דילוג לתוכן

הגיע הזמן לסגור את משרד השמאות 🏠🕵️🔐

שוק ההון והשקעות
1 1 32 1
  • כתב נערך לאחרונה על ידי פלוס
    #1

    זה לא היה קל. זה דרש ממני חודשים ארוכים של חיפושים מתישים, לילות ללא שינה מול טבלאות אקסל, עורכי דין, יועצי משכנתאות, התמקחות על כל סעיף בחוזה וריצות אינסופיות. זה דרש ממני המון מאמצים, טרחה, ובעיקר כסף. המון כסף – כל שקל שחסכתי בעמל רב לאורך שנים. 

    אבל סוף סוף, הרגע הגדול הגיע. החוזה נחתם, המפתחות עברו לידיים שלי, והדירה נרכשה. 

    ומאז אותו יום, אימצתי לעצמי שגרת בוקר חדשה. 

    בכל בוקר מיד לאחר תפילת שחרית, עוד לפני הקפה, אני לובש כובע וחליפה, יוצא מהבית וצועד למשרד שמאות המקרקעין הקרוב. אני מתיישב מול השמאי, מישיר אליו מבט דרוך ושואל: "נו, מה הערך של הדירה שלי הבוקר?".
    לפעמים אני חוזר אליו גם בצהריים, ולפעמים – בימים מתוחים במיוחד – אני מתקשר אליו מדי שעה. אני חייב לדעת: האם ערך הבית עלה היום בעשרים אלף שקל? או חלילה, בגלל שהשכן ממול משפץ או שהריבית במשק זזה בחצי אחוז, השווי של הנכס שלי ירד הבוקר בכמה עשרות אלפי שקלים? כשאני שומע שהערך ירד, הלב שלי רועד, מפרפר. אני מתחיל להזיע, שוקל למכור את הבית מיד ולעבור לשכירות, רק כדי לעצור את ההפסד. כשאני שומע שהערך עלה, אני פותח בקבוק יין וחוגג כאילו זכיתי בלוטו. 

    נראה לכם מוזר? כנראה שאם הייתם רואים אותי נוהג כך, הייתם ממליצים לי בחום לקחת חופשה קצרה, או לכל הפחות להחליף תחביב. הרי קניתי דירה כדי לגור בה, או כדי להשכיר אותה לעשרים השנים הבאות. מה זה משנה מה השמאי חושב שהיא שווה ביום שלישי בשעה 11:15 בבוקר? 

    אז זהו, שאם זה נשמע לכם הזוי – תסתכלו רגע על עצמכם. זהו בדיוק מה שמיליוני משקיעים במדדים נרחבים עושים מדי יום, מדי שעה, ולפעמים מדי דקה. 
    מדי כמה זמן, מציצים לראות בכמה זה עלה / ירד, בעוד שההשקעה - היא ל20 שנה קדימה...

    הסיבה שאנחנו לא עושים את זה בנדל"ן היא פשוטה: אין לנו "טיקר" רץ על קיר הסלון שמעדכן בזמן אמת כמה מוכנים לשלם על המטבח שלנו בכל שנייה. בנדל"ן, היעדר המידע הזמין מגן עלינו מפני עצמנו. הוא מאפשר לנכס לעשות את שלו בשקט, לצמוח לאורך שנים, ולנו – לישון טוב בלילה. 

    בשוק ההון, לעומת זאת, הטכנולוגיה הפכה כל אחד מאיתנו לאותו אדם אובססיבי במשרד השמאות. אנחנו פותחים את המידע על המסחר בהפסקת הצהריים, בודקים אם מדד ה-S&P 500 עלה ב-0.8% או ירד ב-1.2%, ונותנים למספרים האלה להכתיב את מצב הרוח שלנו. 

    אבל בואו נעצור רגע ונשאל את השאלה הפשוטה ביותר: למי אכפת? 

    השוק עלה היום? נחמד, אבל אתם לא מוכרים היום. השוק ירד השבוע? לא נעים לראות אדום בעיניים, אבל הכסף הזה לא מיועד לקניות בסופר של יום שישי. 

    לראות את היער, לא את העלה הנושר 

    כשאתם משקיעים במדדים נרחבים לטווח ארוך, אתם לא מהמרים על תנודות יומיות. אתם שותפים בצמיחה של הכלכלה העולמית, בחדשנות, בחברות הגדולות והחזקות בעולם שמייצרות ערך אמיתי לאורך עשורים. 

    בתוך מסע של 20 או 30 שנה, כל עלייה יומית – ובוודאי כל ירידה שבועית או חודשית – היא לא יותר מפסיק קטן, כמעט בלתי נראה, על גבי גרף עצום. כשאנחנו מסתכלים בזכוכית מגדלת על כל תזוזה יומית, אנחנו מאבדים את הפרספקטיבה. אנחנו נותנים לרעש הרקע של החדשות, הציוצים והכותרות הדרמטיות לנהל אותנו, ושוכחים את התוכנית המקורית שלשמה נכנסנו למשחק. 

    המלכודת הפסיכולוגית: למה הצצה יומית עולה לכם בכסף אמיתי? 

    אפשר לחשוב שבדיקת התיק כל שעה היא סתם הרגל מגונה שקצת פוגע בשלוות הנפש, אבל האמת היא שזה הרבה יותר מסוכן מזה.

    זה פוגע לכם בכיס. 

    בכלכלה ההתנהגותית יש מושג שנקרא "שנאת הפסד". מחקרים מראים שהכאב הפסיכולוגי שאנחנו מרגישים כשאנחנו מפסידים שקל, חזק בערך פי שניים מהשמחה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מרוויחים שקל. 

    כאן נכנסת הסטטיסטיקה לתמונה: בטווח של 20 שנה, שוק המניות עולה ברוב המכריע של הזמן. אבל בטווח של יום בודד? התנודות הן כמעט אקראיות – בערך 53% ימים ירוקים מול 47% ימים אדומים. המשמעות ברורה: מי שבודק את התיק שלו כל יום, חווה כמעט חצי מהזמן תחושת הפסד כואבת. וכשכואב לנו מספיק פעמים ברצף, המוח האנושי מחפש דרך לעצור את הכאב – והדרך הקלה ביותר היא ללחוץ על כפתור ה"מכירה" בדיוק ברגע הכי גרוע. 

    לשלם את "דמי התחזוקה" של הנכס 

    בנדל"ן אנחנו מקבלים בהבנה את העובדה שלבעלות על נכס יש עלויות שוטפות. מדי פעם צריך לשלם ועד בית, להחליף דוד שמש שהתפוצץ או לצבוע את הקירות. אף אחד לא מוכר את הדירה בהיסטריה רק כי האינסטלטור גבה אלפיים שקל. אנחנו מבינים שזה חלק בלתי נפרד מהעסקה. 

    בשוק ההון אין אינסטלטורים ואין ועד בית. התנודתיות היא דמי התחזוקה שלנו! ירידות של 10%, 20% ואפילו 30% מדי כמה שנים הן לא "תקלה" במערכת. הן המחיר הרגשי שאנחנו נדרשים לשלם בתמורה לתשואה העודפת שמדדי המניות יודעים לייצר לאורך עשורים. מי שמנסה לברוח מדמי התחזוקה האלה על ידי תזמון השוק, בדרך כלל מפספס את הימים הטובים ביותר של העליות. 

    אז איך מפסיקים ללכת למשרד השמאות? 

    אם זיהיתם את עצמכם בסיפור הזה, הנה הרגל פשוט שיחזיר לכם את השקט הנפשי (ואת התשואה): 

    • תייצרו חיכוך מלאכותי: הסיבה שאתם לא הולכים לשמאי כל בוקר היא שזה דורש מכם להתלבש, לצאת מהבית ולנסוע. תייצרו את אותו חיכוך גם בטלפון. הסירו את האפשרויות הזמינות ממידע על המסחר בטלפון שלכם, מחקו אותה לגמרי והיכנסו אליה רק דרך הדפדפן במחשב, (או הפעילו אימות דו-שלבי מסורבל). ככל שייקח לכם יותר זמן להגיע למספרים, כך תבדקו אותם פחות.

    בנדל"ן כולנו מבינים את זה בצורה מושלמת: לא עוקרים עץ ששתלנו אתמול רק כי היום ירד גשם, ולא בודקים כל שעה בכמה סנטימטרים הוא צמח.
    אז זהו, הגיע הזמן שנאמץ את אותה שלווה בדיוק גם כשאנחנו משקיעים בשוק ההון. סגרו את המידע על המדדים, הניחו לשמאי הדמיוני לצאת להפסקה, ותנו לזמן לעשות את העבודה שלו.

    image_b3e4ffb6.jpg


נושאים מוצעים


  • 5 הצבעות
    1 פוסטים
    77 צפיות
    ד
    בשנת 1789, פחות משנה לפני שנפטר, הוסיף בנימין פרנקלין לצוואה שלו סעיף שנשמע כמעט כמו בדיחה. הוא השאיר אלף לירות שטרלינג לעיר בוסטון ועוד אלף לפילדלפיה עם תנאי אחד. הכסף לא יבוזבז אלא יעבוד ויגדל במשך מאתיים שנה. אבל הכסף גם לא היה אמור לשכב בכספת. פרנקלין קבע שהעיר תלווה אותו לבעלי מלאכה צעירים ונשואים מתחת לגיל 25, שסיימו את שנות החניכה שלהם ורוצים לפתוח בית מלאכה משלהם. כל אחד יחזיר את ההלוואה בעשר שנים עם ריבית של 5 אחוז, והכסף יחזור לקופה ויעבור לזוג הבא. בשפה שלנו זו קופה לזוגות צעירים שמתחילים פרנסה, שאמורה לגדול מעצמה דור אחרי דור. החשבון של פרנקלין פרנקלין לא כתב את זה מתוך חלום. הוא ישב עם מספרים. בריבית של 5 אחוז כסף מכפיל את עצמו בערך כל 14 שנה, ובמאה שנה כל סכום גדל פי 131. לכן כתב בצוואה שאחרי מאה שנה יהיו בכל קופה 131 אלף לירות. מאה אלף ילכו אז לעבודות ציבוריות בעיר, ו-31 אלף ימשיכו לעבוד עוד מאה שנה ויגיעו ליותר מארבעה מיליון לירות. מאלף לירות לארבעה מיליון בלי שאף אחד מוסיף פרוטה. זה כל הכוח של ריבית דריבית, ומעט אנשים הבינו אותו טוב כמו פרנקלין. מה קרה בפועל בשנת 1990 הגיע הזמן לפתוח את הקופות. בבוסטון היו קצת יותר מארבעה וחצי מיליון דולר ובפילדלפיה בערך שני מיליון. לא רע בשביל אלף לירות. אבל זה רחוק ממה שפרנקלין חישב, והסימנים הופיעו כבר מוקדם. בתחילת המאה העשרים היה בקופה של פילדלפיה פחות מרבע ממה שהוא תכנן לשלב הזה. למה החשבון לא התקיים המתמטיקה הייתה נכונה. מה שלא עבד זה האנשים והעולם. היו לווים שלא החזירו. היו שנים שלא ניהלו רישום מסודר, והיו גם ניהול גרוע וסתם אנשים שלקחו לעצמם. וכל הלוואה שלא חזרה לא רק הקטינה את הקופה. היא מחקה גם את כל מה שהסכום הזה היה אמור להרוויח בעשרות השנים שאחרי. ואז העולם השתנה. שיטת החניכה של בעלי המלאכה נעלמה, ופתאום כמעט לא נשארו צעירים שעומדים בתנאים שפרנקלין קבע. בשנת 1884 רק שלושה אנשים בבוסטון השתמשו בכסף כמו שהוא רצה. כסף שאין למי להלוות אותו עומד, וכסף שעומד לא גדל. נראה שפרנקלין עצמו חשש מזה. הוא כתב בצוואה שאולי הוא מחמיא לעצמו יותר מדי כשהוא מניח שהכול ימשיך כמו שתכנן בלי הפרעה. מה זה קשור לחתונות של הילדים שלנו כמעט כל משפחה אצלנו מנהלת קופה כזו בלי לקרוא לה בשם. החיסכון לחתונות של הילדים הוא בעצם צוואה קטנה של פרנקלין. כסף ששמים היום כדי שיגדל לבד עשרים שנה. והסיפור שלו מלמד שמה שהורס את הריבית דריבית הוא בדרך כלל לא השוק. אלה שתי הדליפות שהרסו גם לו. הדליפה הראשונה היא ההלוואה שלא חוזרת. מי לא לקח פעם מהחיסכון של הילדים לרכב או לשיפוץ ואמר לעצמו שיחזיר עוד מעט? נניח שחוסכים 300 שקל בחודש לילד בתשואה של 5 אחוז בשנה. אחרי עשרים שנה יש בקופה בערך 122 אלף שקל. עכשיו נניח שבשנה העשירית לקחנו מהקופה 20 אלף ולא החזרנו. ביום החתונה חסרים לא 20 אלף אלא כמעט 33 אלף. ההלוואה הקטנה עלתה פי 1.6. הדליפה השנייה היא כסף שעומד. בבוסטון הכסף עמד כי לא היה למי להלוות. אצלנו הוא עומד בעובר ושב כי עוד לא החלטנו מה לעשות איתו. אותם 300 שקל בחודש בלי שום תשואה יגיעו אחרי עשרים שנה ל-72 אלף. ההפרש של קרוב ל-50 אלף הוא המחיר של לא להחליט. הפרט שהציל את בוסטון יש עוד פרט בסיפור הזה שהכי מעניין אותי. בבוסטון הבינו בשלב מסוים שהתנאים של פרנקלין כבר לא מתאימים לעולם שהשתנה. הם הפסיקו עם ההלוואות והתחילו להשקיע את הכסף. ובסוף נשאר בבוסטון בערך פי שניים מאשר בפילדלפיה. המטרה נשארה אותה מטרה ורק הכלי השתנה. וזה בדיוק מה שנדרש ממי שחוסך לעשרים שנה. לא לשנות כל שבוע כי השוק ירד, וגם לא להירדם לעשרים שנה. פעם בשנה לפתוח את הדוח ולבדוק שהמסלול עדיין מתאים לגיל של הילד, שדמי הניהול לא אוכלים את הקופה ושאף אחד לא שכח להחזיר. פרנקלין הוכיח שאלף לירות יכולות להפוך למיליונים גם כשהרבה דברים משתבשים בדרך. אז השאלה אצלנו היא לא אם ריבית דריבית עובדת. היא עובדת. השאלה היא כמה ממנה אנחנו נותנים לדלוף. ושאלה לסיום. אם הייתם כותבים היום צוואה כמו של פרנקלין לנכדים, איזה תנאי אחד הייתם מכניסים בה?
  • 0 הצבעות
    5 פוסטים
    285 צפיות
    ב
    לגבי הרישום הלכתי אליהם לדלפק ככה לא צריך להזמין תור בשביל הרישום היא רצתה שיהיה לי סמס וכו' אמרתי לה שאפשר לקבל הודעה קולית לקוד היא לא ידעה ניסתה והצליחה ככה שאם אתה עם טלפון כשר תתעקש על זה אח"כ היא רצתה שאני אהיה עם מייל באתי עם המחשב נייד אבל בפועל לא היה צריך שום קוד בשבילה זה סתם היה התעקשות אבל בפועל הצלחתי לקבל ממנה קוד ועכשיו אני נכנס רגיל
  • 4 הצבעות
    5 פוסטים
    449 צפיות
    אבי ר.א
    @הקול-השפוי צודק. רק שזה לא סותר כיון שיש מיוחדות ושוני במאמרים של @מחשב-מסלול-מחדש . ולתועלת הוספתי שם קישור לאשכול הזה.
  • 7 הצבעות
    6 פוסטים
    520 צפיות
    ה
    @דוד-בן-זיקרי לא נמשיך בויכוח כי אין טעם באמת יש כמה פנים בעיני דבריו של טפורביץ מגוחכים ביחס שזה מופיע בכינוס ופודקאסט שמיועד לציבור הרחב שמן הסתם רבים ממנו לא מכירים את הנושא ולא רק שזה דעה לא כרוב הכלכלנים הצגתה גורמת בלבול ודחיפה לעשיית שטויות אז נכון שזה יותר מסוכן ממגוחך אבל עדיף להשתמש במגוחך כדי שלא יהיה מסוכן.
  • 2 הצבעות
    5 פוסטים
    433 צפיות
    אבי ר.א
    @ארגון-בנקל צודק הבלבול היה בגלל שבהמשך כתוב @ארגון-בנקל כתב בבעוד 20 שנה בטוח תהיה לכם שנה טובה: אל תחכו לשנת תשפ"ז. והבנתי הראשונה היתה היא שכוונתכם שיעשו את זה עכשיו ולא ימתינו אפי' לשנה הקרובה. ובכ"א תודה רבה!