ההתמכרות להפחדה מהשקעות
כמה אני אוהב אירוניה מהודרת עטופה בעניבה.
ישנה קבוצה מעניינת מאוד במחוזותינו. אנשים בעלי לשון חלקלקה, קול סמכותי והבעה רצינית עד אימה, שגילו ייעוד חדש בחייהם: להילחם בכל כוחם נגד "ההתמכרות להשקעות בשוק ההון". לא סתם להזהיר – אלא להילחם, לזעוק, לעשות כנסים, לטלטל עולמות ולצייר את שוק ההון כמדורת אש וגופרית השורפת כל הבא בשעריה.
הם כותבים מאמרים ארוכים, דרמטיים, רוויי סיפורי אימה, שכוללים גרפים מאיימים, מושגים חצי-מקצועיים וניחוחות של "אני הייתי שם וראיתי הכל". הם מתארים משקיעים אבודים, משפחות שקרסו, ילדים שנשארו בלי לחם ומים – וכל זה בשם מלחמת הקודש נגד ההשקעה.
אך יש פרט קטן, שולי כמעט, שאיש אינו שם לב אליו: אותם כותבים עצמם – מכורים.
לא לשוק ההון. לא למניות. לא לקריפטו. אלא לכתיבה נגד השקעות.
כן כן, התמכרות מסוג חדש: התמכרות להפחדה מהשקעות.
ככל שהציבור מגלה יותר עניין בהתנהלות כלכלית נבונה, ככל שיותר אברכים מתחילים להבין מושגים כמו מדד פאסיבי, פיזור סיכונים, השקעה לטווח ארוך, כך גוברת החרדה אצל אותם "מזהירי הדור". הם חשים שהשליטה נלקחת מידיהם. ההפקדות מתמעטות, וציבור בני התורה מתחיל לחשוב. להבין. לשאול. לבדוק נתונים.
וזה מסוכן. מאוד מסוכן.
לא כי שוק ההון מסוכן – אלא כי פתאום הציבור כבר לא תלוי רק במילותיהם, ובקרוב גם לא יקחו מהם הלוואות וישלמו 2000 שקל על הזכות הזו.
וכך הם מגייסים את כל כלי הנשק שברשותם: רגש, פחד, סיפורים מצמררים, מושגים תורניים נשגבים ורטוריקה חדה כתער.
"זה מדרון חלקלק!"
"זה ממכר!"
"זה קזינו מודרני בלב בית המדרש!"
"מי שנכנס – סופו שימכור את דירתו!".
והציבור התמים שומע, נבהל, נסוג. עוצם עיניים. מעדיף להישאר בעוני מוכר מאשר שספסלי בית המדרש יתרבו בגילאים שמחתנים ילדים.
אבל יש כאן עיוות מהותי.
לא כל השקעה היא הימור, ולא כל משקיע הוא מכור.
יש הבדל תהומי בין סוחר יומי היושב מול מסכים מהבהבים לבין מי שמפקיד הוראת קבע חודשית להשקעה במדד פאסיבי, מפוזר, לטווח של עשרים שנה, בלי לגעת, בלי "לשחק", בלי מינופים ובלי פעלולים.
זו אינה התמכרות. זו אחריות.
אך אותם מטיפים – אינם מבדילים. הם מערבבים הכל לסלט מפחיד אחד, כדי ליצור רושם אחיד: שוק ההון שווה סכנה.
והאבסורד זועק לשמים.
אותם אנשים, המזהירים מפני התמכרות, אינם מסוגלים לעבור שבוע בלי לפרסם מאמר חדש, נאום חדש, זעקה חדשה. הם עוקבים באובססיביות אחרי כל מי שמעז לדבר בצורה חיובית על השקעות, מגיבים בלהט, מנתחים, מתפלפלים, מתרגשים, נלחמים.
נסו לשאול אותם: הצלחת פעם להניח לנושא הזה חודש שלם? בלי לכתוב? בלי להזהיר? בלי לשכנע?
והתשובה ברורה: לא רבתי.
זה בוער בהם.
הם שואבים זהות, סטטוס, השפעה ותחושת שליחות מן המאבק הזה. יש מי שמוכר סדנאות גמילה, ייעוצים, ליווי רגשי, הרצאות אזהרה. הפחד – הפך למוצר.
וככל שהפחד גדול יותר – הרווח גדל.
אבל הציבור מתחיל להתעורר.
הוא שואל: רגע, האם באמת מי שמשקיע במדד עולמי מפוזר, לאורך עשרים שנה, פועל בפזיזות? האם זה פחות אחראי מלהשאיר כסף בעו"ש שנטחן באינפלציה? האם יותר הגיוני לחסוך כל חודש בדימיון שנקבל מענק כשהילדים יתחתנו ואז נגלה שמדובר על הלוואה שצריך להחזיר אותה בהחזרים הזויים? האם זה חוסר אמונה – או אולי השתדלות נבונה?
והתשובות לא תמיד נוחות לאותם מטיפים.
כי קל מאוד להילחם בדמות קיצונית של משקיע מכור למינופים. קשה הרבה יותר להתמודד עם אדם שקורא, לומד, מתייעץ ופועל מתוך תכנון.
לא כל מי שמשקיע – מהמר.
לא כל מי שמתכנן עתיד כלכלי – זה פגיעה באמונה.
ולא כל מי שמתנגד להשקעות – פועל לשם שמים.
אולי הגיע הזמן להכיר באמת הפשוטה:
יש התמכרות להשקעות מסוכנות.
ויש גם התמכרות להפחדת הציבור.
והשאלה הגדולה היא – מי באמת מסוכן יותר?




