דילוג לתוכן

"הלילות הלבנים שלכם עולים לכם ביוקר: תבדילו בין חוב להתחייבות"

כלכלת המשפחה
1 1 151 1
  • חוב או התחייבות: על מה אתם באמת משלמים בכל חודש?

    אם אתם שואפים לצאת לעצמאות כלכלית, הצעד הראשון הוא לאו דווקא לחסוך יותר, אלא קודם כל לעשות סדר במושגים שמנהלים אותנו. רובנו נוטים לערבב בין "חוב" ל"התחייבות", אבל בפועל, המשמעות הכלכלית שלהם הפוכה לגמרי. ההבדל ביניהם הוא מה שקובע אם אתם עובדים בשביל העבר שלכם, או בונים את המחר.

    חוב=רע
    התחייבות=תלוי בנסיבות ובתזרים
    ..

    מהו חוב?
    חוב הוא תשלום על העבר
    חוב הוא מצב פסיבי שבו אתם משלמים על משהו שכבר נצרך ונעלם. זהו כסף שיוצא היום כדי לכסות ערך שכבר איננו – כמו הלוואה שכיסתה מינוס שנוצר מחופשה או קניות ספונטניות. הבעיה הגדולה כאן היא שהעתיד שלכם "משלם" על הנאות שכבר חלפו, וזה מה שמושך אתכם כל הזמן לאחור.

    התחייבות היא השקעה בעתיד
    לעומת זאת, התחייבות היא פעולה אקטיבית. זו החלטה מודעת להקצות משאבים היום כדי לבנות נכסים, עסק, ידע או כושר השתכרות גבוה יותר מחר. כשמישהו לוקח מינוף ללימודים או לנכס, כמו משכנתה או הלוואת סטודנט, הוא לא "חייב על העבר", אלא מתחייב מההווה כלפי העתיד. הכסף כאן לא בוזבז; הוא הומר בנכס שאמור להניב יותר ממה שההתחייבות עולה.

    מתי התחייבות הופכת לבעייתית?
    לא כל התחייבות היא טובה. היא הופכת לרעה ברגע שהיא גדולה על מידותיכם או כשהיא מופנית למוצרים שמאבדים ערך במהירות, כמו רכב יוקרה בתשלומים חונקים. התחייבות נהפכת לחוב עתידי אם היא חונקת את התזרים שלכם או אם הנכס יהיה שווה חצי בעוד שנתיים בזמן שהתשלום נשאר מלא.

    כדי להמחיש את ההבדל בתוצאה הסופית, בואו נסתכל על שני אנשים שמהחשבון של שניהם יורדים 4,000 ש"ח בכל חודש:

    מאיר מחזיר חוב: הכסף שלו הולך אחורה בזמן. הוא משלם על חופשה מהשנה שעברה. הזיכרון דהה, אבל התשלום נשאר, ועליו נוספת ריבית שהופכת את החופשה ליקרה בהרבה. מאיר הוא "עבד" של החלטות ישנות ומרגיש שהוא עובד בשביל לפרנס את הבנק.

    יצחק מנהל התחייבות: הכסף שלו בונה ערך. הוא התחייב להפריש את הסכום הזה בקרן כספית. הוא לא משלם קנס על העבר – הוא מרוויח ריבית. בזכות התכנון הזה, הכסף שלו מייצר עוד כסף, ובפועל החופשה שלו תעלה לו פחות מאשר למאיר.

    יצחק הוא "אדון" לעתידו; הוא משתמש בהתחייבות כמנוף לצמיחה ומנהל אותה בקור רוח.

    בשורה התחתונה:
    השינוי מתחיל כשמפסיקים לשאול "כמה אני חייב?" ומתחילים לשאול "על מה אני משלם?". ברגע שמבינים שמשלמים על העבר, נוצר דחף לסגור את זה מהר.
    חוב הוא משקולת, והתחייבות חכמה היא המנוע שלכם.

    אז מה קורה אצלכם בדף החשבון – אתם עובדים בשביל האתמול, או בונים את המחר?

נושאים מוצעים


  • 11 הצבעות
    2 פוסטים
    330 צפיות
    פ
    דברים כדורבנות. אם כי יש לתת את הדעת על כך, שהשורש של אי החשיבה שדובר בו במאמר זה, מצמיח גם כן הוצאות שטותיות שאין שום בר דעת שמסכים אליהם, כמו ההוצאות על התזמורות בחתונה לזמרים כמעט בני עשרה, שמנגנים ושרים בצורה הפשוטה ביותר, וגובים הון תועפות, ועוד כהנה רבות, וכדי לממן את הבלים אלה, צריך לשבת בכולל כחצי שנה, או שתיים שלש משכורות של אשה שמתפרנסת בצורה סבירה וממוצעת.
  • 2 הצבעות
    23 פוסטים
    900 צפיות
    הקול השפויה
    עכשיו אפשר לעשות סקר מסודר
  • 0 הצבעות
    30 פוסטים
    2k צפיות
    chavy7032C
    בהמשך למה שלמדנו עד עכשיו דיברנו על ריבית פריים, ריבית קבועה וריבית משתנה, והבנו שבמסלולים המשתנים יש שני מרכיבים מרכזיים: עוגן – המנגנון שעל פיו הריבית משתנה מרווח – התוספת שהבנק מוסיף מעל העוגן עד כאן הכול ברור ️ אבל עכשיו מגיע שלב חשוב אחד קדימה בלמידה שלנו יש הוראה של בנק ישראל שקובעת משהו קריטי: העוגן לא יכול להיות בשליטת הבנק. כלומר – הבנק לא מחליט איך העוגן נקבע, והוא גם לא יכול "לשחק" איתו. העוגן חייב להיות מבוסס על גורם: חיצוני אובייקטיבי שלא תלוי בבנק לשון ההוראה – נב"ת 451, סעיף 16א.(א): "הבסיס לקביעת שיעור הריבית בהלוואה, במועד שינויו, יהיה אובייקטיבי חיצוני (היינו, שלתאגיד לא תהיה השפעה ישירה בקביעתו), כגון: שיעור הריבית הממוצעת כהגדרתה בצו הבנקאות (עמלות פירעון מוקדם), התשס"ב-2002, ריבית פריים או עקום האפס שמפרסם בנק ישראל." אז מה כן נשאר למשא ומתן? המרווח זה החלק היחיד שבו הבנק כן קובע — ועליו בדיוק אתם יכולים להשפיע. ולכן, כשאתם מקבלים הצעת משכנתא: אל תסתכלו רק על הריבית הכוללת. תפרקו אותה: מה העוגן מה המרווח כי מי שמבין את ההבדל — מתחיל לשלוט במשכנתא שלו, ולא להפך ️
  • 11 הצבעות
    8 פוסטים
    1k צפיות
    ה
    במי ברק (בני ברק), גם אם הדירה מפוצלת בארנונה, אפשר לקבל עליה הנחה במים, כמובן צריך צילום ת.ז. שגרים שם בבניין. ואני יודע שיש הרבה בעלי דירות מפוצלות או טאבו משותף וכדו', שלא מעדכנים ומפסידים הרבה כסף. יש לי חבר בכולל שגר בטאבו משותף כבר שבע שנים, והוא אמר שהשותף שלו עושה את כל החשבונות, ומעולם לא ביקש ממנו לעדכן נפשות.
  • 4 הצבעות
    1 פוסטים
    178 צפיות
    אלחנן זליקוביץ'א
    אחד התסכולים הכי גדולים שלי זה כשאני פוגש זוגות צעירים שבאים ואומרים לי שהם לא צריכים להשתתף בתוכניות לכלכלת הבית כי הם עכשיו מסודרים. כרגע הם לא צריכים כי אין הרבה הוצאות ואין עדיין הרבה ילדים וכו'. כשאני שומע את זה בא לי לצרוח: למתי אתם מחכים? שיהיה קשה? שיהיו הרבה ילדים עם הרבה יותר צרכים והוצאות ויהיה הרבה יותר קשה לשנות הרגלים ואז תגיעו לתוכנית ותבכו למה לא עשינו את זה לפני 10 שנים? אגב, זה קורה בעוד תחומים: כשאני בריא אני מרשה לעצמי להשתולל עם אוכל ושינה ואורח חיים, מתי אני נזכר לטפל בעצמי? כשמתחילות הבעיות. זה הגיוני? לפני שנדבר על מה גורם לכך, אני רוצה לדבר על נקודה מפרשת מקץ: אחרי שיוסף פותר לפרעה את החלום, הוא מציע לו משהו נוסף: לאגור את התבואה בשבע שנות השובע. תמיד חשבתי שהמטרה של יוסף הייתה פשוט לשמור את האוכל לשנות הרעב שיבואו. אבל לפני שנה שמתי לב למשהו מעניין: למעשה, מבחינת הכמות, לכאורה זה לא באמת היה אמור להשפיע איפה התבואה תשמר - אצל האנשים במצרים או באסמים של יוסף. אנשים שמרו אצלם תבואה אלא שקרה משהו לא צפוי והיא נרקבה בגלל שגזר יוסף (כפי שמסבירים חז"ל ורש"י), ורק התבואה שנאספה לאסמים של יוסף נשמרה. אז למה באמת היה כל כך חשוב ליוסף לרכז את כל התבואה אצלו? אולי יוסף לימד אותנו עיקרון פסיכולוגי-התנהגותי חשוב מאין כמוהו! רק 3,000 שנה אחר כך, חוקר בריטי נתן לזה שם: "חוק פרקינסון" או "מלאי מגדיר שימוש." הרעיון פשוט: ככל שיש לנו יותר מלאי זמין, כך השימוש בו גדל. וזה נכון להמון תחומים: זמן: תחשבו על ההספקים שלכם בערב שבת. איכשהו, אנחנו מספיקים את אותם המשימות ביום שישי בחורף ובקיץ, למרות שבקיץ יש יותר שעות... מזון: מחקרים גילו שאנשים ממלאים את הצלחת שלהם לפי הגודל שלה, לא לפי מידת הרעב. משאבים אחרים: כסף, מוצרים, אשראי – ככל שיש יותר, אנחנו נוטים להשתמש ביותר. יוסף הבין שאם התבואה תישאר בידי האנשים, הם ישתמשו ביותר ממה שהם באמת צריכים, כי "יש מספיק!" ובסוף, לשנות הרעב לא יישאר. המטרה שלו לא הייתה לחסוך או לצמצם את הצרכים של האנשים בשנות השבע, אלא למנוע בזבוז מיותר שנובע מתחושת שפע מיידית. זווית חדשה ומעניינת על החוק המוכר: כשיש לנו מלאי חיובי, אם זה כסף או בריאות וכדומה, אנחנו "משתמשים בו", אנחנו לא שמים לב לשמור עליו, אנחנו מממשים את העתודות שכרגע זמינות לנו, ובעצם בלי לשים לב, ה"מלאי" מגדיר לנו שימוש... בדבר הכי חשוב שיש לנו! כרגע החיים טובים ואנחנו מממשים אותם ללא הבחנה! ומה למעשה? אנשים חכמים יודעים לשמור על ה"מלאי" דוקא כאשר הוא זמין וישנו. לא לחכות שהוא ייגמר! יש לך מלאי? איך אתה שומר עליו? איך אתם דואגים שהוא לא יתבזבז בגלל שעצם קיומו "מגדיר שימוש" אלא אדרבא - ממנפים אותו למלאי שיישמר לטובתכם לימי סגריר? תזכרו תמיד: דוקא מתי ש"טוב", זה הזמן לחשוב על ההמשך ה"לא טוב", ולוודא שה"טוב" יישאר "תמיד טוב", "ועוד יותר טוב", "ועוד יותר טוב". בסייע"ד.