לאן נעלמו הכבשים? או: למה הצורך "להיראות עשיר" הוא האויב של העושר

[דוד גולדברג]

אם היינו חוזרים בזמן אלפי שנים אחורה ומסתובבים בכפר עתיק, היה קל מאוד לדעת מי הוא האדם העשיר ביותר באזור. לא הייתם צריכים לנחש. הוא היה האיש עם העדר הכי גדול. אלף כבשים, מאה גמלים, שדות חיטה עצומים.

העושר של פעם היה ויזואלי ומוחשי, אבל היה לו עוד מאפיין אחד קריטי: הוא היה יצרני. הכבשים לא היו סמל סטטוס; הן היו "מכונת הכסף". הן ייצרו חלב, צמר, ועוד כבשים. העושר של אותו אדם היה גלוי לעין, אבל הוא גם הצדיק את עצמו כלכלית. לא היה צורך "לבזבז" כסף כדי להוכיח שיש לך כסף – הכסף (או הרכוש) עמד בחצר ופעה.

המהפכה השקטה של הארנק
במאה ה-21, כללי המשחק השתנו לחלוטין. העושר הפך לבלתי נראה. הכסף הגדול היום לא נמצא ברפת או באסם, הוא נמצא בשורות קוד במחשבי הבנקים, בתיקי השקעות דיגיטליים, ובנדל"ן רחוק.

אם תעברו ברחוב ליד האדם העשיר ביותר בעיר שלכם, ייתכן מאוד שלא תזהו אותו. אין לו קרניים על הראש וגם לא עדר כבשים מאחוריו. העושר האמיתי הפך להיות שקט ומוצנע .

וכאן בדיוק נוצר הפרדוקס הפסיכולוגי שמוביל רבים לעוני.

המלכודת: כשאי אפשר לראות את העושר, צריך "להמציא" אותו
אנחנו יצורים חברתיים. מאז ומתמיד השתמשנו במעמד כלכלי כדי לסמן את המקום שלנו בהיררכיה החברתית. אבל כשהעושר הפך לבלתי נראה, נוצר בור. איך הסביבה תדע שאני מצליח אם הכסף שלי שוכב בשקט בקרן השתלמות?

הפתרון המודרני הוא החצנה מלאכותית. כדי לאותת לעולם "יש לי כסף", אנחנו קונים סמלי סטטוס: רכב יוקרה חדש, מותגי על, גאדג'טים יקרים וחופשות ראוותניות.

אבל כאן טמון ההבדל הטרגי בין העבר להווה:

בעבר, הכבשים היו הנכס שיצר את העושר.

היום, סמלי הסטטוס הם ההתחייבויות שמשמידות את העושר.

המשוואה ההפוכה
כשאתם רואים מישהו נוהג ברכב שעולה חצי מיליון שקל, אתם יודעים עליו בוודאות רק דבר אחד: יש לו עכשיו חצי מיליון שקל פחות (או חוב של חצי מיליון שקל).

הרצון להחצין עושר הוא הגורם מספר אחד שמונע מאנשים לצבור עושר אמיתי. הכסף שאמור היה לעבוד עבורם (כמו הכבשים של פעם) ולייצר ריבית, מושקע בברזלים ובבדים שמאבדים מערכם ברגע שהם יוצאים מהחנות.

החברה המודרנית יצרה מצב אבסורדי: כדי להיראות עשירים, אנשים מבצעים פעולות שהופכות אותם לעניים יותר. הם מחליפים ביטחון כלכלי (שאינו נראה לעין) בתדמית נוצצת (שכולם רואים).

עושר אמיתי, בסופו של דבר, הוא מה שאתה לא רואה. הוא המכונית שלא קנית, השעון שלא ענדת והשדרוג שוויתרת עליו, כדי שהכסף יוכל לשבת בשקט ולצמוח, בדיוק כמו העדרים של פעם – רק בלי הריח.

[איציק התותח]

@דוד-גולדברג דברי חוכמה כתבת

אני מאוד אוהב לשמוע את האנשים שמצהירים שהדור של היום הוא דור של עוני, ושאי אפשר להתמודד עם נטל הפרנסה.

אם נשווה את הדור של היום לדור של פעם

בדור של אבא שלי ז"ל אנשים היו הולכים עם בגדים קרועים שתוקנו על ידי טלאים ( 'לאטע'ס' בלע"ז). הם היו מצטמצמים עם אוכל, וקנו רק את מה שצריך. בשבת היו קונים בקבוק מיץ ענבים של חצי ליטר, וזה כבר היה יפה.

היום, בדור הזהב, דור שבו כיכר הלחם - אף אחד לא הזיע להכין אותה: קומביין חתך את החיטים, מיקסר הכין את הבצק ולאחריו מכונה שיש בה גם חיתוך וגם אפייה, ולאחר מכן זה הגיע עם משאית ליד הבית שלנו.

אבל כן, אנחנו בדור של הלוואות, גמ"חים ואשראי. שאם חבר שלנו קנה בּוּגָבּוּ B6 / פוּקְס / דְרָגן פְלַיי (למרות שהוא פרס את זה ל-36 תשלומים, שכשהילד כבר רץ על שתיים עדיין לא סיים לשלם את התשלומים), מי אנחנו שלא נקנה? מה יחשבו, חלילה, שאנחנו עניים?

דור שכאשר מחתנים, צריך לקנות שטריימל או פאה בעלות של 16 אלף ש"ח (לפעמים צריך אפילו שניים). כן, אנחנו בדור של עוני.

נחזור לענייננו. כיף לראות עשירים מופלגים שהולכים ברחוב כאחד האדם, בפשטות ממש. הם לא צריכים להוכיח לאף אחד שהם עשירים.

אפשר עוד להרחיב הרבה בנושא.

לסיכום:

יש הרבה דברים שאנחנו קונים רק בשביל להראות לאחרים שאנחנו בסדר. לא לעשות את זה – אני לא יכול להגיד, כי אני לא רוצה שאף אחד יקטרג עלינו חלילה (איזה פחד!).

מה שכן, כדאי להיות תמיד אלה שבמקום לקנות, לדוגמא, ארון ספרים בכ 15 אלף ש"ח, יקנו דגם אחד פחות. לא לרצות להיות אלה שהם הראשונים בתחרות ומעלים את הגרף של הלחץ החברתי כלפי מעלה.

(כשקניתי לפני 4 שנים את העגלה לילד הראשון שלי, הייתה לי אופציה לקנות את הדגם הכי טוב של בוגבו בתשלום אחד. אבל אמרנו לעצמנו: למה אנחנו צריכים להימנות עם אלה שמעלים את הרמה? הלכנו וקנינו יויו אמבטיה ב-2,800 ש"ח (בתשלום אחד, כמובן) וקנינו סרגל ארוך ושמנו פס על מה שיגידו עלינו).
בברכת ביאת גואל צדק במהרה בימינו
ובאותו הזמן יפסק הקנאה והתחרות

[בוטח בה']

הלחץ החברתי והרמת החיים בציבור החרדי
זה דבר שמזמן יצא מכלל פורפורציה
(כמובן אני כותב זאת אם כל הערכה לציבור שלנו ובהכרה בכל המעלות של המבנה שלו)

השאלה היא באמת מה ניתן לעשות בעניין ????

.

Spoiler

למי שאין לו סרגל לשים על כולם פס
(או שאשתו ילדיו פחות בקטע להשתמש בסרגל הזה)

(חוץ מלשכנע לעבור לפריפריה ששם המוסכמות החברתיות שונות אבל גם יש שם מחירים כלכלים אחרים)

[משה חיים]

@דוד-גולדברג
איזו כתיבה יפה!
(חבל שאתה לא משאיר איזה כתובת מייל
כדי שתהיה לאנשים אפשרות להחמיא לך
בלי שכולם ישמעו...)

[משתמשת]

@בוטח-בה כתב בלאן נעלמו הכבשים? או: למה הצורך "להיראות עשיר" הוא האויב של העושר:

למי שאין לו סרגל לשים על כולם פס
(או שאשתו ילדיו פחות בקטע להשתמש בסרגל הזה)

שישלם.
אילו עוד ברירות יש לו?
או לגנוב או לקנות לוטו
הסרגל הזה לא עולה כסף. הוא עולה מודעות עצמית מאוד חזקה

יש עוד אופציה, פשוט ללמוד להכניס את הסכומים הנדרשים על מנת לעמוד ברף,
אם זה באמת חשוב לכם

[משתמשת]

יתרה מכך,
מה יותר חשוב לכם,
לרצות את השכנים והסביבה על חשבון העתיד הכלכלי הבטוח שלכם?
בגיל 70 לא יהיה אכפת לכם איזה עגלה היה לכם, איזה ביגוד אופנתי הלבשתם
יהיה אכפת לכם גובה הפנסיה שתאפשר לכם לנוח ולא להיות חייבים להמשיך לעבוד על מנת לממן את עצמכם ברמה הפשוטה ביותר!

[בוטח בה']

@משתמשת
מה שאת עונה זה לא ממש תשובה ריאלית
רוב האנשים בנוים ברמה כזו או אחרת על הסביבה (וזה גם לטוב לא רק למוטב לא סתם הציבור החרדי הוא הציבור הבודד שהצליח לשמר את הדרך שלו)
קשה מאוד להתחיל לחנך ילד/ה בגיל התבגרות (ולא רק) שמה שאצל החברות זה בייסיק אצלנו זה מותרות לגמרי

השאלה היא איך במסגרת הקיימת אנחנו כן מצליחים להתכלכל נכון
ואיך אפשר להשפיע על הנורמות במגזר בצורה בריאה ושאינה קיצונית?

[משה חיים]

(מצרף תגובה של ה-AI)

אני קורא את כל מה שנכתב כאן, וחשוב לי להוסיף מבט מקצועי על התופעה. הרבה אנשים מדברים על “לשים פס על כולם” או על “לחץ חברתי מוגזם”, אבל האמת היא שרוב ההחלטות שלנו לא נובעות מחולשה או מחוסר מודעות – אלא ממנגנון טבעי של המוח. רוב הזמן אנחנו פועלים על אוטומט שמחקה את הסביבה, כי כך המוח מפרש מה בטוח ומה נורמלי. זה לא מאפיין מגזר מסוים – זה אנושי.

לכן לצפות מאנשים להתנתק מהסביבה זו לא דרישה ריאלית. אנחנו יצורים חברתיים, במיוחד בחברה שמושתתת על קהילה ושייכות. אבל מצד שני, ללכת אחרי כל נורמה בלי מחשבה מובילה לשחיקה כלכלית ולמרדף בלתי נגמר אחרי סטנדרטים שלא בהכרח מתאימים לנו.

הפתרון הוא לא מרד ולא ניתוק – אלא יצירת איזון. במקום לנסות “לנצח” את הלחץ החברתי, צריך לעשות סדר פנימי: להחליט מראש מה באמת חשוב לי ומה רק “נגרר” מהסביבה. ברגע שמשפחה מגדירה לעצמה סטנדרט ברור שמתאים להכנסה שלה, ומבדילה בין צורך אמיתי לבין רצון ליישר קו, חלק גדול מהלחץ נעלם. לא כי הסביבה השתנתה – אלא כי האוטומט השתנה.

זה לא אומר שצריך לקנות את הדגם הכי זול. זה כן אומר שהבחירה צריכה להיות מודעת ושפויה, בלי פחד ובלי רצון להוכיח משהו לאף אחד. גם ילדים מרגישים את זה: כשההורים בטוחים בגבולות שלהם, זה הופך לנורמה משפחתית ולא למלחמה מול החברה.

לשאלה “איך משנים נורמות?” – נורמות משתנות לא מצעקות ולא ממרד, אלא מהרבה אנשים שמנהלים את החיים שלהם בצורה רגועה, מדויקת ומתאימה להם, ומדברים על זה בשיח שפוי. כשיותר ויותר משפחות יאמרו בפשטות “זה מה שמתאים לנו”, הסטנדרט הכללי יתחיל להתאזן מעצמו.

בסוף, אי אפשר לבטל את הלחץ החברתי, אבל אפשר להנהיג את החיים שלנו מבפנים ולא מבחוץ. זו לא התנתקות – זו אינטגרציה בריאה בין מי שאנחנו לבין הסביבה שבה אנחנו חיים.

[משתמשת]

@בוטח-בה

אז רק עכשיו רואה את התגובה
שאלתם 2 שאלות:
השאלה היא איך במסגרת הקיימת אנחנו כן מצליחים להתכלכל נכון
תעשו את החושבים שלכם ותראו איך מתאים לכם להתנהל עם המסגרת הקיימת.
האם על מנת לרצות את הסביבה ולקנות עגלה יקרה יותר מתאים לכם להוסיף עוד שעות עבודה, או לחילופין להוריד בתחומים אחרים ברמת החיים, לדוגמא לוותר/ לקצץ על חופשה שנתית?
ואיך אפשר להשפיע על הנורמות במגזר בצורה בריאה ושאינה קיצונית?
ברמת אדם בודד לא ידוע לי על דרך שאפשר להשפיע על נורמות במגזר. תעשו מה שאתם יודעים, מסוגלים, רוצים, מחוברים.
או לכו ללימודים שמלמדים איך להיות משפיענים. יש דברים כאלו.

[משתמשת]

שאלתם ספציפית על ילדים בגיל ההתבגרות
אולי תלמדו את הילדים היקרים שאתם ההורים מתנהלים לפי תקציב?
ברוך ה' יש לנו כסף לכל מה שצריך, ויש לנו את סדרי העדיפויות שלנו
אה, יש אחרים שה' נתן להם כסף גם לזה וגם לזה? איזה יופי שיהיה להם לבריאות ויעשו עם זה דברים טובים.
מה שיש לנו זה מה שה' מחליט שיהיה לנו.

[אבינדב הכהן]

כל הכותבים כאן כתבו דברים מאוד נכונים, אם כי בפוסט הראשון לדעתי יש חוסר דיוק, כי האנשים העשירים תמיד השתמשו בעושרם כדי להראות לכולם כמה הם עשירים, ופסוק מפורש הוא במגילת אסתר 'בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו', כך בנוי המוח של האדם שמחפש כבוד, וכסף הוא אחד הדברים שמייצרים הכי הרבה כבוד, כבוד מדומה כמובן.
הנקודה היא שבזמנינו גם אדם עני מרוד יכול להיראות לכולם כעשיר גדול, וכאן יכולה להיות הנפילה הגדולה של כולם, ולכן זה דבר חשוב לקחת טיפה אחריות, וגם מי שיש לו את היכולת לא יעלה את הרף, ועל זה אמר החכם 'לך תבנה מדינה'...

[הקול השפוי]

@אבינדב-הכהן מצטרף לכל מילה,
גם בעבר אנשים יכלו לבזבז את כספם על אוכל מסיבות ומשרתים,
יתכן שהיום יותר, ויתכן שפחות.
ההבדל הגדול זה שהיום אנשים מתכחשים להבדלי מעמדות, וזה גרם למצבים מטורפים שעשירים ועניים חייבים לחיות באותה רמת חיים.
הבעיה הזאת מן הסתם גם בציבור הכללי,
אבל בציבור החרדי קשה שבעתיים היות וכסף לא מגדיר חברה,
המצב הוא שכולם חיים יחד ומנסים להשתוות באורח חייהם.