נורא קל להאשים את הזוגות הצעירים בציבור החרדי שלא יוצאים לפריפריה, על זה שהם לא לוקחים אחריות על החיים שלהם ושהם לא מתאימים את צורת החיים שלהם ליכולת הפרנסה.
אבל
הנה כמה נקודות שצריך לזכור:
א. קשה לעזוב מקום מוכר, זה הסביבה, החברה, בית הכנסת, הרגלי קניות, ועוד ועוד, לעבור מהמרכז לפריפריה זה שינוי עצום!
ב. קשה לעזוב את המשפחה, הרי מי שכבר יש לו בן משפחה בפריפריה לא מתלבט, (נתון שעלה באופן מוחלט מסקר שערכנו).
ג. הפריפריה לא מקום נוצץ, ישן, רחוק, לא הומוגני, כמה שמאשימים אותנו שאנחנו מנסים ליפות את הפריפריה, אין טעם כי זה לא עובד.
ד. במקרים רבים הסביבה לא מעודדת את המהלך, ההורים רוצים (בצדק) שהילדים ישארו בסביבה, הרבנים מעלים שאלות בנושאי רוחניות, וכן הלאה.
ה. יש לזכור כי היועצים של הזוגות הצעירים שמתלבטים אם לעבור או לא, לא עשו צעד כזה בעצמם אף פעם.
בקיצור, צריך להצדיע לכל זוג שעוזב את ה'מקום הבטוח' שלו ויוצא אל הלא נודע, כמעט בלי עידוד מהסביבה, שיש לו את כל הסיבות לא לעשות כלום, ולהתגלגל כמו כולם, עד שמגיע שלב שבאמת הפתרון של הפריפריה כבר לא מתאים, כי להעביר ילדים מוסדות ולחפש מקום עבודה חדש כשכל חודש מצטברות הוצאות של משפחה גדולה, זה כבר שיקול אחר.
בעיית הדיור לזוגות צעירים זו בעיקר הבעיה של הזוגות הצעירים, ושל עוד כמה 'משוגעים לדבר'.
ואחרי כל זאת יש להזכיר את אלפי הזוגות הצעירים, רק בעשור האחרון, ואת הוריהם, ומורי דרכם, שלמרות כל הנאמר לעיל בחרו בצעד הזה, ובזכותם הפריפריה פורחת.
