שפע אישי – נכס ציבורי ? פרספקטיבה שונה על עושר
-
שפע אישי – נכס ציבורי ? פרספקטיבה שונה על עושר
.
(מצו"ב תרגום מכתב מאוד מעניין שגזרתי לעצמי לפני שנים)(שתף את עושרך) מתוך גיליון מס' 970 של מגזין Mishpacha:
.
מאמר השבוע במדור "קרן נאמנות" העלה נושא חשוב הקשור לקהילתיות: הרתיעה של עשירים מלשתף את עושרם עם חברים ותיקים, והתחושה שהם מנוצלים כאשר מבקשים מהם לעשות זאת.בעלי הוא ראש ישיבה עם תקציב גיוס כספים גדול. בין שנינו, יש לנו הרבה בני משפחה וחברים מילדות שהם אמידים מאוד.
ובכל זאת, אף אחד מהם לא תרם דבר משמעותי לישיבה שלנו. לשמחתנו, רבים אחרים כן תורמים, ובחסדי ה' אנו מצליחים לשלם לרבנים ולשמור על הפעילות.
אך אני תוהה שוב ושוב מדוע אנשים נעשים כל כך לא נוחים כשמדובר בכסף וגיוס תרומות. ישנה הרגשה סמויה שאם אתה באמת מעריך את מערכת היחסים – אל תבקש כסף.
לפעמים אני תוהה: האם כסף הוא המשאב היחיד בעולם? כולנו קיבלנו ברכות מסוגים שונים — קשרים, ניסיון עסקי, משפחה חמה עם סעודות שבת יפות, יכולת להבין אחרים... הרשימה נמשכת.
כולנו מבינים שעלינו להעניק מהשפע שלנו למי שזקוק לכך.
האם ילד עשיר שגדל בלי דאגות כספיות, לא היה פונה לעזרה אילו לא היה לו קשר קבוע עם בן משפחה? האם הוא לא היה מתקשר לבעלי ב-11 בלילה בתחנונים לעזור לו להתקבל לישיבה חדשה? כן, הוא היה מתקשר. ואנחנו היינו עוזרים — כי זה מה שחברים עושים.
האם היססתי כשבת דודה שלי ביקשה שאשתמש בקשרים הקשים להשגה שלי כדי לעזור לה למצוא עבודה? כמובן שלא. ולא הרגשתי מנוצלת — הייתי שמחה לעזור, והכרת הטוב על הברכות שאני יכולה לשתף.
אבל אנשים נעשים מוזרים מאוד ונוגשים כשזה נוגע לכסף. הם נמנעים ממגע, לא מחזירים שיחות — אפילו כאלה שלא קשורות לבקשת תרומה — כי הם פוחדים להתבקש משהו.
תחושות אלה אמנם תקפות, אך קשה להבין מדוע זה שונה ממשאבים אחרים שכולנו מתבקשים לחלוק, פשוט באמצעים שונים.
אני יודעת שזה לא קל כשמבקשים ממך כל הזמן, וזה עשוי להרגיש כמו ניצול.
אבל אנא תבין: העשירים אינם היחידים שמשתפים את המשאבים שלהם; כולנו עושים זאת בדרכנו. אז עשה את חלקך — שתף במה שניתן לך, בטוב לב, בחן, והכי חשוב — בענווה.
שם שמור במערכת
-
אך, לכאורה אני (אישית) רואה מקום גדול לחלק, ולהצדיק את ההנתהגות של עשירים ואמידים:
מידע וקשרים נתפסים כמשאבים זורמים – דברים שאתה משתף בלי לאבד אותם.
כשאתה נותן מידע – לא נגרע ממך כלום. כשאתה מפעיל קשר – אתה רק מפעיל את מה שכבר קיים.
זה שיתוף שאינו כרוך בהפסד.
אבל כסף, ובעיקר עושר גדול, מרגיש לאדם כמשהו מוחשי, מדוד, ושעליו מגוננים – אולי כי הוא גם מסמל ביטחון קיומי.
וכאן נכנסת חוויה קיומית עמוקה מאוד:
כשמבקשים ממך כסף – אתה מרגיש שמבקשים ממך לכרסם בביטחון שלך.
כשמבקשים ממך קשר או מידע – אתה מרגיש שמבקשים ממך להיות שותף.
(זאת כנראה הסיבה שהדרך להוציא כסף רב, הוא ע"י להפוך את העשיר מ'תורם' ל'שותף')
ולכן, ברובד הלא-מודע, עשיר מרגיש: רוצים לקחת לי משהו שהוא שלי, שאולי יום אחד אני אצטרך, או שיגנו עלי איתו.
זה לא רגש של קמצנות – אלא רגש של הישרדות, אפילו כשאין לו הצדקה רציונלית. -
@טריידר
יכול להציע שבשונה מכסף, כאשר מבקשים טובה הנוגעת לכישורים או מידות טובות, לא הרבה אנשים ירגישו שכדי להגיע לכך הם עבדו קשה או שיש להם משהו ביד, בשונה מהמושג 'כסף' שפה על כל סכום הם מרגישים היטב את העבודה עליו, וכן הם מרגישים את הכסף אצלם 'ביד', כל שכן את 'הפרידה' ממנו.
ולפי"ז כשמבקשים טובה ההרגשה היא כשמו שאצלי זה זורם לבקש ולהתבקש כי אין בזה משהו מדי מיוחד, כך אני לא רואה סיבה למה לא לבקש מאחרים טובות.
ולעמת זאת לגבי כסף שזה משהו שאני רואה בו טורח והישג עמל ויגיעה, זה כבר יותר מתכתב עם המושג 'ניצול' ולכן אנשים מגיבים כך שמבקשים מהם משהו הנוגע לעניין הכסף.
(זוהי אינה דעתי מוגש כמבט מזווית מעט שונה). -
עוד כיוון מחשבה שעלה לי אז לחלק ולהבין את ההתנהגות:
יש משהו מהותי שמבדיל בין נתינה של קשרים וידע, לבין נתינה של כסף.
כשאני עוזר למישהו דרך קשר, או מייעץ לו מתוך ניסיון שצברתי – אני לא רק נותן.
אני גם נבנה בעיניו. אני נתפס כמי שיש לו תבונה, גישה, שיקול דעת.ובעומק הלב, אני יודע שגם אם מחר לא תהיה לי גישה למידע הזה, או שהקשרים יפוגו – עדיין יזכרו לי את זה. יגידו: "הוא עזר לי לחשוב נכון. הוא פתח לי דלת. הוא היה בשבילי במקום שאף אחד אחר לא היה."
אבל כשמדובר בכסף – התחושה שונה.
פתאום אני לא האדם שעוזר – אני פשוט המקור. כמו כספומט.
אולי יש אליי הכרת הטוב, אבל היא לא תמיד אליי כבן אדם, אלא לארנק שלי.
ואם מחר ייגמר הכסף – לא בטוח שמישהו בכלל יזכור. פשוט ילכו לכתובת אחרת.וכאן קבור הפחד השקט שמלווה רבים מהאנשים שיש להם כסף:
לא הפחד מההוצאה עצמה – אלא הפחד להפוך לפחות אדם בעיני אחרים.
התחושה היא שהכסף שלי לא אומר עליי דבר – הוא בר־החלפה.
ואם הוא ייגמר, אני יֵרד יחד איתו ממעמדי בעיני החברה.
פשוט ימצאו עשיר אחר - זה בדיוק אותם שטרות, אותם דולרים.
קשרים זה משהו אינדיבידואלי, כל אחד והסגנון האישי שלו, כסף זה כסף...אבל קשרים? ידע? עצה נכונה ברגע הנכון? אלה שייכים לי. אלה חלק ממי שאני.
וזה אולי מסביר למה יותר קל לנו לשתף ידע, או לחבר בין אנשים – מאשר לפתוח את היד ולהוציא כסף.
לא כי אנחנו פחות נדיבים – אלא כי אנחנו מחפשים, אולי בלי לשים לב, שיראו את האדם שמאחורי הנתינה. -
@טריידר
אבל לפעמים קשרים הם לא חלק מהמהות,
ואחרי שאדם עוזב לפנסיה - בעבודה בה כולם רצו אחריו ובקשו את קרבתו,
לעיתים אחרי העבודה - האדם צריך לעשות היכרות עם עצמו ביום שאין אנשים שמחכים בתור בשבילו.
כך שלפעמים קשרים הם כמו כסף כשיש לך את המוצר אתה מבוקש וביום הבא אתה נטוש. -
צודק לגמרי.
אני נזכר במה שסיפר פעם ראש עיר לשעבר – שבשנות כהונתו היה בטוח שהציבור באמת אוהב אותו ומעריך אותו כאדם.
הוא הרגיש מוקף, מוערך, נדרש. אבל מאז שפרש? לא קיבל אפילו ברכת "בוקר טוב" אקראית ברחוב.
ורק אז הבין: זה לא הוא שאנשים חיפשו – אלא את מה שהוא ייצג.וזה בדיוק העניין:
כשאתה בתוך תפקיד שמוקף בקשרים, אתה חי באשליה שההערכה מופנית כלפיך באופן אישי.
זה לא מרגיש חיצוני – אלא כאילו זה חלק מהמהות שלך.
נדמה לך שאתה "אדם עם ערך", שאתה נאהב בזכות עצמך.אבל דווקא בכסף – זה הפוך.
שם, התחושה הפנימית היא שכל ההערכה שמופנית אליך קשורה רק למה שיש לך, לא למי שאתה.
אף אחד לא שואל אם הרווחת ביושר או שזכית בפיס. לא מעניין אותם אם הגעת לזה בעמל ובתבונה או במקרה.
וכך, במקום לחוות את ההצלחה כהכרה בערכך, אתה מרגיש לא פעם כקיר שעליו תלוי שלט "יש כאן כסף" – ותו לא.לכן, בעוד שבקשרים נוצרת אשליית זהות – כאילו מעריכים אותך –
בעושר נוצרת תחושת ניכור – כאילו מעריכים רק את מה שיש לך.ואולי, בסופו של דבר, זו אחת הבדידות הגדולות ביותר:
התחושה שלא משנה כמה תיתן – לא יזכרו אותך, אלא רק את מה שיצא להם ממך. -
@טריידר
התכוונתי לומר שבנושא זה כסף הוא כמו קשרים,
גם אם אדם יזכה בלוטו ובטיפשותו יפרסם זאת בכל השכונה וכוווולם יהיו חברים שלו,
אותם 'חברים' יהיו הראשונים לצחוק עליו כשיפסיד את הכל ויכנס לחובות. (ע"פ הסטטיסטיקה).
ואחרי ההפסד יראו מי באמת היה חבר שלו ומי באמת היה חבר אבל של הכסף שלו...
