דילוג לתוכן

מה החוב שלנו באמת אומר עלינו?

הועבר כלכלת המשפחה
1 1 125 1
  • מה החוב שלנו באמת אומר עלינו?
    רמז: הרבה פחות ממה שחושבים.

    אנשים נלחצים מהמספר של החוב — אבל המספר כמעט לא משנה.
    הדבר החשוב באמת הוא היחס בין החוב לבין ההכנסה שלנו.
    אותו חוב בדיוק יכול להיות קליל עבור אדם אחד וכבד מאוד עבור אחר.
    בדיוק ככה הבנק מסתכל על משכנתא:
    לא רק כמה הדירה עולה, אלא האם היחס מאפשר לעמוד בהחזרים גם כשהחיים זזים.
    וזה נכון בכל מקום: במשקי בית, בעסקים ואפילו במדינות.
    הבעיה היא לא החוב — אלא כשאין מספיק הכנסה שתישען עליו.
    וזה מה שהופך משפחות בישראל לרגישות יותר לשינויים בריבית וליוקר המחיה.
    בסוף, יחס החוב הוא לא שיפוט.
    הוא פשוט מראה שמספר לנו את האמת על המצב שלנו.
    וכדאי שכל אחד ישאל:
    לא כמה אני חייב — אלא האם זה מתאים למה שאני מרוויח. לכן בתור התחלה כל משפחה צריך לבדוק מהו היחס בין החוב [משכנתא, הלוואות[בנקים,בני משפחה,גמ"ח] לבין כלל ההכנסות של המשפחה אם היחס בין החוב להכנסות הוא בסביבות 40 % זה אומר שאתם מאוזנים והלוואות שלקחתם הם ברמה סבירה.

  • ארגון בנקלא ארגון בנקל העביר נושא זה מ-שוק ההון והשקעות ב-

נושאים מוצעים


  • 15 הצבעות
    26 פוסטים
    412 צפיות
    י
    תודה לכל המגיבים! התפתח כאן דיוק מרתק, וזו הזדמנות לחדד את כוונתי. כמו שכתבתי, כסף לא מהווה רשות. זה שיש לילד כסף לא אומר שהוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה, והכול נשאר תחת שיקול הדעת והערכים של הבית. אני רק יקדים ויאמר שכסף לילדים יהיה בכל אופן, בין אם זה יבוא מפרסים וכדו' או דמי חנוכה ופורים, מהסבים והסבתות. כדי לעשות סדר, צריך להפריד בין הגילאים: לילדים צעירים (לפני גילאי ישיבה קטנה וסמינר) ברור שכל הצרכים באים מהבית ולא מדמי הכיס. דמי הכיס שם הם כספים קטנים מאוד, ולא מיועדים לצרכים שוטפים אלא לדברים שמעבר – ממתק פה ושם, או חיסכון עצמי למשהו גדול יותר כמו משחק וכדו', שהם שוב לא צורך בסיסי. המטרה בגיל הזה היא לא שהילד יממן את עצמו, אלא שיתנסה בקבלת החלטות קטנות. בגילאי ישיבה קטנה וסמינר הסיפור משתנה, כי הנוער ממילא מבקש ומקבל כסף (ובאמת גם צריך) עבור כל מיני צרכים. הורים רבים משתפים שבגיל הזה מתחילים הרבה חיכוכים כי אצל הנוער מיטשטש מאד הגבול בין צורך לרצון. כאן בדיוק דמי הכיס הם פתרון מצוין. משפחות רבות מכירות את זה: הנער בן ה-15 מבקש כל שבוע כסף ליציאה עם חברים לצ'ונט, והבת מבקשת כל יומיים כספים לגלידה או לבגד חדש. במקום שבכל פעם יתפתח ויכוח מתיש, או שההורה פשוט ישלוף כסף כדי לקנות שקט – נכון לשים גבולות ברורים. ברגע שיש סכום קבוע, הנער צריך לקבל החלטות לבד ולכלכל את צעדיו. ברור שההורים נשארו ההורים ולכן טבעי שהם מממנים את הצרכים הבסיסיים כמו תחבורה וכדומה, אבל המותרות נכנסות למסגרת. העיקרון הזה עובד גם בקניות גדולות כמו ביגוד לחגים. אני ממש לא חושב שהנוער צריך לממן את זה מדמי הכיס שלו. אבל גם כאן, במקום שהבת תתקשר מהחנות ותבקש פרטי אשראי או שתלווה מחברה, כי היא ראתה בגד שהיא אוהבת, או שהבן ילך לחנות יוקרתית כי "אבא ואמא ישלמו", הרבה יותר נכון מגדירים סכום הגיוני וסביר שאמור להספיק. ברגע שיש מסגרת, אין ויכוחים מול ההורה, יש שיקול דעת של הילד מול עצמו. לצערי, מניסיון עם משפחות רבות, המציאות מראה בדיוק את ההפך ממה שחלק מהמגיבים חששו ממנו: התנהלות לא טובה עם כסף, חומריות יתר ורדיפת מותגים, לא מתחילות מזה שנותנים לילד אחריות. הן מתחילות כמעט תמיד מזה שההורים לא שמו גבולות ברורים, והילד התרגל שהכול נגיש, זמין ומיידי כמעט בלי שום מגבלה. וכמובן ברור מאליו, שדמי כיס בתוך גבולות נכונים אינם מחליפים חינוך הם כלי נוסף בתוך החינוך.
  • 14 הצבעות
    2 פוסטים
    150 צפיות
    ב
    ישראל, ישראל אני ממש מאחל לעצמי שתכתוב פה על בסיס קבוע אתה השראה לכולנו.... גאה להיות בוגר שלך ותודה על הכל כל מילה שווה זהב
  • 4 הצבעות
    1 פוסטים
    96 צפיות
    ד
    במאמר הקודם עסקנו בשחרור מחפצים כדרך לחירות. אך כפי שצוין בתגובות, "חירות" היא מושג סובייקטיבי. עבור אחד, חדר ריק הוא שלווה; עבור אחר, הוא משדר קור ובדידות. אם המאמר הראשון דיבר על "ניקוי רעלים" מחפצים, הפעם נדבר על השקעה נבונה בנכסים רגשיים. 1. השפע כמקור להשראה (רחבות הדעת) ישנו מושג שנקרא "מקסימליזם מחושב". ישנם אנשים שהספרייה העמוסה, אוסף הכלים או אפילו ערימת הבדים והיצירה בחדר, הם אלו שנותנים להם כוח. עבורם, חפצים הם לא "מניות גרועות", אלא זיכרונות חיים, פוטנציאל ליצירה ותחושת בעלות שמרחיבה את הלב. התובנה: הנכס הוא לא החפץ עצמו, אלא התחושה שהוא מעניק לך. אם חפץ גורם לך להרגיש "עשיר" ונינוח – הוא ממלא את תפקידו נאמנה. 2. ההבדל בין "אגירה" ל"איסוף" המרחק בין רחבות דעת לבין עומס מעיק נמצא במילה אחת: שליטה. אגירה: חפצים ששולטים בנו, נערמים ללא סדר ויוצרים תחושת מחנק. איסוף/שפע: חפצים שנמצאים שם כי בחרנו בהם, כי הם יפים בעינינו וכי יש להם מקום (גם אם המקום הזה צפוף). כשאדם מרגיש שהחפצים שלו הם "נכסים", הוא דואג להם. הוא יודע מה יש לו. זהו לא נטל, אלא ביטוי של אישיות. 3. הבית כראי של הנפש הפסיכולוגיה מלמדת שסביבה "סטרילית" מדי עלולה לעכב יצירתיות אצל סוגים מסוימים של אנשים. יש מי שזקוק לגירויים ויזואליים כדי לחשוב. עבורם, הניסיון לכפות מינימליזם הוא כמו לנסות לחיות בתוך קופסה ריקה. החופש האמיתי הוא לאו דווקא לזרוק הכל, אלא להחליט מה נשאר. 4. המבחן: האם החפץ משרת אותי או שאני משרת אותו? כדי לדעת אם השפע בביתכם הוא "רחבות דעת" או "עומס", שאלו את עצמכם: האם אני נהנה להסתכל על המדף הזה, או שאני מרגיש אשמה כשאני עובר לידו? האם אני מוצא את מה שאני מחפש בתוך השפע, או שהשפע מסתיר ממני את הדברים החשובים? הסוד הוא לא בכמות הבלטות החשופות, אלא בתחושת הביתיות. מי שהשפע עושה לו טוב, שייהנה ממנו – זוהי זכותו על נכסיו. המטרה של התארגנות וסדר היא לא להפוך את הבית למוזיאון ריק, אלא לוודא שכל מה שנמצא בבית, נמצא שם כי הוא מוסיף לנו אור, שמחה ותחושת עושר אמיתית. השנה, במקום רק "לבער", בואו נלמד "להעריך" את מה שבאמת ראוי להישאר איתנו.
  • מה עולה יותר לחם או מכונת כביסה?

    כלכלת המשפחה כלכלה נבונה
    14
    19 הצבעות
    14 פוסטים
    764 צפיות
    פשוט יהודיפ
    @הגיוני כתב במה עולה יותר לחם או מכונת כביסה?: @פשוט-יהודי יפה מאד! זה מתחבר לאשכול שלי- "איפה תרויחו הכי הרבה כסף". שהמכנה המשותף- לקבל פרספקטיבה אחידה לכל ההוצאות ההשקעות ושאר פעולות פיננסיות, וכשמחשבים את זה ברמה החודשית- זה הכי ברור, לצייר את זה מול העינים ולהשוות. אהבתי! תודה!
  • פכים קטנים: "מה זה כבר 15 ש"ח בחודש?"

    הועבר כלכלת המשפחה מאמרים
    8
    6 הצבעות
    8 פוסטים
    542 צפיות
    אבישי ויינגולדא
    @זבדיאל כתב בפכים קטנים: "מה זה כבר 15 ש"ח בחודש?": האמת שאף פעם זה לא 15 שקל זה 25 בעמלות לנבק 15 באשראי כפול 2 10 בטלפון 20 בחשמל 15 בללכת שת דקות לסופר במקום במכולת 15 בלעבור חברת גז וכו' וכו' בסוף זה מגיע ל100/150 שקל בחודש בדוק אצלי ואצל אחרים מסכים איתך לגמרי רק אוסיף ואומר שמניסיוני זה מגיע למאות ואלפי ש''ח לחודש! כן זו האמת!