מה קורה כשהורים הופכים לכספומט?

[יהודה נפוסי]

השבוע עמדתי בתור במאפייה.
לפניי עמד בחור צעיר.
כשהגיע תורו לשלם שאל את המוכר:
"אפשר להקריא מספר אשראי?".
המוכר הנהן, והנער שלף מהזיכרון מספר כרטיס אשראי מלא,
תוקף, שלוש ספרות ומספר זהות.
הוא לקח את השלל ויצא.
המקרה הזה אינו חריג.
פעמים רבות אני נתקל במשפחות שבהן לילדים יש גישה כמעט חופשית לאשראי.
ילדים ובני נוער מכירים את מספר הכרטיס בעל פה
ומשתמשים בו כאילו מדובר בכסף שאין לו סוף.
במקרים אחרים ההורים הופכים לכספומט:
יש צורך בהוצאה, לוחצים במקום הנכון והופ הכסף יוצא.
להורים שמנציחים את המצב הזה אני תמיד אומר:
הנזק לחשבון הבנק הוא כאין וכאפס לעומת הנזק החינוכי.
הבעיה האמיתית היא המסר שהילדים מקבלים;
הוצאות בלי בלמים ובלי הבנה שלכל מוצר יש מחיר בעולם האמיתי.
כאשר הילדים שלנו מתרגלים שכל רצון מתורגם מיידית לקנייה,
ושהארנק של אבא ואמא הוא משאב אינסופי,
מה בדיוק יכין אותם לעתיד?
לא פעם אני פוגש זוגות צעירים שמגיעים להדרכה בעקבות סחרור כלכלי
כבר בשנים הראשונות לנישואיהם.
כמובן שלא כל הקשיים מתחילים בילדות,
אך במקרים רבים אפשר לזהות הרגלים שנרכשו במשך שנים
והפכו לטבע שני.
מה באמת צריך ללמד?
לפני שאכתוב את הפתרון, אקדים שתמיד הייתה לי רתיעה מהמושג "חינוך פיננסי".
להבנתי, המושג "חינוך" הוא קדוש:
חינוך לתורה ויראת שמיים, לערכים ולמידות טובות.
הביטוי "חינוך פיננסי" נשמע לי לעיתים כמו מושג שיובא מעולמות אחרים.
יצא לי להשתתף בהרצאות מקצועיות בנושא,
שבהן נטען שילד בן שמונה צריך כבר לדעת להרוויח כסף בעצמו,
וילדה בת תשע להבין אינפלציה וריבית.
אני חושב אחרת.
ילדינו אינם צריכים להבין מהי ריבית בנק ישראל, ממה היא נגזרת
וכיצד אינפלציה משפיעה על השוק.
הם גם לא אמורים ללמוד כיצד לנהל תקציב מורכב.
אבל הם כן זקוקים להרגלים נכונים בהתנהלות היומיומית,
כאלה שייתנו להם את הכוחות לעמוד מול תרבות הצריכה
וחוסר החשיבה על השלכות של החלטות כספיות.
כוח הדוגמה האישית
ילד לומד פחות ממה שאנחנו אומרים לו
ויותר ממה שהוא רואה אותנו עושים.
כשהוא רואה הורים שמפגינים אחריות כלכלית,
מקפידים על יושרה בממון ולא מעגלים פינות,
הוא סופג שיעור לחיים.
כך גם לגבי ההבחנה בין "צורך" ל"רצון".
אין צורך להעביר את הילד סדנה מיוחדת.
הילד ילמד זאת מתוך הדוגמה האישית שלנו,
לאו דווקא משום שאין לנו,
אלא משום שזה מה שהערכים שלנו מכתיבים לנו.
זה החינוך הערכי הטוב ביותר שנוכל להעניק לו.
הכלי המעשי ביותר
וכאשר מבינים שהמטרה איננה להפוך את הילד למומחה לכלכלה
אלא לאדם אחראי,
אפשר לעבור לכלי המעשי ביותר שאני מכיר: דמי כיס.
מגדירים סכום קבוע עבור הוצאותיו האישיות של הילד,
אחת לשבוע או לחודש,
ומבהירים לו: "זה הסכום שלך, ואתה מחליט מה לעשות איתו".
ברגע שהסכום מוגבל, הילד מתחיל לחשוב.
הוא מנהל משא ומתן עם עצמו:
האם לקנות עכשיו או לחסוך למשהו משמעותי יותר?
זהו בדיוק המעבר מניהול של ההורים לניהול עצמי.
העיקרון הזה עובד מצוין גם בהוצאות גדולות יותר,
כמו קניית ביגוד לחגים.
במקום להיגרר לוויכוחים, מגדירים תקציב ברור.
הילד יכול לבחור אם לרכוש חליפה אחת יקרה
או כמה פריטים זולים יותר.
ברגע שהמסגרת קשיחה,
הוא מפסיק להתווכח עם ההורה
ומתחיל לחשב מסלול מול עצמו.
אחריות בתוך גבולות
כסף כמובן אינו "רשות".
גם אם הכסף הגיע מדמי כיס או מבייביסיטר,
אנחנו כהורים צריכים להיות הכתובת להתייעצות
ובמסגרת הערכים של הבית.
כמובן שנידרש לעיתים לגמישות בהוצאות בלתי צפויות,
בדיוק כפי שיש חריגות מזמני השינה או החזרה הביתה.
אבל בהתנהלות היומיומית חשוב שיהיה סדר.
יש כאלה שנרתעים מהפתרון הזה
כי הם מרגישים שבכך הם לכאורה חושפים את הילד למצב הכלכלי של הבית.
האמת היא שאין לכך קשר.
הילד מבין שיש מסגרת,
בדיוק כפי שיש כללים בתחומים אחרים של החיים.
הוא לומד שלא פועלים מתוך אימפולסיביות
אלא מתוך שיקול דעת.
וכשיום אחד הילד שלכם יעמוד בעצמו בתור במאפייה,
השאלה לא תהיה אם הוא יודע בעל פה את מספר האשראי,
אלא אם הוא יודע לקבל החלטה נכונה לפני שהוא שולף אותו.
אשמח שתשתפו אותי כיצד אתם מתנהלים מול הילדים בנושא הכסף,
והאם מצאתם נוסחה משלכם להעברת אחריות כלכלית.
בהצלחה רבה!

[דוד גולדברג]

כשאתה נותן לילד תקציב קשיח משלו, אתה בעצם הופך אותו ל"מנהל כלכלי" קטן. במקום שהוא יחיה בתמימות של ילדות, שבה אבא ואמא הם הכתובת לכל דבר, הוא מתחיל לעסוק מגיל צעיר בחשבונאות ובחומריות: "כמה יש לי בקופה?", "האם שווה לי לקנות את זה?". זה מייצר אצל הילד פנקסנות ורדיפה סביב כסף, שהיא ההפך הגמור ממידת ההסתפקות במועט.

הבעיה עם הילד במאפייה היא לא שיש לו את מספר האשראי, אלא חוסר הציות. החינוך האמיתי הוא לא ללמד את הילד לנהל כסף, אלא ללמד אותו לשמוע מההורים את המילה "לא" – ולקבל אותה בהבנה, גם בלי שיש לו ארנק פרטי בכיס.

[בן עליה]

אני חושב שבישיבה הם יכולים להתרגל לזה
לא צריך להביא להם מגיל קטן את ההחלטות וההעצמאות לגבי כסף

[מבין עניין]

מי שלא יכול לסמוך על הילד שלו שישתמש בכרטיס אשראי, שלא יתן לו אותו וגם לא את המספר. וכן, מותר להעיר...."ראיתי שהשתמשת... אני רואה הכל בחשבון. אני עובר עליו" בכל מקרה מציע לשחחר לילדים עד כמה שניתן. זה עדיף מלתת לילד להתנהל כלכלית לבד, ואז הוא יכול לעשות "מה שהוא רוצה" כי הכסף שלו והוא המנהל וההורים בכלל לא בעניין. תנו לו... ודעו גם לשים גבולות.