הפרדוקס של ההשקעה הפאסיבית - למה הבורסה משלמת למי שלא עושה כלום?

[דוד בן זיקרי]

אני רוצה לדבר דבר על תחושת חוסר הצדק שמלווה כל אדם שעובד קשה למחייתו כשהוא מביט בעולם ההשקעות.

מצד אחד, יש את האדם שקם בכל בוקר, מזיע, פותר בעיות, נותן שירות או בונה מוצר.
הוא מחליף את הזמן והאנרגיה שלו בכסף.

מצד שני, יש את המשקיע הפסיבי. הוא יושב בבית, אולי אפילו ישן, ובמשך עשורים הוא רואה את ההון שלו צומח ב-10% בשנה בממוצע רק כי הוא מחזיק מדד כלשהו.

זה נראה כמו תקלה במערכת.
לפי כל היגיון מוסרי, כסף אמור להיות תגמול על מאמץ. אם אדם אחד לא מתאמץ והשני כן, למה שהעולם ייתן להם פרס דומה, או אפילו יתגמל את המשקיע יותר?

כדי לפצח את זה, אנחנו חייבים לשאול שאלה פשוטה
מה זה בכלל כסף?
לפני שנצלול לעומק, צריך להבין מושג יסודי שנקרא
" עלות חלופית "
זהו המחיר של "הדלת שנסגרה".
בכל פעם שאתם בוחרים לעשות דבר אחד, אתם מוותרים על כל שאר הדברים שיכולתם לעשות באותו זמן ובאותו כסף.
אם יש לכם 100 שקלים ובחרתם לקנות בהם חולצה, העלות של החולצה היא לא רק ה-100 שקלים, אלא כל מה שהייתם יכולים לעשות איתם ולא עשיתם – למשל, להשקיע אותם או לקנות ארוחה.
בכל בחירה בחיים יש ויתור, והוויתור הזה הוא המחיר האמיתי שאנחנו משלמים.

ברמה העמוקה ביותר, כסף הוא בסך הכל השפה שבה אנחנו מתרגמים את הוויתורים האלה.
כסף הוא לא "דבר" שיש לו ערך בפני עצמו, הוא דרך להעביר ערך מאדם לאדם. כשאתם עובדים, אתם מוותרים על חלק מהחיים שלכם עכשיו על הזמן והנוחות ומקבלים בתמורה "אישור" שמאפשר לכם לקבל בעתיד ערך שמישהו אחר יצר. א
ם בניתי למישהו בית, נתתי לו ערך ממשי. בתמורה, הוא נותן לי כסף, שזה בעצם הערך שמישהו אחר נתן לו קודם.

מכאן מתחיל המנגנון של שוק ההון.
שוק ההון הוא לא מקום שבו כסף "מוליד" כסף משום מקום.
שוק ההון הוא מערכת שמחברת בין אנשים שיש להם עודף של "ערך אגור" (כסף שהם עבדו בשבילו ולא בזבזו) לבין חברות שזקוקות לערך הזה כדי לצמוח.

כשאתם משקיעים בצורה פסיבית, אתם מעמידים את העבודה שלכם מהעבר לטובת העתיד של מישהו אחר.
אבל למה שהשוק ישלם לכם על זה 10% אם אתם "רק יושבים בבית"?
התשובה היא שהשוק מוכן לתגמל אתכם ביוקר לא בגלל ששכחתם מהכסף,
אלא בגלל שביצעתם עבודה שרוב האנשים נכשלים בה: נשיאת נטל האי-ודאות.

הסיבה שהתשואה הזו קיימת היא שהשקעה פסיבית היא לא באמת קלה.
אם היא הייתה באמת נטולת מאמץ, התשואה עליה הייתה נשחקת לאפס מזמן.
העובדה שהשוק ממשיך לשלם "משכורת" גבוהה למשקיעים פסיביים לאורך עשורים היא ההוכחה לכך שיש כאן מאמץ כביר, גם אם הוא לא נראה כמו זיעה.
הקושי הוא לא קושי של עשייה, אלא קושי של אי-עשייה.
המוח שלנו מתוכנת להגיב כשיש סכנה, לפעול כשהשוק יורד, ולנסות "לתקן" כשמדברים בחדשות על משברים או על תנודות בדולר.
בכל רגע כזה, המשקיע הפסיבי נדרש לשלם מחיר מנטלי כבד: לוותר על תחושת השליטה.
הוא צריך לצפות בערך שעליו הוא עמל נשחק על המסך, ולבחור באופן אקטיבי לא לעשות דבר.
זו העבודה האמיתית.
התשואה היא הפיצוי על כך שהסכמתם להישאר בתוך חוסר הוודאות ולא נשברתם. המערכת מעבירה הון מאנשים תגובתיים שחייבים לפעול ולשנות, לאנשים בעלי משמעת שמוכנים לשאת את מחיר ההמתנה.

בסופו של דבר, אין ארוחות חינם. הרווח בבורסה הוא לא מתנה,
הוא שכר עבור שירות שקשה מאוד לספק: יציבות פסיכולוגית. אתם לא מרוויחים כי "לא עשיתם כלום", אתם מרוויחים כי הייתם מוכנים להיות בולמי הזעזועים של הכלכלה.
ככל שהעולם נהיה רועש ותזזיתי יותר, הערך של היכולת הזו רק עולה והשוק ימשיך לשלם לכם על המאמץ הזה בהתאם.

אין באמור המלצה או שידול בשום צורה שהיא.

מרגישים מבולבלים או רוצים לשאול שאלות?
אשמח לשמוע מכם ולהגיב להערות והארות.
a053311311@gmail.com