אם היינו חוזרים בזמן אלפי שנים אחורה ומסתובבים בכפר עתיק, היה קל מאוד לדעת מי הוא האדם העשיר ביותר באזור. לא הייתם צריכים לנחש. הוא היה האיש עם העדר הכי גדול. אלף כבשים, מאה גמלים, שדות חיטה עצומים.
העושר של פעם היה ויזואלי ומוחשי, אבל היה לו עוד מאפיין אחד קריטי: הוא היה יצרני. הכבשים לא היו סמל סטטוס; הן היו "מכונת הכסף". הן ייצרו חלב, צמר, ועוד כבשים. העושר של אותו אדם היה גלוי לעין, אבל הוא גם הצדיק את עצמו כלכלית. לא היה צורך "לבזבז" כסף כדי להוכיח שיש לך כסף – הכסף (או הרכוש) עמד בחצר ופעה.
המהפכה השקטה של הארנק
במאה ה-21, כללי המשחק השתנו לחלוטין. העושר הפך לבלתי נראה. הכסף הגדול היום לא נמצא ברפת או באסם, הוא נמצא בשורות קוד במחשבי הבנקים, בתיקי השקעות דיגיטליים, ובנדל"ן רחוק.
אם תעברו ברחוב ליד האדם העשיר ביותר בעיר שלכם, ייתכן מאוד שלא תזהו אותו. אין לו קרניים על הראש וגם לא עדר כבשים מאחוריו. העושר האמיתי הפך להיות שקט ומוצנע .
וכאן בדיוק נוצר הפרדוקס הפסיכולוגי שמוביל רבים לעוני.
המלכודת: כשאי אפשר לראות את העושר, צריך "להמציא" אותו
אנחנו יצורים חברתיים. מאז ומתמיד השתמשנו במעמד כלכלי כדי לסמן את המקום שלנו בהיררכיה החברתית. אבל כשהעושר הפך לבלתי נראה, נוצר בור. איך הסביבה תדע שאני מצליח אם הכסף שלי שוכב בשקט בקרן השתלמות?
הפתרון המודרני הוא החצנה מלאכותית. כדי לאותת לעולם "יש לי כסף", אנחנו קונים סמלי סטטוס: רכב יוקרה חדש, מותגי על, גאדג'טים יקרים וחופשות ראוותניות.
אבל כאן טמון ההבדל הטרגי בין העבר להווה:
בעבר, הכבשים היו הנכס שיצר את העושר.
היום, סמלי הסטטוס הם ההתחייבויות שמשמידות את העושר.
המשוואה ההפוכה
כשאתם רואים מישהו נוהג ברכב שעולה חצי מיליון שקל, אתם יודעים עליו בוודאות רק דבר אחד: יש לו עכשיו חצי מיליון שקל פחות (או חוב של חצי מיליון שקל).
הרצון להחצין עושר הוא הגורם מספר אחד שמונע מאנשים לצבור עושר אמיתי. הכסף שאמור היה לעבוד עבורם (כמו הכבשים של פעם) ולייצר ריבית, מושקע בברזלים ובבדים שמאבדים מערכם ברגע שהם יוצאים מהחנות.
החברה המודרנית יצרה מצב אבסורדי: כדי להיראות עשירים, אנשים מבצעים פעולות שהופכות אותם לעניים יותר. הם מחליפים ביטחון כלכלי (שאינו נראה לעין) בתדמית נוצצת (שכולם רואים).
עושר אמיתי, בסופו של דבר, הוא מה שאתה לא רואה. הוא המכונית שלא קנית, השעון שלא ענדת והשדרוג שוויתרת עליו, כדי שהכסף יוכל לשבת בשקט ולצמוח, בדיוק כמו העדרים של פעם – רק בלי הריח.

)