דילוג לתוכן

השוק יעיל?

שוק ההון והשקעות
15 6 1.1k 7
  • כתב ב נערך לאחרונה על ידי העץ הרענן
    #1

    0c0035f7-1b62-4e41-b47b-7ae07a2fffef-image.jpeg
    בכל יום בשעות המסחר בוול סטריט מתרחש ניסוי כלכלי עצום.
    מיליוני אנשים - משקיעים פרטיים, קרנות ענק, אנליסטים, ויותר ויותר גם אלגוריתמים - מנסים כולם לעשות דבר אחד: למצוא מניה שהשוק מתמחר לא נכון.

    ההיגיון פשוט. אם תמצא חברה ששווה 100 דולר אבל נסחרת ב-80, תוכל לקנות אותה ולהרוויח כשהמחיר יתיישר עם הערך האמיתי.
    ומי לא רוצה להשים את היד במקום הנכון בזמן הנכון?!

    אבל כאן עולה שאלה מעניינת.

    אם כל כך הרבה אנשים חכמים מחפשים כל הזמן טעויות במחירים - למה בכלל אמורות להישאר טעויות?

    זו השאלה שעומדת במרכז אחד הוויכוחים הגדולים ביותר בכלכלה המודרנית.

    רעיון די מוזר מתחילת המאה ה-20

    כדי להבין מאיפה הוויכוח הזה התחיל, צריך לחזור יותר ממאה שנה אחורה.

    בשנת 1900 מתמטיקאי צרפתי בשם לואי באשלייה כתב עבודת דוקטורט בשם The Theory of Speculation. הוא הציע רעיון שהיה חריג מאוד לאותה תקופה: ייתכן שתנועות מחירי המניות מתנהגות כמו תהליך אקראי.

    במילים אחרות - אם מניה עלתה אתמול, זה לא אומר כמעט כלום על מה שתעשה מחר.

    הרעיון הזה נשמע אינטואיטיבית קצת מוזר. הרי משקיעים מנסים לנתח חברות, לקרוא דוחות, להבין מגמות. אז איך ייתכן שהמחירים מתנהגים כמעט כמו הטלת מטבע?

    במשך שנים רבות העבודה של באשלייה כמעט נשכחה. רק בשנות ה-60 כלכלן אמריקאי בשם יוג'ין פאמה החזיר את הרעיון הזה למרכז הבמה - והפך אותו למה שנקרא היום תיאוריית השוק היעיל.

    השוק אולי נראה אקראי - דווקא בגלל שהוא יעיל.

    הטענה של פאמה הייתה מעניינת:
    הסיבה שמחירי מניות נראים אקראיים היא לא שהשוק כאוטי, אלא להפך - שהוא יעיל מאוד.

    תחשוב מה קורה כשמתפרסם מידע חדש על חברה.
    דוח רווחים, החלטת ריבית, שמועה על מיזוג.

    בתוך שניות אלפי משקיעים מנתחים את המידע הזה ופועלים בהתאם. קונים. מוכרים. משנים פוזיציות.

    המחיר מתעדכן.

    אם כך, המחיר שאנחנו רואים עכשיו כבר משקף את כל המידע הידוע (זה מה שנקרא - מגולם). לכן השינוי הבא במחיר יקרה רק כאשר יופיע מידע חדש - ומידע חדש הוא בהגדרה בלתי צפוי.

    זו הסיבה שהמחירים נראים אקראיים.

    פאמה גם ניסה לדייק את הרעיון הזה וחילק אותו לשלוש רמות.

    הגרסה הבסיסית ביותר נקראת היעילות החלשה. לפי הגישה הזו, כל המידע ההיסטורי על מחירי מניות כבר מגולם במחיר הנוכחי. לכן ניתוח גרפים או תבניות טכניות לא אמור לתת יתרון קבוע למשקיע.

    הרמה השנייה - היעילות החצי-חזקה - מרחיבה את הטענה. כאן ההנחה היא שהמחיר משקף את כל המידע הציבורי: דוחות כספיים, נתוני מאקרו, תחזיות אנליסטים.

    אם זה נכון, גם ניתוח עמוק לא אמור לאפשר למשקיע להכות את השוק לאורך זמן.

    יש גם גרסה שלישית, קיצונית יותר, שטוענת שהמחירים משקפים אפילו מידע פנים. רוב הכלכלנים לא באמת מאמינים שזה מתקיים במציאות, אבל היא משמשת כגבול תיאורטי.

    ואז מגיעה טענת הנגד המבוססת על המציאות האנושית ההתהנהגותית זו שאנו מכירים מעצמנו ע"פ רוב.

    והיא טוענת שהתיאוריה הזו אלגנטית מאוד.
    אבל יש בה הנחה בעייתית אחת: שהיא מניחה שמשקיעים פועלים בצורה רציונלית.

    בפועל, בני אדם רחוקים מלהיות רציונליים לחלוטין - במיוחד כשמדובר בכסף.

    מחקרים של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הראו שהמוח האנושי מלא בהטיות פסיכולוגיות. למשל, אנשים חווים הפסד בצורה חזקה יותר מאשר רווח באותו גודל. התוצאה היא שהם לעיתים מחזיקים מניות מפסידות זמן רב מדי.

    יש גם את אפקט העדר. כאשר השוק עולה, יותר ויותר אנשים רוצים להצטרף לחגיגה. כאשר הוא יורד, רבים ממהרים למכור (ע"ע מדד ת"א לאחרונה, ונאסד"ק).

    במצבים כאלה המחירים יכולים להתרחק מהערך הכלכלי של החברות, שכן הקונים פעלו מרגש ולא משכל, אם אכן ההטיות הללו הם שדחפו אותם לקנייה.

    לפעמים זה נגמר בבועה.

    דוגמה קלאסית לכך היא בועת הדוט-קום של סוף שנות ה-90.

    באותן שנים חברות אינטרנט רבות נסחרו בשווי עצום למרות שלא היו להן כמעט הכנסות. האווירה הייתה אופטימית מאוד - אולי אופטימית מדי.

    כאשר הבועה התפוצצה בשנת 2000, רבים מהחברות האלו נעלמו לחלוטין.

    גם משבר הסאב-פריים בשנת 2008 העלה שאלות דומות לגבי מידת היעילות של השווקים.

    הייתי אולי אומר שעיקר הוויכוח ביניהם הוא האם השווי המתומחר של החברות, שמשקיעים וסוחרים מתמחרים את החברות, הינו שווי אמיתי?

    אבל יש בעיה קטנה עם הביקורת הזו וטענת הנגד הטוענת שאפשר למצוא חברות שמתומחרות בזול ולא לפי שווין האמיתי.

    למרות כל הדוגמאות לבועות, יש נתון אחד שמקשה מאוד על מי שטוען שקל לנצח את השוק.

    חברת S&P (כן זאת שייצרה את מדד הS&P500 המפורסם כל כך) מפרסמת כבר שנים דוחו"ת מחקריים בשם SPIVA, שמשווים בין קרנות השקעה אקטיביות לבין המדדים שהן מנסות לנצח.

    והנתונים… לא מאוד מחמיאים למנהלי הקרנות.

    בטווח קצר חלקם מצליחים להכות את המדד.
    אבל כאשר מסתכלים על תקופות של 10 או 15 שנים - יותר מ-90% מהם מפגרים אחריו!.
    תקראו את השורה הזאת שוב!

    זה לא אומר שאי אפשר להצליח. יש משקיעים יוצאי דופן כמו וורן באפט (ע"ע קרן פימי).

    אבל מבחינה סטטיסטית, להכות את השוק לאורך זמן זו משימה קשה מאוד.
    ולמצוא את הקרן האקטיבית הזו, זה כנראה קשה עד בלתי אפשרי...

    אז איפה האמת בין התאוריות?

    כנראה איפשהו באמצע.

    השווקים אינם מושלמים. בני אדם עושים טעויות, ולפעמים נוצרים מחירים מופרזים - למעלה או למטה.

    אבל מצד שני, השוק גם יעיל מספיק כדי להפוך את מציאת הטעויות האלו למשימה לא פשוטה בכלל.

    וזו כנראה הסיבה לכך שמשקיעים רבים הגיעו למסקנה די פרקטית: במקום לנסות לבחור את המניה שתנצח - פשוט להחזיק חלק גדול מהשוק כולו ע"י קרנות סל רחבות המחקות מדדים.

    זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד, ומאוד משמעמם לעיתים.

    אבל עבור לא מעט אנשים, זו דווקא אסטרטגיה שעובדת די טוב לאורך זמן.

    ואם אתם רוצים לעשות משהו מרגש עם כספכם תנו אותו לעניים, זה מרגש פי 100!

    אהבתם? אשמח לשמוע... כי זה עלה לי בשעות, טיוטות, מחיקות, וכתיבות! בשבילכם...
    המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.​

  • כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #2

    כרגיל
    מאמרים נפלאים כתובים ברור

    יש כאן את כל המאמרים שלך?

  • כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #3

    יישר כח!!

    תתחדש על הריענון!

  • 0c0035f7-1b62-4e41-b47b-7ae07a2fffef-image.jpeg
    בכל יום בשעות המסחר בוול סטריט מתרחש ניסוי כלכלי עצום.
    מיליוני אנשים - משקיעים פרטיים, קרנות ענק, אנליסטים, ויותר ויותר גם אלגוריתמים - מנסים כולם לעשות דבר אחד: למצוא מניה שהשוק מתמחר לא נכון.

    ההיגיון פשוט. אם תמצא חברה ששווה 100 דולר אבל נסחרת ב-80, תוכל לקנות אותה ולהרוויח כשהמחיר יתיישר עם הערך האמיתי.
    ומי לא רוצה להשים את היד במקום הנכון בזמן הנכון?!

    אבל כאן עולה שאלה מעניינת.

    אם כל כך הרבה אנשים חכמים מחפשים כל הזמן טעויות במחירים - למה בכלל אמורות להישאר טעויות?

    זו השאלה שעומדת במרכז אחד הוויכוחים הגדולים ביותר בכלכלה המודרנית.

    רעיון די מוזר מתחילת המאה ה-20

    כדי להבין מאיפה הוויכוח הזה התחיל, צריך לחזור יותר ממאה שנה אחורה.

    בשנת 1900 מתמטיקאי צרפתי בשם לואי באשלייה כתב עבודת דוקטורט בשם The Theory of Speculation. הוא הציע רעיון שהיה חריג מאוד לאותה תקופה: ייתכן שתנועות מחירי המניות מתנהגות כמו תהליך אקראי.

    במילים אחרות - אם מניה עלתה אתמול, זה לא אומר כמעט כלום על מה שתעשה מחר.

    הרעיון הזה נשמע אינטואיטיבית קצת מוזר. הרי משקיעים מנסים לנתח חברות, לקרוא דוחות, להבין מגמות. אז איך ייתכן שהמחירים מתנהגים כמעט כמו הטלת מטבע?

    במשך שנים רבות העבודה של באשלייה כמעט נשכחה. רק בשנות ה-60 כלכלן אמריקאי בשם יוג'ין פאמה החזיר את הרעיון הזה למרכז הבמה - והפך אותו למה שנקרא היום תיאוריית השוק היעיל.

    השוק אולי נראה אקראי - דווקא בגלל שהוא יעיל.

    הטענה של פאמה הייתה מעניינת:
    הסיבה שמחירי מניות נראים אקראיים היא לא שהשוק כאוטי, אלא להפך - שהוא יעיל מאוד.

    תחשוב מה קורה כשמתפרסם מידע חדש על חברה.
    דוח רווחים, החלטת ריבית, שמועה על מיזוג.

    בתוך שניות אלפי משקיעים מנתחים את המידע הזה ופועלים בהתאם. קונים. מוכרים. משנים פוזיציות.

    המחיר מתעדכן.

    אם כך, המחיר שאנחנו רואים עכשיו כבר משקף את כל המידע הידוע (זה מה שנקרא - מגולם). לכן השינוי הבא במחיר יקרה רק כאשר יופיע מידע חדש - ומידע חדש הוא בהגדרה בלתי צפוי.

    זו הסיבה שהמחירים נראים אקראיים.

    פאמה גם ניסה לדייק את הרעיון הזה וחילק אותו לשלוש רמות.

    הגרסה הבסיסית ביותר נקראת היעילות החלשה. לפי הגישה הזו, כל המידע ההיסטורי על מחירי מניות כבר מגולם במחיר הנוכחי. לכן ניתוח גרפים או תבניות טכניות לא אמור לתת יתרון קבוע למשקיע.

    הרמה השנייה - היעילות החצי-חזקה - מרחיבה את הטענה. כאן ההנחה היא שהמחיר משקף את כל המידע הציבורי: דוחות כספיים, נתוני מאקרו, תחזיות אנליסטים.

    אם זה נכון, גם ניתוח עמוק לא אמור לאפשר למשקיע להכות את השוק לאורך זמן.

    יש גם גרסה שלישית, קיצונית יותר, שטוענת שהמחירים משקפים אפילו מידע פנים. רוב הכלכלנים לא באמת מאמינים שזה מתקיים במציאות, אבל היא משמשת כגבול תיאורטי.

    ואז מגיעה טענת הנגד המבוססת על המציאות האנושית ההתהנהגותית זו שאנו מכירים מעצמנו ע"פ רוב.

    והיא טוענת שהתיאוריה הזו אלגנטית מאוד.
    אבל יש בה הנחה בעייתית אחת: שהיא מניחה שמשקיעים פועלים בצורה רציונלית.

    בפועל, בני אדם רחוקים מלהיות רציונליים לחלוטין - במיוחד כשמדובר בכסף.

    מחקרים של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הראו שהמוח האנושי מלא בהטיות פסיכולוגיות. למשל, אנשים חווים הפסד בצורה חזקה יותר מאשר רווח באותו גודל. התוצאה היא שהם לעיתים מחזיקים מניות מפסידות זמן רב מדי.

    יש גם את אפקט העדר. כאשר השוק עולה, יותר ויותר אנשים רוצים להצטרף לחגיגה. כאשר הוא יורד, רבים ממהרים למכור (ע"ע מדד ת"א לאחרונה, ונאסד"ק).

    במצבים כאלה המחירים יכולים להתרחק מהערך הכלכלי של החברות, שכן הקונים פעלו מרגש ולא משכל, אם אכן ההטיות הללו הם שדחפו אותם לקנייה.

    לפעמים זה נגמר בבועה.

    דוגמה קלאסית לכך היא בועת הדוט-קום של סוף שנות ה-90.

    באותן שנים חברות אינטרנט רבות נסחרו בשווי עצום למרות שלא היו להן כמעט הכנסות. האווירה הייתה אופטימית מאוד - אולי אופטימית מדי.

    כאשר הבועה התפוצצה בשנת 2000, רבים מהחברות האלו נעלמו לחלוטין.

    גם משבר הסאב-פריים בשנת 2008 העלה שאלות דומות לגבי מידת היעילות של השווקים.

    הייתי אולי אומר שעיקר הוויכוח ביניהם הוא האם השווי המתומחר של החברות, שמשקיעים וסוחרים מתמחרים את החברות, הינו שווי אמיתי?

    אבל יש בעיה קטנה עם הביקורת הזו וטענת הנגד הטוענת שאפשר למצוא חברות שמתומחרות בזול ולא לפי שווין האמיתי.

    למרות כל הדוגמאות לבועות, יש נתון אחד שמקשה מאוד על מי שטוען שקל לנצח את השוק.

    חברת S&P (כן זאת שייצרה את מדד הS&P500 המפורסם כל כך) מפרסמת כבר שנים דוחו"ת מחקריים בשם SPIVA, שמשווים בין קרנות השקעה אקטיביות לבין המדדים שהן מנסות לנצח.

    והנתונים… לא מאוד מחמיאים למנהלי הקרנות.

    בטווח קצר חלקם מצליחים להכות את המדד.
    אבל כאשר מסתכלים על תקופות של 10 או 15 שנים - יותר מ-90% מהם מפגרים אחריו!.
    תקראו את השורה הזאת שוב!

    זה לא אומר שאי אפשר להצליח. יש משקיעים יוצאי דופן כמו וורן באפט (ע"ע קרן פימי).

    אבל מבחינה סטטיסטית, להכות את השוק לאורך זמן זו משימה קשה מאוד.
    ולמצוא את הקרן האקטיבית הזו, זה כנראה קשה עד בלתי אפשרי...

    אז איפה האמת בין התאוריות?

    כנראה איפשהו באמצע.

    השווקים אינם מושלמים. בני אדם עושים טעויות, ולפעמים נוצרים מחירים מופרזים - למעלה או למטה.

    אבל מצד שני, השוק גם יעיל מספיק כדי להפוך את מציאת הטעויות האלו למשימה לא פשוטה בכלל.

    וזו כנראה הסיבה לכך שמשקיעים רבים הגיעו למסקנה די פרקטית: במקום לנסות לבחור את המניה שתנצח - פשוט להחזיק חלק גדול מהשוק כולו ע"י קרנות סל רחבות המחקות מדדים.

    זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד, ומאוד משמעמם לעיתים.

    אבל עבור לא מעט אנשים, זו דווקא אסטרטגיה שעובדת די טוב לאורך זמן.

    ואם אתם רוצים לעשות משהו מרגש עם כספכם תנו אותו לעניים, זה מרגש פי 100!

    אהבתם? אשמח לשמוע... כי זה עלה לי בשעות, טיוטות, מחיקות, וכתיבות! בשבילכם...
    המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.​

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #4

    @העץ-הרענן
    הנקודה היא שגם אם אדם פרטי לא יעיל רוב הכסף הוא מוסדי והמוסדיים 100% יעילים כי זה לא הכסף שלהם ואין הטיות פסיכלוגיות

  • כרגיל
    מאמרים נפלאים כתובים ברור

    יש כאן את כל המאמרים שלך?

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #5

    @בן-עליה עדיין לא.
    לאט לאט.
    מקווה שהציבור נהנה.
    ||אני רגיל לקבל יותר פידבקים...||

  • כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #6

    אני יודע אני עוקב קבוע
    אל תשכח שכאן יש פחות תנועה מהפורום השני
    אבל אם מומחים כמוך יכתבו כאן ויגיבו כאן זה יעלה את הרמה של הפורום ומימלא יהיו יותר תגובות ויותר מקצועיות

  • כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #7

    אולי תגלו לי בסוד?...
    הכוונה לפורום הידוע?...

  • כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #8

    ודאי
    ושם יש כבר 6 מאמרים

  • ודאי
    ושם יש כבר 6 מאמרים

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #9

    @בן-עליה מהו באמת הפורום השני/הידוע? אפשר לינק? תודה רבה!!

  • אולי תגלו לי בסוד?...
    הכוונה לפורום הידוע?...

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #10

    @אבי-ר. אכן.
    רמז: מתחיל בפ...

  • @אבי-ר. אכן.
    רמז: מתחיל בפ...

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #11

    @העץ-הרענן הכוונה לפXXג? 😊


    לא הבנתי למה זה אמור להיות בסוד??!!!

  • @העץ-הרענן הכוונה לפXXג? 😊


    לא הבנתי למה זה אמור להיות בסוד??!!!

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #12
  • 0c0035f7-1b62-4e41-b47b-7ae07a2fffef-image.jpeg
    בכל יום בשעות המסחר בוול סטריט מתרחש ניסוי כלכלי עצום.
    מיליוני אנשים - משקיעים פרטיים, קרנות ענק, אנליסטים, ויותר ויותר גם אלגוריתמים - מנסים כולם לעשות דבר אחד: למצוא מניה שהשוק מתמחר לא נכון.

    ההיגיון פשוט. אם תמצא חברה ששווה 100 דולר אבל נסחרת ב-80, תוכל לקנות אותה ולהרוויח כשהמחיר יתיישר עם הערך האמיתי.
    ומי לא רוצה להשים את היד במקום הנכון בזמן הנכון?!

    אבל כאן עולה שאלה מעניינת.

    אם כל כך הרבה אנשים חכמים מחפשים כל הזמן טעויות במחירים - למה בכלל אמורות להישאר טעויות?

    זו השאלה שעומדת במרכז אחד הוויכוחים הגדולים ביותר בכלכלה המודרנית.

    רעיון די מוזר מתחילת המאה ה-20

    כדי להבין מאיפה הוויכוח הזה התחיל, צריך לחזור יותר ממאה שנה אחורה.

    בשנת 1900 מתמטיקאי צרפתי בשם לואי באשלייה כתב עבודת דוקטורט בשם The Theory of Speculation. הוא הציע רעיון שהיה חריג מאוד לאותה תקופה: ייתכן שתנועות מחירי המניות מתנהגות כמו תהליך אקראי.

    במילים אחרות - אם מניה עלתה אתמול, זה לא אומר כמעט כלום על מה שתעשה מחר.

    הרעיון הזה נשמע אינטואיטיבית קצת מוזר. הרי משקיעים מנסים לנתח חברות, לקרוא דוחות, להבין מגמות. אז איך ייתכן שהמחירים מתנהגים כמעט כמו הטלת מטבע?

    במשך שנים רבות העבודה של באשלייה כמעט נשכחה. רק בשנות ה-60 כלכלן אמריקאי בשם יוג'ין פאמה החזיר את הרעיון הזה למרכז הבמה - והפך אותו למה שנקרא היום תיאוריית השוק היעיל.

    השוק אולי נראה אקראי - דווקא בגלל שהוא יעיל.

    הטענה של פאמה הייתה מעניינת:
    הסיבה שמחירי מניות נראים אקראיים היא לא שהשוק כאוטי, אלא להפך - שהוא יעיל מאוד.

    תחשוב מה קורה כשמתפרסם מידע חדש על חברה.
    דוח רווחים, החלטת ריבית, שמועה על מיזוג.

    בתוך שניות אלפי משקיעים מנתחים את המידע הזה ופועלים בהתאם. קונים. מוכרים. משנים פוזיציות.

    המחיר מתעדכן.

    אם כך, המחיר שאנחנו רואים עכשיו כבר משקף את כל המידע הידוע (זה מה שנקרא - מגולם). לכן השינוי הבא במחיר יקרה רק כאשר יופיע מידע חדש - ומידע חדש הוא בהגדרה בלתי צפוי.

    זו הסיבה שהמחירים נראים אקראיים.

    פאמה גם ניסה לדייק את הרעיון הזה וחילק אותו לשלוש רמות.

    הגרסה הבסיסית ביותר נקראת היעילות החלשה. לפי הגישה הזו, כל המידע ההיסטורי על מחירי מניות כבר מגולם במחיר הנוכחי. לכן ניתוח גרפים או תבניות טכניות לא אמור לתת יתרון קבוע למשקיע.

    הרמה השנייה - היעילות החצי-חזקה - מרחיבה את הטענה. כאן ההנחה היא שהמחיר משקף את כל המידע הציבורי: דוחות כספיים, נתוני מאקרו, תחזיות אנליסטים.

    אם זה נכון, גם ניתוח עמוק לא אמור לאפשר למשקיע להכות את השוק לאורך זמן.

    יש גם גרסה שלישית, קיצונית יותר, שטוענת שהמחירים משקפים אפילו מידע פנים. רוב הכלכלנים לא באמת מאמינים שזה מתקיים במציאות, אבל היא משמשת כגבול תיאורטי.

    ואז מגיעה טענת הנגד המבוססת על המציאות האנושית ההתהנהגותית זו שאנו מכירים מעצמנו ע"פ רוב.

    והיא טוענת שהתיאוריה הזו אלגנטית מאוד.
    אבל יש בה הנחה בעייתית אחת: שהיא מניחה שמשקיעים פועלים בצורה רציונלית.

    בפועל, בני אדם רחוקים מלהיות רציונליים לחלוטין - במיוחד כשמדובר בכסף.

    מחקרים של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הראו שהמוח האנושי מלא בהטיות פסיכולוגיות. למשל, אנשים חווים הפסד בצורה חזקה יותר מאשר רווח באותו גודל. התוצאה היא שהם לעיתים מחזיקים מניות מפסידות זמן רב מדי.

    יש גם את אפקט העדר. כאשר השוק עולה, יותר ויותר אנשים רוצים להצטרף לחגיגה. כאשר הוא יורד, רבים ממהרים למכור (ע"ע מדד ת"א לאחרונה, ונאסד"ק).

    במצבים כאלה המחירים יכולים להתרחק מהערך הכלכלי של החברות, שכן הקונים פעלו מרגש ולא משכל, אם אכן ההטיות הללו הם שדחפו אותם לקנייה.

    לפעמים זה נגמר בבועה.

    דוגמה קלאסית לכך היא בועת הדוט-קום של סוף שנות ה-90.

    באותן שנים חברות אינטרנט רבות נסחרו בשווי עצום למרות שלא היו להן כמעט הכנסות. האווירה הייתה אופטימית מאוד - אולי אופטימית מדי.

    כאשר הבועה התפוצצה בשנת 2000, רבים מהחברות האלו נעלמו לחלוטין.

    גם משבר הסאב-פריים בשנת 2008 העלה שאלות דומות לגבי מידת היעילות של השווקים.

    הייתי אולי אומר שעיקר הוויכוח ביניהם הוא האם השווי המתומחר של החברות, שמשקיעים וסוחרים מתמחרים את החברות, הינו שווי אמיתי?

    אבל יש בעיה קטנה עם הביקורת הזו וטענת הנגד הטוענת שאפשר למצוא חברות שמתומחרות בזול ולא לפי שווין האמיתי.

    למרות כל הדוגמאות לבועות, יש נתון אחד שמקשה מאוד על מי שטוען שקל לנצח את השוק.

    חברת S&P (כן זאת שייצרה את מדד הS&P500 המפורסם כל כך) מפרסמת כבר שנים דוחו"ת מחקריים בשם SPIVA, שמשווים בין קרנות השקעה אקטיביות לבין המדדים שהן מנסות לנצח.

    והנתונים… לא מאוד מחמיאים למנהלי הקרנות.

    בטווח קצר חלקם מצליחים להכות את המדד.
    אבל כאשר מסתכלים על תקופות של 10 או 15 שנים - יותר מ-90% מהם מפגרים אחריו!.
    תקראו את השורה הזאת שוב!

    זה לא אומר שאי אפשר להצליח. יש משקיעים יוצאי דופן כמו וורן באפט (ע"ע קרן פימי).

    אבל מבחינה סטטיסטית, להכות את השוק לאורך זמן זו משימה קשה מאוד.
    ולמצוא את הקרן האקטיבית הזו, זה כנראה קשה עד בלתי אפשרי...

    אז איפה האמת בין התאוריות?

    כנראה איפשהו באמצע.

    השווקים אינם מושלמים. בני אדם עושים טעויות, ולפעמים נוצרים מחירים מופרזים - למעלה או למטה.

    אבל מצד שני, השוק גם יעיל מספיק כדי להפוך את מציאת הטעויות האלו למשימה לא פשוטה בכלל.

    וזו כנראה הסיבה לכך שמשקיעים רבים הגיעו למסקנה די פרקטית: במקום לנסות לבחור את המניה שתנצח - פשוט להחזיק חלק גדול מהשוק כולו ע"י קרנות סל רחבות המחקות מדדים.

    זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד, ומאוד משמעמם לעיתים.

    אבל עבור לא מעט אנשים, זו דווקא אסטרטגיה שעובדת די טוב לאורך זמן.

    ואם אתם רוצים לעשות משהו מרגש עם כספכם תנו אותו לעניים, זה מרגש פי 100!

    אהבתם? אשמח לשמוע... כי זה עלה לי בשעות, טיוטות, מחיקות, וכתיבות! בשבילכם...
    המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.​

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #13

    @העץ-הרענן said:

    אבל כאשר מסתכלים על תקופות של 10 או 15 שנים — יותר מ-90% מהם מפגרים אחריו!.
    תקראו את השורה הזאת שוב!

    זה מדהים שעדיין יש את החכמולוגים שחושבים שהם ינצחו את השיטה, למרות שאין להם את הכלים שיש למנהלי הקרנות האקטיבים.

  • 0c0035f7-1b62-4e41-b47b-7ae07a2fffef-image.jpeg
    בכל יום בשעות המסחר בוול סטריט מתרחש ניסוי כלכלי עצום.
    מיליוני אנשים - משקיעים פרטיים, קרנות ענק, אנליסטים, ויותר ויותר גם אלגוריתמים - מנסים כולם לעשות דבר אחד: למצוא מניה שהשוק מתמחר לא נכון.

    ההיגיון פשוט. אם תמצא חברה ששווה 100 דולר אבל נסחרת ב-80, תוכל לקנות אותה ולהרוויח כשהמחיר יתיישר עם הערך האמיתי.
    ומי לא רוצה להשים את היד במקום הנכון בזמן הנכון?!

    אבל כאן עולה שאלה מעניינת.

    אם כל כך הרבה אנשים חכמים מחפשים כל הזמן טעויות במחירים - למה בכלל אמורות להישאר טעויות?

    זו השאלה שעומדת במרכז אחד הוויכוחים הגדולים ביותר בכלכלה המודרנית.

    רעיון די מוזר מתחילת המאה ה-20

    כדי להבין מאיפה הוויכוח הזה התחיל, צריך לחזור יותר ממאה שנה אחורה.

    בשנת 1900 מתמטיקאי צרפתי בשם לואי באשלייה כתב עבודת דוקטורט בשם The Theory of Speculation. הוא הציע רעיון שהיה חריג מאוד לאותה תקופה: ייתכן שתנועות מחירי המניות מתנהגות כמו תהליך אקראי.

    במילים אחרות - אם מניה עלתה אתמול, זה לא אומר כמעט כלום על מה שתעשה מחר.

    הרעיון הזה נשמע אינטואיטיבית קצת מוזר. הרי משקיעים מנסים לנתח חברות, לקרוא דוחות, להבין מגמות. אז איך ייתכן שהמחירים מתנהגים כמעט כמו הטלת מטבע?

    במשך שנים רבות העבודה של באשלייה כמעט נשכחה. רק בשנות ה-60 כלכלן אמריקאי בשם יוג'ין פאמה החזיר את הרעיון הזה למרכז הבמה - והפך אותו למה שנקרא היום תיאוריית השוק היעיל.

    השוק אולי נראה אקראי - דווקא בגלל שהוא יעיל.

    הטענה של פאמה הייתה מעניינת:
    הסיבה שמחירי מניות נראים אקראיים היא לא שהשוק כאוטי, אלא להפך - שהוא יעיל מאוד.

    תחשוב מה קורה כשמתפרסם מידע חדש על חברה.
    דוח רווחים, החלטת ריבית, שמועה על מיזוג.

    בתוך שניות אלפי משקיעים מנתחים את המידע הזה ופועלים בהתאם. קונים. מוכרים. משנים פוזיציות.

    המחיר מתעדכן.

    אם כך, המחיר שאנחנו רואים עכשיו כבר משקף את כל המידע הידוע (זה מה שנקרא - מגולם). לכן השינוי הבא במחיר יקרה רק כאשר יופיע מידע חדש - ומידע חדש הוא בהגדרה בלתי צפוי.

    זו הסיבה שהמחירים נראים אקראיים.

    פאמה גם ניסה לדייק את הרעיון הזה וחילק אותו לשלוש רמות.

    הגרסה הבסיסית ביותר נקראת היעילות החלשה. לפי הגישה הזו, כל המידע ההיסטורי על מחירי מניות כבר מגולם במחיר הנוכחי. לכן ניתוח גרפים או תבניות טכניות לא אמור לתת יתרון קבוע למשקיע.

    הרמה השנייה - היעילות החצי-חזקה - מרחיבה את הטענה. כאן ההנחה היא שהמחיר משקף את כל המידע הציבורי: דוחות כספיים, נתוני מאקרו, תחזיות אנליסטים.

    אם זה נכון, גם ניתוח עמוק לא אמור לאפשר למשקיע להכות את השוק לאורך זמן.

    יש גם גרסה שלישית, קיצונית יותר, שטוענת שהמחירים משקפים אפילו מידע פנים. רוב הכלכלנים לא באמת מאמינים שזה מתקיים במציאות, אבל היא משמשת כגבול תיאורטי.

    ואז מגיעה טענת הנגד המבוססת על המציאות האנושית ההתהנהגותית זו שאנו מכירים מעצמנו ע"פ רוב.

    והיא טוענת שהתיאוריה הזו אלגנטית מאוד.
    אבל יש בה הנחה בעייתית אחת: שהיא מניחה שמשקיעים פועלים בצורה רציונלית.

    בפועל, בני אדם רחוקים מלהיות רציונליים לחלוטין - במיוחד כשמדובר בכסף.

    מחקרים של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הראו שהמוח האנושי מלא בהטיות פסיכולוגיות. למשל, אנשים חווים הפסד בצורה חזקה יותר מאשר רווח באותו גודל. התוצאה היא שהם לעיתים מחזיקים מניות מפסידות זמן רב מדי.

    יש גם את אפקט העדר. כאשר השוק עולה, יותר ויותר אנשים רוצים להצטרף לחגיגה. כאשר הוא יורד, רבים ממהרים למכור (ע"ע מדד ת"א לאחרונה, ונאסד"ק).

    במצבים כאלה המחירים יכולים להתרחק מהערך הכלכלי של החברות, שכן הקונים פעלו מרגש ולא משכל, אם אכן ההטיות הללו הם שדחפו אותם לקנייה.

    לפעמים זה נגמר בבועה.

    דוגמה קלאסית לכך היא בועת הדוט-קום של סוף שנות ה-90.

    באותן שנים חברות אינטרנט רבות נסחרו בשווי עצום למרות שלא היו להן כמעט הכנסות. האווירה הייתה אופטימית מאוד - אולי אופטימית מדי.

    כאשר הבועה התפוצצה בשנת 2000, רבים מהחברות האלו נעלמו לחלוטין.

    גם משבר הסאב-פריים בשנת 2008 העלה שאלות דומות לגבי מידת היעילות של השווקים.

    הייתי אולי אומר שעיקר הוויכוח ביניהם הוא האם השווי המתומחר של החברות, שמשקיעים וסוחרים מתמחרים את החברות, הינו שווי אמיתי?

    אבל יש בעיה קטנה עם הביקורת הזו וטענת הנגד הטוענת שאפשר למצוא חברות שמתומחרות בזול ולא לפי שווין האמיתי.

    למרות כל הדוגמאות לבועות, יש נתון אחד שמקשה מאוד על מי שטוען שקל לנצח את השוק.

    חברת S&P (כן זאת שייצרה את מדד הS&P500 המפורסם כל כך) מפרסמת כבר שנים דוחו"ת מחקריים בשם SPIVA, שמשווים בין קרנות השקעה אקטיביות לבין המדדים שהן מנסות לנצח.

    והנתונים… לא מאוד מחמיאים למנהלי הקרנות.

    בטווח קצר חלקם מצליחים להכות את המדד.
    אבל כאשר מסתכלים על תקופות של 10 או 15 שנים - יותר מ-90% מהם מפגרים אחריו!.
    תקראו את השורה הזאת שוב!

    זה לא אומר שאי אפשר להצליח. יש משקיעים יוצאי דופן כמו וורן באפט (ע"ע קרן פימי).

    אבל מבחינה סטטיסטית, להכות את השוק לאורך זמן זו משימה קשה מאוד.
    ולמצוא את הקרן האקטיבית הזו, זה כנראה קשה עד בלתי אפשרי...

    אז איפה האמת בין התאוריות?

    כנראה איפשהו באמצע.

    השווקים אינם מושלמים. בני אדם עושים טעויות, ולפעמים נוצרים מחירים מופרזים - למעלה או למטה.

    אבל מצד שני, השוק גם יעיל מספיק כדי להפוך את מציאת הטעויות האלו למשימה לא פשוטה בכלל.

    וזו כנראה הסיבה לכך שמשקיעים רבים הגיעו למסקנה די פרקטית: במקום לנסות לבחור את המניה שתנצח - פשוט להחזיק חלק גדול מהשוק כולו ע"י קרנות סל רחבות המחקות מדדים.

    זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד, ומאוד משמעמם לעיתים.

    אבל עבור לא מעט אנשים, זו דווקא אסטרטגיה שעובדת די טוב לאורך זמן.

    ואם אתם רוצים לעשות משהו מרגש עם כספכם תנו אותו לעניים, זה מרגש פי 100!

    אהבתם? אשמח לשמוע... כי זה עלה לי בשעות, טיוטות, מחיקות, וכתיבות! בשבילכם...
    המאמר הינו חומר למידה בלבד! ואין בדברים משום ייעוץ או המלצה.​

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #14

    @העץ-הרענן said:

    אהבתם? אשמח לשמוע... כי זה עלה לי בשעות, טיוטות, מחיקות, וכתיבות! בשבילכם...

    מאוד
    תמשיך לכתוב עוד מאמרים.

  • @העץ-הרענן said:

    אבל כאשר מסתכלים על תקופות של 10 או 15 שנים — יותר מ-90% מהם מפגרים אחריו!.
    תקראו את השורה הזאת שוב!

    זה מדהים שעדיין יש את החכמולוגים שחושבים שהם ינצחו את השיטה, למרות שאין להם את הכלים שיש למנהלי הקרנות האקטיבים.

    כתב ב נערך לאחרונה על ידי
    #15

    @פושט-רגל-מרמה-ד

    1. הם טוענים שלמנהלי הקרנות יש יכולות מוגבלות עקב חוקים רגולטוריים.
    2. תודה שמחתני!
  • ש שמח בחלקו פיצל נושא זה ב

נושאים מוצעים


  • 5 הצבעות
    1 פוסטים
    77 צפיות
    ד
    בשנת 1789, פחות משנה לפני שנפטר, הוסיף בנימין פרנקלין לצוואה שלו סעיף שנשמע כמעט כמו בדיחה. הוא השאיר אלף לירות שטרלינג לעיר בוסטון ועוד אלף לפילדלפיה עם תנאי אחד. הכסף לא יבוזבז אלא יעבוד ויגדל במשך מאתיים שנה. אבל הכסף גם לא היה אמור לשכב בכספת. פרנקלין קבע שהעיר תלווה אותו לבעלי מלאכה צעירים ונשואים מתחת לגיל 25, שסיימו את שנות החניכה שלהם ורוצים לפתוח בית מלאכה משלהם. כל אחד יחזיר את ההלוואה בעשר שנים עם ריבית של 5 אחוז, והכסף יחזור לקופה ויעבור לזוג הבא. בשפה שלנו זו קופה לזוגות צעירים שמתחילים פרנסה, שאמורה לגדול מעצמה דור אחרי דור. החשבון של פרנקלין פרנקלין לא כתב את זה מתוך חלום. הוא ישב עם מספרים. בריבית של 5 אחוז כסף מכפיל את עצמו בערך כל 14 שנה, ובמאה שנה כל סכום גדל פי 131. לכן כתב בצוואה שאחרי מאה שנה יהיו בכל קופה 131 אלף לירות. מאה אלף ילכו אז לעבודות ציבוריות בעיר, ו-31 אלף ימשיכו לעבוד עוד מאה שנה ויגיעו ליותר מארבעה מיליון לירות. מאלף לירות לארבעה מיליון בלי שאף אחד מוסיף פרוטה. זה כל הכוח של ריבית דריבית, ומעט אנשים הבינו אותו טוב כמו פרנקלין. מה קרה בפועל בשנת 1990 הגיע הזמן לפתוח את הקופות. בבוסטון היו קצת יותר מארבעה וחצי מיליון דולר ובפילדלפיה בערך שני מיליון. לא רע בשביל אלף לירות. אבל זה רחוק ממה שפרנקלין חישב, והסימנים הופיעו כבר מוקדם. בתחילת המאה העשרים היה בקופה של פילדלפיה פחות מרבע ממה שהוא תכנן לשלב הזה. למה החשבון לא התקיים המתמטיקה הייתה נכונה. מה שלא עבד זה האנשים והעולם. היו לווים שלא החזירו. היו שנים שלא ניהלו רישום מסודר, והיו גם ניהול גרוע וסתם אנשים שלקחו לעצמם. וכל הלוואה שלא חזרה לא רק הקטינה את הקופה. היא מחקה גם את כל מה שהסכום הזה היה אמור להרוויח בעשרות השנים שאחרי. ואז העולם השתנה. שיטת החניכה של בעלי המלאכה נעלמה, ופתאום כמעט לא נשארו צעירים שעומדים בתנאים שפרנקלין קבע. בשנת 1884 רק שלושה אנשים בבוסטון השתמשו בכסף כמו שהוא רצה. כסף שאין למי להלוות אותו עומד, וכסף שעומד לא גדל. נראה שפרנקלין עצמו חשש מזה. הוא כתב בצוואה שאולי הוא מחמיא לעצמו יותר מדי כשהוא מניח שהכול ימשיך כמו שתכנן בלי הפרעה. מה זה קשור לחתונות של הילדים שלנו כמעט כל משפחה אצלנו מנהלת קופה כזו בלי לקרוא לה בשם. החיסכון לחתונות של הילדים הוא בעצם צוואה קטנה של פרנקלין. כסף ששמים היום כדי שיגדל לבד עשרים שנה. והסיפור שלו מלמד שמה שהורס את הריבית דריבית הוא בדרך כלל לא השוק. אלה שתי הדליפות שהרסו גם לו. הדליפה הראשונה היא ההלוואה שלא חוזרת. מי לא לקח פעם מהחיסכון של הילדים לרכב או לשיפוץ ואמר לעצמו שיחזיר עוד מעט? נניח שחוסכים 300 שקל בחודש לילד בתשואה של 5 אחוז בשנה. אחרי עשרים שנה יש בקופה בערך 122 אלף שקל. עכשיו נניח שבשנה העשירית לקחנו מהקופה 20 אלף ולא החזרנו. ביום החתונה חסרים לא 20 אלף אלא כמעט 33 אלף. ההלוואה הקטנה עלתה פי 1.6. הדליפה השנייה היא כסף שעומד. בבוסטון הכסף עמד כי לא היה למי להלוות. אצלנו הוא עומד בעובר ושב כי עוד לא החלטנו מה לעשות איתו. אותם 300 שקל בחודש בלי שום תשואה יגיעו אחרי עשרים שנה ל-72 אלף. ההפרש של קרוב ל-50 אלף הוא המחיר של לא להחליט. הפרט שהציל את בוסטון יש עוד פרט בסיפור הזה שהכי מעניין אותי. בבוסטון הבינו בשלב מסוים שהתנאים של פרנקלין כבר לא מתאימים לעולם שהשתנה. הם הפסיקו עם ההלוואות והתחילו להשקיע את הכסף. ובסוף נשאר בבוסטון בערך פי שניים מאשר בפילדלפיה. המטרה נשארה אותה מטרה ורק הכלי השתנה. וזה בדיוק מה שנדרש ממי שחוסך לעשרים שנה. לא לשנות כל שבוע כי השוק ירד, וגם לא להירדם לעשרים שנה. פעם בשנה לפתוח את הדוח ולבדוק שהמסלול עדיין מתאים לגיל של הילד, שדמי הניהול לא אוכלים את הקופה ושאף אחד לא שכח להחזיר. פרנקלין הוכיח שאלף לירות יכולות להפוך למיליונים גם כשהרבה דברים משתבשים בדרך. אז השאלה אצלנו היא לא אם ריבית דריבית עובדת. היא עובדת. השאלה היא כמה ממנה אנחנו נותנים לדלוף. ושאלה לסיום. אם הייתם כותבים היום צוואה כמו של פרנקלין לנכדים, איזה תנאי אחד הייתם מכניסים בה?
  • 5 הצבעות
    1 פוסטים
    156 צפיות
    י. סנדרסי
    האתר היחיד בישראל שנותן בעברית: תשואות שנתיות של מעל 40 טיקרים שונים, תשואה מצטברת מתחילת נקודת השקעה, 3.תשואה ממוצעת לתקופת ההשקעה, הפקדה חודשית קבועה - כמה שווי התיק כל שנה? ובסוף התקופה? כנסו: https://www.long-range.co.il/elementor-3176/
  • 2 הצבעות
    1 פוסטים
    197 צפיות
    נ
    מצ"ב קישור למדריכים מסודרים לפתיחת חשבון מסחר ב"צ'ארלס שוואב" וב"אינטראקטיב ברוקרס" לישראלים טקסט קישור טבלת השוואה בין אפשרויות שונות לפתיחת חשבון בחו"ל בהצלחה
  • 1 הצבעות
    19 פוסטים
    3k צפיות
    קל זכותק
    בהחלט הספר של אהרן זלץ הוא מיוחד מאוד
  • 3 הצבעות
    53 פוסטים
    9k צפיות
    משה צבימ
    @השומר כתב: מנכ"ל אינבידיה מתפטר אחרי ביקורות על התנהלותו האישית ולאחר שהמניה כבר ירדה השבוע בחדות. יש לציין שהואנג מוביל את החברה כבר 33 שנה והגורם המשמעותי להתפתחותה המטורפת, ולטענת הרבה מומחים נוצר וואקום גדול כיון שאין במבנה החברה האצלת סמכויות רגילה שמאפשרת העברת תפקיד בצורה טובה. ובתגובה המניה יורדת 5%. כאשר במהלך המסחר כבר ירדה 14%. (שימו לב למכפיל).[image: image.jpeg]