הפורום הכלכלי החרדי הראשון

השבוע עמדתי בתור במאפייה.
לפניי עמד בחור צעיר.
כשהגיע תורו לשלם שאל את המוכר:
"אפשר להקריא מספר אשראי?".
המוכר הנהן, והנער שלף מהזיכרון מספר כרטיס אשראי מלא,
תוקף, שלוש ספרות ומספר זהות.
הוא לקח את השלל ויצא.
המקרה הזה אינו חריג.
פעמים רבות אני נתקל במשפחות שבהן לילדים יש גישה כמעט חופשית לאשראי.
ילדים ובני נוער מכירים את מספר הכרטיס בעל פה
ומשתמשים בו כאילו מדובר בכסף שאין לו סוף.
במקרים אחרים ההורים הופכים לכספומט:
יש צורך בהוצאה, לוחצים במקום הנכון והופ הכסף יוצא.
להורים שמנציחים את המצב הזה אני תמיד אומר:
הנזק לחשבון הבנק הוא כאין וכאפס לעומת הנזק החינוכי.
הבעיה האמיתית היא המסר שהילדים מקבלים;
הוצאות בלי בלמים ובלי הבנה שלכל מוצר יש מחיר בעולם האמיתי.
כאשר הילדים שלנו מתרגלים שכל רצון מתורגם מיידית לקנייה,
ושהארנק של אבא ואמא הוא משאב אינסופי,
מה בדיוק יכין אותם לעתיד?
לא פעם אני פוגש זוגות צעירים שמגיעים להדרכה בעקבות סחרור כלכלי
כבר בשנים הראשונות לנישואיהם.
כמובן שלא כל הקשיים מתחילים בילדות,
אך במקרים רבים אפשר לזהות הרגלים שנרכשו במשך שנים
והפכו לטבע שני.
מה באמת צריך ללמד?
לפני שאכתוב את הפתרון, אקדים שתמיד הייתה לי רתיעה מהמושג "חינוך פיננסי".
להבנתי, המושג "חינוך" הוא קדוש:
חינוך לתורה ויראת שמיים, לערכים ולמידות טובות.
הביטוי "חינוך פיננסי" נשמע לי לעיתים כמו מושג שיובא מעולמות אחרים.
יצא לי להשתתף בהרצאות מקצועיות בנושא,
שבהן נטען שילד בן שמונה צריך כבר לדעת להרוויח כסף בעצמו,
וילדה בת תשע להבין אינפלציה וריבית.
אני חושב אחרת.
ילדינו אינם צריכים להבין מהי ריבית בנק ישראל, ממה היא נגזרת
וכיצד אינפלציה משפיעה על השוק.
הם גם לא אמורים ללמוד כיצד לנהל תקציב מורכב.
אבל הם כן זקוקים להרגלים נכונים בהתנהלות היומיומית,
כאלה שייתנו להם את הכוחות לעמוד מול תרבות הצריכה
וחוסר החשיבה על השלכות של החלטות כספיות.
כוח הדוגמה האישית
ילד לומד פחות ממה שאנחנו אומרים לו
ויותר ממה שהוא רואה אותנו עושים.
כשהוא רואה הורים שמפגינים אחריות כלכלית,
מקפידים על יושרה בממון ולא מעגלים פינות,
הוא סופג שיעור לחיים.
כך גם לגבי ההבחנה בין "צורך" ל"רצון".
אין צורך להעביר את הילד סדנה מיוחדת.
הילד ילמד זאת מתוך הדוגמה האישית שלנו,
לאו דווקא משום שאין לנו,
אלא משום שזה מה שהערכים שלנו מכתיבים לנו.
זה החינוך הערכי הטוב ביותר שנוכל להעניק לו.
הכלי המעשי ביותר
וכאשר מבינים שהמטרה איננה להפוך את הילד למומחה לכלכלה
אלא לאדם אחראי,
אפשר לעבור לכלי המעשי ביותר שאני מכיר: דמי כיס.
מגדירים סכום קבוע עבור הוצאותיו האישיות של הילד,
אחת לשבוע או לחודש,
ומבהירים לו: "זה הסכום שלך, ואתה מחליט מה לעשות איתו".
ברגע שהסכום מוגבל, הילד מתחיל לחשוב.
הוא מנהל משא ומתן עם עצמו:
האם לקנות עכשיו או לחסוך למשהו משמעותי יותר?
זהו בדיוק המעבר מניהול של ההורים לניהול עצמי.
העיקרון הזה עובד מצוין גם בהוצאות גדולות יותר,
כמו קניית ביגוד לחגים.
במקום להיגרר לוויכוחים, מגדירים תקציב ברור.
הילד יכול לבחור אם לרכוש חליפה אחת יקרה
או כמה פריטים זולים יותר.
ברגע שהמסגרת קשיחה,
הוא מפסיק להתווכח עם ההורה
ומתחיל לחשב מסלול מול עצמו.
אחריות בתוך גבולות
כסף כמובן אינו "רשות".
גם אם הכסף הגיע מדמי כיס או מבייביסיטר,
אנחנו כהורים צריכים להיות הכתובת להתייעצות
ובמסגרת הערכים של הבית.
כמובן שנידרש לעיתים לגמישות בהוצאות בלתי צפויות,
בדיוק כפי שיש חריגות מזמני השינה או החזרה הביתה.
אבל בהתנהלות היומיומית חשוב שיהיה סדר.
יש כאלה שנרתעים מהפתרון הזה
כי הם מרגישים שבכך הם לכאורה חושפים את הילד למצב הכלכלי של הבית.
האמת היא שאין לכך קשר.
הילד מבין שיש מסגרת,
בדיוק כפי שיש כללים בתחומים אחרים של החיים.
הוא לומד שלא פועלים מתוך אימפולסיביות
אלא מתוך שיקול דעת.
וכשיום אחד הילד שלכם יעמוד בעצמו בתור במאפייה,
השאלה לא תהיה אם הוא יודע בעל פה את מספר האשראי,
אלא אם הוא יודע לקבל החלטה נכונה לפני שהוא שולף אותו.
אשמח שתשתפו אותי כיצד אתם מתנהלים מול הילדים בנושא הכסף,
והאם מצאתם נוסחה משלכם להעברת אחריות כלכלית.
בהצלחה רבה!

הדיון בחדרי הקפה עלה לטונים גבוהים.
זה צועק בקול ניחר שהכלכלה האמריקאית בדרך לקריסה, ושהתמחור הנוכחי הוא בועה.
השני משיב: אם ארה"ב קורסת - הדבר האחרון שיעניין אותנו הוא קרן ההשתלמות.
והשלישי בכלל טוען: אבל אין לך פיזור גדול מזה שהרי לא מדובר רק בכלכלה האמריקאית.
ובתוך בית המדרש הדיון אחר לגמרי:
האם בכלל יש חובת השתדלות? וממתי אברכים נעשו לסוחרים? מה ניתן לדייק מדברי ה“חפץ חיים” בעניין? והאם מישהו שאל לדעת גדולי ישראל?
ומסביב יש את המתלבטים:
בין הפקדה בגמ"ח רגיל, שהרי כתוב “פירותיה בעולם הזה”, לבין גמ"ח המתחייב להלוואה. ואולי בכלל לשלב ביניהם. וכלשון העמים: "לובסט"...
זה בכה וזה בכה, בסוף, כל אחד יעשה על פי דעת רבותיו, שורש נשמתו, ואולי גם על פי עצת אנשי מקצוע.
ואולי בכלל ישלב ביניהם ויזכה לחתן בנקל...
ויהיו את אלה שפשוט יבחרו: "שב ואל תעשה עדיף" כלל שתמיד עובד כשאנחנו חסרי החלטה.
אך בתוך כל הקלחת הזו של גישות וחשבונות, נדמה שמתחולל כאן שינוי שורשי בהרבה מהשאלה הטכנית 'איפה להשקיע'.
השינוי האמיתי הוא התעוררות המודעות הכלכלית ביומיום. נכון, נושא חתונות הילדים הוא הזרז שמעלה את הטונים, אבל הוא רק חלק אחד בפאזל הרחב של ניהול חיים תקין.
משפחות רבות חיו עד היום ללא סדר ברור, מבלי לבדוק באמת האם רמת החיים שלהן בכלל פוגשת את המציאות בחשבון הבנק.
אך ברגע שהדיון הציבורי על חיסכון לטווח ארוך וכוחה של ה'ריבית דריבית' חלחל פנימה,המציאות השתנתה. גם מי שבסוף יחליט שלא להשקיע, כבר לא יוכל להישאר אדיש או 'לעצום עיניים' מול ניהול הכסף שלו ב'כאן ועכשיו'.
שמעתי פעם משפט הדרכה שנאמר לאברך בתחילת חיי הנישואין "יש אמנם מצוות עשה דאורייתא של הלוואה - אבל היא נאמרה למלווה ולא ללווה".
במשך שנים השתרשה אצלנו התפיסה שהחיים הם רצף של התרוצצויות מגמ"ח לגמ"ח, ושפשוט 'אין דרך אחרת'. אך דווקא היום, כשהדיון הציבורי עוסק בתכנון של עשרים שנה קדימה, הנורמה של גלגול חובות תמידי מתחילה להתערער.
וזה לא קורה על ידי מסע שכנועים או סיסמאות שאין תוחלת בלחיות ממה שאין, ולא דרך קמפיינים תורניים מחז"ל שמדגישים שאין להוציא יותר מהיכולת ושההוצאות צריכות להיות כפי ממונו של אדם. (רש"י חולין פד ע"ב ורמב"ם הל' דעות פ"ה ה"י)
אלא זה קורה דווקא כאשר הציבור כולו מתעסק בהיבטים השונים של חיסכון ושל השקעה.
בשורה התחתונה: בין אם תבחרו לחסוך ולהשקיע ובין אם לאו, עצם העובדה שאתם מתחילים לחשוב קדימה ולבחון את הנתונים של ההווה - יש בה כבר שינוי משמעותי. המעבר להתנהלות כלכלית נבונה הוא רווח ודאי לכל משפחה ומשפחה.

האם גם הפנסיה שלך עברה ל־S&P 500?

שמתי לב להרבה מאוד שאלות שעולות לאחרונה בין חברים ובפורומים, בין היתר גם כאן, שאלות שקשורות לכדאיות ההשקעה במדדי מניות לאורך זמן.
לכן ישבתי לכתוב את הטור הבא, החשוב במיוחד משום שהוא עשוי למנוע טעויות יקרות בהמשך הדרך.
שימו לב: אני לא נכנס כאן בכלל למהות ההשקעה במדדי מניות, אלא מתמקד באחד הסיכונים המרכזיים שלה - ההתנהגות של המשקיע בזמן משבר.
אשמח מאוד לשמוע תגובות, הערות או הארות.

אפשר לסכם את ההיגיון של השקעה פסיבית במדדי מניות רחבים במשפט אחד של ג'ון בוגל:
"במקום לנסות למצוא את המחט בתוך ערימת השחת, פשוט קנה את כל ערימת השחת".
במקום לנסות למצוא את המניה הבאה שתניב את התשואה הגבוהה ביותר, פשוט להיות הבעלים של כולן,
וכך ליהנות מהממוצע של הכלכלה כולה.

אחד הסיכונים המרכזיים בהשקעה במדדי מניות הוא מימוש התיק דווקא בתקופות ירידה.
ולכן הגישה של המשקיע הפסיבי היא לא להיבהל מהתנודתיות, אלא להבין שירידות הן חלק טבעי מהדרך.
מי שמצליח להישאר לאורך זמן, בסופו של דבר נהנה מהתיקון ומהצמיחה.
רוב המשקיעים נמשכים לפשטות של ההשקעה הפסיבית.
כאשר מסתכלים על הגרפים ועל העלייה המתמשכת לאורך השנים,
ההשקעה נראית קלה, כמעט “אוטומטית”, ולכן נוצרת תחושה שגם בזמן משבר נעמוד בזה בלי קושי.

זה מזכיר לי שאלה שאני אוהב לשאול:
האם הייתם רוצים לזכות בלוטו, למרות שלא מעט מחקרים ועדויות מצביעים על כך שזוכים רבים מאבדים בסופו של דבר את הונם?
ובכל זאת, כמעט כולם עונים מיד:
“אצלי זה יהיה אחרת”.

מדוע אנחנו כל כך בטוחים שאצלנו הדברים ייראו אחרת?
קל לנו לחשוב בצורה הגיונית כאשר השוק עולה לאורך זמן.
כולנו בטוחים שאין שום סיכוי שנממש הפסד בזמן ירידות.
אבל בפועל, בני אדם פועלים לא רק מתוך היגיון, אלא גם מתוך פחד.
תנסו לדמיין מצב שבו תיק השקעות של 400,000 ש"ח נחתך ל־200,000 ש"ח ונשאר תקופה ארוכה בירידות.

האם גם אז תהיו בטוחים שלא תעשו טעויות?
שלא תתחילו לחשוב שאולי “הפעם זה שונה”?

צ׳ארלי מאנגר, שותפו הוותיק של וורן באפט ואחד המשקיעים המוערכים בעולם, אמר פעם
שאם אינך מסוגל להגיב ברוגע לירידה של 50% בשווי תיק המניות שלך, תופעה שמתרחשת פעמיים־שלוש במאה שנה,
כנראה ששוק המניות אינו מתאים עבורך.

אז כיצד ניתן להשקיע בצורה אחראית, כאשר ברור שיש סיכוי שגם אנחנו נעמוד יום אחד מול ירידות חדות ופחד אמיתי?

להלן כמה עקרונות שיכולים לסייע:

א. להבין שכל השקעה כוללת סיכון
אין השקעה בלי סיכון.
אם הייתה דרך בטוחה להתעשר ללא אפשרות להפסד, כולם היו עושים זאת.
דווקא האפשרות להפסיד היא חלק בלתי נפרד מהסיכוי להרוויח.
גם אם השתכנעת שבטווח של 15 שנה “אין סיכוי להפסיד”, חשוב להבין שהסיכון האמיתי הוא מה יקרה עד שיחלפו אותן 15 שנים.

ב. ללמוד לפני שמשקיעים
אתם עומדים להשקיע מאות אלפי שקלים לאורך שנים?
המינימום הנדרש הוא להקדיש לכך כמה שעות לימוד רציניות.
מי שפועל רק כי “כולם עושים”, עלול לגלות שבשעת משבר הוא מתנהג בדיוק כמו העדר.
ככל שתבינו טוב יותר במה אתם משקיעים, כך יגדל הסיכוי שתישארו רגועים גם בתקופות קשות.

ג. להתחיל בהדרגה
גם אחרי שלמדנו, עדיין זה לא מבטיח שנעמוד רגשית בירידות.
לכן לפעמים נכון להתחיל בסכומים קטנים יחסית, לחוות תנודתיות אמיתית, ולבדוק כיצד אנחנו מגיבים כשהמספרים באמת נצבעים באדום.
אם הצלחתם לעבור תקופה כזו בצורה שקולה, יש היגיון להניח שתוכלו להתמודד טוב יותר גם בסכומים גבוהים יותר.

ד. לפני ההשקעה להיחשף גם לדעות נגד
אל תקשיבו רק לתומכים.
עוד לפני ההשקעה או כאשר ההשקעה נמוכה יחסית כשהכול עדיין רגוע, כדאי לקרוא גם ביקורות, לשמוע פודקאסטים של מתנגדים, ולהכיר את הטענות מהצד השני.
אם גם אחרי החשיפה הזו אתם שלמים עם הדרך, יש סיכוי גבוה יותר שלא תיבהלו בכל כותרת מלחיצה.

ה. פיזור ואג"ח
פיזור נכון אינו מבטיח את הרווח המקסימלי, אבל בהחלט עשוי לצמצם סיכונים מיותרים.
שקלו שלא לשים את כל הכסף במקום אחד, לא להיות תלויים לחלוטין בסקטור מסוים או במדינה אחת.
שילוב מסוים של אג"ח בתיק עשוי להפחית תנודתיות ולאפשר לעבור תקופות קשות בצורה רגועה יותר.

ו. “שגר ושכח”
אחת הטעויות הנפוצות היא לבדוק את התיק ללא הפסקה.
מי שנכנס להשקעה ארוכת טווח צריך להבין מראש שיהיו גם תקופות לא נעימות.
מעקב אובססיבי אחרי כל ירידה קטנה בדרך כלל אינו תורם לקבלת החלטות שקולות.

ז. להיזהר מצריכת יתר של חדשות כלכליות
שמתם לב שכאשר יש תנודות במט"ח, הכותרות בדרך כלל ינוסחו בצורה מלחיצה?
אם הדולר עולה, ידברו על היחלשות השקל.
ואם הדולר יורד, ידברו על קריסת הדולר.
התקשורת הכלכלית נוטה מטבע הדברים להבליט דרמות, ירידות ומשברים, משום שאלו נושאים שמושכים תשומת לב.
בתקופות של לחץ, צריכה בלתי פוסקת של כותרות מלחיצות עלולה לגרום גם לאנשים שקולים לקבל החלטות מתוך פחד.

ח. להכין מראש תוכנית מתי מורידים סיכון
השקעתם כספים עבור חתונת ילד בעוד 15 שנים?
תכננו מראש מתי אתם מתחילים להוריד סיכון.
שנתיים לפני מועד הצורך בכסף? שלוש?
ומה תעשו אם בדיוק אז יהיו ירידות?
דווקא החלטות שמתקבלות בשקט, לפני הסערה, עשויות למנוע טעויות יקרות בזמן אמת.

ט. לבדוק מראש אילו אלטרנטיבות עומדות לרשותכם
מה יקרה אם בדיוק בזמן שתצטרכו את הכסף, השוק יהיה בירידות?
בדקו מראש האם קיימת אפשרות אחרת לגשר על התקופה: חיסכון נוסף, קרן חירום, או פתרון אחר שיאפשר לכם לא לממש דווקא בזמן לחץ.

י. לא למנף בלי להבין היטב את המשמעות
מינוף, כלומר לקיחת הלוואה או משכנתא לצורך השקעה בשוק ההון, אינו משחק.
כאשר משקיעים כסף שאינו שלכם, הלחץ הפסיכולוגי גדל משמעותית, ובהתאם גם הסיכוי לקבל החלטות שגויות בזמן משבר.

יא. לא לקבל החלטות לבד בזמן לחץ
רבים מתלבטים בין השקעה עצמאית דרך חשבון מסחר לבין השקעה באמצעות גוף מוסדי.
לפעמים עצם העובדה שיש איש מקצוע נוסף בתהליך, סוכן ביטוח, יועץ השקעות או מתכנן פיננסי, יכולה לסייע למשקיע להימנע מהחלטות אימפולסיביות בזמן משבר.

כי בסופו של דבר, הצלחה בהשקעות אינה תלויה רק בבחירת המסלול הנכון, אלא בעיקר ביכולת להישאר בו גם בתקופות שבהן הפחד משתלט על השוק.
פעמים רבות, האתגר הגדול ביותר של המשקיע אינו השוק עצמו, אלא ההתמודדות מול הרגשות של עצמו.

בהצלחה רבה!
יהודה נפוסי יועץ ומאמן לכלכלת המשפחה
YN607773@GMAIL.COM | 052-7607773

הטור נועד למטרות העשרה כללית בלבד ואינו מהווה ייעוץ השקעות אישי או המלצה לביצוע פעולה כלשהי בשוק ההון. לפני קבלת החלטות פיננסיות משמעותיות מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע מתאים.

תודה לכל המגיבים!
התפתח כאן דיוק מרתק, וזו הזדמנות לחדד את כוונתי.
כמו שכתבתי, כסף לא מהווה רשות. זה שיש לילד כסף לא אומר שהוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה, והכול נשאר תחת שיקול הדעת והערכים של הבית.

אני רק יקדים ויאמר שכסף לילדים יהיה בכל אופן, בין אם זה יבוא מפרסים וכדו' או דמי חנוכה ופורים, מהסבים והסבתות.

כדי לעשות סדר, צריך להפריד בין הגילאים:
לילדים צעירים (לפני גילאי ישיבה קטנה וסמינר) ברור שכל הצרכים באים מהבית ולא מדמי הכיס. דמי הכיס שם הם כספים קטנים מאוד, ולא מיועדים לצרכים שוטפים אלא לדברים שמעבר – ממתק פה ושם, או חיסכון עצמי למשהו גדול יותר כמו משחק וכדו', שהם שוב לא צורך בסיסי.
המטרה בגיל הזה היא לא שהילד יממן את עצמו, אלא שיתנסה בקבלת החלטות קטנות.

בגילאי ישיבה קטנה וסמינר הסיפור משתנה, כי הנוער ממילא מבקש ומקבל כסף (ובאמת גם צריך) עבור כל מיני צרכים. הורים רבים משתפים שבגיל הזה מתחילים הרבה חיכוכים כי אצל הנוער מיטשטש מאד הגבול בין צורך לרצון.

כאן בדיוק דמי הכיס הם פתרון מצוין. משפחות רבות מכירות את זה: הנער בן ה-15 מבקש כל שבוע כסף ליציאה עם חברים לצ'ונט, והבת מבקשת כל יומיים כספים לגלידה או לבגד חדש. במקום שבכל פעם יתפתח ויכוח מתיש, או שההורה פשוט ישלוף כסף כדי לקנות שקט – נכון לשים גבולות ברורים.
ברגע שיש סכום קבוע, הנער צריך לקבל החלטות לבד ולכלכל את צעדיו.
ברור שההורים נשארו ההורים ולכן טבעי שהם מממנים את הצרכים הבסיסיים כמו תחבורה וכדומה, אבל המותרות נכנסות למסגרת.

העיקרון הזה עובד גם בקניות גדולות כמו ביגוד לחגים.
אני ממש לא חושב שהנוער צריך לממן את זה מדמי הכיס שלו. אבל גם כאן, במקום שהבת תתקשר מהחנות ותבקש פרטי אשראי או שתלווה מחברה, כי היא ראתה בגד שהיא אוהבת, או שהבן ילך לחנות יוקרתית כי "אבא ואמא ישלמו", הרבה יותר נכון מגדירים סכום הגיוני וסביר שאמור להספיק. ברגע שיש מסגרת, אין ויכוחים מול ההורה, יש שיקול דעת של הילד מול עצמו.

לצערי, מניסיון עם משפחות רבות, המציאות מראה בדיוק את ההפך ממה שחלק מהמגיבים חששו ממנו: התנהלות לא טובה עם כסף, חומריות יתר ורדיפת מותגים, לא מתחילות מזה שנותנים לילד אחריות.
הן מתחילות כמעט תמיד מזה שההורים לא שמו גבולות ברורים, והילד התרגל שהכול נגיש, זמין ומיידי כמעט בלי שום מגבלה.

וכמובן ברור מאליו, שדמי כיס בתוך גבולות נכונים אינם מחליפים חינוך הם כלי נוסף בתוך החינוך.

בחודשים האחרונים התפרסמה יוזמה יפה ומבורכת של קופת הקהילה "ישמח לב" של קהילת טשערנאביל – רעיון מקסים:
לעודד את בני הקהילה לבצע צעדים של התייעלות כלכלית כמעט בלי מאמץ, ובתמורה – הדובדבן שבקצפת: אפשרות להיכנס להגרלות עם פרסים נאים.
מאז, הספיקו גם כאן ב"בנקל" בזריזות של ממש, וכן קהילות וחסידויות רבות לאמץ את הרעיון.
היוזמה כוללת פעולות כמו:
בדיקת פנסיה, קופות גמל, ביטוחים, בירור זכאות להנחות בארנונה, חשמל ומים –
והכול באווירה חיובית, עם תמריץ שמכניס עניין וכיף למהלך.

אבל בעיניי – והלוואי שאתבדה – חסר כאן משהו מהותי.
אולי אפילו – הדבר הכי חשוב.
מול משפחות בתהליכי שינוי כלכלי, אני תמיד יחתור לרגע הזה:
כל שינוי אמיתי מתחיל ברגע הזה שמשפחה – שהאחריות לניהול הכלכלי שלך היא בידיים שלה.

כשמשפחה מפנימה שזה בידיים שלה – אז מתחילים להתרחש שינויים של ממש.
ואז מנקרת בראשה השאלה, כיצד לא ממשיכים לחיות בגירעון חודשי. כיצד לא מתגלגלים מחוב לחוב, ומשלמים ריביות על מה שכבר שכחנו שקנינו.
וכיצד מתמודדים עם "הוצאות בלתי צפויות" – שלמעשה... די צפויות.
הלאה - הם מבינים שכדי לממן הוצאות – כמה מפתיע – צריכה להיות גם הכנסה.
להיכנס למינוס או לקחת הלוואות? - זה כנראה לא רעיון כזה מוצלח לטווח הארוך…
וכך עוברים לשלב הבא:
ניהול נכון של כלכלת הבית – והתוצאות של זה לא מאחרות לבוא.

אבל כאן ביוזמה הזו, העיקר חסר מן הספר,
כי משפחה מרגישה, טוב נו אני את שלי עשיתי.
פתחתי קופת גמל, סידרתי את ההנחה בארנונה ואפי' קיבלתי מענק עבודה.
מאכן ואילך אם אני לא סוגר את החודש - זה כבר בעיה של הקופה של הקהילה..
כי הרי אני כבר עשיתי את שלי.
לכן אני חושב שאם היו יכולים להתנות את הכניסה להגרלה וכד',
בהתחייבות לפגישה עם מאמן כלכלי, שיכול בתורו להציף את,
ההתמודדויות האמיתיות של המשפחה,
הרי שאפי' אם בסוף המשפחה לא תגיע, אבל לפחות היא יודעת היה כאן תנאי קודם למעשה.

מה אתם חושבים?

הגמ' בביצה (ט״ז.) "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר״ה וכו".
ופרש״י "כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם, קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא
מה שפסקו לו".

רש״י כתב (בחולין פל:) על הפסוק "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" (תהיליס קיב, ה) " ... וטוב המכלכל דבריו במשפט, לפי יכולתו הוא עומד על צרכיו, ולא בכל תאות לבו".

הרמב״ם (פ״ה מדיעות ס״י) כתב "תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו"
ובפ״ל מה׳ שבת (ס״ז) כתב "איזהו עונג וכו׳ הכל לפי ממונו של אדם"

המאירי (שנת קמ:) כתב "ויצמצם בהוצאתו כפי ענינו אם הוא עני ישתדל לעשות דברים שמהם יביא לידי הסדר בהוצאה, ואם הוא עשיר אל יפחות עצמו בצמצום המאכלים, אלא בכדי הראוי לו".

בסידור בית יעקב (ר' יעקב עמדין, היעב"ץ) כתב, "ועיין בהוצאה לעומת הכנסה וכו׳, וסדר הוצאה הוא חצי פרנסה" (הנהגת משה ומתן שאחרי תפלת שחרית עמוד ריח).

כוונתי בעיקר למיזמים של הקהילות שם הם מחפשים להביא את המשפחות של הקהילה לעמוד על הרגליים בפן הכלכלי.
כמו שכתבתי אני חושב שהמיזם הזה מבריק! ויכול אכן להביא למודעות רבה.
אבל עדיין יש צורך לטעמי להדגיש שאין במספר הפעולות האלה בכדי להגיד שלום עלי נפשי וטיפלתי בכל הבעיות הכלכליות שלי. ומכאן אני יפול על הקופה של הקהילה כי כבר עשיתי את כל ההתיעלויות האפשריים.
לסיכום להוסיף באזשהו צורה, סיוג שביצוע הפעולות זה לא הכל.

@איציק-התותח כתב בהאשליה הגדולה של "התשלומים": כך אנחנו מוכרים את העתיד שלנו:

הכי מומלץ להחזיק רק בכרטיס דיירקט (חיוב מיידי)

דיירקט באמת נותן יתרון גדול, בכך שמצד אחד הוא כולל הרבה מיתרונות הנוחות של כרטיס אשראי ומצד שני הוא בלי החסרון של שימוש במסגרת בלי שבהכרח יהיה לזה כיסוי בחודש הבא, כי אם אין כסף בחשבון אין אפשרות "לגהץ איתו"
ובאמת אני רואה שהרבה מאד מהצעירים של היום בתחילת חיי הנישואין משתמשים בדיירקט בלבד.
אך אליה וקוץ בה, וכפי שהדגשתי "בתחילת חיי הנישואין", כי משהו קורה בדרך ובאיזשהו שלב הם עוברים בכרטיס אשראי להוצאות השוטפות,
ומדוע זה קורה?
התשובה לזה היא שבלי התנהלות עם תקציב מסודר, גם דיירקט לא יעזור, כי מספיק שפעם אחת או פעמיים המשפחה "גיהצה" את הכרטיס וזה התאפשר כי היה כסף בחשבון, אבל הם לא לקחו בחשבון שהמשכנתא או ההו"ק למעון צריך לרדת עוד שלשה ימים מהחשבון.. ואז ברגע האחרון הם נאלצים להגדיל מסגרת בעו"ש או ליטול "הלוואונת" מחבר,
וכאן מגיע השלב שהם כבר אומרים לעצמם הדיירקט הזה סתם תוקע אותי, בוא נעבור להשתמש בכרטיס אשראי.. זה הרבה יותר חכם..
אם זה נעצר כאן זה היה טוב, הבעיה שכאן מתחיל המלכודות שכרטיס האשראי יכול ללכוד אותם...