דילוג לתוכן

מה קורה כשהורים הופכים לכספומט?

כלכלת המשפחה
4 4 66 4
  • השבוע עמדתי בתור במאפייה.
    לפניי עמד בחור צעיר.
    כשהגיע תורו לשלם שאל את המוכר:
    "אפשר להקריא מספר אשראי?".
    המוכר הנהן, והנער שלף מהזיכרון מספר כרטיס אשראי מלא,
    תוקף, שלוש ספרות ומספר זהות.
    הוא לקח את השלל ויצא.
    המקרה הזה אינו חריג.
    פעמים רבות אני נתקל במשפחות שבהן לילדים יש גישה כמעט חופשית לאשראי.
    ילדים ובני נוער מכירים את מספר הכרטיס בעל פה
    ומשתמשים בו כאילו מדובר בכסף שאין לו סוף.
    במקרים אחרים ההורים הופכים לכספומט:
    יש צורך בהוצאה, לוחצים במקום הנכון והופ הכסף יוצא.
    להורים שמנציחים את המצב הזה אני תמיד אומר:
    הנזק לחשבון הבנק הוא כאין וכאפס לעומת הנזק החינוכי.
    הבעיה האמיתית היא המסר שהילדים מקבלים;
    הוצאות בלי בלמים ובלי הבנה שלכל מוצר יש מחיר בעולם האמיתי.
    כאשר הילדים שלנו מתרגלים שכל רצון מתורגם מיידית לקנייה,
    ושהארנק של אבא ואמא הוא משאב אינסופי,
    מה בדיוק יכין אותם לעתיד?
    לא פעם אני פוגש זוגות צעירים שמגיעים להדרכה בעקבות סחרור כלכלי
    כבר בשנים הראשונות לנישואיהם.
    כמובן שלא כל הקשיים מתחילים בילדות,
    אך במקרים רבים אפשר לזהות הרגלים שנרכשו במשך שנים
    והפכו לטבע שני.
    מה באמת צריך ללמד?
    לפני שאכתוב את הפתרון, אקדים שתמיד הייתה לי רתיעה מהמושג "חינוך פיננסי".
    להבנתי, המושג "חינוך" הוא קדוש:
    חינוך לתורה ויראת שמיים, לערכים ולמידות טובות.
    הביטוי "חינוך פיננסי" נשמע לי לעיתים כמו מושג שיובא מעולמות אחרים.
    יצא לי להשתתף בהרצאות מקצועיות בנושא,
    שבהן נטען שילד בן שמונה צריך כבר לדעת להרוויח כסף בעצמו,
    וילדה בת תשע להבין אינפלציה וריבית.
    אני חושב אחרת.
    ילדינו אינם צריכים להבין מהי ריבית בנק ישראל, ממה היא נגזרת
    וכיצד אינפלציה משפיעה על השוק.
    הם גם לא אמורים ללמוד כיצד לנהל תקציב מורכב.
    אבל הם כן זקוקים להרגלים נכונים בהתנהלות היומיומית,
    כאלה שייתנו להם את הכוחות לעמוד מול תרבות הצריכה
    וחוסר החשיבה על השלכות של החלטות כספיות.
    כוח הדוגמה האישית
    ילד לומד פחות ממה שאנחנו אומרים לו
    ויותר ממה שהוא רואה אותנו עושים.
    כשהוא רואה הורים שמפגינים אחריות כלכלית,
    מקפידים על יושרה בממון ולא מעגלים פינות,
    הוא סופג שיעור לחיים.
    כך גם לגבי ההבחנה בין "צורך" ל"רצון".
    אין צורך להעביר את הילד סדנה מיוחדת.
    הילד ילמד זאת מתוך הדוגמה האישית שלנו,
    לאו דווקא משום שאין לנו,
    אלא משום שזה מה שהערכים שלנו מכתיבים לנו.
    זה החינוך הערכי הטוב ביותר שנוכל להעניק לו.
    הכלי המעשי ביותר
    וכאשר מבינים שהמטרה איננה להפוך את הילד למומחה לכלכלה
    אלא לאדם אחראי,
    אפשר לעבור לכלי המעשי ביותר שאני מכיר: דמי כיס.
    מגדירים סכום קבוע עבור הוצאותיו האישיות של הילד,
    אחת לשבוע או לחודש,
    ומבהירים לו: "זה הסכום שלך, ואתה מחליט מה לעשות איתו".
    ברגע שהסכום מוגבל, הילד מתחיל לחשוב.
    הוא מנהל משא ומתן עם עצמו:
    האם לקנות עכשיו או לחסוך למשהו משמעותי יותר?
    זהו בדיוק המעבר מניהול של ההורים לניהול עצמי.
    העיקרון הזה עובד מצוין גם בהוצאות גדולות יותר,
    כמו קניית ביגוד לחגים.
    במקום להיגרר לוויכוחים, מגדירים תקציב ברור.
    הילד יכול לבחור אם לרכוש חליפה אחת יקרה
    או כמה פריטים זולים יותר.
    ברגע שהמסגרת קשיחה,
    הוא מפסיק להתווכח עם ההורה
    ומתחיל לחשב מסלול מול עצמו.
    אחריות בתוך גבולות
    כסף כמובן אינו "רשות".
    גם אם הכסף הגיע מדמי כיס או מבייביסיטר,
    אנחנו כהורים צריכים להיות הכתובת להתייעצות
    ובמסגרת הערכים של הבית.
    כמובן שנידרש לעיתים לגמישות בהוצאות בלתי צפויות,
    בדיוק כפי שיש חריגות מזמני השינה או החזרה הביתה.
    אבל בהתנהלות היומיומית חשוב שיהיה סדר.
    יש כאלה שנרתעים מהפתרון הזה
    כי הם מרגישים שבכך הם לכאורה חושפים את הילד למצב הכלכלי של הבית.
    האמת היא שאין לכך קשר.
    הילד מבין שיש מסגרת,
    בדיוק כפי שיש כללים בתחומים אחרים של החיים.
    הוא לומד שלא פועלים מתוך אימפולסיביות
    אלא מתוך שיקול דעת.
    וכשיום אחד הילד שלכם יעמוד בעצמו בתור במאפייה,
    השאלה לא תהיה אם הוא יודע בעל פה את מספר האשראי,
    אלא אם הוא יודע לקבל החלטה נכונה לפני שהוא שולף אותו.
    אשמח שתשתפו אותי כיצד אתם מתנהלים מול הילדים בנושא הכסף,
    והאם מצאתם נוסחה משלכם להעברת אחריות כלכלית.
    בהצלחה רבה!

  • כשאתה נותן לילד תקציב קשיח משלו, אתה בעצם הופך אותו ל"מנהל כלכלי" קטן. במקום שהוא יחיה בתמימות של ילדות, שבה אבא ואמא הם הכתובת לכל דבר, הוא מתחיל לעסוק מגיל צעיר בחשבונאות ובחומריות: "כמה יש לי בקופה?", "האם שווה לי לקנות את זה?". זה מייצר אצל הילד פנקסנות ורדיפה סביב כסף, שהיא ההפך הגמור ממידת ההסתפקות במועט.

    הבעיה עם הילד במאפייה היא לא שיש לו את מספר האשראי, אלא חוסר הציות. החינוך האמיתי הוא לא ללמד את הילד לנהל כסף, אלא ללמד אותו לשמוע מההורים את המילה "לא" – ולקבל אותה בהבנה, גם בלי שיש לו ארנק פרטי בכיס.

  • אני חושב שבישיבה הם יכולים להתרגל לזה
    לא צריך להביא להם מגיל קטן את ההחלטות וההעצמאות לגבי כסף

  • מי שלא יכול לסמוך על הילד שלו שישתמש בכרטיס אשראי, שלא יתן לו אותו וגם לא את המספר. וכן, מותר להעיר...."ראיתי שהשתמשת... אני רואה הכל בחשבון. אני עובר עליו" בכל מקרה מציע לשחחר לילדים עד כמה שניתן. זה עדיף מלתת לילד להתנהל כלכלית לבד, ואז הוא יכול לעשות "מה שהוא רוצה" כי הכסף שלו והוא המנהל וההורים בכלל לא בעניין. תנו לו... ודעו גם לשים גבולות.

נושאים מוצעים


  • 3 הצבעות
    2 פוסטים
    92 צפיות
    9988779
    @ישראל-גוטמן תודה על כל המאמרים המאמר הקודם פורסם גם אצל ניסן עציוני שמעתי א''ז טלפוני, האם גם מאמר זה יבוא בעקבותיו ?
  • 4 הצבעות
    5 פוסטים
    222 צפיות
    אבי ר.א
    @הקול-השפוי צודק. רק שזה לא סותר כיון שיש מיוחדות ושוני במאמרים של @מחשב-מסלול-מחדש . ולתועלת הוספתי שם קישור לאשכול הזה.
  • 8 הצבעות
    1 פוסטים
    147 צפיות
    מ
    [image: 1775170697997-49165541-1d43-4312-be55-ec92a0dbb34b-image.jpeg] אחרי שסידרנו את עצמנו, הגיע הזמן לדבר על היקר מכל – הילדים. כמו כל הורה למופת גם אני רוצה שהילדים יצאו ת"ח, בעלי מידות, ו.. אם אפשר בעלי תיק השקעות שיסדר אותם לכל החיים. חנוך לנער על אס אנד פו, גם כי יזקין לא ימכור... הנה כמה תובנות מהשבוע האחרון. 1. דמי כיס חיים (בן 9) ניגש אלי אתמול וביקש 5 שקלים לקנות קלפים של רבנים. הסתכלתי עליו במבט מחנך ואמרתי: "חיים, שב. בא נעשה חשבון. 5 שקלים היום, בריבית דריבית של 8% ל- 50 שנה – זה יוצא כמעט 500 שקלים! אתה באמת רוצה לבזבז 500 שקל על תמונה של רב?!" הילד יצא מבולבל. בסוף הוא ויתר על הקלפים, והלך ללמוד משניות לעילוי נשמתם. 2. האפיקומן. בליל הסדר האחרון כשהילדים מצאו את האפיקומן, ההתרגשות הייתה בשיאה. "מה אתם רוצים?" שאלתי ברוחב לב. "אופניים!" צעק הגדול. "רחפן!" צעק הקטן. חייכתי אליהם את החיוך של וורן באפט. "ילדים חמודים, אופניים זה נכס מתכלה, ורחפן זה נכס בסיכון. השנה אבא קונה לכם משהו שלא מאבד ערך... אני קונה לכם יחידות בקרן מחקה מדד!". הייתה דממה בבית. לא ראיתי אכזבה כזו מהשבת האחרונה שגילינו שאין קידוש. ניסיתי להסביר להם שבעוד 20 שנה הם יודו לי. בינתיים הם הודו לי בזה שהם החביאו לי את האפיקומן בחזרה... 3. שיחת טלפון מהמלמד. אתמול הרב'ה של חיים התקשר. הלב שלי דפק. "מה חיים עשה?" שאלתי, "דיבר בתפילה? הרביץ?" "יותר גרוע," נאנח המלמד. "בהפסקה הוא פתח 'גמ"ח הלוואות' לחברים שרוצים ארטיק. הוא לוקח להם עמלות, ומחתים אותם על היתר עסקה. והכי גרוע? הוא התחיל למכור 'אופציות' על המקום בתור למגלשה." התמלאתי גאווה. "נו, והוא מרוויח?" שאלתי. "הוא מושעה ליומיים," ענה המלמד. "אנחנו לא בוול סטריט פה". 4. קניות בסופר. אנחנו כבר עומדים בקופה. מיכל בוכה שהיא רוצה ביצת הפתעה. אני מרים את הביצה ומסביר בקול רם (שכל התור ישמע): "את מבינה שביצה עולה 5 שקלים, והשוקולד בפנים שווה אגורה וחצי? זה יחס P/E (מחיר לרווח) לא הגיוני! זו בועה! אנחנו לא משקיעים בבועות!". מאחוריי שמעתי אישה לוחשת לבעלה: "נראה לי המסכן קרא קצת טורים שלך..." רגע ברצינות: חינוך פיננסי לילדים הוא לא רק ללמד אותם מה זה ריבית דריבית, אלא ללמד אותם גם דחיית סיפוקים. הילד שמבין היום ש-5 שקלים זה לא סתם מטבע אלא פוטנציאל לערך עתידי, הוא המבוגר שלא ייקח הלוואה לטיול או לרכב שהוא לא צריך, ובע"ה יזכה לשקט שיאפשר לו לעסוק בעבודת ה'. כמובן שאנחנו רוצים לפנק את הילדים, ואפשר (וצריך!) לקנות להם אופניים, במבה וביצי הפתעה. השמחה שלהם היא ההשקעה הכי טובה שיש. אבל המטרה בטור הזה היא להזכיר ששנייה לפני ששולפים את האשראי, יש לנו הזדמנות פדגוגית - להסביר להם שכל בחירה היום היא ויתור על משהו אחר מחר.
  • 0 הצבעות
    30 פוסטים
    1k צפיות
    chavy7032C
    בהמשך למה שלמדנו עד עכשיו דיברנו על ריבית פריים, ריבית קבועה וריבית משתנה, והבנו שבמסלולים המשתנים יש שני מרכיבים מרכזיים: עוגן – המנגנון שעל פיו הריבית משתנה מרווח – התוספת שהבנק מוסיף מעל העוגן עד כאן הכול ברור ️ אבל עכשיו מגיע שלב חשוב אחד קדימה בלמידה שלנו יש הוראה של בנק ישראל שקובעת משהו קריטי: העוגן לא יכול להיות בשליטת הבנק. כלומר – הבנק לא מחליט איך העוגן נקבע, והוא גם לא יכול "לשחק" איתו. העוגן חייב להיות מבוסס על גורם: חיצוני אובייקטיבי שלא תלוי בבנק לשון ההוראה – נב"ת 451, סעיף 16א.(א): "הבסיס לקביעת שיעור הריבית בהלוואה, במועד שינויו, יהיה אובייקטיבי חיצוני (היינו, שלתאגיד לא תהיה השפעה ישירה בקביעתו), כגון: שיעור הריבית הממוצעת כהגדרתה בצו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם), התשס"ב-2002, ריבית פריים או עקום האפס שמפרסם בנק ישראל." אז מה כן נשאר למשא ומתן? המרווח זה החלק היחיד שבו הבנק כן קובע — ועליו בדיוק אתם יכולים להשפיע. ולכן, כשאתם מקבלים הצעת משכנתא: אל תסתכלו רק על הריבית הכוללת. תפרקו אותה: מה העוגן מה המרווח כי מי שמבין את ההבדל — מתחיל לשלוט במשכנתא שלו, ולא להפך ️
  • 0 הצבעות
    49 פוסטים
    2k צפיות
    מ
    @ia90990 שומע... ובכל זאת אני אומר, שלאחר חטא אדה"ר - כל מה שאנחנו צריכים לעשות בחיים זהו תיקון, אז בואו נחפש איך לשמוח הרבה בכל הטוב שאנו עושים כרצונו יתברך..!