דילוג לתוכן

לאן נעלמו הכבשים? או: למה הצורך "להיראות עשיר" הוא האויב של העושר

  • אם היינו חוזרים בזמן אלפי שנים אחורה ומסתובבים בכפר עתיק, היה קל מאוד לדעת מי הוא האדם העשיר ביותר באזור. לא הייתם צריכים לנחש. הוא היה האיש עם העדר הכי גדול. אלף כבשים, מאה גמלים, שדות חיטה עצומים.

    העושר של פעם היה ויזואלי ומוחשי, אבל היה לו עוד מאפיין אחד קריטי: הוא היה יצרני. הכבשים לא היו סמל סטטוס; הן היו "מכונת הכסף". הן ייצרו חלב, צמר, ועוד כבשים. העושר של אותו אדם היה גלוי לעין, אבל הוא גם הצדיק את עצמו כלכלית. לא היה צורך "לבזבז" כסף כדי להוכיח שיש לך כסף – הכסף (או הרכוש) עמד בחצר ופעה.

    המהפכה השקטה של הארנק
    במאה ה-21, כללי המשחק השתנו לחלוטין. העושר הפך לבלתי נראה. הכסף הגדול היום לא נמצא ברפת או באסם, הוא נמצא בשורות קוד במחשבי הבנקים, בתיקי השקעות דיגיטליים, ובנדל"ן רחוק.

    אם תעברו ברחוב ליד האדם העשיר ביותר בעיר שלכם, ייתכן מאוד שלא תזהו אותו. אין לו קרניים על הראש וגם לא עדר כבשים מאחוריו. העושר האמיתי הפך להיות שקט ומוצנע .

    וכאן בדיוק נוצר הפרדוקס הפסיכולוגי שמוביל רבים לעוני.

    המלכודת: כשאי אפשר לראות את העושר, צריך "להמציא" אותו
    אנחנו יצורים חברתיים. מאז ומתמיד השתמשנו במעמד כלכלי כדי לסמן את המקום שלנו בהיררכיה החברתית. אבל כשהעושר הפך לבלתי נראה, נוצר בור. איך הסביבה תדע שאני מצליח אם הכסף שלי שוכב בשקט בקרן השתלמות?

    הפתרון המודרני הוא החצנה מלאכותית. כדי לאותת לעולם "יש לי כסף", אנחנו קונים סמלי סטטוס: רכב יוקרה חדש, מותגי על, גאדג'טים יקרים וחופשות ראוותניות.

    אבל כאן טמון ההבדל הטרגי בין העבר להווה:

    בעבר, הכבשים היו הנכס שיצר את העושר.

    היום, סמלי הסטטוס הם ההתחייבויות שמשמידות את העושר.

    המשוואה ההפוכה
    כשאתם רואים מישהו נוהג ברכב שעולה חצי מיליון שקל, אתם יודעים עליו בוודאות רק דבר אחד: יש לו עכשיו חצי מיליון שקל פחות (או חוב של חצי מיליון שקל).

    הרצון להחצין עושר הוא הגורם מספר אחד שמונע מאנשים לצבור עושר אמיתי. הכסף שאמור היה לעבוד עבורם (כמו הכבשים של פעם) ולייצר ריבית, מושקע בברזלים ובבדים שמאבדים מערכם ברגע שהם יוצאים מהחנות.

    החברה המודרנית יצרה מצב אבסורדי: כדי להיראות עשירים, אנשים מבצעים פעולות שהופכות אותם לעניים יותר. הם מחליפים ביטחון כלכלי (שאינו נראה לעין) בתדמית נוצצת (שכולם רואים).

    עושר אמיתי, בסופו של דבר, הוא מה שאתה לא רואה. הוא המכונית שלא קנית, השעון שלא ענדת והשדרוג שוויתרת עליו, כדי שהכסף יוכל לשבת בשקט ולצמוח, בדיוק כמו העדרים של פעם – רק בלי הריח.

  • אם היינו חוזרים בזמן אלפי שנים אחורה ומסתובבים בכפר עתיק, היה קל מאוד לדעת מי הוא האדם העשיר ביותר באזור. לא הייתם צריכים לנחש. הוא היה האיש עם העדר הכי גדול. אלף כבשים, מאה גמלים, שדות חיטה עצומים.

    העושר של פעם היה ויזואלי ומוחשי, אבל היה לו עוד מאפיין אחד קריטי: הוא היה יצרני. הכבשים לא היו סמל סטטוס; הן היו "מכונת הכסף". הן ייצרו חלב, צמר, ועוד כבשים. העושר של אותו אדם היה גלוי לעין, אבל הוא גם הצדיק את עצמו כלכלית. לא היה צורך "לבזבז" כסף כדי להוכיח שיש לך כסף – הכסף (או הרכוש) עמד בחצר ופעה.

    המהפכה השקטה של הארנק
    במאה ה-21, כללי המשחק השתנו לחלוטין. העושר הפך לבלתי נראה. הכסף הגדול היום לא נמצא ברפת או באסם, הוא נמצא בשורות קוד במחשבי הבנקים, בתיקי השקעות דיגיטליים, ובנדל"ן רחוק.

    אם תעברו ברחוב ליד האדם העשיר ביותר בעיר שלכם, ייתכן מאוד שלא תזהו אותו. אין לו קרניים על הראש וגם לא עדר כבשים מאחוריו. העושר האמיתי הפך להיות שקט ומוצנע .

    וכאן בדיוק נוצר הפרדוקס הפסיכולוגי שמוביל רבים לעוני.

    המלכודת: כשאי אפשר לראות את העושר, צריך "להמציא" אותו
    אנחנו יצורים חברתיים. מאז ומתמיד השתמשנו במעמד כלכלי כדי לסמן את המקום שלנו בהיררכיה החברתית. אבל כשהעושר הפך לבלתי נראה, נוצר בור. איך הסביבה תדע שאני מצליח אם הכסף שלי שוכב בשקט בקרן השתלמות?

    הפתרון המודרני הוא החצנה מלאכותית. כדי לאותת לעולם "יש לי כסף", אנחנו קונים סמלי סטטוס: רכב יוקרה חדש, מותגי על, גאדג'טים יקרים וחופשות ראוותניות.

    אבל כאן טמון ההבדל הטרגי בין העבר להווה:

    בעבר, הכבשים היו הנכס שיצר את העושר.

    היום, סמלי הסטטוס הם ההתחייבויות שמשמידות את העושר.

    המשוואה ההפוכה
    כשאתם רואים מישהו נוהג ברכב שעולה חצי מיליון שקל, אתם יודעים עליו בוודאות רק דבר אחד: יש לו עכשיו חצי מיליון שקל פחות (או חוב של חצי מיליון שקל).

    הרצון להחצין עושר הוא הגורם מספר אחד שמונע מאנשים לצבור עושר אמיתי. הכסף שאמור היה לעבוד עבורם (כמו הכבשים של פעם) ולייצר ריבית, מושקע בברזלים ובבדים שמאבדים מערכם ברגע שהם יוצאים מהחנות.

    החברה המודרנית יצרה מצב אבסורדי: כדי להיראות עשירים, אנשים מבצעים פעולות שהופכות אותם לעניים יותר. הם מחליפים ביטחון כלכלי (שאינו נראה לעין) בתדמית נוצצת (שכולם רואים).

    עושר אמיתי, בסופו של דבר, הוא מה שאתה לא רואה. הוא המכונית שלא קנית, השעון שלא ענדת והשדרוג שוויתרת עליו, כדי שהכסף יוכל לשבת בשקט ולצמוח, בדיוק כמו העדרים של פעם – רק בלי הריח.

    @דוד-גולדברג דברי חוכמה כתבת

    אני מאוד אוהב לשמוע את האנשים שמצהירים שהדור של היום הוא דור של עוני, ושאי אפשר להתמודד עם נטל הפרנסה.

    אם נשווה את הדור של היום לדור של פעם

    בדור של אבא שלי ז"ל אנשים היו הולכים עם בגדים קרועים שתוקנו על ידי טלאים ( 'לאטע'ס' בלע"ז). הם היו מצטמצמים עם אוכל, וקנו רק את מה שצריך. בשבת היו קונים בקבוק מיץ ענבים של חצי ליטר, וזה כבר היה יפה.

    היום, בדור הזהב, דור שבו כיכר הלחם - אף אחד לא הזיע להכין אותה: קומביין חתך את החיטים, מיקסר הכין את הבצק ולאחריו מכונה שיש בה גם חיתוך וגם אפייה, ולאחר מכן זה הגיע עם משאית ליד הבית שלנו.

    אבל כן, אנחנו בדור של הלוואות, גמ"חים ואשראי. שאם חבר שלנו קנה בּוּגָבּוּ B6 / פוּקְס / דְרָגן פְלַיי (למרות שהוא פרס את זה ל-36 תשלומים, שכשהילד כבר רץ על שתיים עדיין לא סיים לשלם את התשלומים), מי אנחנו שלא נקנה? מה יחשבו, חלילה, שאנחנו עניים?

    דור שכאשר מחתנים, צריך לקנות שטריימל או פאה בעלות של 16 אלף ש"ח (לפעמים צריך אפילו שניים). כן, אנחנו בדור של עוני.

    נחזור לענייננו. כיף לראות עשירים מופלגים שהולכים ברחוב כאחד האדם, בפשטות ממש. הם לא צריכים להוכיח לאף אחד שהם עשירים.

    אפשר עוד להרחיב הרבה בנושא.

    לסיכום:

    יש הרבה דברים שאנחנו קונים רק בשביל להראות לאחרים שאנחנו בסדר. לא לעשות את זה – אני לא יכול להגיד, כי אני לא רוצה שאף אחד יקטרג עלינו חלילה (איזה פחד!).

    מה שכן, כדאי להיות תמיד אלה שבמקום לקנות, לדוגמא, ארון ספרים בכ 15 אלף ש"ח, יקנו דגם אחד פחות. לא לרצות להיות אלה שהם הראשונים בתחרות ומעלים את הגרף של הלחץ החברתי כלפי מעלה.

    (כשקניתי לפני 4 שנים את העגלה לילד הראשון שלי, הייתה לי אופציה לקנות את הדגם הכי טוב של בוגבו בתשלום אחד. אבל אמרנו לעצמנו: למה אנחנו צריכים להימנות עם אלה שמעלים את הרמה? הלכנו וקנינו יויו אמבטיה ב-2,800 ש"ח (בתשלום אחד, כמובן) וקנינו סרגל ארוך ושמנו פס על מה שיגידו עלינו).
    בברכת ביאת גואל צדק במהרה בימינו
    ובאותו הזמן יפסק הקנאה והתחרות

  • הלחץ החברתי והרמת החיים בציבור החרדי
    זה דבר שמזמן יצא מכלל פורפורציה
    (כמובן אני כותב זאת אם כל הערכה לציבור שלנו ובהכרה בכל המעלות של המבנה שלו)

    השאלה היא באמת מה ניתן לעשות בעניין ????

    .

    למי שאין לו סרגל לשים על כולם פס
    (או שאשתו ילדיו פחות בקטע להשתמש בסרגל הזה)

    (חוץ מלשכנע לעבור לפריפריה ששם המוסכמות החברתיות שונות אבל גם יש שם מחירים כלכלים אחרים)

  • אם היינו חוזרים בזמן אלפי שנים אחורה ומסתובבים בכפר עתיק, היה קל מאוד לדעת מי הוא האדם העשיר ביותר באזור. לא הייתם צריכים לנחש. הוא היה האיש עם העדר הכי גדול. אלף כבשים, מאה גמלים, שדות חיטה עצומים.

    העושר של פעם היה ויזואלי ומוחשי, אבל היה לו עוד מאפיין אחד קריטי: הוא היה יצרני. הכבשים לא היו סמל סטטוס; הן היו "מכונת הכסף". הן ייצרו חלב, צמר, ועוד כבשים. העושר של אותו אדם היה גלוי לעין, אבל הוא גם הצדיק את עצמו כלכלית. לא היה צורך "לבזבז" כסף כדי להוכיח שיש לך כסף – הכסף (או הרכוש) עמד בחצר ופעה.

    המהפכה השקטה של הארנק
    במאה ה-21, כללי המשחק השתנו לחלוטין. העושר הפך לבלתי נראה. הכסף הגדול היום לא נמצא ברפת או באסם, הוא נמצא בשורות קוד במחשבי הבנקים, בתיקי השקעות דיגיטליים, ובנדל"ן רחוק.

    אם תעברו ברחוב ליד האדם העשיר ביותר בעיר שלכם, ייתכן מאוד שלא תזהו אותו. אין לו קרניים על הראש וגם לא עדר כבשים מאחוריו. העושר האמיתי הפך להיות שקט ומוצנע .

    וכאן בדיוק נוצר הפרדוקס הפסיכולוגי שמוביל רבים לעוני.

    המלכודת: כשאי אפשר לראות את העושר, צריך "להמציא" אותו
    אנחנו יצורים חברתיים. מאז ומתמיד השתמשנו במעמד כלכלי כדי לסמן את המקום שלנו בהיררכיה החברתית. אבל כשהעושר הפך לבלתי נראה, נוצר בור. איך הסביבה תדע שאני מצליח אם הכסף שלי שוכב בשקט בקרן השתלמות?

    הפתרון המודרני הוא החצנה מלאכותית. כדי לאותת לעולם "יש לי כסף", אנחנו קונים סמלי סטטוס: רכב יוקרה חדש, מותגי על, גאדג'טים יקרים וחופשות ראוותניות.

    אבל כאן טמון ההבדל הטרגי בין העבר להווה:

    בעבר, הכבשים היו הנכס שיצר את העושר.

    היום, סמלי הסטטוס הם ההתחייבויות שמשמידות את העושר.

    המשוואה ההפוכה
    כשאתם רואים מישהו נוהג ברכב שעולה חצי מיליון שקל, אתם יודעים עליו בוודאות רק דבר אחד: יש לו עכשיו חצי מיליון שקל פחות (או חוב של חצי מיליון שקל).

    הרצון להחצין עושר הוא הגורם מספר אחד שמונע מאנשים לצבור עושר אמיתי. הכסף שאמור היה לעבוד עבורם (כמו הכבשים של פעם) ולייצר ריבית, מושקע בברזלים ובבדים שמאבדים מערכם ברגע שהם יוצאים מהחנות.

    החברה המודרנית יצרה מצב אבסורדי: כדי להיראות עשירים, אנשים מבצעים פעולות שהופכות אותם לעניים יותר. הם מחליפים ביטחון כלכלי (שאינו נראה לעין) בתדמית נוצצת (שכולם רואים).

    עושר אמיתי, בסופו של דבר, הוא מה שאתה לא רואה. הוא המכונית שלא קנית, השעון שלא ענדת והשדרוג שוויתרת עליו, כדי שהכסף יוכל לשבת בשקט ולצמוח, בדיוק כמו העדרים של פעם – רק בלי הריח.

    @דוד-גולדברג
    איזו כתיבה יפה!
    (חבל שאתה לא משאיר איזה כתובת מייל
    כדי שתהיה לאנשים אפשרות להחמיא לך
    בלי שכולם ישמעו...)

  • הלחץ החברתי והרמת החיים בציבור החרדי
    זה דבר שמזמן יצא מכלל פורפורציה
    (כמובן אני כותב זאת אם כל הערכה לציבור שלנו ובהכרה בכל המעלות של המבנה שלו)

    השאלה היא באמת מה ניתן לעשות בעניין ????

    .

    למי שאין לו סרגל לשים על כולם פס
    (או שאשתו ילדיו פחות בקטע להשתמש בסרגל הזה)

    (חוץ מלשכנע לעבור לפריפריה ששם המוסכמות החברתיות שונות אבל גם יש שם מחירים כלכלים אחרים)

    @בוטח-בה כתב בלאן נעלמו הכבשים? או: למה הצורך "להיראות עשיר" הוא האויב של העושר:

    למי שאין לו סרגל לשים על כולם פס
    (או שאשתו ילדיו פחות בקטע להשתמש בסרגל הזה)

    שישלם.
    אילו עוד ברירות יש לו?
    או לגנוב או לקנות לוטו
    הסרגל הזה לא עולה כסף. הוא עולה מודעות עצמית מאוד חזקה

    יש עוד אופציה, פשוט ללמוד להכניס את הסכומים הנדרשים על מנת לעמוד ברף,
    אם זה באמת חשוב לכם

  • @בוטח-בה כתב בלאן נעלמו הכבשים? או: למה הצורך "להיראות עשיר" הוא האויב של העושר:

    למי שאין לו סרגל לשים על כולם פס
    (או שאשתו ילדיו פחות בקטע להשתמש בסרגל הזה)

    שישלם.
    אילו עוד ברירות יש לו?
    או לגנוב או לקנות לוטו
    הסרגל הזה לא עולה כסף. הוא עולה מודעות עצמית מאוד חזקה

    יש עוד אופציה, פשוט ללמוד להכניס את הסכומים הנדרשים על מנת לעמוד ברף,
    אם זה באמת חשוב לכם

    יתרה מכך,
    מה יותר חשוב לכם,
    לרצות את השכנים והסביבה על חשבון העתיד הכלכלי הבטוח שלכם?
    בגיל 70 לא יהיה אכפת לכם איזה עגלה היה לכם, איזה ביגוד אופנתי הלבשתם
    יהיה אכפת לכם גובה הפנסיה שתאפשר לכם לנוח ולא להיות חייבים להמשיך לעבוד על מנת לממן את עצמכם ברמה הפשוטה ביותר!

  • יתרה מכך,
    מה יותר חשוב לכם,
    לרצות את השכנים והסביבה על חשבון העתיד הכלכלי הבטוח שלכם?
    בגיל 70 לא יהיה אכפת לכם איזה עגלה היה לכם, איזה ביגוד אופנתי הלבשתם
    יהיה אכפת לכם גובה הפנסיה שתאפשר לכם לנוח ולא להיות חייבים להמשיך לעבוד על מנת לממן את עצמכם ברמה הפשוטה ביותר!

    @משתמשת
    מה שאת עונה זה לא ממש תשובה ריאלית
    רוב האנשים בנוים ברמה כזו או אחרת על הסביבה (וזה גם לטוב לא רק למוטב לא סתם הציבור החרדי הוא הציבור הבודד שהצליח לשמר את הדרך שלו)
    קשה מאוד להתחיל לחנך ילד/ה בגיל התבגרות (ולא רק) שמה שאצל החברות זה בייסיק אצלנו זה מותרות לגמרי

    השאלה היא איך במסגרת הקיימת אנחנו כן מצליחים להתכלכל נכון
    ואיך אפשר להשפיע על הנורמות במגזר בצורה בריאה ושאינה קיצונית?

  • @משתמשת
    מה שאת עונה זה לא ממש תשובה ריאלית
    רוב האנשים בנוים ברמה כזו או אחרת על הסביבה (וזה גם לטוב לא רק למוטב לא סתם הציבור החרדי הוא הציבור הבודד שהצליח לשמר את הדרך שלו)
    קשה מאוד להתחיל לחנך ילד/ה בגיל התבגרות (ולא רק) שמה שאצל החברות זה בייסיק אצלנו זה מותרות לגמרי

    השאלה היא איך במסגרת הקיימת אנחנו כן מצליחים להתכלכל נכון
    ואיך אפשר להשפיע על הנורמות במגזר בצורה בריאה ושאינה קיצונית?

    (מצרף תגובה של ה-AI)

    אני קורא את כל מה שנכתב כאן, וחשוב לי להוסיף מבט מקצועי על התופעה. הרבה אנשים מדברים על “לשים פס על כולם” או על “לחץ חברתי מוגזם”, אבל האמת היא שרוב ההחלטות שלנו לא נובעות מחולשה או מחוסר מודעות – אלא ממנגנון טבעי של המוח. רוב הזמן אנחנו פועלים על אוטומט שמחקה את הסביבה, כי כך המוח מפרש מה בטוח ומה נורמלי. זה לא מאפיין מגזר מסוים – זה אנושי.

    לכן לצפות מאנשים להתנתק מהסביבה זו לא דרישה ריאלית. אנחנו יצורים חברתיים, במיוחד בחברה שמושתתת על קהילה ושייכות. אבל מצד שני, ללכת אחרי כל נורמה בלי מחשבה מובילה לשחיקה כלכלית ולמרדף בלתי נגמר אחרי סטנדרטים שלא בהכרח מתאימים לנו.

    הפתרון הוא לא מרד ולא ניתוק – אלא יצירת איזון. במקום לנסות “לנצח” את הלחץ החברתי, צריך לעשות סדר פנימי: להחליט מראש מה באמת חשוב לי ומה רק “נגרר” מהסביבה. ברגע שמשפחה מגדירה לעצמה סטנדרט ברור שמתאים להכנסה שלה, ומבדילה בין צורך אמיתי לבין רצון ליישר קו, חלק גדול מהלחץ נעלם. לא כי הסביבה השתנתה – אלא כי האוטומט השתנה.

    זה לא אומר שצריך לקנות את הדגם הכי זול. זה כן אומר שהבחירה צריכה להיות מודעת ושפויה, בלי פחד ובלי רצון להוכיח משהו לאף אחד. גם ילדים מרגישים את זה: כשההורים בטוחים בגבולות שלהם, זה הופך לנורמה משפחתית ולא למלחמה מול החברה.

    לשאלה “איך משנים נורמות?” – נורמות משתנות לא מצעקות ולא ממרד, אלא מהרבה אנשים שמנהלים את החיים שלהם בצורה רגועה, מדויקת ומתאימה להם, ומדברים על זה בשיח שפוי. כשיותר ויותר משפחות יאמרו בפשטות “זה מה שמתאים לנו”, הסטנדרט הכללי יתחיל להתאזן מעצמו.

    בסוף, אי אפשר לבטל את הלחץ החברתי, אבל אפשר להנהיג את החיים שלנו מבפנים ולא מבחוץ. זו לא התנתקות – זו אינטגרציה בריאה בין מי שאנחנו לבין הסביבה שבה אנחנו חיים.

  • @משתמשת
    מה שאת עונה זה לא ממש תשובה ריאלית
    רוב האנשים בנוים ברמה כזו או אחרת על הסביבה (וזה גם לטוב לא רק למוטב לא סתם הציבור החרדי הוא הציבור הבודד שהצליח לשמר את הדרך שלו)
    קשה מאוד להתחיל לחנך ילד/ה בגיל התבגרות (ולא רק) שמה שאצל החברות זה בייסיק אצלנו זה מותרות לגמרי

    השאלה היא איך במסגרת הקיימת אנחנו כן מצליחים להתכלכל נכון
    ואיך אפשר להשפיע על הנורמות במגזר בצורה בריאה ושאינה קיצונית?

    @בוטח-בה

    אז רק עכשיו רואה את התגובה
    שאלתם 2 שאלות:
    השאלה היא איך במסגרת הקיימת אנחנו כן מצליחים להתכלכל נכון
    תעשו את החושבים שלכם ותראו איך מתאים לכם להתנהל עם המסגרת הקיימת.
    האם על מנת לרצות את הסביבה ולקנות עגלה יקרה יותר מתאים לכם להוסיף עוד שעות עבודה, או לחילופין להוריד בתחומים אחרים ברמת החיים, לדוגמא לוותר/ לקצץ על חופשה שנתית?
    ואיך אפשר להשפיע על הנורמות במגזר בצורה בריאה ושאינה קיצונית?
    ברמת אדם בודד לא ידוע לי על דרך שאפשר להשפיע על נורמות במגזר. תעשו מה שאתם יודעים, מסוגלים, רוצים, מחוברים.
    או לכו ללימודים שמלמדים איך להיות משפיענים. יש דברים כאלו.

  • @בוטח-בה

    אז רק עכשיו רואה את התגובה
    שאלתם 2 שאלות:
    השאלה היא איך במסגרת הקיימת אנחנו כן מצליחים להתכלכל נכון
    תעשו את החושבים שלכם ותראו איך מתאים לכם להתנהל עם המסגרת הקיימת.
    האם על מנת לרצות את הסביבה ולקנות עגלה יקרה יותר מתאים לכם להוסיף עוד שעות עבודה, או לחילופין להוריד בתחומים אחרים ברמת החיים, לדוגמא לוותר/ לקצץ על חופשה שנתית?
    ואיך אפשר להשפיע על הנורמות במגזר בצורה בריאה ושאינה קיצונית?
    ברמת אדם בודד לא ידוע לי על דרך שאפשר להשפיע על נורמות במגזר. תעשו מה שאתם יודעים, מסוגלים, רוצים, מחוברים.
    או לכו ללימודים שמלמדים איך להיות משפיענים. יש דברים כאלו.

    שאלתם ספציפית על ילדים בגיל ההתבגרות
    אולי תלמדו את הילדים היקרים שאתם ההורים מתנהלים לפי תקציב?
    ברוך ה' יש לנו כסף לכל מה שצריך, ויש לנו את סדרי העדיפויות שלנו
    אה, יש אחרים שה' נתן להם כסף גם לזה וגם לזה? איזה יופי שיהיה להם לבריאות ויעשו עם זה דברים טובים.
    מה שיש לנו זה מה שה' מחליט שיהיה לנו.

  • כל הכותבים כאן כתבו דברים מאוד נכונים, אם כי בפוסט הראשון לדעתי יש חוסר דיוק, כי האנשים העשירים תמיד השתמשו בעושרם כדי להראות לכולם כמה הם עשירים, ופסוק מפורש הוא במגילת אסתר 'בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו', כך בנוי המוח של האדם שמחפש כבוד, וכסף הוא אחד הדברים שמייצרים הכי הרבה כבוד, כבוד מדומה כמובן.
    הנקודה היא שבזמנינו גם אדם עני מרוד יכול להיראות לכולם כעשיר גדול, וכאן יכולה להיות הנפילה הגדולה של כולם, ולכן זה דבר חשוב לקחת טיפה אחריות, וגם מי שיש לו את היכולת לא יעלה את הרף, ועל זה אמר החכם 'לך תבנה מדינה'...

  • כל הכותבים כאן כתבו דברים מאוד נכונים, אם כי בפוסט הראשון לדעתי יש חוסר דיוק, כי האנשים העשירים תמיד השתמשו בעושרם כדי להראות לכולם כמה הם עשירים, ופסוק מפורש הוא במגילת אסתר 'בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו', כך בנוי המוח של האדם שמחפש כבוד, וכסף הוא אחד הדברים שמייצרים הכי הרבה כבוד, כבוד מדומה כמובן.
    הנקודה היא שבזמנינו גם אדם עני מרוד יכול להיראות לכולם כעשיר גדול, וכאן יכולה להיות הנפילה הגדולה של כולם, ולכן זה דבר חשוב לקחת טיפה אחריות, וגם מי שיש לו את היכולת לא יעלה את הרף, ועל זה אמר החכם 'לך תבנה מדינה'...

    @אבינדב-הכהן מצטרף לכל מילה,
    גם בעבר אנשים יכלו לבזבז את כספם על אוכל מסיבות ומשרתים,
    יתכן שהיום יותר, ויתכן שפחות.
    ההבדל הגדול זה שהיום אנשים מתכחשים להבדלי מעמדות, וזה גרם למצבים מטורפים שעשירים ועניים חייבים לחיות באותה רמת חיים.
    הבעיה הזאת מן הסתם גם בציבור הכללי,
    אבל בציבור החרדי קשה שבעתיים היות וכסף לא מגדיר חברה,
    המצב הוא שכולם חיים יחד ומנסים להשתוות באורח חייהם.

נושאים מוצעים


  • 0 הצבעות
    8 פוסטים
    105 צפיות
    א
    @צמיחה מחויבי גיוס.
  • מאמר נפלא ואקטואלי שפורסם ב"דרשו"

    כלכלת המשפחה
    1
    2 הצבעות
    1 פוסטים
    113 צפיות
    נ.ר.א.נ
    תובנות מהחיים // יוחנן וסרמן אחד האנשים הכי אומללים על פני היקום, הוא אדם מאוד מפורסם, המתגורר בדירת פאר, מוקף באנשים שמשרתים אותו, ומחזיק בסכומי כסף שיספיקו לו ולנכדיו לחיות בטוב ובנעימים עוד שנים רבות. האיש הזה, לא מסוגל להעלות חיוך על שפתיו. רוב שעות היממה הוא ישן, מתוך דיכאון כבד, וכשהוא כן ער, הוא יושב באפס מעש, מסתכל מהחלון או סתם בוהה בחלל. לאיש הזה קוראים בשאר אל אסד, מי שעד לא מכבר היה נשיא סוריה. במשך קרוב לחצי יובל שנים הוא היה שליט מדינה, מעין מלך אשר על פיו יישק דבר. הרבה מאוד אנשים שילמו בחייהם משום שהעזו להמרות את פיו, מיליוני בני אדם עבדו אצלו וטרחו יומם ולילה כדי שרצונו יתמלא ושהחלטותיו יתקיימו. הוא גדל עם כפית של זהב בפה, ובמשך למעלה מיובל שנים התגורר בארמון פאר. שום דבר לא חסר לו וגם היום הוא מתגורר בדירה מפוארת ומאובזרת היטב. אז למה הוא כל כך עצוב? כי הוא איבד את השלטון… הוא הורגל להיות מלך, וחשב להוריד את המלוכה לבנו אחריו בבוא העת, ובמקום זאת הוא הודח בבושת פנים, ונשלח לבלות את שארית ימיו על אדמת ניכר. ** עכשיו ננסה לדמיין לנו אדם אחר, פקיד פשוט בחברה המייצרת כרטיסי זיכרון למצלמות. הוא קם בבוקר, אוכל משהו והולך לעבודה כדי לענות לטלפון, לסגור הזמנות, לרכז עסקאות, ולהרוויח משכורת סבירה של כמה אלפי דולרים בחודש. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, שולפים אותו מהעבודה האפרורית והמשעממת, ומעבירים אותו לדירת פאר, בדיוק כמו זאת שבה מתגורר נשיא סוריה המודח, בשאר אל אסד. אותם נתונים, אותם תנאים, יש לו משרתים שעושים את רצונו, בית רחב ידיים, חצר עם בריכה פרטית, פירות, ירקות חטיפים ופיצוחים, כל חפצו וכל מאווייו, ועוד כסף לבזבוזים וטיולים. כיצד ייראה אותו אדם? סביר להניח שהוא יהיה מאושר מאוד, שש ושמח על המתנה הנפלאה שקיבל. אז למה בשאר אל אסד עצוב ומדוכא מתנאי המחייה שלו, כשכל אחד אחר ישמח לקבל את מה שיש לו??? התשובה נעוצה כמובן בהרגלים ושאיפות. מי שהתרגל להיות שליט כמעט כל יכול, לחיות בארמונות פאר ולהחזיק בצי של רכבי יוקרה במרתף ביתו. מי שהתרגל שעל פיו ישק דבר, ובכל מקום שהוא עובד אנשים נעמדים דום מפניו ביראת כבוד. מי שהתרגל שכל מילה שלו מצוטטת בכלי התקשורת, וכל החלטה שלו משפיעה על חייהם של מיליוני בני אדם – יתקשה להסתפק בדירת פאר עם תנאי מחייה מפנקים. הוא רגיל להרבה הרבה יותר מזה. לעומתו, מי שחי בתנאים פשוטים יחסית, ובבת אחת עבר לחיות בדירת פאר עם תנאים טובים פי כמה וכמה, ירגיש מאושר. כלומר, הנוחות וההישגים שאנחנו משיגים בחיים, הם עניין יחסי. חשוב שנזכור את זה כשאנחנו מתלוננים שחם, או קר, או כשיוקר המחייה מאלץ אותנו לוותר על חלק מהתנאים אליהם הורגלנו במשך שנים. כדאי שנזכור שכל אחד ואחד מאתנו היום, ואפילו האנשים העניים ביותר, חי בתנאים הרבה יותר טובים ומפנקים מתנאי המחייה של העשיר הגדול ביותר בוורשה לפני 200 שנה. ולכן, במקום להתעצב ולהתבכיין על מה שאין – כדאי שנתרגל לשמוח ולהודות על מה שיש… דרשו
  • 4 הצבעות
    1 פוסטים
    101 צפיות
    א
    אחד התסכולים הכי גדולים שלי זה כשאני פוגש זוגות צעירים שבאים ואומרים לי שהם לא צריכים להשתתף בתוכניות לכלכלת הבית כי הם עכשיו מסודרים. כרגע הם לא צריכים כי אין הרבה הוצאות ואין עדיין הרבה ילדים וכו'. כשאני שומע את זה בא לי לצרוח: למתי אתם מחכים? שיהיה קשה? שיהיו הרבה ילדים עם הרבה יותר צרכים והוצאות ויהיה הרבה יותר קשה לשנות הרגלים ואז תגיעו לתוכנית ותבכו למה לא עשינו את זה לפני 10 שנים? אגב, זה קורה בעוד תחומים: כשאני בריא אני מרשה לעצמי להשתולל עם אוכל ושינה ואורח חיים, מתי אני נזכר לטפל בעצמי? כשמתחילות הבעיות. זה הגיוני? לפני שנדבר על מה גורם לכך, אני רוצה לדבר על נקודה מפרשת מקץ: אחרי שיוסף פותר לפרעה את החלום, הוא מציע לו משהו נוסף: לאגור את התבואה בשבע שנות השובע. תמיד חשבתי שהמטרה של יוסף הייתה פשוט לשמור את האוכל לשנות הרעב שיבואו. אבל לפני שנה שמתי לב למשהו מעניין: למעשה, מבחינת הכמות, לכאורה זה לא באמת היה אמור להשפיע איפה התבואה תשמר - אצל האנשים במצרים או באסמים של יוסף. אנשים שמרו אצלם תבואה אלא שקרה משהו לא צפוי והיא נרקבה בגלל שגזר יוסף (כפי שמסבירים חז"ל ורש"י), ורק התבואה שנאספה לאסמים של יוסף נשמרה. אז למה באמת היה כל כך חשוב ליוסף לרכז את כל התבואה אצלו? אולי יוסף לימד אותנו עיקרון פסיכולוגי-התנהגותי חשוב מאין כמוהו! רק 3,000 שנה אחר כך, חוקר בריטי נתן לזה שם: "חוק פרקינסון" או "מלאי מגדיר שימוש." הרעיון פשוט: ככל שיש לנו יותר מלאי זמין, כך השימוש בו גדל. וזה נכון להמון תחומים: זמן: תחשבו על ההספקים שלכם בערב שבת. איכשהו, אנחנו מספיקים את אותם המשימות ביום שישי בחורף ובקיץ, למרות שבקיץ יש יותר שעות... מזון: מחקרים גילו שאנשים ממלאים את הצלחת שלהם לפי הגודל שלה, לא לפי מידת הרעב. משאבים אחרים: כסף, מוצרים, אשראי – ככל שיש יותר, אנחנו נוטים להשתמש ביותר. יוסף הבין שאם התבואה תישאר בידי האנשים, הם ישתמשו ביותר ממה שהם באמת צריכים, כי "יש מספיק!" ובסוף, לשנות הרעב לא יישאר. המטרה שלו לא הייתה לחסוך או לצמצם את הצרכים של האנשים בשנות השבע, אלא למנוע בזבוז מיותר שנובע מתחושת שפע מיידית. זווית חדשה ומעניינת על החוק המוכר: כשיש לנו מלאי חיובי, אם זה כסף או בריאות וכדומה, אנחנו "משתמשים בו", אנחנו לא שמים לב לשמור עליו, אנחנו מממשים את העתודות שכרגע זמינות לנו, ובעצם בלי לשים לב, ה"מלאי" מגדיר לנו שימוש... בדבר הכי חשוב שיש לנו! כרגע החיים טובים ואנחנו מממשים אותם ללא הבחנה! ומה למעשה? אנשים חכמים יודעים לשמור על ה"מלאי" דוקא כאשר הוא זמין וישנו. לא לחכות שהוא ייגמר! יש לך מלאי? איך אתה שומר עליו? איך אתם דואגים שהוא לא יתבזבז בגלל שעצם קיומו "מגדיר שימוש" אלא אדרבא - ממנפים אותו למלאי שיישמר לטובתכם לימי סגריר? תזכרו תמיד: דוקא מתי ש"טוב", זה הזמן לחשוב על ההמשך ה"לא טוב", ולוודא שה"טוב" יישאר "תמיד טוב", "ועוד יותר טוב", "ועוד יותר טוב". בסייע"ד.
  • "הדרך הקלה לקניה חכמה"

    הועבר כלכלת המשפחה מאמרים
    3
    7 הצבעות
    3 פוסטים
    202 צפיות
    שמחהש
    @נחמן-רוזנבלום כתב ב"הדרך הקלה לקניה חכמה": השוואת מחירים: השוו מחירים בין מוצרים שונים ובין סופרמרקטים שונים כדי למצוא את המחיר הטוב ביותר. אכן חשוב מאוד להשוות מחירים אולם צריך להיזהר מלרוץ על כל מוצר לסופר אחר כל כניסה שלנו לסופר עלול לגרום לנו לקנות משהו שלא היינו צריכים מה שכן חשוב זה לא להיקבע על סופר מסוים ולא לפקוח עינים ולראות אם יש מקומות יותר זולים
  • 2 הצבעות
    4 פוסטים
    365 צפיות
    אבישי ויינגולדא
    @ביזנייעס כתב בדיונים על מאמר - "איך מצליחים לחסוך?": @אבישי-ויינגולד באותו עניין פוסט שכתבתי בעבר, מקווה שתיהנו. "הגזלן הקדוש" אם בדרך כלל הורגלנו שמביאים דוגמאות מעולם המעשה לבית המדרש הפעם ננסה הפוך, במה דברים אמורים, ר' נחמן אמר פעם שעל יהודי לגזול מעיתותיו למען לימוד התורה, הכוונה שגם אם אתה עובד לפרנסתך וטרוד בעניינך תגזול פה חמש דקות פה עשר ללימוד תורה. ועל בשרי למדתי שהשיטה הזו יעילה למדי גם בתחום ההשקעות, כמעט כל שיחה שקיימתי על החשיבות בהשתדלות לחתונות הילדים כבר מקטנותם, הגיעה היכנשהוא לטיעון הבא "אני בקושי גומר את החודש, אז מאיפה שאני יתחיל להשקיע?" ואני חושב שזו טענה מוצדקת לחלוטין. אז מה עושים? פשוט מאוד גוזלים! טוב לא שאני מעודד פשיעה, אבל כן פשוט מתחילים לגזול מעצמכם! כן, ובנימה אישית, בבוקר בהיר אחד כשרפרפתי על חיובי האשראי גיליתי שהסכום ששילמתי בתשלומים על טיפול שיניים הגיע לסיומו והחודש התשלום האחרון ירד לי, במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי יופי עוד סכום לחודשי, ואז הבנתי הסכום הזה הוא לא באמת משמעותי, הסתדרתי בלעדיו מצוין בתקופה האחרונה, ובמקום לבזבז אותו בלי שאשים לב פשוט כדאי לי להפנות אותו להשקעה. ואכן מאז יש לי הוראת קבע, כשמעת לעת אני מוסיף חלקיקים לחסכון שלי. אז עצתי אליכם, תגזלו מעצמכם לעצמכם, ממתנה שקיבלתם, מחיוב בתשלומים שנגמר, מהכנסה נוספת, עכשיו לא תשימו לב אבל כשתפגשו את המחותנים בעז"ה, תודו לעצמכם על כך. תודה רבה @ביזנייעס ! אשתמש בזה בעז''ה בהרצאותיי בזכותך!