבריק עם קשרים עמוקים בחברת אינווסקו, אקבל תמורת מכירת התיק שלי 3,500₪ שלא מספיקים אפילו לכיכר לחם בודד!

זאת אומרת שגידור של מטבע הוא הימור חזק בעד מטבע השקל, ע"פ הדולר האמריקאי.

3. אבל אולי בכל זאת כיון שזה ספק של 50/50 יהיה כדאי לגדר?

אזי כמו יהודי טוב, אענה בשאלה...

במקרה שקניתי מניה לטווח של 20 שנה קדימה, מה אני מחזיק ביד?
דולר או נכס, או שתיהם? מה בעצם קנינו כאן?
כשאדם קונה נייר ערך אשר מחקה את ביצועי המדד במה הוא באמת מחזיק?
הרבה משקיעים מרגישים כאילו הם “קנו דולרים / השקיעו בַדולר”. בפועל, זה לא ממש מדויק.

הם קנו בעלות חלקית על חברות אמיתיות — מפעלים, תוכנה, נדל"ן, פטנטים, מותגים, תזרימי מזומנים, ורווחים.

נכון, המניות נסחרות בארה"ב ומתומחרות בדולרים. אבל הדולר הוא בעיקר יחידת המדידה שבה השוק משתמש כרגע כדי לתמחר את אותן חברות, ולספר לנו מה הא הערך והמחיר שלהם.

וזו הבחנה חשובה.

אם מחיר של חברה אמריקאית מוצג היום ב־100 דולר ומחר ב־100 דולר, אבל שער החליפין השתנה, כעת הדולר נהיה זול...

האם החברה עצמה השתנתה? האם המפעלים שלה קטנו? האם ההכנסות שלה נעלמו? כמעט תמיד התשובה היא לא!

מה שהשתנה הוא בעיקר התרגום בין המטבעות.

4. כדי לפשט את זה, בואו נצא לרגע משוק ההון ונלך למאפייה או לשוק הירקות.

נניח שכיכר לחם שווה ערך מסוים בעולם. בישראל היא תעלה 7 שקלים, ובארה"ב היא תעלה 1.5 דולר. האם הערך המהותי של הלחם הוא "1.5 דולר" או "7 שקלים"? ברור שלא. הלחם הוא לחם. הוא מורכב מקמח, מים, אנרגיה ועבודה. הדולר והשקל הם בסך הכל סרגלי מדידה זמניים שבהם השתמשנו באותו רגע כדי לאמוד את הערך שלו.

לפני מאות שנים השתמשו במטבעות זהב בשביל לקנות לחם, ואולי עוד מעט ישתמשו בכלל במטבע דיגיטלי, אבל מה שנשאר, זה הערך של הלחם עבור האנושות.

אם מחר בבוקר שער הדולר יזנק או יתרסק ב-20% מול השקל, האם הלחם עצמו השתנה? האם הוא נהיה פחות מזין? לא, האם הוא נהיה פחות מבוקש? לא.

הערך הריאלי של הלחם נשאר בדיוק אותו הדבר, רק המספרים על סרגלי המדידה השתנו.

כאשר ר' ישראל מחזיק 1,000 שקלים בעו"ש בריבית אפס, הוא אינו חשוף לשער השקל-דולר בטווח הקצר (הנומינלי). אם הדולר יזוז מחר, עדיין יהיו לו 1,000 שקלים בעו"ש.

אבל מה קורה אם ר' ישראל לוקח 100 שקלים וקונה איתם בשוק שק תפוחי אדמה, 3 נורות ו-10 פחיות שימורים, ונשאר עם 900 שקלים עודף? השווי הנקי שלו נותר 1,000 שקלים (900 במזומן ומוצרים בשווי 100 שקלים). אך כעת, ר' ישראל חשוף לכלכלה הריאלית. הנורות ופחיות השימורים הן מוצרים גלובליים (או חומרי הגלם שלהם מיובאים). אם הדולר יזנק מחר ב- 50%, (ויחס שערי החליפין יישאר על כנו) מחיר הנורות החדשות בחנות יזנק. ר' ישראל, שמחזיק בנורות פיזיות, יוכל למכור אותן בשוק החופשי ביותר שקלים. הנכס הריאלי שלו שומר על ערכו בעולם, ללא קשר למטבע המקומי, בטווח הארוך מחירי המניות נוטים להתכנס לערך הכלכלי של החברות.

כמו כן מניה, היא נכס ריאלי, לא שטר כסף!
1780390612691.png

כאשר ר' ישראל לוקח עוד 100 שקלים וקונה יחידה של קרן מחקה S&P 500 בבורסה בתל אביב (בשקלים!), הוא לא קנה "נייר שקלי" וגם לא "נייר דולרי". הוא עשה בדיוק את מה שהוא עשה בשוק הירקות: הוא קנה נכס ריאלי גלובלי – חלק קטנטן מ-500 החברות הגדולות בעולם (כמו אפל, מיקרוסופט ואמזון).

החברות הללו הן "כיכרות לחם" ענקיות. הן מייצרות מוצרים, מחזיקות נדל"ן, קניין רוחני ומפעלים, ומייצרות הכנסות בכל רחבי הגלובוס. נכון, מכיוון שהן נסחרות בניו יורק, סרגל המדידה הרשמי שלהן הוא דולר. כשר' ישראל מסתכל על התיק שלו בשקלים, הוא בסך הכל לוקח את סרגל המדידה הדולרי וממיר אותו לסרגל המדידה השקלי.

כאשר שער המטבע זז, נוצרים רעשי רקע במסכים. התיק בשקלים יכול להראות ירידה רק בגלל שסרגל המדידה השתנה, למרות שהחברות שבבעלותו לא איבדו גרם אחד מהערך האמיתי שלהן. שווי המניה יתומחר תמיד לפי ערכו הכלכלי האמיתי בעולם, ולא לפי שערי המט"ח.

אם אנו מחזיקם בנכס ולא במטבע, אז למה התיק בכל זאת נראה כל כך תנודתי?

כי אנחנו מודדים אותו בשקלים, המטבע הוא מד המדידה של הערך.

משקיע אמריקאי שמחזיק קרן מחקה מדד S&P 500 רואה את התשואה שלו בדולרים.
משקיע ישראלי שמחזיק בדיוק את אותה הקרן דרך הבורסה בתל אביב רואה את התוצאה בשקלים.

אלה שני סרגלי מדידה שונים לאותו נכס.

ולפעמים הסרגל עצמו זז, אבל הערך לא משתנה...

זה לא אומר שאין משמעות לתנודות מטבע בטווח הקצר. בהחלט יש. מי שמתכנן להשתמש בכסף בעוד שנה או שנתיים עשוי להרגיש אותן היטב. אבל בטווחי השקעה ארוכים, השאלה המרכזית היא בדרך כלל לא “מה קרה לשקל מול הדולר החודש”, אלא איזה נכס מוחזק בפועל.

השורה התחתונה

גידור מט"ח נשמע מצוין. הרי אם השקל מתחזק — התיק נפגע בשקלים. קל להבין למה זה מטריד משקיעים.

אבל השקעה גלובלית היא לא החזקת מטבע זר בלבד.
זו החזקה בנכסים ריאליים שפועלים בעולם כולו.

בטווח הקצר, שערי חליפין בהחלט יכולים ליצור תנודתיות. בטווח הארוך, לעומת זאת, השאלה החשובה יותר היא מהו הנכס עצמו, מה כוח הרווח שלו, ועד כמה הוא שומר על ערך ריאלי לאורך זמן (ופה טמונה גם התשובה לכל אלה שמתלהבים באחרונה ורצים לקנות דולר).

ולפעמים, דווקא הניסיון “לנטרל סיכון מטבע” גורם למשקיע להיות תלוי עוד יותר בכלכלה המקומית שממנה ניסה להתגונן מלכתחילה.

5. כדי להוכיח שלא מדובר בפילוסופיה אלא במציאות מתמטית פשוטה. בואו נבחן דוגמה מספרית קונקרטית לאורך שנת מסחר:
בתחילת השנה: יחידת קרן מדד מסוימת עולה 1,337 ש"ח, שהם בדיוק 375 דולר בשוק העולמי.​
בסוף השנה: אותה יחידת קרן שווה במסכים 1,719 ש"ח, שהם בדיוק 450 דולר.​
אם נחשב את התשואה הדולרית הטהורה של הקרן, נראה שהיא עלתה בדיוק ב-20%.

כדי להבין את הטעות, נשווה בין שני משקיעים: ג'ו ממונטנה וחיים מנתניה. ג'ו קנה יחידה של CSPX בדולרים בארה"ב. באותו היום ובאותה השניה, חיים קנה יחידה של אותה הקרן בדיוק בשקלים בתל אביב.

אם חיים יתעקש למדוד את התשואה שלו בשקלים, הוא אכן יקבל מספר אחוזים שונה ממה שג'ו יקבל כשימדוד בדולרים (למשל, פער של 8% לטובת השקלים או לטובת הדולרים, תלוי לאן זז המטבע).

אבל הנה השאלה המנצחת: האם הפער הזה של ה-8% מאפשר לחיים לקנות יותר דברים בעולם האמיתי מאשר ג'ו?

התשובה היא חד משמעית לא, חיים לא יכול לקנות עם התיק שלו יותר מטילי זהב, לא יותר שעוני רולקס, לא יותר ביטקוין, לא יותר אירו, ובאופן כללי – שום נכס סחיר שאפשר להעביר בקלות בין ישראל לארה"ב.1780390633879.png

אם חיים יפדה את הקרן השקלית שלו, יטוס למונטנה כדי לבקר את ג'ו, הוא יגלה שהתשואה העודפת שלו "נעלמה באורח פלא" ברגע שהוא ינסה להמיר את השקלים חזרה לדולרים כדי לקנות מוצרים באמריקה. לחיים ולג'ו יש בדיוק את אותו כוח קנייה, כי הם מחזיקים בדיוק את אותו הנכס הריאלי. לשער השקל-דולר אין שום השפעה על כוח הקנייה הריאלי של חיים ביחס לנכס, ולכן עיקר החשיפה של חיים היא לנכס עצמו, ולא למטבע שבו הוא מתומחר.

כדי לחדד את הנקודה הזו עד הסוף, אשתמש בדוגמה קיצונית. נניח שהמשק הישראלי נכנס למשבר עמוק, והשקל עובר פיחות דרסטי של פי 100 ביחס לדולר (כפי שקרה בעבר ללירה הישראלית או לשקל הישן בתקופת ההיפר-אינפלציה של שנות ה-80).

במצב כזה, המטבע המקומי (השקל) פרקטית נמחק. מי שהחזיק שקלים במזומן או בתוכניות חיסכון שקליות – איבד את כל עולמו.

אבל מה יקרה לחיים שמחזיק בקרן המדד העולמית (בשקלים)? במסכים שלו בתל אביב הוא יראה שהקרן שלו זינקה באלפי אחוזים נומינליים. האם הוא נהיה עשיר יותר? לא, הנכס שלו (החברות בארה"ב) לא השתנה. אבל מכיוון שהסרגל השקלי התכווץ פי (*)100, נדרשים כעת פי 100 שקלים כדי למדוד את אותו הנכס. חיים יוכל למכור את הקרן שלו, לקבל הררי שקלים, להמיר אותם לדולרים או לנכסים קשיחים, ולהמשיך לקנות בדיוק את אותם דברים כמו ידידו ג'ו במונטנה.

(*) תדמיינו שבמקום למדוד על ידי יחידות של מטר, אתם מודדים ביחידות של סנטימטר.

העובדה שחיים שרד את קריסת השקל מבלי להפסיד סנט מכוח הקנייה שלו, מוכיחה בצורה מוחלטת: הוא מעולם לא היה חשוף לשקל. הוא היה מוגן בנכס ריאלי גלובלי, לו הוא היה מגדר, הוא היה חד משמעית נחשף לשקל.||

6. ומה לגבי המחירים המקומיים?

כמובן, בחיים האמיתיים אין חפיפה מוחלטת של 100% בכל מוצר קטן. כנראה שמחירי הקקטוסים או הדיור במונטנה שונים מאשר בנתניה. בנוסף, בטווח הקצר, יכולות להיות השפעות מקומיות זמניות.

לדוגמה: אם השקל עובר פיחות של 3% מול הדולר, אך הממשלה בישראל לא מעדכנת מיד את מחיר החלב המפוקח, אז חיים יכול באותו שבוע לקנות יותר חלב בישראל מאשר ג'ו בארה"ב באמצעות התיק שלו.

אבל האם זה בגלל שחיים היה חשוף למט"ח? ממש לא.

זה קרה בגלל עיוות מחירים זמני ומלאכותי בשוק החלב הישראלי, שהפך לאפקטיבית זול יותר עבור מי שמחזיק נכס גלובלי.

אם הפיחות יימשך, המחלבות בישראל יסרבו להמשיך לייצר חלב במחיר המפוקח הישן מכיוון שחומרי הגלם והמספוא מיובאים מחו"ל, והמחיר המקומי ייאלץ להתיישר לפי השווי הריאלי בעולם.

ובטווח הארוך או שהמטבע יתכנס לממוצע, או שהמשק יתמחר זאת כפי שכבר הסברתי.

לסיכום:
גידור עולה לכם הרבה כסף (פוגע קשות בתשואה לאורך זמן) למשקיע מנייתי ארוך טווח, סיכון המט"ח בדרך כלל פחות חשוב מסיכון המניות עצמן, ולכן לא תמיד משתלם לשלם לאורך שנים כדי לגדר את התנודות של סרגל המדידה, בזמן שכוח הקנייה הריאלי של הנכס נותר זהה אבל הגרוע מכל הוא שגידור מט"ח עושה פעולה הפוכה לחלוטין מניהול סיכונים חכם: הוא קושר את גורלכם הכלכלי ואת הערך הטבעי של ההשקעות שלכם למטבע המקומי.

הסיכון הכלכלי הגדול ביותר של משקיע ישראלי שחי עובד ומחזיק בית בישראל, הוא משבר מקומי חריף (ביטחוני או כלכלי) שיפגע בשקל ובמשק המקומי. החזקת תיק מניות גלובלי ללא גידור היא המגן הפיננסי הטוב ביותר שלכם – היא מבטיחה שחלק מההון שלכם נמצא מחוץ למערכת המקומית הקטנה חשופה לסיכונים מבית ומחוץ, ושומר על כוח קנייה עולמי.

מי שמגדר את התיק שלו לשקל, משלם כסף רב בכל שנה כדי לקנות "פוליסת ביטוח" שמבטלת את ההגנה הכי חשובה שלו, ומחזירה את כל סיכוני התיק שלו בחזרה לתוך גבולות מדינת ישראל!
​
זה עתה סיימת לקרוא את המאמר שלי, עצור רגע, תפרגן לעצמך, על האחריות, העול, והשאיפה הבלתי מתפשרת להבין היטב מה אתה עושה!, באם תרצה להבין עוד דברים, תוכל לעשות זאת כאן...
זו ההזדמנות שלי להודות לכל אלו שתמיד מגיבים, מפרגנים, ומעודדים!
אתם נותנים לי את המוטיבציה להמשיך, אז - תמשיכו!
המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.

@צמיחה בינתיים הוא עוד לא הוכיח את צדקתו.
איני דן.
אבל אני ממש מחכה, יש כאן מוסכמה רחבה שהתבססה כבר שנים...
הבה נראה!
יש אולי איזה צדק שלאברכים שאין להם חצי מושג על שוק ההון, יש איזשהוא עדיפות בקופ"ג, אבל לקרוא תיגר על כך שעובדתית מסחר עצאי הוא זול יותר, זה כבר ממש משקל רציני.
ממש מחכה למאמר הבא שלו!

@יוסף-מינצברג מה קורה עם זה???