לטפל בעצמנו דוקא כשהמצב טוב, ואיזה תגלית פסיכולוגית גילה לנו יוסף "המשביר" לכל ארץ מצרים?

[אלחנן]

אחד התסכולים הכי גדולים שלי זה כשאני פוגש זוגות צעירים שבאים ואומרים לי שהם לא צריכים להשתתף בתוכניות לכלכלת הבית כי הם עכשיו מסודרים. כרגע הם לא צריכים כי אין הרבה הוצאות ואין עדיין הרבה ילדים וכו'.

כשאני שומע את זה בא לי לצרוח:
למתי אתם מחכים? שיהיה קשה? שיהיו הרבה ילדים עם הרבה יותר צרכים והוצאות ויהיה הרבה יותר קשה לשנות הרגלים ואז תגיעו לתוכנית ותבכו למה לא עשינו את זה לפני 10 שנים?
אגב, זה קורה בעוד תחומים: כשאני בריא אני מרשה לעצמי להשתולל עם אוכל ושינה ואורח חיים, מתי אני נזכר לטפל בעצמי? כשמתחילות הבעיות. זה הגיוני?

לפני שנדבר על מה גורם לכך, אני רוצה לדבר על נקודה מפרשת מקץ:
אחרי שיוסף פותר לפרעה את החלום, הוא מציע לו משהו נוסף: לאגור את התבואה בשבע שנות השובע.
תמיד חשבתי שהמטרה של יוסף הייתה פשוט לשמור את האוכל לשנות הרעב שיבואו.
אבל לפני שנה שמתי לב למשהו מעניין:
למעשה, מבחינת הכמות, לכאורה זה לא באמת היה אמור להשפיע איפה התבואה תשמר - אצל האנשים במצרים או באסמים של יוסף. אנשים שמרו אצלם תבואה אלא שקרה משהו לא צפוי והיא נרקבה בגלל שגזר יוסף (כפי שמסבירים חז"ל ורש"י), ורק התבואה שנאספה לאסמים של יוסף נשמרה. אז למה באמת היה כל כך חשוב ליוסף לרכז את כל התבואה אצלו?

אולי יוסף לימד אותנו עיקרון פסיכולוגי-התנהגותי חשוב מאין כמוהו! רק 3,000 שנה אחר כך, חוקר בריטי נתן לזה שם: "חוק פרקינסון" או "מלאי מגדיר שימוש."
הרעיון פשוט: ככל שיש לנו יותר מלאי זמין, כך השימוש בו גדל. וזה נכון להמון תחומים:

זמן: תחשבו על ההספקים שלכם בערב שבת. איכשהו, אנחנו מספיקים את אותם המשימות ביום שישי בחורף ובקיץ, למרות שבקיץ יש יותר שעות...
מזון: מחקרים גילו שאנשים ממלאים את הצלחת שלהם לפי הגודל שלה, לא לפי מידת הרעב.
משאבים אחרים: כסף, מוצרים, אשראי – ככל שיש יותר, אנחנו נוטים להשתמש ביותר.
יוסף הבין שאם התבואה תישאר בידי האנשים, הם ישתמשו ביותר ממה שהם באמת צריכים, כי "יש מספיק!" ובסוף, לשנות הרעב לא יישאר. המטרה שלו לא הייתה לחסוך או לצמצם את הצרכים של האנשים בשנות השבע, אלא למנוע בזבוז מיותר שנובע מתחושת שפע מיידית.

זווית חדשה ומעניינת על החוק המוכר:
כשיש לנו מלאי חיובי, אם זה כסף או בריאות וכדומה, אנחנו "משתמשים בו", אנחנו לא שמים לב לשמור עליו, אנחנו מממשים את העתודות שכרגע זמינות לנו, ובעצם בלי לשים לב, ה"מלאי" מגדיר לנו שימוש... בדבר הכי חשוב שיש לנו! כרגע החיים טובים ואנחנו מממשים אותם ללא הבחנה!
ומה למעשה?
אנשים חכמים יודעים לשמור על ה"מלאי" דוקא כאשר הוא זמין וישנו. לא לחכות שהוא ייגמר! יש לך מלאי? איך אתה שומר עליו? איך אתם דואגים שהוא לא יתבזבז בגלל שעצם קיומו "מגדיר שימוש" אלא אדרבא - ממנפים אותו למלאי שיישמר לטובתכם לימי סגריר?

תזכרו תמיד:
דוקא מתי ש"טוב", זה הזמן לחשוב על ההמשך ה"לא טוב", ולוודא שה"טוב" יישאר "תמיד טוב", "ועוד יותר טוב", "ועוד יותר טוב".
בסייע"ד.