השקעה אקטיבית מול השקעה פסיבית: מה אפשר ללמוד מהשנים האחרונות?

[דוד בן זיקרי]

במאמר הקודם עסקנו בעקרונות שצריכים להנחות אותנו בבחירת רמת הסיכון הנכונה.

השבוע אני רוצה להתמקד בשאלה שמעסיקה הרבה משקיעים מה עדיף לאורך זמן,
ניהול אקטיבי דרך מנהלי השקעות או השקעה פסיבית במדדים?

השאלה הזו מעניינת במיוחד לאור הנתונים של שלוש השנים האחרונות.

כשבוחנים את ביצועי קרנות הפנסיה במסלולים הכלליים לבני 50 ומטה,
שהם מסלולים שמשקיעים חלק משמעותי מהכסף בשוק המניות,
ניתן לראות שהן הניבו סביב 50% תשואה מצטברת בשלוש השנים האחרונות.

לעומת זאת, מדד הS&P 500 הניב באותה תקופה תשואה מצטברת של כ־40%,
בעוד שהמסלולים המנייתיים בישראל הגיעו כמעט ל־90%.
זהו פער משמעותי.

חלק גדול מהפער הזה נובע מהעליות החזקות בשוק הישראלי בתקופה הזו,
לצד היחלשות הדולר שפגעה בתשואה של מי שהשקיע בשוק האמריקאי.

חשוב לי להדגיש:
אני לא נגד השקעה בסיכון גבוה ולא נגד השקעה במדדים כמו ה־S&P 500.
להפך, זו אחת הדרכים המרכזיות שבהן משקיעים משתתפים בצמיחה של הכלכלה העולמית.

אבל חשוב להבין שלכל בחירה יש יתרונות וחסרונות,
ולא תמיד מה שעבד בתקופה מסוימת יהיה הדבר הנכון לכל תקופה.

היתרון של השקעה מנוהלת .

היתרון המרכזי של מנהלי השקעות הוא היכולת להגיב למציאות משתנה.
בזמן אירועים משמעותיים בשווקים,
יש להם אפשרות לבצע התאמות,
לשנות חשיפה לסקטורים שונים,
להגדיל השקעה באזורים שנראים אטרקטיביים יותר,
או לנצל הזדמנויות שנוצרות.

מדד פסיבי, לעומת זאת, פועל לפי כללים ברורים מראש.
הוא מחזיק את החברות שנמצאות במדד ואינו מקבל החלטות בהתאם לשינויים בשוק.
זו גם החוזקה וגם החולשה שלו.
מצד אחד, הוא פשוט, זול ומאפשר למשקיע להיות חלק מהשוק בלי לנסות לנחש מה יקרה.
מצד שני,
הוא לא יודע להגיב בזמן אמת כאשר התנאים משתנים.

החיסרון של השקעה מנוהלת.
מנהלי השקעות נבחנים לפי ביצועים חודשיים ושנתיים,
למרות שהשקעות לטווח ארוך אמורות להיבחן לאורך שנים.
הלחץ הזה מגיע גם מהציבור.
כאשר מסלול מסוים מציג תשואה גבוהה בשנה האחרונה, נוצרת נטייה לעבור אליו ולרדוף אחרי הביצועים האחרונים.

הבעיה היא שכך מנהלי השקעות מתקשים להישאר נאמנים לאסטרטגיה ארוכת טווח.

אפשר לראות את זה במקרה של אלטשולר שחם.
הם הלכו עם אסטרטגיה מסוימת לאורך זמן,
וכאשר היא לא עבדה כפי שציפו, התגובה של הציבור הייתה חדה מאוד והכספים התחילו לעבור החוצה.

מצד אחד זה טבעי בעולם ההשקעות,
אבל מצד שני הלחץ הזה מקשה על מנהלים לקבל החלטות ארוכות טווח.

קושי נוסף נובע מסוג הנכסים שבהם גופים מוסדיים יכולים להשקיע.

לדוגמה,
כאשר גוף מוסדי משקיע בחברה פרטית ייתכן שההשקעה תהיה מוצלחת מאוד בעתיד,
אבל כל עוד אין אירוע כמו הנפקה או מכירה,
לא תמיד ניתן לראות את מלוא הערך שלה בדוחות התשואה השוטפים.
כלומר, יש השקעות שיכולות להיות מצוינות לטווח ארוך, אבל פחות קל למדוד אותן בטווח הקצר.

צריך להבין שמנהלי ההשקעות אינם פחות מקצועיים.
הם פשוט פועלים במערכת שונה, עם מגבלות שונות ועם אחריות אחרת.
בטווח הארוך, סביר שהשקעה במדדים רחבים תמשיך להיות פתרון חזק עבור הרבה משקיעים,
בעיקר בגלל הפשטות והעלויות הנמוכות.
אבל לאורך הדרך יהיו תקופות שבהן החלטות אקטיביות יעבדו טוב יותר.
לכן הדבר החשוב ביותר הוא לא לבחור מסלול לפי מי היה ראשון בטבלה בשנה האחרונה, אלא לבחור אסטרטגיה שמתאימה לכם ולהישאר איתה לאורך זמן.

צריך לזכור שמעבר מסלול הוא לא פעולה טכנית בלבד.
מדובר בהחלטת השקעה:
מכירה של נכסים מסוימים ורכישה של נכסים אחרים.

בשבוע הבא נתחיל סדרת מאמרים חדשה על ההיסטוריה של שוק ההון, מהמאה ה16 ועד היום.
נעסוק באירועים המרכזיים שעיצבו את המערכת הפיננסית המודרנית,
כי כשמבינים איך הכול התחיל, קל יותר להבין איך השווקים עובדים היום.

מרגישים מבולבלים או רוצים לשאול שאלות?
אשמח לשמוע מכם ולהגיב להערות והארות.
a053311311@gmail.com