הפורום הכלכלי החרדי הראשון

בשבועות האחרונים אני קורא הרבה על ההיסטוריה של שוק ההון. התחלתי בהולנד, המשכתי לאנגליה, ומשם נסחפתי לעוד תקופות. באחד הערבים קראתי על חדלות הפירעון של מלך אנגליה במאה ה־17. זה היה אמור להיות עוד פרט היסטורי קטן, אבל הוא הוביל אותי לשאלה פשוטה: כמה פעמים זה כבר קרה בהיסטוריה? התחלתי לבדוק. ספרד, אנגליה, צרפת, האימפריה העות'מאנית, רוסיה, גרמניה, ארצות הברית, ארגנטינה, יוון, לבנון. כמעט כל מעצמה גדולה בהיסטוריה, בשלב כזה או אחר, הפרה התחייבויות למשקיעים. לפעמים זו הייתה חדלות פירעון רשמית, לפעמים אינפלציה שמחקה את ערך הכסף, ולפעמים ביטול ההתחייבות לזהב או תספורת חוב. ככל שהעמקתי ברשימה הזו, הבנתי שהיא חושפת משהו עמוק לגבי הדרך שבה אנחנו תופסים סיכון. היציבות המודרנית והקושי להכיל שינוי. אנחנו חיים בעולם שבו הכול נראה מסודר. המשכורת נכנסת בזמן, הבנקים פתוחים, המדינה מתפקדת והשווקים נפתחים בכל בוקר. אנחנו מתכננים עשרים ושלושים שנה קדימה, כאילו כך העולם תמיד התנהל. התרבות המערבית המודרנית קידמה ב-100-200 השנים האחרונות תחושה ואולי אשליה שהמצב הקיים תמיד יישאר ככה. אבל כשפותחים ספר היסטוריה, מגלים תמונה אחרת. רוב ההיסטוריה האנושית הייתה רצופה מלחמות, מגפות, הפיכות, משברי חוב ושינויי משטר. היציבות שאנו חווים בעשרות שנים האחרונות היא דווקא החריגה בקנה המידה ההיסטורי. הקשר לימי בין המצרים. הקושי הזה מתחבר ישירות לימים האלה של השנה, ימי בין המצרים. לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו למה כל כך קשה לנו להרגיש באמת את האבל ואת חורבן בית המקדש?? התשובה נעוצה בדיוק באשליה הזו, אנו חיים בעולם שמייצר לנו תחושה שהכול מסביבנו יציב מכדי להשתנות. התורה מחנכת אותנו להפך הגמור: העולם הפיזי הוא לא קבוע, יציבות מוחלטת בטבע היא אשליה, והקדוש ברוך הוא זה שמנהל את העולם. השחרור שבחוסר הוודאות. ההבנה הזו גרמה לי לחשוב שאולי דווקא ההתעסקות ביציבות ובאיך לשמור עליה פוגעת בנו . דווקא כשנשחרר את הניסיון להתגונן מכל תרחיש קיצון היסטורי פשוט נתחיל לזוז. בתקופת מלך אנגליה, גם האנשים העשירים ביותר לא יכלו לחזות או להתגונן מפני ההחלטה שלו שלא להחזיר את החוב. אין שום כלי או גרף שיודעים להעריך סיכון כזה מראש. להבנה הזו יש משמעות כפולה. מצד אחד, היא נותנת לנו פרספקטיבה נכונה וענווה לחיים. מצד שני, היא משחררת אותנו לקבל החלטות ולהעז. הרי אם ננסה להתגונן מכל אירוע קיצון תיאורטי, נשתק את עצמנו ולא נפעל לעולם. בתוך שיקולי ההשקעה היומיומיים, בסיכונים המוחלטים האלה בכלל לא צריך להתחשב. אי אפשר לנהל את מה שלא ניתן למדידה. המטרה אינה לחיות בחרדה שמשהו ישתנה, אלא להפסיק לחפש ודאות מוחלטת במקום שבו היא לא קיימת. לשחרר את הפחד מאירועים שאין לנו יכולת לחזות, ולהתמקד בפעולות האחראיות והיציבות שנמצאות בשליטה שלנו היום כדי לבנות את המחר. מרגישים מבולבלים או רוצים לשאול שאלות אשמח לשמוע מכם ולהגיב להערות והערות a053311311@gmail.com .

תודה רבה

במאמר הקודם עסקנו בעקרונות שצריכים להנחות אותנו בבחירת רמת הסיכון הנכונה. השבוע אני רוצה להתמקד בשאלה שמעסיקה הרבה משקיעים מה עדיף לאורך זמן, ניהול אקטיבי דרך מנהלי השקעות או השקעה פסיבית במדדים? השאלה הזו מעניינת במיוחד לאור הנתונים של שלוש השנים האחרונות. כשבוחנים את ביצועי קרנות הפנסיה במסלולים הכלליים לבני 50 ומטה, שהם מסלולים שמשקיעים חלק משמעותי מהכסף בשוק המניות, ניתן לראות שהן הניבו סביב 50% תשואה מצטברת בשלוש השנים האחרונות. לעומת זאת, מדד הS&P 500 הניב באותה תקופה תשואה מצטברת של כ־40%, בעוד שהמסלולים המנייתיים בישראל הגיעו כמעט ל־90%. זהו פער משמעותי. חלק גדול מהפער הזה נובע מהעליות החזקות בשוק הישראלי בתקופה הזו, לצד היחלשות הדולר שפגעה בתשואה של מי שהשקיע בשוק האמריקאי. חשוב לי להדגיש: אני לא נגד השקעה בסיכון גבוה ולא נגד השקעה במדדים כמו ה־S&P 500. להפך, זו אחת הדרכים המרכזיות שבהן משקיעים משתתפים בצמיחה של הכלכלה העולמית. אבל חשוב להבין שלכל בחירה יש יתרונות וחסרונות, ולא תמיד מה שעבד בתקופה מסוימת יהיה הדבר הנכון לכל תקופה. היתרון של השקעה מנוהלת . היתרון המרכזי של מנהלי השקעות הוא היכולת להגיב למציאות משתנה. בזמן אירועים משמעותיים בשווקים, יש להם אפשרות לבצע התאמות, לשנות חשיפה לסקטורים שונים, להגדיל השקעה באזורים שנראים אטרקטיביים יותר, או לנצל הזדמנויות שנוצרות. מדד פסיבי, לעומת זאת, פועל לפי כללים ברורים מראש. הוא מחזיק את החברות שנמצאות במדד ואינו מקבל החלטות בהתאם לשינויים בשוק. זו גם החוזקה וגם החולשה שלו. מצד אחד, הוא פשוט, זול ומאפשר למשקיע להיות חלק מהשוק בלי לנסות לנחש מה יקרה. מצד שני, הוא לא יודע להגיב בזמן אמת כאשר התנאים משתנים. החיסרון של השקעה מנוהלת. מנהלי השקעות נבחנים לפי ביצועים חודשיים ושנתיים, למרות שהשקעות לטווח ארוך אמורות להיבחן לאורך שנים. הלחץ הזה מגיע גם מהציבור. כאשר מסלול מסוים מציג תשואה גבוהה בשנה האחרונה, נוצרת נטייה לעבור אליו ולרדוף אחרי הביצועים האחרונים. הבעיה היא שכך מנהלי השקעות מתקשים להישאר נאמנים לאסטרטגיה ארוכת טווח. אפשר לראות את זה במקרה של אלטשולר שחם. הם הלכו עם אסטרטגיה מסוימת לאורך זמן, וכאשר היא לא עבדה כפי שציפו, התגובה של הציבור הייתה חדה מאוד והכספים התחילו לעבור החוצה. מצד אחד זה טבעי בעולם ההשקעות, אבל מצד שני הלחץ הזה מקשה על מנהלים לקבל החלטות ארוכות טווח. קושי נוסף נובע מסוג הנכסים שבהם גופים מוסדיים יכולים להשקיע. לדוגמה, כאשר גוף מוסדי משקיע בחברה פרטית ייתכן שההשקעה תהיה מוצלחת מאוד בעתיד, אבל כל עוד אין אירוע כמו הנפקה או מכירה, לא תמיד ניתן לראות את מלוא הערך שלה בדוחות התשואה השוטפים. כלומר, יש השקעות שיכולות להיות מצוינות לטווח ארוך, אבל פחות קל למדוד אותן בטווח הקצר. צריך להבין שמנהלי ההשקעות אינם פחות מקצועיים. הם פשוט פועלים במערכת שונה, עם מגבלות שונות ועם אחריות אחרת. בטווח הארוך, סביר שהשקעה במדדים רחבים תמשיך להיות פתרון חזק עבור הרבה משקיעים, בעיקר בגלל הפשטות והעלויות הנמוכות. אבל לאורך הדרך יהיו תקופות שבהן החלטות אקטיביות יעבדו טוב יותר. לכן הדבר החשוב ביותר הוא לא לבחור מסלול לפי מי היה ראשון בטבלה בשנה האחרונה, אלא לבחור אסטרטגיה שמתאימה לכם ולהישאר איתה לאורך זמן. צריך לזכור שמעבר מסלול הוא לא פעולה טכנית בלבד. מדובר בהחלטת השקעה: מכירה של נכסים מסוימים ורכישה של נכסים אחרים. בשבוע הבא נתחיל סדרת מאמרים חדשה על ההיסטוריה של שוק ההון, מהמאה ה16 ועד היום. נעסוק באירועים המרכזיים שעיצבו את המערכת הפיננסית המודרנית, כי כשמבינים איך הכול התחיל, קל יותר להבין איך השווקים עובדים היום. מרגישים מבולבלים או רוצים לשאול שאלות? אשמח לשמוע מכם ולהגיב להערות והארות. a053311311@gmail.com

@דוד-בן-זיקרי said: @שואף-ליותר צ"ל @חיסכון-לחתונה

[image: 1780816897359-5a35ca19-5144-4f1e-9c91-b409cb7892b6-image.jpeg]

במשך שנים, SpaceX נחשבה בעיני הציבור לעוד חברת חלל שאפתנית של אילון מאסק. רוב האנשים הכירו בעיקר את סרטוני השיגורים, הנחיתות האנכיות וההבטחות על מושבות עתידיות במאדים. אבל בזמן שהעולם הסתכל על הפיצוצים ועל החליפות הלבנות של האסטרונאוטים, משהו הרבה יותר גדול התחיל להיבנות מאחורי הקלעים. כעת, כאשר השוק נערך למה שעשויה להיות אחת ההנפקות הגדולות בהיסטוריה, SpaceX כבר אינה נתפסת רק כחברת חלל. עבור רבים בוול סטריט, מדובר בחברה שבונה תשתית חדשה לעולם המודרני כזו שנוגעת באינטרנט, בביטחון, בתקשורת ובשליטה בחלל. וזה בדיוק מה שהופך את ההנפקה הזו לאחד הסיפורים המסקרנים ביותר בשוק ההון. הסיפור של SpaceX לא התחיל מטילים. הוא התחיל מפחד. בתחילת שנות ה־2000, לאחר מכירת פייפאל , אילון מאסק הפך למולטי־מיליונר עם הון אישי של כ־180 מיליון דולר. במקום לפרוש או להקים עוד חברת אינטרנט, הוא החל לעסוק בשאלה שהעסיקה אותו במשך שנים: מה יקרה אם האנושות תישאר תלויה בכוכב לכת אחד בלבד? מאסק הושפע עמוקות מספרי מדע בדיוני , הספרים הללו לא עסקו רק בחלליות או בטכנולוגיות , אלא ברעיון מטריד הרבה יותר האפשרות שציוויליזציות שלמות קורסות כאשר הן מפסיקות להתפתח מדעית, מפסיקות לחדש ומאבדות את היכולת להגן על עצמן מפני איומים קיומיים. לפי אנשים שעבדו איתו לאורך השנים, מאסק האמין באמת ובתמים שהאנושות פגיעה הרבה יותר ממה שנדמה לרוב האנשים. הוא דיבר לא פעם על תרחישים כמו מלחמות עולם, מגפות, אסטרואידים, קריסה סביבתית או בינה מלאכותית שעלולה לצאת משליטה. בעיניו, אם האנושות תישאר מרוכזת בכדורהארץ בלבד, היא עלולה להסתכן באירוע אחד שימחק את כל מה שנבנה במשך אלפי שנים. ומכאן נולד הרעיון של SpaceX. לא כחברת טילים , אלא כניסיון לבנות בעתיד "גיבוי" לציוויליזציה האנושית. החשיבה ששינתה את תעשיית החלל העולמית כאשר מאסק ניסה בתחילת הדרך לרכוש טילים מרוסיה, הוא גילה שתעשיית החלל פועלת כמעט כמו תעשייה ממשלתית ישנה — איטית, יקרה ובנויה סביב תקציבי עתק. הוא חזר משם עם רעיון פשוט אך קיצוני. במקום לשאול: כמה עולה טיל? הוא שאל: כמה באמת עולים חומרי הגלם שמרכיבים אותו? מאסק פירק את הטיל לחלקים הבסיסייםשלו: אלומיניום, טיטניום, נחושת ודלק. לפי ההיגיון שלו, אם חומרי הגלם עצמם עולים רק חלק קטן ממחיר הטיל, המשמעות היאשהבעיה אינה הפיזיקה אלא הדרך שבה התעשייה בנויה. הגישה הזו, המכונה "חשיבהמעקרונות ראשונים", הפכה בהמשך ללב התרבות של SpaceX. במקום לפעול כמו קבלנית חלל מסורתית, החברה אימצה קצב עבודה כמעט אגרסיבי. היא העדיפה לבנות מהר, לבדוק מהר, להיכשל מהר וללמוד מהר. החברה שכמעט פשטה רגל מעטים זוכרים עד כמה SpaceX הייתה קרובה לקריסה מוחלטת. שלושת השיגורים הראשונים של הטילים הראשונים לחלל נכשלו. הכסף כמעט נגמר, ומשקיעים רבים כבר איבדו אמון. באותה תקופה מאסק ניסה במקביל להציל גם את טסלה , וגם את ספייס איקס . לפי ביוגרפיות ועדויות של עובדים לשעבר, הוא חילק את הכסף שנותר לו בין שתי החברות והיה קרוב מאוד לאבד את שתיהן. ואז הגיע השיגור הרביעי. הפעם הטיל הצליח להגיע למסלול. היתרון הגדול של SpaceX לא היה רק לבנות טילים. הוא היה לשנות לחלוטין את הכלכלה של עולם החלל. במשך עשרות שנים, תעשיית החלל פעלה בצורה כמעט אבסורדית. חברות וממשלות היו בונות טיל בעלות עצומה, משגרות אותו פעם אחת ואז מאבדות אותו באוקיינוס. ספייס איקס ניסתה לפתור בדיוק את הבעיה הזו. היא פיתחה מערכת שמאפשרת לשלב הראשון של הטיל לחזור לכדור הארץ ולנחות בצורה אנכית, כך שניתן יהיה להשתמש בו שוב ושוב. היום, חלק מהטילים כבר טסו עשרות פעמים. המשמעות הכלכלית דרמטית. ברגע שחברה יכולה למחזר את רוב מערכת השיגור שלה, עלויות השיגור יורדות בצורה חדה והיתרון התחרותי הופך כמעט בלתי ניתן להדבקה. התוצאה הייתה ברורה. ספייס אקס הפכה בתוך שנים ספורות לחברת השיגורים הדומיננטית בעולם המערבי. אבל הסיפור האמיתי בכלל לא קשור לטילים הציבור עדיין חושב על SpaceX כחברת חלל. אבל בוול סטריט מסתכלים עליה בצורה שונה לגמרי. הם רואים חברה שבונה תשתית תקשורת גלובלית. והמנוע של כל הסיפור הזה נקרא Starlink. סטארלניק היא רשת עצומה של לוויינים במסלול נמוך סביב כדור הארץ, שמטרתה לספק אינטרנט מהיר כמעט מכל מקום בעולם. בניגוד ללווייני תקשורת ישנים שפעלו במסלולים גבוהים וסבלו מהשהיה גבוהה, Starlinkמאפשרת חיבור מהיר יחסית גם באזורים מבודדים, בים, באוויר ובמקומות שאין בהם תשתית קרקעית. הבינה המלאכותית: הפחד השני של מאסק . מאסק טען לא פעם שבינה מלאכותית עלולהלהפוך בעתיד לסיכון קיומי אם תפותח ללא בקרה. לפי דיווחים שונים, החשש הזה הוביללעימותים בינו לבין בכירים בעולם הטכנולוגיה, כולל לארי פייג', ממייסדי גוגל . לפי הסיפורים שהסתובבו בעמק הסיליקון, הוויכוחים ביניהם עסקו בשאלה עד כמה בינה מלאכותית צריכה להיות מפותחת במהירות, ועד כמה יש צורך במנגנוני הגנה ובקרה. מתוך החשש הזה, מאסק היה בין האנשים שסייעו בהקמת OpenAI יחד עם סם אלטמן ואחרים. הרעיון המקורי היה לבנות גוף מחקר שיעסוק בפיתוח בינה מלאכותית בצורה פתוחה וזהירה יותר. אבל עם השנים היחסים בין הצדדים הידרדרו. מאסק עזב את OpenAI, ובהמשך החל לבקר באופן פומבי את הכיוון שאליו החברה התפתחה. מאוחר יותר הוא הקים את חברת הבינה המלאכותית שלו X AI החיבור הזה חשוב מאוד להבנת הדרך שבה מאסק חושב. בין אם מדובר בחלל, באנרגיה או בבינה מלאכותית, הוא נוטה להסתכל על העולם דרך עדשה של סיכונים קיומיים ארוכי טווח. בשורה התחתונה ספייס אקס כבר מזמן אינה רק חברת חלל. היא אחת החברות המסקרנות ביותר שהשוק ראה בעשור האחרון. אם ההנפקה אכן תצא לפועל בשווי שעליו מדברים כיום בשוק, החברה עשויה להפוך כמעט מיד לאחת החברות הגדולות בעולם מבחינת שווי שוק. במצב כזה, אנליסטים כבר מעריכים כי בתוך זמן לא רב היא עשויה להיכנס למדדים מרכזיים , כמו S&P500 ולהפוך לחלק אוטומטי מתיקי ההשקעות שלמיליוני אנשים ברחבי העולם , גם של מי שמעולם לא התעניין בטילים, בלוויינים או במאדים. (המאמר נכתב לאחר למידה של הנושא עם AI) **מרגישים מבולבלים או רוצים לשאול שאלות? אשמח לשמוע מכם ולהגיב להערות והארות. a053311311@gmail.com

אני רוצה לדבר דבר על תחושת חוסר הצדק שמלווה כל אדם שעובד קשה למחייתו כשהוא מביט בעולם ההשקעות. מצד אחד, יש את האדם שקם בכל בוקר, מזיע, פותר בעיות, נותן שירות או בונה מוצר. הוא מחליף את הזמן והאנרגיה שלו בכסף. מצד שני, יש את המשקיע הפסיבי. הוא יושב בבית, אולי אפילו ישן, ובמשך עשורים הוא רואה את ההון שלו צומח ב-10% בשנה בממוצע רק כי הוא מחזיק מדד כלשהו. זה נראה כמו תקלה במערכת. לפי כל היגיון מוסרי, כסף אמור להיות תגמול על מאמץ. אם אדם אחד לא מתאמץ והשני כן, למה שהעולם ייתן להם פרס דומה, או אפילו יתגמל את המשקיע יותר? כדי לפצח את זה, אנחנו חייבים לשאול שאלה פשוטה מה זה בכלל כסף? לפני שנצלול לעומק, צריך להבין מושג יסודי שנקרא " עלות חלופית " זהו המחיר של "הדלת שנסגרה". בכל פעם שאתם בוחרים לעשות דבר אחד, אתם מוותרים על כל שאר הדברים שיכולתם לעשות באותו זמן ובאותו כסף. אם יש לכם 100 שקלים ובחרתם לקנות בהם חולצה, העלות של החולצה היא לא רק ה-100 שקלים, אלא כל מה שהייתם יכולים לעשות איתם ולא עשיתם – למשל, להשקיע אותם או לקנות ארוחה. בכל בחירה בחיים יש ויתור, והוויתור הזה הוא המחיר האמיתי שאנחנו משלמים. ברמה העמוקה ביותר, כסף הוא בסך הכל השפה שבה אנחנו מתרגמים את הוויתורים האלה. כסף הוא לא "דבר" שיש לו ערך בפני עצמו, הוא דרך להעביר ערך מאדם לאדם. כשאתם עובדים, אתם מוותרים על חלק מהחיים שלכם עכשיו על הזמן והנוחות ומקבלים בתמורה "אישור" שמאפשר לכם לקבל בעתיד ערך שמישהו אחר יצר. א ם בניתי למישהו בית, נתתי לו ערך ממשי. בתמורה, הוא נותן לי כסף, שזה בעצם הערך שמישהו אחר נתן לו קודם. מכאן מתחיל המנגנון של שוק ההון. שוק ההון הוא לא מקום שבו כסף "מוליד" כסף משום מקום. שוק ההון הוא מערכת שמחברת בין אנשים שיש להם עודף של "ערך אגור" (כסף שהם עבדו בשבילו ולא בזבזו) לבין חברות שזקוקות לערך הזה כדי לצמוח. כשאתם משקיעים בצורה פסיבית, אתם מעמידים את העבודה שלכם מהעבר לטובת העתיד של מישהו אחר. אבל למה שהשוק ישלם לכם על זה 10% אם אתם "רק יושבים בבית"? התשובה היא שהשוק מוכן לתגמל אתכם ביוקר לא בגלל ששכחתם מהכסף, אלא בגלל שביצעתם עבודה שרוב האנשים נכשלים בה: נשיאת נטל האי-ודאות. הסיבה שהתשואה הזו קיימת היא שהשקעה פסיבית היא לא באמת קלה. אם היא הייתה באמת נטולת מאמץ, התשואה עליה הייתה נשחקת לאפס מזמן. העובדה שהשוק ממשיך לשלם "משכורת" גבוהה למשקיעים פסיביים לאורך עשורים היא ההוכחה לכך שיש כאן מאמץ כביר, גם אם הוא לא נראה כמו זיעה. הקושי הוא לא קושי של עשייה, אלא קושי של אי-עשייה. המוח שלנו מתוכנת להגיב כשיש סכנה, לפעול כשהשוק יורד, ולנסות "לתקן" כשמדברים בחדשות על משברים או על תנודות בדולר. בכל רגע כזה, המשקיע הפסיבי נדרש לשלם מחיר מנטלי כבד: לוותר על תחושת השליטה. הוא צריך לצפות בערך שעליו הוא עמל נשחק על המסך, ולבחור באופן אקטיבי לא לעשות דבר. זו העבודה האמיתית. התשואה היא הפיצוי על כך שהסכמתם להישאר בתוך חוסר הוודאות ולא נשברתם. המערכת מעבירה הון מאנשים תגובתיים שחייבים לפעול ולשנות, לאנשים בעלי משמעת שמוכנים לשאת את מחיר ההמתנה. בסופו של דבר, אין ארוחות חינם. הרווח בבורסה הוא לא מתנה, הוא שכר עבור שירות שקשה מאוד לספק: יציבות פסיכולוגית. אתם לא מרוויחים כי "לא עשיתם כלום", אתם מרוויחים כי הייתם מוכנים להיות בולמי הזעזועים של הכלכלה. ככל שהעולם נהיה רועש ותזזיתי יותר, הערך של היכולת הזו רק עולה והשוק ימשיך לשלם לכם על המאמץ הזה בהתאם. אין באמור המלצה או שידול בשום צורה שהיא. מרגישים מבולבלים או רוצים לשאול שאלות? אשמח לשמוע מכם ולהגיב להערות והארות. a053311311@gmail.com

במאמר הקודם https://forum.benakel.org/topic/1086/האם-מבנה-השוק-החדש-מנפח-את-ה-s-p-500/6 צללנו לתיאוריה של גאבה וקוין, שמזהירה אותנו מפני מצב שבו השוק הופך ל"קשיח". לפי החשש הזה, בגלל שכולנו משקיעים "על עיוור" במדדים כמו S&P 500, אנחנו יוצרים בועה: הכסף זורם פנימה אוטומטית, דוחף את המחירים למעלה, ויוצר רצפה לא רציונלית – כלומר, המחיר לא יכול לרדת כי תמיד יש מישהו (המדד) שקונה. אבל כדי להיות משקיעים חכמים (ועצלנים בלב שקט), כדאי להכיר את התשובות של ענקית ההשקעות Vanguard למיתוסים האלו. 1. המיתוס: "המדד קונה הכל על עיוור ומנפח מחירים" החשש: המדד לא בודק אם מניה היא טובה או יקרה, הוא פשוט קונה אותה כי היא קיימת, ובכך הוא הופך ל"מנוע" שדוחף את השוק למעלה ללא הפסקה. התשובה של ונגראד המחקר מראה שקרנות המדד אחראיות רק על כ-1.2% מהמסחר היומי בבורסה בארה"ב. מי קובע את המחיר באמת? המשקיעים ה"חרוצים" – אלו שקוראים דוחות ומחליטים אם למכור או לקנות. הם מהווים כמעט 99% מהתנועה בשוק. המדד הוא בסך הכל "טרמפיסט" שמשקף את המחיר שהמקצוענים קבעו. נ.ב. זו גם הסיבה לריכוזיות במדד . 2. המיתוס: "הזרם הפסיבי יצר רצפה מלאכותית שמונעת מהשוק לרדת" החשש: אם מיליוני אנשים מפקידים כל חודש לפנסיה והכסף הולך אוטומטית למדד, השוק לעולם לא יחזור להיות "אמיתי" כי אין מי שימכור. השוק אמור להפוך ל"שקט" וחסר תנודות. התשובה של ונאגרד כאן נכנס לתמונה ה-VIX "מדד הפחד" של הבורסה, שבוחן כמה השוק תנודתי . ואנגארד מראים בנתונים שמאז 1990, בזמן שנכסי המדדים זינקו בטירוף, מדד ה-VIX לא ירד. להיפך, אנחנו עדיין רואים קפיצות ענקיות בתנודתיות בזמן משברים (כמו בקורונה או ב-2008). זה מוכיח שהשוק ממש לא איבד את היכולת שלו "לרעוד" או לרדת. כשקורה משהו רע בעולם, המשקיעים האקטיביים (אלו שמחזיקים ב-99% מהמסחר) עדיין מוכרים ודוחפים את המחירים למטה בעוצמה. ה"רצפה" שחששנו ממנה פשוט לא קיימת במבחן המציאות. 3. המיתוס: "המדד מנפח רק את חברות הענק" החשש: המדד הופך את המניות הגדולות (כמו אפל) לעוד יותר גדולות באופן מלאכותי. התשובה של ונגראד באופן מפתיע, שיעור הבעלות של קרנות המדד בחברות הענק נמוך יותר מאשר בחברות הבינוניות (Mid-Cap). הסיבה שאפל כל כך גדולה במדד היא כי היא חברה מצליחה בעולם האמיתי, לא בגלל המנגנון האוטומטי של המדד. בשורה התחתונה: מה עושים עם זה? חשוב להיות כנים: גם על המחקר הזה של Vanguard יש טענות. יש חוקרים שטוענים שהם מודדים רק חלק מהשוק והבעיה האמיתית גדולה יותר. השוק הוא מערכת מורכבת שמשלבת גם כוחות פסיביים וגם אקטיביים. הנקודה שחשוב לקחת היא זו הוויכוחים של המומחים לא צריכים להפחיד אתכם. הכוח הכי גדול של משקיע "עצלן" הוא לא לנסות להיות חכם יותר מהשוק, אלא להיות חזק יותר מהרגש שלו. הנתונים מראים שהשוק עדיין יודע להעניש חברות גרועות ולתגמל טובות. האסטרטגיה שלכם צריכה להישאר פשוטה: להחזיק חזק. לא משנה אם השוק קופץ (תנודתיות) או אם אומרים שהכל "מנופח" – ההיסטוריה מראה שמי שנשאר בפנים לאורך זמן, מנצח . אין באמור המלצה או שידול בשום צורה שהיא. מרגישים מבולבלים או רוצים לשאול שאלות? אשמח לשמוע מכם ולהגיב להערות והארות. a053311311@gmail.com

דעתי שמשקיע פאסיבי לא יכול לעשות את כל הפליפים האלה וגם בזמן שיש כמה אינדיקציות שמראות שהולך להיות אירוע . אני ממש לא מתנגד להשקעה אקטיבית , אבל אני חושב שצריך ללמוד אותה לעומק זה ממש מש מקצוע .

חשוב לציין בהמשך למאמר שהסיבות לירידות בדולר בטווח הקצר , הם כנראה זה שארצות הברית נתפסת כקצת פחות חזקה מול איראן וההבנה שאיראן היא מדינה שכנראה כאן בשביל להישאר לפחות בטווח הקצר . מה גם שנוצר איום חדש על ההגמוניה של הדולר מצד המפרציות , מי שמעוניין להרחיב https://www.funder.co.il/article/198867

אף אחד מאיתנו לא יודע מה יקרה עם הדולר שקל, אבל בהנחה שכן נדע- לא כ"כ מעניין מה המטרה שלשמה נוצר מטבע- אפשר לקנות בזול ולמכור ביוקר תעשה גוגל מאיפה ג'ורג' סורוס עשה את ההון שלו.

בימים כאלה קשה לפספס את האווירה. מומחים כלכליים מדברים על צמצום, זהירות, על להוריד הוצאות, על קרנות חירום, המסר חוזר שוב ושוב: תחזיקו חזק, תעברו את התקופה. ובבתים רבים זה מתורגם מהר מאוד למציאות אחת: פחות קניות, פחות יציאות, יותר לחץ סביב כל שקל. אבל השאלה האמיתית היא לא אם צריך להיזהר כלכלית. ברור שכן. השאלה היא מה קורה לנו בראש כשאנחנו חיים יותר מדי בתוך פחד. כי יש הבדל בין אחריות לבין צמצום מחשבתי. אחריות היא לדעת לנהל כסף. צמצום מחשבתי הוא מצב שבו כל החיים נהיים תגובה לפחד מהעתיד. ופה מתחיל משהו מעניין. דווקא בתקופות כאלה — מלחמה, חוסר ודאות, ירידה בעבודה , אנשים מגלים משהו שהם לא ציפו לו: החיים לא קורסים כמו שדמיינו. אדם יכול להיות חודש בלי עבודה. עסק יכול להיעצר. שגרה יכולה להיעלם. ועדיין איכשהו, הדברים ממשיכים, מסתדרים, חוזרים לזוז. והרגע הזה משנה משהו עמוק. כי פתאום אתה מבין שה”תחתית” שדמיינת בראש הרבה יותר מפחידה מהתחתית האמיתית. דוגמה פשוטה לזה היא פשיטת רגל. מי שלא חווה כישלון כלכלי פעם אחת, חי בתוך פחד מאוד גדול ממנו. אבל מי שכבר עבר את זה, שיקם את עצמו והמשיך הלאה — כבר לא מפחד מאותו דבר באותה צורה. הוא מבין שזה קשה, אבל לא סוף החיים. וזה משנה את כל הדרך שבה הוא מקבל החלטות. אפשר לומר שאותו הדבר קורה במלחמה, רק בקנה מידה רחב יותר. ילד שגדל בישראל, בתוך מציאות לא יציבה, נחשף מוקדם יותר לרעיון שהחיים לא תמיד מסודרים. ילד שגדל בסביבה מאוד יציבה וסטרילית, כמו בחלק ממדינות אירופה, לפעמים פחות רגיל לזעזועים. ולכן כל שינוי קטן מרגיש לו הרבה יותר דרמטי. זה לא אומר מי יותר חזק. זה אומר משהו על נקודת הפתיחה של הפחד. כי מי שכבר ראה שהחיים ממשיכים גם אחרי טלטלה — פחות נשבר מהטלטלה הבאה. וזה נכון גם לעולם ההשקעות. משקיע שלא חווה ירידות חדות נוטה לחשוב שהן סוף המשחק. משקיע שכבר עבר תקופות כאלה, יודע שזה חלק מהמחזור. ולכן הוא פחות פועל מתוך בהלה ויותר מתוך הבנה. משקיע מקצועי יודע שישנם מצבים שהדבר הכי נכון להשקעה הוא לא לחשוב על הכסף , וכן לעיתים גם להוציא כסף בכדי לייצר הרגשה יותר רגועה בבית היא השקעה לא פחות טובה גם מהשקעה בבורסה . בתקופות כאלה אנשים נוטים להיכנס למצב של “סופר־זהירות”: כל הוצאה נבדקת, כל קנייה מרגישה כמעט כמו סיכון. לפעמים זה מגיע למצב שבו גם דברים קטנים שמייצרים אוויר בבית — כמו יציאה משפחתית או משהו שמכניס שמחה לילדים — נדחקים הצידה. כאן עולה שאלה פרקטית מאוד: האם אנחנו באמת חוסכים, או שאנחנו פשוט מכווצים את החיים? כי יש הבדל בין לחסוך כסף לבין לחסוך חיים. יש הוצאות מיותרות — ברור. אבל יש גם הוצאות שמחזיקות את השפיות של הבית. שמונעות מהתקופה להפוך למשהו כבד מדי. ושם, לפעמים, דווקא ההשקעה הקטנה עכשיו מונעת נזק גדול יותר אחר כך — לא רק כלכלי, אלא גם נפשי ומשפחתי. דווקא בתוך תקופות של לחץ, הרבה אנשים מגלים משהו שהם לא הכירו בעצמם קודם: שהמציאות פחות שבירה ממה שדמיינו. שאפשר לעבור ירידה בהכנסה, עצירה בעבודה, חוסר ודאות — ועדיין להמשיך הלאה. והגילוי הזה משנה את היחס לפחד. כי מי שחווה “תחתית” פעם אחת, כבר לא מדמיין אותה כסוף מוחלט. הוא יודע איך היא נראית באמת — וזה לבד מוריד את העוצמה שלה. וזה נוגע בכל תחום ,גם להחלטות היומיומיות: עבודה, השקעות, וגם הבית. כי בתוך תקופות כאלה נוצרת נטייה טבעית להיכנס למצב של כיווץ: כל הוצאה נבחנת רק דרך השאלה “מה אם יחמיר”. ואז, לאט לאט, לא רק הכסף מצטמצם — אלא גם החיים עצמם. זה משנה לא רק את החשבון בבנק, זה משנה את הדרך שבה אנחנו חיים.

ברור שהוא עוזר מאוד . האם אתה יכול לשאול את גיפיטי : האם להשקיע בחברת אלביט ולהסתמך עליו ? ממש לא , אם זה היה ככה כולם היו עושים את זה . השקעה מבוססת על מציאת ערך מוסף שהשוק או הציבור עדיין לא הבינו , וזה אפשרי רק אם יש לך משהו שאין לאחרים . אתה כן יכול ליצור פרומט חזק ולהביא את הצאט לביצועים טובים ולהוציא ממנו מידע הרבה יותר איכותי ועל סמך זה להשקיע .

[image: 1773261087706-%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%A1%D7%9A-2026-03-11-223042.png]

איפה כתוב בכותרת שלקנות חברות טובות בירידה זה לא טוב . הכותרת פונה לתפיסה שקונים מניות שירדו .

@דוד-בן-זיקרי לא נמשיך בויכוח כי אין טעם באמת יש כמה פנים בעיני דבריו של טפורביץ מגוחכים ביחס שזה מופיע בכינוס ופודקאסט שמיועד לציבור הרחב שמן הסתם רבים ממנו לא מכירים את הנושא ולא רק שזה דעה לא כרוב הכלכלנים הצגתה גורמת בלבול ודחיפה לעשיית שטויות אז נכון שזה יותר מסוכן ממגוחך אבל עדיף להשתמש במגוחך כדי שלא יהיה מסוכן.

@דוד-בן-זיקרי כתב בביטקוין צונח: מה עושים עכשיו?: אולי בהזדמנות ארחיב על. זה אני אשמח שתרחיב אני לא באמת מצליח להבין כל פעם שהוא נופל אני חושב שאולי הפעם הוא יהפך להיות היסטוריה

זה באמת מעניין מה שאתה אומר רק יכול להיות שהדור שלנו הוא דור שתרבות היא שינויים וקבלה שלהם ואולי אולי אצלינו זה לא יקרה ההיתקעות בתפיסות ישנות

@אפ_על_פי_כן כך פעם אמרו לי בעדה החרדית

מה החוב שלנו באמת אומר עלינו? רמז: הרבה פחות ממה שחושבים. אנשים נלחצים מהמספר של החוב — אבל המספר כמעט לא משנה. הדבר החשוב באמת הוא היחס בין החוב לבין ההכנסה שלנו. אותו חוב בדיוק יכול להיות קליל עבור אדם אחד וכבד מאוד עבור אחר. בדיוק ככה הבנק מסתכל על משכנתא: לא רק כמה הדירה עולה, אלא האם היחס מאפשר לעמוד בהחזרים גם כשהחיים זזים. וזה נכון בכל מקום: במשקי בית, בעסקים ואפילו במדינות. הבעיה היא לא החוב — אלא כשאין מספיק הכנסה שתישען עליו. וזה מה שהופך משפחות בישראל לרגישות יותר לשינויים בריבית וליוקר המחיה. בסוף, יחס החוב הוא לא שיפוט. הוא פשוט מראה שמספר לנו את האמת על המצב שלנו. וכדאי שכל אחד ישאל: לא כמה אני חייב — אלא האם זה מתאים למה שאני מרוויח. לכן בתור התחלה כל משפחה צריך לבדוק מהו היחס בין החוב [משכנתא, הלוואות[בנקים,בני משפחה,גמ"ח] לבין כלל ההכנסות של המשפחה אם היחס בין החוב להכנסות הוא בסביבות 40 % זה אומר שאתם מאוזנים והלוואות שלקחתם הם ברמה סבירה.