הפורום הכלכלי החרדי הראשון

מי שהצליח אחרי הסרטון יצליח גם אחרי הבהרה.

"מי שמבין כמה מאמץ נדרש כדי להצמיח חיסכון, לא יחתום בילד הראשון על התחייבות שתשאיר אותו בשוקת שבורה בילד האחרון."

@אפ_על_פי_כן כתב בה'אינפלציה' - הקסם שיציל את המחתנים של הדור הבא:

כמו שאמרתי - לא עשיתי סקר... זה רושם שקיבלתי מכמה מקרים פרטיים.
אני מאמין שמבחינה הגיונית - כנראה שמה שאתה אומר הרבה יותר נפוץ... אנשים לא נעשים עשירים יותר בחתונות ילדיהם האחרונים.

0

חלמיש צור
הנושא הכאוב ידוע. בפרט בנוהג של ההתחייבויות המקובל במגזר הליטאי-ישיבתי. (אשר קיים כמובן בעיקר בנישואי הבנות, עליהם צריכים ההורים 'לשלם' כרגע סכומים מופרזים ובלתי-הגיוניים).
ברצוני להציע דרך פשוטה וכמעט פסיבית, בה נוכל לאדות אט-אט את הבעיה ולהחזיר את ההתחייבויות לפרופורציות הגיוניות.
העיקרון הוא כזה : להמתין בסבלנות ולתת לאינפלציה השנתית לשחוק אט אט את הסכום המקודש ולהעמיד אותו על מימדים הגיוניים.
העיקרון הזה בנוי על עובדה פשוטה, הציבור שלנו לא 'חי' את האינפלציה בכלל. יוכיחו על כך ההתחייבויות הקבועות שעומדות על אותו סכום מספרי (נומינלי) כבר עשרות שנים. (וכגון, סכום התשלום לשדכנים, למוהלים, וכו'. וכמו"כ המלגות המקובלות בכוללים, שעומדות שנים רבות סביב אותם סכומים).
כמו כן יוכיחו סכומי ההתחייבויות על נשואי הילדים, אשר נשארו יציבים פחות או יותר בעשרות השנים האחרונות.
מה שאומר, שאבא ששילם על חתונת בתו הבכורה 600 אל"ש לפני עשרים שנה, ומשלם היום על חתונת בתו הצעירה את אותו הסכום (המספרי) המדויק אותו שילם על אחותה הבכירה, ישלם בפועל כמעט חצי מהסכום הנ"ל במונחים ריאליים (בהנחת אינפלציה שנתית קלאסית של 2-3 אחוז).
וממילא, אם תימשך הגישה הזו, והסכומים לא ישתנו משמעותית גם בעתיד, הדבר יבטיח המשך ירידה מתמדת של סכום ההתחייבות והפיכתו להגיוני יותר ויותר.
והנוגע אלינו:
דבר ראשון להתעודד, יש תקוה לשינוי משמעותי.
דבר שני, לא להשקיע את המאמצים בלהקטין את סכומי ההתחייבויות, (מה שהוכח עד עתה כבלתי ישים, ויוכיחו על כך מספר החותמים הנמוך לארגון הידוע הפועל בענין), אלא רק בלשמר את הסכומים המקובלים ולא לתת להם לטפס.
אשמח להערות.

הירידה בנתינה בילדים האחרונים היא לרוב תוצאה של הבנת "מחיר ההתחייבות". בניגוד לחשש, חיסכון אקטיבי (כמו בשוק ההון) לא גורם לפזרנות, אלא הוא הכלי הטוב ביותר למניעתה:

הערכת מאמץ: כשרואים בעיניים כמה זמן לוקח לשקל לצמוח, מפסיקים "לפזר" הבטחות ללא כיסוי.

תכנון שוויוני: המודעות לחיסכון גורמת לנו להתחייב בילד הראשון רק על מה שנוכל לעמוד בו גם בילד האחרון.

מספרים במקום רגש: החיסכון מחליף את הלחץ הרגעי בנתונים יבשים וריאליים, שמונעים טעויות כלכליות הרסניות.

בשורה התחתונה: מי שמנהל חיסכון מבין את ערך הכסף, ולכן לא ישעבד את עתידו בגלל חוסר מודעות.

"צודק לגמרי, המטרה היא לא 'לשדוד' את עתיד הילדים בשביל סתימה בשן.
הכוונה היא הפוכה: החיסכון לחתונות הוא הגיבוי האסטרטגי של הבית.

כשמשפחה חוסכת לטווח ארוך,
היא מפסיקה להתנהל במצב של 'הישרדות' ועוברת למצב של 'חוסן'.
הידיעה שיש הון משפחתי נזיל מונעת מאיתנו לקחת הלוואות חונקות ברגע של משבר אמיתי. זה לא תחליף לקרן הביטחון השוטפת, אלא העוגן שנותן לנו את אורך הנשימה לבנות אותה ברוגע, מתוך ידיעה שבמקרה קיצון – יש לבית עמוד שדרה שלא יישבר."

"הביצועים של המדדים המקומיים בשנה האחרונה מרשימים,
אך קבלת החלטה על סמך נתוני עבר היא טעות קלאסית של משקיעים.
עלייה חדה במחירים משמעותה לרוב שהמניות הפכו ליקרות יותר,
מה שמעלה את ההסתברות הסטטיסטית לתיקון מטה (חזרה לממוצע).
במקום לנסות 'לתזמן את השוק' ולעבור למדד שכבר עלה,
נכון יותר לדבוק באסטרטגיה מפוזרת ועקבית."

החיסכון לחתונות הוא למעשה "קרן הביטחון הסמויה" של הבית.

בסופו של דבר, מדובר בהון נזיל שנצבר לאורך שנים.
ביום פקודה, הכסף הזה משמש כשכפ"ץ שמונע קריסה או פנייה להלוואות מכבידות.
כשמנהלים "עסק משפחתי", החיסכון לטווח הארוך הוא לא רק דאגה לעתיד הילדים, אלא העוגן שמאפשר לנו לצלוח סערות לא צפויות כבר עכשיו. הידיעה שהכסף קיים מעניקה את החוסן המנטלי שדרוש כדי להמשיך ולבנות את השריר הכלכלי שלנו בנחת.

@הקול-השפוי כתב במס ההצטיינות: האם יש "תקרה" שמעליה לא כדאי לחסוך?:

אם הוא לא יחסוך אותם, ישלם את המס בקבלת המשכורת, לא?

עצמאי יכול להפקיד יותר בקרן השתלמות.

@מהון-להון כתב בשאלות בהקמת עסק:

האם זה מונע ממני את האפשרות להיות מוגדר 'עוסק זעיר' ולדווח מקוצר?

זה לא מונע

1. קרן השתלמות
זהו מכשיר החיסכון הטוב ביותר שקיים כיום בישראל. מדוע? כי הוא המקום היחיד שבו המדינה מוותרת לחלוטין על חלקה ברווחים (עד תקרת ההפקדה המוטבת).היתרון: בניגוד לפנסיה, שבה אתם משלמים מס הכנסה על הקצבה, הכסף בקרן השתלמות פטור ממס רווחי הון ($25%$) ופטור ממס הכנסה במשיכה.האסטרטגיה: לעולם אל תמשכו את קרן השתלמות לצרכי צריכה שוטפת. תנו לה לעבוד כחיסכון ארוך טווח לצד הפנסיה. זה יהיה הכסף "הנקי" ביותר שיהיה לכם בפרישה.
2. "תיקון 190": המסלול המהיר לעשירון העליון
עבור מי שהגיע לקצבת מינימום מסוימת (כ-5,000 ש"ח נכון להיום) ויש לו הון פנוי, "תיקון 190" הוא פלא פיננסי.איך זה עובד? אתם מפקידים כסף לקופת גמל. ביום הפרישה (מעל גיל 60), יש לכם שתי אפשרויות מדהימות:למשוך את הכסף כקצבה חודשית שפטורה לגמרי ממס הכנסה.למשוך את הכל כסכום חד-פעמי
.השורה התחתונה: זהו הכלי האולטימטיבי למניעת "כפל מס" על כסף שכבר שילמתם עליו מס הכנסה במהלך החיים.
3. קופת גמל להשקעה:
הגמישות שמשתלמת הכלי הזה נולד כדי לעודד אנשים לחסוך. הוא מאפשר לכם להפקיד עד כ-81,000 ש"ח בשנה (לכל בן משפחה) וליהנות מנזילות מלאה.הסוד הגדול: אם תחזיקו את הכסף עד גיל 60 ותמשכו אותו כקצבה חודשית, הקצבה הזו תהיה פטורה ממס הכנסה ופטורה ממס רווחי הון. זהו מעקף מושלם למי שחושש ממדרגות המס הגבוהות של הפנסיה הרגילה.
4. פיזור בין "סוגי מס": נדל"ן מול שוק ההון
חלק מהפתרון לבעיית המס הוא לא לשים את כל הביצים בסל שבו המיסוי הוא "פרוגרסיבי" (כמו פנסיה).בנדל"ן, למשל, המיסוי על הכנסה משכירות הוא במסלולים קבועים (כמו פטור עד תקרה ), ללא קשר לגובה הפנסיה שלכם.האסטרטגיה: בניית תיק שמשלב קצבת פנסיה (עד תקרת הפטור), קרן השתלמות (פטורה לגמרי) והכנסה מנדל"ן (מיסוי נמוך/פטור), מייצרת נטו גבוה משמעותית מאשר פנסיה אחת ענקית.

בכל המאמרים הקודמים דיברנו על הכוח המופלא של הריבית דריבית ועל החשיבות של דחיית סיפוקים. אבל כשאנחנו מתכננים את העתיד הרחוק, עלינו לשאול שאלה אחת חתרנית:
האם ייתכן שנגיע לקו סיום שבו המדינה מחכה לנו עם מספריים גדולים מדי?

הפחד ממס הוא לא רק פסיכולוגי – הוא מתמטי. במדינת ישראל, כמו ברוב העולם המערבי, שיטת המיסוי היא פרוגרסיבית. ככל שאתם מרוויחים יותר, האחוז שהמדינה לוקחת מכל שקל נוסף הולך ועולה.

1. השותף השקט בתיק הפנסיה שלכם
כשאתם חוסכים לפנסיה, אתם לא חוסכים לבד. המדינה היא "שותפה שקטה". היא נותנת לכם פטור ממס עכשיו, אבל היא מצפה לקבל את חלקה כשתצאו לפרישה.

הבעיה מתחילה כשהחיסכון שלכם הופך מ"מכובד" ל"עצום". בעוד שעל קצבה בסיסית של 8,000 או 10,000 ש"ח כמעט ולא תשלמו מס (בזכות נקודות זיכוי ופטורים), על השקלים שמעבר לכך המס מתחיל לטפס במהירות.

2. חישוב של קצבה גבוהה: איפה עובר הגבול?
בואו נשווה בין שני חוסכים דמיוניים:

חוסך א' (המאוזן): הגיע לקצבה של 12,000 ש"ח. לאחר פטורים ונקודות זיכוי, הוא ישלם מס זניח של כמה מאות שקלים. הנטו שלו יהיה קרוב מאוד לברוטו.

חוסך ב' (השאפתן): חסך באגרסיביות והגיע לקצבה של 32,000 ש"ח.

כאן התמונה משתנה. בואו נראה מה קורה ל"שקל האחרון" של חוסך ב': על הקצבה שמעבר לתקרה (אחרי ניצול כל הפטורים), חוסך ב' עלול למצוא את עצמו במדרגות מס של 31%, 35% ואפילו 47% (אם הוא מגיע לרמות שכר גבוהות מאוד).

המשמעות במספרים: אם חוסך ב' התאמץ מאוד כדי להגדיל את הקצבה שלו מ-30,000 ש"ח ל-31,000 ש"ח, ייתכן שמתוך ה-1,000 ש"ח הנוספים הללו, הוא יראה בכיס רק 530 ש"ח. שאר ה-470 ש"ח ילכו ישירות למדינה.

3. שאלת ה"עלות מול תועלת"
כאן עולה השאלה שכל חוסך צריך לשאול את עצמו: אם בשביל להשיג את ה-1,000 ש"ח הנוספים האלו (שבנטו הם רק 530 ש"ח) הייתם צריכים לעבוד קשה יותר בגיל 30, לוותר על חופשות, או להצטמצם ברמת החיים של המשפחה שלכם – האם זה היה שווה את זה?

בכלכלה קוראים לזה "תועלת שולית פוחתת". השקל הראשון שחוסכים הוא קריטי להישרדות. השקל ה-30,000 הוא כבר מותרות, והמדינה יודעת זאת ולוקחת ממנו נתח גדול בהרבה.

4. הדילמה: חופש עכשיו או עושר (ממוסה) אחר כך?
האם כדאי לשאוף לקצבה של 40,000 ש"ח אם חצי ממנה ילך למס הכנסה?

מצד אחד: עדיף לקבל 20,000 ש"ח נטו (מתוך 40,000 ברוטו) מאשר לקבל 10,000 ש"ח נטו. יותר כסף זה תמיד יותר כסף.

מצד שני: אולי הדרך הנכונה היא לא "לדחוף" את כל הכסף לפנסיה הממוסה, אלא להשתמש בחלקו היום לבניית נכסים אחרים, או פשוט לשיפור איכות החיים הנוכחית?

מכתב השרשרת היחיד שבאמת שווה לכם עשרות אלפי שקלים
כולנו מכירים את ההודעות האלו: "הירושה מהנסיך הרחוק", "נוסחת הקסם להתעשרות" או "שלחו ל-10 אנשים ויקרה לכם". אנחנו בדרך כלל מוחקים אותן בשנייה אחת של חיוך.

אבל מה אם הייתי אומר לכם שיש "הודעת שרשרת" אחת ששווה זהב אמיתי? כזו שמבוססת על מתמטיקה פשוטה ולא על מזל?

הפרדוקס של ה"ספאם" הכלכלי
אנחנו נוטים לשתף בדיחות, סרטונים והודעות בהולות, אבל נמנעים מלדבר עם חברים על כסף. הפסדנו כאן הזדמנות אסטרטגית.

מדינת ישראל כבר יצרה עבורנו את התשתית בתוכנית "חיסכון לכל ילד". בכל חודש מופקד סכום קטן עבור הילד, אבל הסוד הגדול שרבים מפספסים הוא היכולת להכפיל את הסכום הזה בלחיצת כפתור אחת (תוספת של כ-57 ש"ח מחלק קצבת הילדים).

🧮 הכוח של ההכפלה (במספרים)
התוספת הזו נראית זניחה היום, אבל לאורך 20 שנה בתוך מכונת הזמן של הריבית דריבית, היא הופכת לכוח אש כלכלי משמעותי:

השקעה חודשית: פחות ממחיר של ארוחה מהירה.

התוצאה ביום החתונה: תוספת של עשרות אלפי שקלים נטו לכל ילד.

הכוח הקהילתי: אם 1,000 משפחות יעשו זאת היום, יצרנו יחד הון קולקטיבי של עשרות מיליוני שקלים עבור הדור הבא שלנו.

️ איך עושים סדר בבלגן? (המדריך המעשי)
כדי שלא תצטרכו להסתבך עם בירוקרטיה או שאלות על מסלולי השקעה, הכינו עבורכם קובץ מרוכז שעושה סדר בכל הנושא של חל"י (חיסכון לכל ילד) והופך את הפעולה הזו לפשוטה ונגישה:

קובץ שהכנתי ויעשה לכם סדר בנושא החל"י - ראוי לפרסם

בואו נהפוך את זה לויראלי
העושר של הציבור שלנו נמצא במרחק של קליק אחד. הפעם, אל תמחקו את "מכתב השרשרת".

כנסו לאתר הביטוח הלאומי ועדכנו את הכפלת החיסכון.

השתמשו בקובץ המצורף כדי לבחור את המסלול הנכון.

שתפו את הפוסט הזה עם חברים שחשוב לכם שיצליחו כלכלית.

מלכודת הדופמין: מדוע המוח האנושי לא תוכנת להתמודד עם אשראי
בעולם הכלכלה הקלאסי, "חוב" הוא פשוט כלי: אנחנו לוקחים כסף מהעתיד כדי להשתמש בו בהווה, מתוך הנחה שהתועלת כרגע עולה על המחיר שנשלם אחר כך. אך המציאות מראה שרוב האנשים לא משתמשים בחוב ככלי אסטרטגי, אלא נופלים אליו כמעט בעל כורחם. הסיבה לכך אינה חוסר בידע מתמטי, אלא "קצר" מובנה במערכת ההפעלה של המוח שלנו.

1. אלחוש ה"כאב" של התשלום
מחקרים בתחום הנוירו-כלכלה מראים שברגע שאנו משלמים במזומן, מופעל באזור המוח שנקרא "אינסולה" (Insula) מרכז שמקושר לכאב פיזי. אנחנו ממש "מרגישים" את הכסף עוזב אותנו.

האשראי המודרני – ובמיוחד התשלום הדיגיטלי וה"קליק" האחד – פועל כאלחוש למרכז הכאב הזה. כשאנחנו מעבירים כרטיס או משלמים בטלפון, המוח לא מזהה "אובדן של משאב", אלא רק את ה"זכייה" במוצר. בכך, הטכנולוגיה עוקפת את מנגנון ההגנה הטבעי שלנו מפני בזבוז יתר.

2. ה"אני העתידי" הוא זר מוחלט
אחת התגליות המדהימות בפסיכולוגיה היא הדרך שבה המוח שלנו תופס את הזמן. סריקות MRI הראו שכשאדם חושב על עצמו בעוד עשר שנים, המוח מפעיל את אותם אזורים שהוא מפעיל כשהוא חושב על אדם זר לחלוטין.

מבחינה נוירולוגית, לקחת חוב זה להעמיס נטל על מישהו שאתם לא מכירים. ה"אני של ההווה" נהנה מהקנייה, בעוד ה"אני של העתיד" (הזר) הוא זה שיצטרך לעבוד שעות נוספות כדי להחזיר את הכסף. הקושי לחסוך או להימנע מחוב נובע מהקושי האבולוציוני שלנו לחוש אמפתיה כלפי הגרסה העתידית של עצמנו.

3. אשליית הבעלות המוקדמת
חוב מאפשר לנו "לדלג" על שלב המאמץ. בטבע, השגת משאב דרשה פעולה והמתנה. החוב יוצר אשליה פסיכולוגית של הצלחה ללא תשתית. כשאדם קונה מוצר יוקרה באשראי, הוא מקבל את ה"דופמין" של ההישג, אך ללא הסיפוק שנלווה לצבירה הדרגתית של הון. זהו סוג של "קיצור דרך" רגשי שמשאיר את האדם במצב של ריקנות, מה שמוביל לרוב לחוב נוסף כדי לשחזר את תחושת הריגושי.

4. החוב כ"מס" על חופש המחשבה
מעבר למחיר הכלכלי (הריבית), לחוב יש מחיר קוגניטיבי כבד. מחקרים על "רוחב פס מנטלי" (Mental Bandwidth) מראים שדאגות כלכליות וחובות תופסים חלק נכבד מהמשאבים של המוח. אדם ששקוע בחובות מתפקד עם "איי-קיו אפקטיבי" נמוך יותר, פשוט כי חלק מהמעבד שלו תפוס בחישובי הישרדות. מצב זה מקשה עליו לקבל החלטות ארוכות טווח, ויוצר מעגל קסמים של עוני.

לסיכום: איך "מתכנתים" מחדש את המוח?
כדי לנצח את מלכודת החוב, עלינו להחזיר את ה"חיכוך" לתהליך הקנייה:

המחשה: לחזור להשתמש במזומן במידת האפשר כדי להפעיל את מרכז ה"כאב".

גישור על הזמן: לנסות לדמיין את ה"אני העתידי" באופן מוחשי ככל האפשר – מה הוא ירגיש כשיצטרך לשלם את החשבון?

כלל ה-48 שעות: להמתין יומיים לפני כל קנייה גדולה כדי לתת לרמת הדופמין לרדת ולאפשר למוח הרציונלי (הקליפה הקדמית) לקחת פיקוד.

עושר אמיתי אינו נמדד ביכולת "לקנות עכשיו", אלא ביכולת של ה"אני מהעבר" לדאוג לרווחתו של ה"אני בהווה".

@שששששש
זה מאוד תלוי מה אתם רוצים לקנות: האם זו עגלה באלף שקל או בששת אלפים? האם אתם לוקחים עריסה מהאח או משכן, או שמא אתם קונים חדשה?

כדי שאוכל להכווין אתכם בצורה הטובה ביותר, תכוונו אותנו לגבי הסגנון שלכם – האם אתם מכוונים לקו בסיסי ופרקטי, או לקו יוקרתי ומלא?

כתב בהשקר הגדול של תווית המחיר: אנחנו לא משלמים בכסף, אנחנו משלמים בחיים:

האם המותג הזה שווה יומיים של עבודה קשה?

האם השיפוץ הזה שווה 3 שנים של עול הלוואות ולחץ?

@חיימוש כתב בהשקר הגדול של תווית המחיר: אנחנו לא משלמים בכסף, אנחנו משלמים בחיים:

שאנשים קצת הגזימו כי לחיות ברמה נורמלית עם הצרכים הנורמליים והבסיסיים

@חיימוש כתב בהשקר הגדול של תווית המחיר: אנחנו לא משלמים בכסף, אנחנו משלמים בחיים:

כל פעם שאני אוכל איזה חטיף

נראה שלא לזה התכוונתי.

הבדיקה העצמאית: כפי שציינת בצדק: "אפשר לבדוק לבד, לא צריך להאמין לשום דבר". זו חובתנו. מי שרציני, שיפנה מיד לשמאי מקרקעין פרטי ונייטרלי כדי לקבל אימות אובייקטיבי לגבי שווי הנכס כיום והתחזית הסולידית לשנים הקרובות, לפני כל חתימה או התחייבות.

תארו לעצמכם שאתם נכנסים לחנות רהיטים יוקרתית או לחנות בגדים מכובדת לפני החג. אתם ניגשים למוצר שמוצא חן בעיניכם, משהו שהשכנים בדיוק קנו, והופכים את התווית כדי לראות את המחיר. מה כתוב שם? ברוב המקרים כתוב מספר 15,000 ש"ח. אבל האמת היא, שזו אשליה. המספר הזה הוא שקר. הכסף הוא רק אמצעי, הוא לא התשלום האמיתי.

חכמים כבר לימדו אותנו להסתכל על העולם הזה בעין פקוחה. אבל יש משפט חכם שאומר בצורה פשוטה: "המחיר של כל חפץ, הוא כמות ה'חיים' שאתה צריך להקריב בשבילו."

החשבון האמיתי של הנפש
בואו נעשה רגע "חשבון נפש" כלכלי. נניח שאברך שעובד לפרנסתו מרוויח 50 שקלים לשעה נטו. כשרואים איזה שדרוג חדש לבית, ריהוט יוקרתי או עגלה ממותגת שעולה 4,000 שקלים, המחשבה הראשונה היא: "זה יקר, אבל ברוך ה' יש אפשרות, נסתדר עם התשלומים".

אבל התרגום האמיתי הוא אחר לגמרי: החפץ הזה עולה 80 שעות של עמל ויגיעה. זה אומר שבועיים שלמים של עבודה. שבועיים של קימה מוקדמת, של נסיעות, של טרדות הפרנסה, של ביטול תורה או זמן איכות עם המשפחה – רק כדי שהחפץ הזה יעמוד בסלון.

השאלה היא כבר לא "האם יש לי 4,000 שקל?". השאלה האמיתית והנוקבת היא: "האם הרהיט הזה שווה שבועיים מהחיים שלי שלעולם לא יחזרו?"

מלכודת ה"מה יגידו" והרחבת הדעת
הפרדוקס הגדול ביותר בדור שלנו הוא שאנחנו עמלים קשה כדי להשיג "הרחבת הדעת" ונוחות, אבל בפועל אנחנו משלמים עליהם במנוחת הנפש שלנו.

אנחנו משפצים את הבית ומרחיבים אותו כדי שלילדים יהיה מרווח ונעים. אבל כדי לשלם את המשכנתא העצומה ואת ההלוואות מהגמ"חים, ההורים צריכים לעבוד שעות נוספות, האברך לחוץ מהחובות, והאמא עייפה. בסופו של דבר, אנחנו עובדים קשה יותר כדי לממן את הבית, אבל כשאנחנו חוזרים אליו – אנחנו מותשים מכדי ליהנות ממנו. הבית הפך למוזיאון יפהפה, אבל הלב של הבית – ההורים והשמחה – שקועים בעול החובות.

מי הוא העשיר האמיתי?
אם במאמרים קודמים דיברנו על כך שעושר חיצוני הוא לא תמיד מה שהוא נראה, כאן המסקנה היא שעושר אמיתי נמדד במושגים של חז"ל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אבל בעומק הדברים – העשיר הוא זה שיש לו זמן ויישוב הדעת.

עני הוא לא בהכרח מי שאין לו יתרה גדולה בבנק. "עני" הוא מי שחייב למכור את כל הזמן שלו, את הלימוד שלו ואת רוגע הבית שלו, רק כדי לתחזק רמת חיים חיצונית ש"כולם עושים". לעומתו, אדם שמסתפק במועט, שההוצאות שלו שפויות והוא שולט בזמן שלו – הוא העשיר האמיתי. הוא קנה לעצמו את החירות לעבוד את ה' ברוגע.

אז מה עושים? מחליפים את המטבע
בפעם הבאה שאתם עומדים לפני רכישה גדולה, תעשו המרה מהירה בראש. אל תסתכלו על השקלים. תמחקו את הסימן ₪ ותחליפו אותו במילה "שעות עבודה" או "ימים של טרדה".

האם המותג הזה שווה יומיים של עבודה קשה?

האם השיפוץ הזה שווה 3 שנים של עול הלוואות ולחץ?

ברגע שמתחילים לשלם ב"חיים" במקום ב"כסף", ההחלטות משתנות. פתאום, הוויתור על המותרות הוא לא קמצנות. הוא בסך הכל בחירה בחיים עצמם, ברוגע ובמשפחה.

סיפור הצלחה: כשהכסף הפך לעבד נאמן – גבולות שהצילו את הבית

כמה אני אוהב הפתעות שכאלו.

התקשרתי לברר את מצב חשבון הבנק שלנו, והנה הפתעה, לא יאומן. החשבון ביתרת זכות. זה היה הסכום שקיבלנו רטרואקטיבית מביטוח לאומי, לאחר שאובחן אחד מילדינו – סך של 100,000 ש"ח. היה זה כסף מן השמים.

כמו כל אב למשפחה ברוכת בנות, הטרידה אותנו המחשבה כיצד נוכל להתחייב סכומים גבוהים כפי המקובל בקהילתנו. ידעתי שבהשקעה באפיקים סולידיים, הרווחים לא יצמחו לישועה. בחישוב ריבית דריבית, 3-4 אחוזי רווח שנתיים לא יספיקו לכיסוי הוצאות דמי השדכנות של הבת הראשונה.

גמרנו אומר, ניקח סיכון מחושב. אך מיד הוספנו תנאי קריטי: רק סיכון שנוכל לעמוד בו.

ההחלטה הראשונה: הגדרת הגבול הבלתי ניתן לחצייה
מאחר וכסף זה בא לנו בנקל, דווקא משום כך, החלטנו על חוקים נוקשים ביותר:

חלוקה: 50,000 ש"ח (חצי מהסכום) יושקעו בהשקעה בעלת סיכון מחושב. 50,000 ש"ח הנותרים יופקדו בגמ"ח הלוואות השכונתי .

יעד סגירה: הגדרנו מטרת רווח מוחלטת: להכפיל את הסכום המושקע פי ארבע. כלומר, כשההשקעה תגיע ל-200,000 ש"ח (רווח של 150,000 ש"ח), כל הרווח יימשך וינויד ליעד בטוח (רכישת קרקע לבנייה עתידית).

בניגוד למהלך הפזיז של השקעה במטבעות חדשים , לאחר בירור, למידה והעמקה , השקענו את 50,000 השקלים במטבעות הדיגיטליים היותר מוכרים ויציבים, כגון הביטקוין והאיתריום.

המבחן: הכוח הממכר של המינוף
ההשקעה עבדה היטב. לאחר שנתיים בלבד, ההון כבר עמד על כ-180,000 ש"ח. היינו קרובים ליעד.

ואז הגיעה הנפילה הראשונה: נחשפתי לאופציית המינופים. על המסך הופיעה גלגלת מספרים, ומחשבה מפתה התגלגלה בראשי: אם אפילו מינוף 2 יביא תשואה כפולה על כל עלייה, למה לא ללחוץ? הראש הלמדני אמר: "כמה חבל, אילו הייתי בוחר מינוף 10 הייתי מרוויח פי כמה".

זו הייתה נקודת המפנה. הבנתי שזהו אותו פיתוי ממכר שאינו קשור להשקעה חכמה, אלא להימור ומשחק מותח.

הרגע שבו אדם מפתח "פחד מלהפסיד" ושוקל להסתכן בהפקדת כספי הבית , הוא הרגע שבו הוא מאבד שליטה. בדיוק כפי שהכותב המקורי מתאר, זהו מדרון שקשה לרדת ממנו. ההבדל שלי היה שהכרתי בכך ש"אני לא כזה מטומטם" – אבל אני כן אנושי, והפיתוי חזק מדי.

ההצלחה היא בגבולות
שבתי אל רעייתי והצגתי בפניה את כל הנתונים, כולל פיתוי המינופים (שלא נגעתי בהם). יחד החלטנו:

משיכה מלאה: במקום לחכות ל-200,000 ש"ח, משכנו מיד את 180,000 ש"ח. היעד הושג – עתיד הבת הראשונה נשמר. הרווחים הומרו באופן מיידי לדירה קטנה שהושכרה (נכס מניב ומוגן).

נשארים מחוץ למים הסוערים: את ה-20,000 ש"ח הנותרים של ההשקעה המקורית, החלטנו להוציא מהמסחר הדיגיטלי המהיר, והפקדנו אותם בקרן השקעה סולידית, ללא יכולת מעקב יומית.

כיום, שלוש שנים לאחר מכן, הדירה הקטנה כבר שווה הרבה יותר. החלומות שלנו לרכוש בית גדול ומרווח אומנם טרם הושגו במלואם, אבל הפעם אנחנו יודעים שהם יגיעו בדרך יציבה, שקטה ובטוחה.

הבנתי שהחוכמה האמיתית היא לא כמה אנחנו יכולים להרוויח, אלא כמה אנחנו מסוגלים לוותר על רווחים פוטנציאליים למען שקט נפשי. אדם חכם, שומע לעצה, ובעיקר – קובע לעצמו גבולות.

המסכים והגרפים הפכו לכלי עבודה, לא לאליל שמנהל את חיי. ביום שישי אני מתפלל מנחה בצהריים, ואת הטלפון אני סוגר הרבה לפני כניסת שבת. אין לי צורך להתעדכן על השניה שיצאה שבת. יש לי שקט.

השיעור שקיבלתי בחיים: עושר אמיתי הוא היכולת לומר "די" – ולישון בשקט בלילה.

אם היינו חוזרים בזמן אלפי שנים אחורה ומסתובבים בכפר עתיק, היה קל מאוד לדעת מי הוא האדם העשיר ביותר באזור. לא הייתם צריכים לנחש. הוא היה האיש עם העדר הכי גדול. אלף כבשים, מאה גמלים, שדות חיטה עצומים.

העושר של פעם היה ויזואלי ומוחשי, אבל היה לו עוד מאפיין אחד קריטי: הוא היה יצרני. הכבשים לא היו סמל סטטוס; הן היו "מכונת הכסף". הן ייצרו חלב, צמר, ועוד כבשים. העושר של אותו אדם היה גלוי לעין, אבל הוא גם הצדיק את עצמו כלכלית. לא היה צורך "לבזבז" כסף כדי להוכיח שיש לך כסף – הכסף (או הרכוש) עמד בחצר ופעה.

המהפכה השקטה של הארנק
במאה ה-21, כללי המשחק השתנו לחלוטין. העושר הפך לבלתי נראה. הכסף הגדול היום לא נמצא ברפת או באסם, הוא נמצא בשורות קוד במחשבי הבנקים, בתיקי השקעות דיגיטליים, ובנדל"ן רחוק.

אם תעברו ברחוב ליד האדם העשיר ביותר בעיר שלכם, ייתכן מאוד שלא תזהו אותו. אין לו קרניים על הראש וגם לא עדר כבשים מאחוריו. העושר האמיתי הפך להיות שקט ומוצנע .

וכאן בדיוק נוצר הפרדוקס הפסיכולוגי שמוביל רבים לעוני.

המלכודת: כשאי אפשר לראות את העושר, צריך "להמציא" אותו
אנחנו יצורים חברתיים. מאז ומתמיד השתמשנו במעמד כלכלי כדי לסמן את המקום שלנו בהיררכיה החברתית. אבל כשהעושר הפך לבלתי נראה, נוצר בור. איך הסביבה תדע שאני מצליח אם הכסף שלי שוכב בשקט בקרן השתלמות?

הפתרון המודרני הוא החצנה מלאכותית. כדי לאותת לעולם "יש לי כסף", אנחנו קונים סמלי סטטוס: רכב יוקרה חדש, מותגי על, גאדג'טים יקרים וחופשות ראוותניות.

אבל כאן טמון ההבדל הטרגי בין העבר להווה:

בעבר, הכבשים היו הנכס שיצר את העושר.

היום, סמלי הסטטוס הם ההתחייבויות שמשמידות את העושר.

המשוואה ההפוכה
כשאתם רואים מישהו נוהג ברכב שעולה חצי מיליון שקל, אתם יודעים עליו בוודאות רק דבר אחד: יש לו עכשיו חצי מיליון שקל פחות (או חוב של חצי מיליון שקל).

הרצון להחצין עושר הוא הגורם מספר אחד שמונע מאנשים לצבור עושר אמיתי. הכסף שאמור היה לעבוד עבורם (כמו הכבשים של פעם) ולייצר ריבית, מושקע בברזלים ובבדים שמאבדים מערכם ברגע שהם יוצאים מהחנות.

החברה המודרנית יצרה מצב אבסורדי: כדי להיראות עשירים, אנשים מבצעים פעולות שהופכות אותם לעניים יותר. הם מחליפים ביטחון כלכלי (שאינו נראה לעין) בתדמית נוצצת (שכולם רואים).

עושר אמיתי, בסופו של דבר, הוא מה שאתה לא רואה. הוא המכונית שלא קנית, השעון שלא ענדת והשדרוג שוויתרת עליו, כדי שהכסף יוכל לשבת בשקט ולצמוח, בדיוק כמו העדרים של פעם – רק בלי הריח.

יש נתון אחד שחוזר על עצמו כמעט בכל בית בישראל, והוא לא קשור לגובה המשכורת או ליוקר המחיה. זהו נתון פסיכולוגי, והוא נקרא "מלכודת ה-12 תשלומים".

בואו נדמיין את הסיטואציה המוכרת: אנחנו עומדים בחנות מוצרי חשמל. המקרר החדש עולה 6,000 ש"ח. סכום כבד להוצאה חד פעמית. המוכר, באדיבות אין קץ, מציע: "למה שלא תחלקו ל-12 תשלומים? זה יוצא רק 500 שקל בחודש".

ברגע אחד, המוח שלנו מבצע תרגיל הונאה עצמי מבריק. במקום לראות הוצאה של 6,000 ש"ח, אנחנו רושמים בראש "הוצאה של 500 ש"ח". זה קל, זה נבלע בשוטף, זה כמעט לא מורגש.

הבעיה המתמטית שאף אחד לא מדבר עליה
הבעיה היא שהחודש הבא יגיע. וגם זה שאחריו. ובעוד חודשיים נקנה ספה ב-10 תשלומים, ובעוד שלושה חודשים נחליף משקפיים ב-5 תשלומים.

בלי לשים לב, אנחנו מגיעים למצב שבו ב-1 לחודש, עוד לפני שקנינו חלב או שילמנו חשמל, כרטיס האשראי כבר פותח בחיוב של 4,000 או 5,000 ש"ח. ה"תשלומים הקטנים" האלו מצטברים להר געש של התחייבויות.

למעשה, אנחנו משעבדים את ההכנסה העתידית שלנו. המשכורת של חודש הבא כבר לא שלנו – היא שייכת להחלטות שקיבלנו לפני חצי שנה. זהו הגורם מספר אחד לתחושת המחנק הכלכלי, גם בקרב משפחות שמרוויחות יפה מאוד.

עשירים מול "חיים טוב"
יש הבדל תהומי בין "להיראות עשיר" לבין "להיות בעל חוסן כלכלי".

להיראות עשיר: זה לקנות את מה שאין לנו כסף עבורו כרגע, ולפרוס אותו לתשלומים כדי שנוכל להרשות לעצמנו את "רמת החיים" הזו.

חוסן כלכלי: זה היכולת לישון בשקט בלילה בידיעה שאם מחר תהיה הוצאה בלתי צפויה – יש מאיפה לשלם אותה.

תרבות הצריכה הרגילה אותנו שהיכולת לקנות נמדדת ב"מסגרת האשראי" ולא ב"כסף בחשבון". זו טעות אופטית מסוכנת. מסגרת האשראי היא לא הכסף שלנו; היא חוב פוטנציאלי שממתין לקרות.

כוחה של החלטה אחת
השינוי האמיתי לא מתחיל בלהרוויח יותר (אם כי זה תמיד נחמד), אלא בשינוי התפיסה לגבי המילה "תשלומים".

דמיינו מה היה קורה אם הייתם מחליטים שמעכשיו, כל קנייה בסופר, כל בגד, וכל מוצר צריכה שוטף – משולם בתשלום אחד בלבד. אם אין כסף בחשבון – לא קונים. נשמע קיצוני? אולי. אבל זו הדרך היחידה להחזיר את השליטה לידיים ולחיות בהווה, במקום לשלם על העבר.

חירות כלכלית היא לא הזכות לקנות הכל, אלא החופש לא להיות חייב שום דבר לאף אחד.

אבא עשיר אבא עני בפי די אף
https://drive.google.com/file/d/1ePmkC4lg27UlMEj7kP3l6Ih5ppjCyEaf/view